מורשת יהדות מרוקו

אמנון אלקבץ

הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו"

המחזות של שיטפונות איומים הפוקדים ארצות רבות ברחבי העולם, והמוצגים לעינינו מעל מרקעי הטלוויזיה, הנזקים החמורים באובדן חיי-אדם, וההפסד הכלכלי הרב הנלווה אליהם, מזכירים לנו אