מורשת יהדות מרוקו

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

הקוראן מקדיש סורה שלמה מתוך 114 שמרכיבות את כל הספר, ליוסף הצדיק…סורה זו שמספרה 12 לפי הסדר שבו מופיעה הסורה, נכתבה כנראה במכה ברובה והשאר אינו מצויין בהארותיו של פרופסור רובין בספרו " הקוראן " בעברית. הסורה מכילה 111 פסוקים . בהמשך אביא קטעים ממנה בערבית ותרגומה לעברית, ועוד גרסאות אודות יוסף, לפי האמונה היהודית והאסלאמית כאחד….

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.

סיפור יוסף, עליו השלום

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה הרתה רחל וילדה את יוסף, ולאחריו ילדה את בנימין, ויופייה של רחל עבר אל יוסף. בהיותם בני שנתיים מתה רחל, והם נותרו יתומים מאם. הגיע דבר מותה של רחל לאוזני אביה לבן. הייתה לו בת קטנה; צייד אותה בכסף רב, השיאה ליעקב ושלחה אליו. ובהגיע יוסף לגיל ארבע שנים, העניקה לו דודתו, תֻמַיִל בת יצחק, את חגורת אביה יצחק.

בעבר נתן אלוהים יתעלה במתנה לאברהם חמישה דברים, שכולם עברו אל יוסף, והם:

 מצנפת שהוענקה לו ביום שבו נשלח אל נמרוד;

כתונת הידידות שניתנה לו ביום שבו לקחו אלוהים לידיד נפש לו;

חגורת הניצחון שחגר ביום שבו הושלך לכבשן האש;

חותם [קרי: טבעת] הנבואה,

 ומטה האש, שהיו לו חמישה ענפים. על האחד כתוב: ״אברהם, ידיד אלוהים״; על השני: ״יצחק, הנעקד להיות קרבן לאלוהים״; על השלישי: ״ישמעאל, בחיר אלוהים״; על הרביעי: ״יעקב, הישראלי של אלוהים״; ועל החמישי: ״יוסף, הצדיק של אלוהים״.

והנה [לילה אחד], בעוד יוסף ישן, ראה חלום. הקיץ בבהלה ואמר: ״אבי, ראיתי [בחלומי] כאילו המטה הזה ניטע באדמה, העמיק שורשים ונתן פרי, וענפיו התרוממו באוויר. כן ראיתי כי מקלות אחיי ניטעו סביבו, אך לא צמח מהם דבר, והמטה שלי עלה עליהם, עקרם משורשיהם והשליכם הצדה״. אמר יעקב: ״לא לכל חלום, בני, יש פתרון ופירוש: בל יפחידך הדבר״.

במלאות ליוסף עשר שנים, זבח יעקב זבח מן הצאן, וישבו הוא וילדיו לאכול ממנו. ניגש עני אל הפתח ועמד, ואיש מילדיו לא נתן לו מאומה לאכול. הסתלק האיש. אמר יעקב: ״האם נתתם לעני משהו ?״. אמרו: ״לא, כי לא ציוויתנו על כך״. אז באה אליו התגלות אלוהים לאמור: ״הוי יעקב, הנה בא אליך עני אשר הריח את ריח מאכלך, אך לא האכלת אותו, ו[כך] הכאבת לו בלבבו: לפיכך אכאיב אני לך בלבבך״. הצטער יעקב על כך צער רב, ובהגיע הלילה ראה בחלומו כי יוסף נחטף בידי עשרה זאבים, אשר השליכוהו במדבר צייה על פני האדמה, ואחר כך השליכו אחד מהם אל בור, אשר לא נחלץ ממנו אלא כעבור שלושה ימים. הקיץ יעקב משנתו, לקח את יוסף, אימץ אותו אל לבו, נשק לו בין עיניו ובכה, ואיש לא ידע על חלומו.

וכאשר מלאו ליוסף שתים עשרה שנה, הקיץ בבהלה בליל יום השישי ואמר: ״אבא, ראיתי אחד עשר כוכבים אשר ירדו מגלגלי הרקיע, ואורם כאור השמש והירח, ועמם ירדו גם השמש והירח, והנה הם משתחווים לי״ (סורה 12, 4 בשינויים). אמר אבן עבאס: הכוכבים הם האחים, והשמש והירח הם ההורים. אמר יעקב: ׳״בני, אל תספר את חלומך לאחיך׳(שם, 5), פן יקנאו בך על אשר נתן לך אלוהים״. שמעו אחי יוסף את הדבר ואמרו: ״וכיצד לא יהיה יוסף כזה, אחרי שאביו העניק לו את כתונת הידידות, את מצנפת התפארת, את חגורת הניצחון, את חותם הנבואה ואת מטה האש? משום כך הוא מביא לפנינו את החלומות הכוזבים הללו״. אמר אחד מהם: ״הרגו את יוסף או השליכוהו אי שם בארץ, למען יסב אביכם את פניו אליכם לבדכם וגו׳״(שם, 9).

 אז אמר להם יהודה: ״אל תהרגו את יוסף כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). הם באו אפוא אל יוסף ושיחקו לידו, וגם הוא החל משחק עמם. אמר שמעון: ״[דע לך] יוסף, כ׳ בכרי המרעה שלנו אנו מקבלים מאכל ומשקה ומשחקים שלא תוכל לקבל אצל אבינו״. אמר יוסף: ״אם כך, אחיי, בקשו מאבי שישלח אותי עמכם״. יצאו אל אביהם ואמרו: ״אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף וגו׳?״ (שם, 11). אמר יעקב: ׳״חושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו׳. אמרו: ׳אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון׳״(שם, 14-13). והואיל ואהב את יוסף, החליט יעקב – למורת רוחו – לשלוח את יוסף עמם. הלביש לו יעקב את כותנתו ואת מכנסיו, משח את ראשו בשמן, נתן לו את מטהו ואמר להם: ״האכילוהו כאשר ירעב והשקוהו כאשר יצמא כן ביקש מהם התחייבות כי ישיבוהו בריא ושלם וישמרו עליו, והם נתנו את התחייבותם ואת הסכמתם לכך. אימץ יעקב את יוסף אל לבו ואמר: ״הנני מפקיד אותך, בני, בידי אלוהים ריבון העולמים״. אך כאשר נעלמו מעיניו התחרט על מעשהו, והלך אל ביתו מודאג.

הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126

החלו אחי יוסף צועדים, והוא צועד בעקבותיהם. ובעודם בורחים ממנו קרא להם: ״האם לא תשקוני? מותש אני מרוב צמא!״. אך הם לא השקוהו, [ויתרה מזו]: שמעון שבר את החמת ואמר: ״אמור לחלומותיך הכוזבים כי ישקו אותך״. אחר כך ניגש שמעון אליו וסטר לו בפניו. זלגו דמעותיו על לחייו ואמר להם: ״באיזו מהירות שכחתם את ההתחייבות לאביכם, אחיי!״. אך הם לא שמו את לבם אליו, אלא הלכו מעמו והותירוהו לבדו. וכאשר השיגם ליד הר נישא, אמרו: ״נהרוג את יוסף ליד ההר הזה״. אז אמר יהודה: ״אל תהרגוהו  כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). גררו את יוסף אל בור עמוק על אם הדרך, והבור היה צר ומימיו מלוחים. [היה זה הבור אשר] חפר בזמנו שם בן נוח, ועליו הכתובת: ״זהו בור העיצבונות״. אחר כך הפשיטוהו מכל בגדיו, חגרו למותניו חבל ושלשלוהו פנימה, וכאשר קרב אל אמצע הבור, שחררו את החבל מידיהם למען ייפול וימות. בא אליו גבריאל, לקחו בכנפיו – בטרם יגיע אל תחתית הבור – ואמר לו: ״אל תירא ואל תיחת, יוסף, כי אלוהים עמך״. פרש גבריאל על פני המים אבן גדולה שהייתה בתחתית הבור, הושיב את יוסף עליה והביא לו מאכל ומשקה מגן עדן. אכל [יוסף] ושתה, ו[גבריאל] הלביש לו כותונת מגן עדן.

אחר הדברים האלה לקחו אחי יוסף גדי, שחטוהו, אכלו את בשרו, הכתימו את כתונת יוסף בדמו והביאוה לאביהם יעקב. באו אליו בוכים. אמר: ״מה קרה לכם? ומדוע איני רואה את משוש נפשי עמכם?״. אמרו: ״אסון כבד פקד אותנו; ׳יצאנו לערוך מירוץ בינינו והשארנו את יוסף על כלינו, ואז אכלו הזאב, אבל אתה לא תאמין לנו, אף כי אמת בפינו׳״(שם, 17). ועוד אמרו: ״זוהי כותנתו, אבינו״. כאשר ראה יעקב את הכותונת, צעק צעקה גדולה ונפל אפיים ארצה מעולף. בהקיצו אמר: ״הוי יוסף, חלומך על אודותיך אמת היה, וזהירות^, עליך לא הועילה במאומה״. אחר כך עלה על הר גבוה וקרא בקולו הרם ביותר: ״הוי חיות הטרף המזיקות וחיות הפרא הנעות ונדות! הנה יעקב איבד את ילדו, יוסף, ואסר על עצמו צחוק ושמחה; אוסר אני זאת גם עליכם; בל תשמחו!״. כן אמר [לבניו]: ״אין זאת כי לבכם השיאכם לעולל דבר מה, ואולם עליי לעמוד בעוז רוח, ואלוהים ישעי מפני הדברים אשר תתארו״(שם, 18). ועוד אמר להם: ״הביאו אליי את הזאב אשר אכל אותו״. אמרו: ״כן נעשה״. יצאו אל המדבר, צדו זאב זר, הביאוהו אליו ואמרו: ״הוא אכל אותו״. דובב אלוהים את הזאב והוא אמר: ״הוי נביא אלוהים, לא אכלתי את ילדך, שהרי בשר הנביאים אסור על חיות הפרא והטרף ועל העופות. זאב זר אני [בארץ זו], אשר איבדתי את ילדי ובאתי ממחוזות ארץ מצרים לבקשו. אז לקחוני ילדיך והטילו בי לנגד עיניך אשמת שווא, בדבר פשע שלא ביצעתי. בשם זה אשר דובב אותי לומר דברים אלה אני נשבע, כי אם תניח לי, אביא לך כל זאב בארצך, והם יישבעו לך בי לא אכלו את ילדך״. אז שחרר אותו יעקב.

שהה יוסף בבור שלושה ימים. ביום הרביעי באה שיירת מַאלִךּ בן דַעְר אלחֻ׳זַאעִי בדרכה לארץ מצרים. יצא מַאלִךּ לבקש מים באותו בור, וראה אור בוקע מהבור. שלשל את דליו ואז נתלה יוסף עליו. חש מַאלִךּ בכובדו, הביט באיש שהתלווה אליו ואמר: ״הפלא ופלא, הנה עלם!״(שם, 19). קרא למלווהו שיעזור לו, והוציאוהו שניהם מן הבור בריא ושלם. בעודם עוסקים בכך הגיעו ילדי יעקב ואמרו: ״עלם זה הוא עבדנו, אשר ברח מאתנו זה שלושה ימים, ועתה מצאתם אותו; אם רצונכם בו, נמכרנו לכם״. אמר לו מַאלִךּ [ליוסף]: ״האומנם עבד אתה?״. אמר: ״אכן כן״, וכוונתו בכך הייתה: עבד אלוהים. מכרוהו לו בשמונה עשר דרהמים, אשר התחלקו בהם ביניהם. וכאשר רצה יהודה לקבל את חלקו, בכה יוסף ואמר: ״הוי אחי, אל תיקח ממחירי דבר, שהרי עתיד אלוהים לשאול אותך על כך ביום הדין״. בכה יהודה, ולא לקח מאומה. אחר כך כתבו למַאלִךּ מסמך שבו נאמר כי שום צד לא יחזור בו מן העסקה. לקח מַאלִךּ את המסמך ומסרו ליוסף, והמסמך נותר אצלו עד שאחיו נכנסו אליו [בהגיעם למצרים מאוחר יותר], עתה אמרו לו [האחים למַאלִךּ]: ״זהו עבד גנב; כבול אותו אפוא למען לא יברח ממך״. כבל אותו והרכיבו על גמליו.

הלכו עד הגיעם למקום קבר רחל, אם יוסף, ויוסף לא התאפק, השליך עצמו על קברה והחל בוכה ומספר את אשר עשו אחיו. הרגיש מַאלִךּ בחסרונו, שב על עקביו לבקשו ומצאו מוטל על פני האדמה בוכה. סטר לו בפניו והוביל אותו  לפניו בכוח, ובהגיעם אל השיירה הרכיב אותו על הגמל ונסעו עד שנכנסו למצרים. אז אמר מַאלִךּ ליוסף: ״הוי עלם, רד כאן, פשוט את כותנתך ורחץ בנהר הזה״. וכאשר רחץ והיטהר במים, האיר העולם מיפי מראהו, ומעיניו בקע אור הנבואה והאמת והתפשט עד חומות מצרים, עד כי מצרים כולה התמלאה אור. התפלאו תושביה על כך, יצאו אל מַאלִךּ ושאלוהו על דבר העבד אשר קנה.

12 – يوسف – יוסף – הרוב במכה

בשם אלוהים הרחמן והרחום 1 א.ל.ר.

الر تِلْكَ آيَاتُ الْكِتَابِ الْمُبِينِ 1

אלה אותותיו של הספר הברור

אותותיו ראה סורה 2 :39 – האותות המעידים על אלוהים וכוחו, כפי שהם משתקפים בפלאי הבריאה. כך מכונים גם פסוקי הקוראן, כיוון שנועדו לשמש אות לבני האדם כי עליהם להאמין באלוהים.

 إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2

הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין

הערת המחבר :כקראן ערבי: הפרשנים גורסים כי כל ספרי הקודש, כלומר התורה, הברית החדשה והקוראן, מקורם בספר שמימי נצחי (בסורה 4:43 הוא מכונה ״אם הספרים״), ואולם הקוראן שונה משאר הספרים בכך שהוא ניתן בלשון ערבית למען יהא מובן לבני זמנו של מוחמר.

نَحْنُ نَقُصُّ عَلَيْكَ أَحْسَنَ الْقَصَصِ بِمَا أَوْحَيْنَا إِلَيْكَ هَـذَا الْقُرْآنَ وَإِن كُنتَ مِن قَبْلِهِ لَمِنَ الْغَافِلِينَ 3

3 בגלותנו לך את הקראן הזה, אנו מספרים לך את הנאה שבסיפורים; לפני כן לא נתתָ דעתך לכל זה.

בגלותנו לך: פנייה אל מוחמד.

 הנאה שבסיפורים: המסורת מספרת שאלוהים גילה לנביא מוחמד את סיפור יוסף לאחר שהמאמינים בעיר מכה ביקשו מן הנביא לבדר אותם בסיפור מצודד את הלב שיהיה שונה מפרקי הקוראן שנגלו לפניו, ואשר הוגיעו אותם. מסורת אחרת גורסת שהיהודים ביקשו לבחון את בקיאותו של מוחמד בתולדות יעקב ובניו, ועל כן נגלתה לנביא הסורה על יוסף.

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם               משתחווים לי.

יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.

قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5

5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם

وَكَذَلِكَ يَجْتَبِيكَ رَبُّكَ وَيُعَلِّمُكَ مِن تَأْوِيلِ الأَحَادِيثِ وَيُتِمُّ نِعْمَتَهُ عَلَيْكَ وَعَلَى آلِ يَعْقُوبَ كَمَا أَتَمَّهَا عَلَى أَبَوَيْكَ مِن قَبْلُ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْحَقَ إِنَّ رَبَّكَ عَلِيمٌ حَكِيمٌ 6

כך יבחר בך ריבונך וילמדךָ: את פשר סיפורי (החלומות), ויטה לךָ ולבית יעקב את מלוא חסדו, כשם שלפָנים נטה אותו במלואו לאבותיךָ, לאברהם וליצחק. הן ריבונךָ יודע וחכם.

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר)……………………

ומַאלִךּ קישט את יוסף, הלבישו בבגדים מהודרים והושיבו על מושב מהודר. אחר כך הטיל על כרוז לקרוא בקול רם: ״הוי תושבי מצרים, מי יקנה ממני את העלם העברי הזה?״. היו בין הקהל שבעה סוחרים מטעם מלך חבש, ולכל אחד מהם היו עשרת אלפים דינרים. הם אספו אפוא שבעים אלף דינרים והגישו אותם למַאלִךּ, אך הוא סירב לקבלם. ניגשה אליו אישה, ושמה קַארִעַה בת טַארִק בן אלרַוַּאד בן עֻוַיְל בן שַׁדַּאד בן עַאד הגדול, שאמרה: ״הוי מַאלִךּ, אני אקנה ממך את העלם הזה לפי משקלו בזהב, בכסף ובאבנים יקרות״. אמר: ״אני מבקש מחיר גבוה יותר מזה״. אז שלחה זליח׳א הודעה לבעלה פוטיפר לאמור: ״קנה אותו בכל מחיר, ובל יניאך מכך דבר״. קנה אותו בהון עתק, אשר לא ייספר מרוב.

[באותו מעמד] נעצר ליד יוסף איש רכוב על נאקתו. הושיטה הנאקה את ראשה לעבר יוסף, כאילו היא דורשת בשלומו. אמר יוסף: ״מי אתה, איש?״. אמר: ״מארץ כנען אני״. אמר יוסף: ״האם מכיר אתה בארץ כנען אילן ששורשיו נטועים עמוק באדמה וצמרתו בשמים, ולו שנים עשר ענפים מסורגים, והמלאכים חגים סביבו?״. אמר הבדווי: ״תיאור זה איננו אלא של יעקב וילדיו״. אמר יוסף: ״ואני הנני יוסף בן יעקב. האם מכיר אתה את יעקב?״. אמר: ״וכיצד זה לא אכירנו, שהרי הוא שכני?״. אמר: ״וכיצד עזבתו?״. אמר: ״[עזבתיו] מתאבל עליך, אחרי שבנה לו בית וכינהו בשם ׳בית העיצבונות׳״. אמר יוסף: ״בהגיעך {162} אל עמק כנען, בוא אל אבי הזקן בסוף הלילה, בשעה שבה נפתחים שערי השמים ויורדים מלאכי הרחמים, ודרוש בשלומו בשמי, ותאר לו אותי כפי שאני, למען תירגע סערת רוחו, ואמור לו כי השומה ((כתם, גבשוש, יבלת, בליטה, נקודת-חן שעירה א.פ)  שהייתה על לחיי הימנית נמחתה על ידי הדמעות״. עזבו הבדווי והלך לעבר ארץ כנען, ואלוהים קיצר את דרכו. בהגיעו אל בית יעקב קרא: ״שלום עליך, נביא אלוהים; הודעה מיוסף יש עמי״. קפץ אליו יעקב, והכנעני סיפר לו את אשר אמר לו יוסף. כאשר שמע יעקב את זאת, נפל אפיים ארצה מעולף, ובהקיצו אמר: ״אלוהיי ואדוני, מאורות העצב כבר נתלו בין שמים וארץ; בל יכבה אורם עד שתפגיש ביני ובין ילדי יוסף, כי אתה הרי כול יכול״. אחר כך אמר יעקב: ״הוי איש, האם זקוק אתה למשהו מאת אלוהים?״. אמר: ״זקוק אני לכך שתתפלל בעבורי למען ריבוי ילדים ונכסים״. התפלל יעקב לריבונו לאמור: ״אלוהיי, הרבה נא את נכסיו ואת ילדיו, ושים אותו ־להיות בן לווייתי בגן עדן״.

אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה הביא פוטיפר את יוסף אל ארמון זֻלַיְחַ׳א בת עַכֶּאהִרַה ואמר לה: ״שכני אותו בכבוד, ואולי יועיל לנו או ניקחהו כבן לנו״(שם, 21). התפעלה זֻלַיְחַ׳א מיופיו של יוסף,התאהבה בו ואמרה לו: ״מה נאה דיבורך ומה טוב נועם הליכותיך״. ״עניין יופיו] אמר וַהְבּ: האור היה זוהר בין עיניו ובוקע מבין עורו ובשרו, כזוהר אורה של מנורה בזכוכית לבנה. אמר (לה יוסף]: ״הוי זֻלַיְחַ׳א, לו ראיתיני אחרי המוות, כי אז לא הכרתיני, שהרי לא ראית מישהו מעורר שאט נפש יותר ממני״. אמרה: ״התאהבתי בך, יוסף, ואין לי מנוס מלפתותך״. אמר לה: ״האם תעזי לחטוא לאחר האותות והמופתים אשר ראית?״. אמרה זֻלַיְחַ׳א: ״מה נאה לשונך, אולם איני מבינה אותה״. אמר יוסף: ״לשון סבי אברהם היא, ולולא נאסרה עיי מי שמשתף אלילים לאלוהים, כי אז הייתי מלמדה אותך. אולם אם רוצה את, אדבר אתך בלשון הקמארית״. אמרה: ״אני מעדיפה את הלשון החוראנית, כי היא לשון תושבי מצרים״.

אך זֻלִיְחַ׳א לא חדלה, וניסתה לפתותו בשנית. לשם כך בנתה לעצמה בית יפה ומקושט ברוב הדר, וקראה לו בשם ״בית השמחה והעליצות״. כן התקשטה, ישבה על יצועה, קראה ליוסף, הושיבתהו על כיסא, ״הגיפה את הדלתות״ (שם, 23), הורידה את הווילונות ואמרה: ״הוי יוסף, גש הלום!״ – שפירושו: ״שלך אני, וכבר התקשטתי לשם כך״. אמר: ״והיכן בעלך פוטיפר?״. אמרה: ״מה אעשה בו, בשעה שאתה אהובי ואני אהובתך?״. אמר: ״הוי זֻלַיְחַ׳א, חושש אני לבית זה פן יהפוך לבית העיצבון ולאתר מאתרי הגיהינום״. אמרה: ״הוי יוסף, לבי אוהב אותך; הרם אפוא את ראשך והבט בי, ביופיי ובחני״. אמר לה: ״בעלך ראוי לכך יותר ממני״. אמרה: ״קרב אליי, יוסף״. אמר: ״פוחד אני פן ייגרע חלקי בגן עדן״. אמרה: ״אני הרי הסתרתי את מעשיי מעיני הבריות, קרב אליי אפוא״. אמר: ״ומי יסתיר אותי מעיני אלוהים, ריבון העולמים?״. אמרה: ״אם לא תעשה כן, אהרוג את עצמי בזה הרגע, וגם אתה תיהרג בגללי״. אחר כך קמה וקירבה את ידה אל סכין להרוג את עצמה, אך הדבר היה ניסיון מצדה להערים על יוסף. מיהר הוא לקחת את הסכין מידה והשליך אותה ארצה. אז השליכה זליח׳א את עצמה על יוסף, והוא התיר שבעה קשרים במכנסיו, קשר אחר קשר, ו״היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה״(שם, 24), אולם אז ירד גבריאל והופיע לפניו בדמות אביו יעקב נושך את קצות אצבעותיו. כאשר ראה יוסף את ה״מופת״ [הוא ״מופת ריבונו״(שם)], מיהר לעבר הדלת, וזֻלַיְחַ׳א אחריו, מושכת בכותנתו מאחור וקורעת אותה. אז פגשו השניים בגביר [הוא פוטיפר] כשיוסף באותו מצב (השוו שם, 25). אמר [הגביר]: ״מה לך, עלם?״, אמר: ״דבר מגונה ראיתי בארמונך, אדוני הגביר, ובוש אני ונכלם לומר כי אשתך ׳שידלה אותי בדברים׳״(שם, 26). אמר לו: ״שוב [אל הארמון], עלם, שאם לא כן – אהרוג אותך״.

وَاسُتَبَقَا الْبَابَ وَقَدَّتْ قَمِيصَهُ مِن دُبُرٍ وَأَلْفَيَا سَيِّدَهَا لَدَى الْبَابِ قَالَتْ مَا جَزَاء مَنْ أَرَادَ بِأَهْلِكَ سُوَءًا إِلاَّ أَن يُسْجَنَ أَوْ عَذَابٌ أَلِيمٌ 25

25 שניהם כאחד מיהרו אל הדלת, והיא קרעה את כותנתו מאחור, ואז מצאו השניים את בעלה אצל הדלת. אמרה, מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד?

قَالَ هِيَ رَاوَدَتْنِي عَن نَّفْسِي وَشَهِدَ شَاهِدٌ مِّنْ أَهْلِهَا إِن كَانَ قَمِيصُهُ قُدَّ مِن              قُبُلٍ فَصَدَقَتْ وَهُوَ مِنَ الكَاذِبِينَ 26

אמר, היא שידלה אותי בדברים. עֵד מאנשי ביתה העיד ואמר, אם כותנתו קרועה מלפנים כי אז אמת בפיה והוא במשקרים,

26 עד מאנשי ביתה: יש המפרשים שהעצה הושמעה מפיו של תינוק בעריסה שניחן בכוח הדיבור.א.פ

קצידת יוסף הצדיק-יחיאל פרץ-Ph.D

מתוך מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר

"דוקטור לפילוסופיה"

חשוב לציין שהפרסום הוא על דעתו והסכמתו של מר יחיאל פרץ.

אביא לכאן בעיקר את הפרק המתייחס לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳, כמו כן סיפור יוסף ואשת פוטיפר –בספרות האסלאם , הן מהקוראן והן מספרות מאוחרת יותר. יוסף זכה לקבל "סורה" (פרק) שלמה שנקראת על שמו והיא סורת יוסף 12 – يوسف .

פרק חמישי: סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳

כללי

הקצידה על יוסף הצדיק, או ׳קצת יוסף הצדיק׳, היא שיר ארוך ומולחן ממרוקו, שנכתב ביהודית-מרוקאית. אל השיר התוודעתי לראשונה בילדותי במרוקו, בבוז׳אד עיר הודלתי. הוא הושר על ידי אימי בהתכנסויות משפחתית לעת ערב, כשיר ערש. את השיר שמעתי לאחר מכן גם מפי בני קהילתי באירועים חברתיים שונים ובהקלטות מפי פייטנים וזמרים. השיר זכה לפופולאריות רבה בקרב יהודי מרוקו, ועל תפוצתו הרבה ניתן ללמוד מדרכי-הפצתו ומן ההזדמנויות של ביצועו: הוא בוצע בהתכנסויות ציבוריות ומשפחתיות, באירועים דתיים וחילוניים בבתי כנסת ומחוצה להם, בהתכנסויות במועדים ובחגים. השיר נמסר בעל-פה על ידי גברים ונשים מזה כמה דורות,' הוא הועתק והודפס עשרות פעמים בחוברות ובדפים בודדים לשימושם של מבצעים ולהפצה בציבור. השיר גם שובץ בסידורי תפילה, בקובצי פיוטים, בנספחים להגדות של פסח ובקבצים שנדפסו לרגל אירועים משפחתיים וציבוריים מיוחדים. שיר זה גם הוקלט מספר פעמים במרוקו ובישראל ובוצע בידי כמה מבצעים, שהידוע שבהם הוא ג׳ו עמר, זמר/פייטן יוצא מרוקו, שביצועו עם התזמורת האנדלוסית הופץ בתקליטור ובאמצעות הרשת, ביו־ טיוב.

הערת יחיאל פרץ, להלן י.פ. במהלך העבודה למדתי על הפופולאריות הרבה שלה זכתה היצירה. נוסף לעדויות בכתב סיפרו לי יוצאי מרוקו בעל-פה על ביצועיה הרבים של הקצידה. את הקצידה על יוסף הצדיק שמעתי אני מפי אימי ז״ל ששרה אותה לבני המשפחה כשיר ערש בהיותנו במרוקו ובדרך לישראל במחנה המעבר במרסיי ב-1956. כמו כן שמעתי אותה בהזדמנויות נוספות מפי קרובי משפחה ומיוצאי בוז׳אד, עיירת מולדתי במרוקו. את אחת העדויות המעניינות שמעתי מפי הגברת יפה בנוז, יוצאת העיר צפרו שבמרוקו: היא סיפרה שסבה אמר לה כי את הקצידה שר הרמ״א (ר׳ רפאל משה אלבז) לפנות בוקר, והאימאם, שהיה במסגד וקרא באותה שעה לתפילה, הצטרף אליו בשירת הקצידה, כאשר זה שר בית וזה עונה לו בבית לסירוגין. דבריה מעידים על הכבוד שרחשו מוסלמים ויהודים כאחד לקצידה. ראו ב׳סידור אבותינו׳ של עטייה, עם׳ 861-856.

הדיון בקצידה יעסוק בזיקותיה ובקשריה אל מסורת הסיפור ובחידושיה: כיצירה השייכת למכלול של המסורת היהודית-ערבית אתחקה, מחד גיסא, אחר קשריה לטקסטים מן המסורת היהודית וזיקותיה למסורת הסיפור המוסלמית, ומאידך גיסא, כיצירה חדשה – אעסוק בעיצובם של המרכיבים המסורתיים לסיפור חדש ההולם את תפיסת העולם הרוחנית והתרבותית של המחבר ושל בני קהילתו. לדיון בשיר אקדים סקירת רקע קצרה על קהילת מרוקו ועל הקונטקסט הספרותי והתרבותי של הקצידה, היינו, על השירה והפיוט במרוקו ועל השירה הערבית־יהודית שעל ברכיה צמחה יצירה זו.

יהדות מרוקו

הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם ומן העתיקות שבהן. ראשוני היהודים הגיעו למרוקו עוד לפני ימי בית שני. קהילה זו ידעה בתולדותיה עליות ומורדות ביחס של השליטים אליה, היו תקופות של רדיפות דתיות וגזירות של שליטים שהרעו את מצבה של הקהילה, ומנגד חוו היהודים במרוקו גם תקופות של סובלנות מצד שליטי הארץ, היו גם תקופות של פריחה ושגשוג של הקהילה, אך בדרך כלל שררו בין היהודים לשכניהם הערבים יחסים של שכנות טובה.

הכיבוש הצרפתי במאה העשרים היטיב עם מצבם של יהודי מרוקו, הם נהנו מביטחון פיזי, ומעמדם החברתי והכלכלי השתפר מאוד בהשוואה לחייהם תחת הממשל המקומי האסלאמי במדינה. יהודים השתלבו במנגנונים ובמוסדות השלטוניים והגיעו לעמדות מפתח בממשל ובכלכלת המדינה. בתקופה זו ידעה הקהילה היהודית שינויים משמעותיים כתהליכי עיור ומודרניזציה וחדירה של התרבות הצרפתית למרוקו, שהאיצו את מעבר היהודים מן הכפרים אל הערים הגדולות. תהליכים אלה ערערו את המסגרות המסורתיות שננטשו על ידי הדור הצעיר, שנחשף להשפעות התרבות הצרפתית והמערבית. עם סיום הפרוטקטורט הצרפתי בשנות השישים קיבלה מרוקו עצמאות, ותחת שלטונם של מלכי מרוקו ויחסם הטוב אל היהודים ידעה הקהילה היהודית המצומצמת שעוד נותרה במרוקו שקט ורווחה.

מאז ומתמיד הייתה ארץ ישראל משאת נפשם של יהודי מרוקו ומושא לכיסופיהם, והאהבה לארץ והציפייה לסיום הגלות ובוא הגאולה היו נושאים מרכזיים ביצירתם. לאורך הדורות היו ליהדות זו קשרים עם הארץ ועם יהודיה: שד״רים מארץ ישראל הגיעו למרוקו לאסוף תרומות וללמד תורה, ויהודים ממרוקו נסעו לארץ בתקופות שונות, השתקעו בה והיו לחלק מן היישוב היהודי בארץ ישראל. אי-הוודאות השלטונית ששררה במרוקו בשנים של קום המדינה האיצה את יציאת היהודים ממרוקו למדינת ישראל. העליות של היהודים ממרוקו אחרי קום המדינה, בין שנות החמישים לשנות השבעים הביאו להתרוקנות מרוקו מאוכלוסייתה היהודית, ומיהדות גדולה זו נותרו במרוקו אלפים בודדים המרוכזים היום בערים הגדולות, רובם בקזבלנקה.

הקהילה היהודית במרוקו קיימה חיי תרבות ענפים, היו לה מוסדות חברתיים ורוחניים ומסגרות חינוכיות שבהן התחנכו ילדיה. הייתה זו קהילה מסורתית שהחינוך והלימוד בה היו בעיקר לימודי קודש: ילדים למדו תורה בחדר(סלא) אצל המלמד(החזן), ברשת תלמוד תורה ובישיבות. לצידן של המסגרות התורניות היו בתי ספר מערביים שקמו במרוקו בערים גדולות באמצע המאה התשע עשרה בחסות המעצמות הקולוניאליות ובתי ספר של רשת אליאנס (כי״ח), שבהם למדו לימודים כלליים בשפה הצרפתית ולימודי עברית ומקרא. קהילת יהודי מרוקו הייתה מרכז יצירה בתחום ההלכה והקבלה ונודעה ברבניה הגדולים, בפוסקיה ובמקובליה. בצד היצירה ההלכתית הייתה גם יצירה ספרותית עשירה, שבמוקדה היו השירה והפיוט בעברית וביהודית-מרוקאית.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

הקצידה אצל יהודי מרוקו

השם ׳קצידה׳ נגזר מ׳קצא׳ שפירושו סיפור. הקצידה היא סוגה שירית ששורשיה בשירה הערבית הקדומה שהתפתחה בספרד, אומצה בידי משוררים יהודיים והייתה אחת הסוגות השיריות הנפוצות ביותר בשירה היהודית בעברית ובערבית. קצידות נכתבו עוד בספרד, ואילו הקצידות בשירת יהודי מרוקו, במיוחד בערבית יהודית, הושפעו בעיקר מן הקצידה הערבית המקומית הקרויה ׳מלחון', שהיא יצירה מולחנת ומוצגת. הקצידה היא שיר חרוזי ארוך שבנוי מבתים (סטרופות) זהים במבנם ובחריזתם ושקולים במשקל אחד, וטוריה חרוזים בדרך כלל בחרוז אחיד שקושר בין בתי השיר. הקצידה היא שיר שמתרכז בסיפור על דמות אחת או על עניין חשוב לקהילה. קצידות הושרו מחוץ לבית הכנסת באירועים שונים, בימי חג וצום, באירועים טראגיים ומשמחים בחיי הכלל והפרט. בהשפעתה של הקצידה חדרו לשירה היהודית צורות ותכנים חדשים:

"הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳ארה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן…אולם שירים הנכתבים בהשפעת הקצידה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בחריזה ובמשקל… עשרות משקלים של הקצידה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מחודשות בה. גם במוטיבים ונושאים תתעשר השירה העברית במרוקו". נזרי

סוגה זו מילאה תפקידים חשובים בחיי הקהילה ובתרבותה, שימשה מקור חשוב למידע על אירועים מקומיים ועל אירועים היסטוריים מחיי הקהילה, ובידי רבני הקהילה ופרנסיה הייתה כלי לחינוך הקהל ולחיזוק האמונה. יוצריה הדגישו את ההיבטים המוסריים של הסיפור וביקשו באמצעותה להרחיק את הציבור מהשפעות זרות, להקנות לו מידות טובות ולהשריש בו את קיום המצוות. כמו כן חיזקו היוצרים את האמונה באל בשירי שבח ותהילה לקב״ה ונתנו ביטוי למצבו של העם בגולה ולנהיות ליבו לגאולה קרובה. קצידות נכתבו על אירועים היסטוריים מחיי העם היהודי, מחיי הקהילה במרוקו ומעברה ועל צדיקים וקדושים שבוצעו בהילולות על קברי הצדיקים. אחד הסוגים האהובים במיוחד היו השירים ששיטרית קרא להם ׳שירים אפיים׳, והן הקצידות המספרות על דמויות מן המקרא ועל אישים מספרות חז״ל.

הערות י.פ: הסקירה על הקצידה מבוססת על כמה מקורות, כאשר מאמרו של אמזלג, ׳הקצידה בשיר ידידותי, הוא מאמר מפתח להיכרות סוגה זו על כל צדדיה- התמטיים, הפרוזודיים והמוזיקליים (אמזלג (1984). להגדרות נוספות, ראו ג□ אמזלג (1986)¡ לסרי (1986); בן סעדון (תשמ׳׳ז), עמי 22-21; שטרית (תשנ׳׳ב); בן עמי (תשנ״ח), 119-105; אוחיון (תשנ״ט), עמי 123-102 ; גז-אביגל (תשס׳׳ט), עמי 62-54 ; נזרי(2013), עמי 35-34.

אמזלג כותב על התפקיד החשוב של הקצידה בחיי הקהילה ככלי תקשורת וכמתעדת אירועים בחיי הקהילה שהיו נשכחים לולא נכתבה עליהם היצירה. אמזלג(1984), עמי 93-92.

קצידות נכתבו על דמויות מקראיות רבות: על משה רבנו, אברהם ושרה, אסתר ומרדכי, דניאל, איוב, אליהו הנביא, סרח בת אשר ועוד. ראו לסרי(1986) ; גז-אביגל (תשס״ט).

שירים אפיים וקצידות בשפת יהודיות על יוסף אינן יחודיות ליהודי מרוקו, בלדינו נכתבה יצירה אפית רחבת יריעה על יוסף, בשם ׳הקופלאס של יוסף הצדיק׳ שחובר בידי אברהם טולידו וזכה לתרגום בידי י׳ פרץ(ראו טולידו, ירושלים תשס׳׳ו). הקופלאס אינו יצירה עממית, אך ביצירה משוקעים מדרשים וחומרים עממיים רבים. קצידות על יוסף מצויות בשפות יהודיות רבות, והדמיון בין היצירות של הקהילות השונות ניכר גם בעיון ראשון. כולן כתובות בשפה היהודית המקומית באותיות עבריות, והן נמצאות לצד שירים ופיוטים, או בספרי תפילה. תוך כדי עיון בכתבי יד של הקצידה המרוקאית בארכיון כתבי היד של הספרייה הלאומית, נקרו לפני גם כתבי יד של קצידות בשפות יהודיות נוספות כתימן, סוריה ועירק, שממתינות לעיון ולמחקר נפרד. אציין במיוחד את ספרה של אביגל על השירה היהודית התוניסאית, שם מובאות היצירות בשפת המקור ובתרגום לעברית, ובין השירים על דמויות מן התורה היא מביאה שתי קצידות על יוסף . שתי הקצידות הן שירים עממיים שהושרו בתוניס, וביניהן לקצידה המרוקאית יש קווי דמיון רבים (ראו אביגל, תשס״ט, עמ׳ 170 -208). יצירה מעניינת על יוסף הינה ׳הסיפור על אדוננו יוסף הצדיק ובשפת המקור, ׳קיסית סיידנא יוסוף אל סידיק׳. יצירה זו הינה יצירה של העדה הקראית במצרים מן המאה ה 19, הכתובה ביהודית מצרית, ושלה קורא ברנשטיין יהודית-ערבית. ברנשטיין הקדיש ליצירה זו ספר שלם, שבו הוא הוא מתרגם אותה לאנגלית ועוסק בחקירתה כיצירה אופיינית למפגש בין התרבות היהודית לערבית, ואכן אפשר לראות בעליל כי היא הושפעה ממקורות יהודיים כמקרא וספרות חז״ל וממקורות מוסלמיים, כקוראן ויצירות מוסלמיות אחרות.

הקצידה על יוסף הצדיק

על הנוסח

קצידה אחת – שתי גרסאות

׳הקצידה על יוסף׳ מצויה בשתי גרסאות, גרסה קצרה וגרסה ארוכה. הגרסה הקצרה מספרת את סיפור יוסף מראשיתו, מימי ילדותו של יוסף עד עלייתו לגדולה והתמנותו למושל מצרים (בראשית לז, לט-מא), ואילו בגרסה הארוכה נמצא חלק/המשך לנוסח הקצר, שמשלים את הסיפור ומספר עד לאיחוד משפחת יעקב במצרים (בראשית מב-מו). כל אחת מהגרסאות כתובה כיצירה שלמה, עם פתיחה, סיום וחתימה. לכאורה, היה עלינו להניח שהגרסה הארוכה היא הגרסה המקורית שקוצרה בדפוסים שונים, אלא שעדויות של מדפיסים וחוקרים מלמדות שהם לא ידעו כלל על קיומה והתייחסו אל הגרסה הקצרה כאל היצירה השלמה. הגרסה הקצרה היא גם הידועה והנפוצה בדפוסים מבין השתיים, ולהוציא נוסח מודפס אחד, שאף הוא תומלל מביצוע מושר, בכל הדפוסים ובכמה כתבי יד מובא הנוסח הקצר בלבד. מעיון בטקסט אפשר להבחין בהבדלים מבניים ותוכניים בין שני החלקים, שאף הם מעוררים ספקות באשר לאחדות הקצידה ומותירים מקום להשערה שקרה תהליך הפוך, שהגרסה המקורית הייתה דווקא הגרסה הקצרה, ומאוחר יותר חובר לה המשך, כדי לספר את הסיפור המקראי על יוסף ואחיו בשלמותו. אומנם אין ראיה התומכת באופן נחרץ באחת מההנחות הללו, אך לצורך עבודה זו אין הכרח להגיע להכרעה חד־משמעית בין שתי ההשערות, מאחר שכל גרסה מהשתיים עומדת כשלעצמה כיצירה שלמה, והחלק הראשון בשתיהן שכולל את סיפור יוסף ואשת פוטיפר, שהוא נושא העיון של עבודה זו – זהה.

נוסחי הקצידה

היצירה מצויה בעשרות נוסחים בדפוסים ובכתבי יד, וריבוי נוסחיה מצטרף לעדויות הרבות בעל־פה על העברתה של הקצידה ותפוצתה הגדולה. בין נוסחיה יש הבדלים רבים, אך רובם הם הבדלים בתעתיק העברי של עיצורים והגאים מהשפה היהודית-מרוקאית שבה חוברה הקצידה. רוב ההבדלים משקפים שונות בין להגים שבהם נהגו היהודים לדבר באזורים השונים במרוקו. ההבדלים בתעתיק מצויים לא רק בין הנוסחים, לעיתים קורה החילוף בתעתיק באותו נוסח עצמו, והוא מעיד שגם נוסחים כתובים עברו מקהילה לקהילה והשתנו עם התקבלותה של הקצידה בקהילה וביצועה בעל-פה על ידי חבריה. הבדלים נוספים שנגרמו תוך כדי העברה של קצידה בעל-פה ובכתב הם השמטות ותוספות, שינוי בסדרי שורות, שיבושים בתעתיק וחילופין בין מילים נרדפות, ורק כמה הבדלים נוגעים במשמעות הטקסט. מקיומה המרובה של הקצידה, היינו, מנוסחיה הרבים, מתקבלת תמונה של יצירה פופולארית במיוחד שנפוצה בין הקהילות במרוקו בעל־פה ובכתב ושנדדה מאזור לאזור ונמסרה בתוך הקהילות לאורך השנים.

את הדיון בטקסט עשיתי על פי נוסח הדפוס, שהוא, בדרך כלל, נוסח אחיד שחוזר בדפוסים השונים, והוא גם הנוסח המוכר לקהל. מבין הנוסחים בדפוס שעמדו לרשותי בחרתי כבסיס לדיון בנוסח ארוך של הקצידה, שאותו מצאתי בקובץ הפיוטים, ׳ישיר ישראל׳, של ר׳ שלמה סוויסה. הוא גם הנוסח הארוך היחיד שיש ברשותי. נוסח זה מחולק לטורים ולבתי שיר, דבר שמקל על קריאת הקצידה ועל הבנתה. יחד עם זאת, נעזרתי לאורך העבודה בחילופי גרסאות בין הנוסחים בדפוס ובכתבי יד, במיוחד שימש לי לעזר נוסח בכתב יד שלו אקרא בעבודה ׳כתב יד הספריה הלאומית׳. בכמה מקומות בודדים אף העדפתי נוסח אחר משניהם על פני נוסח הדפוס שמובא בעבודה.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D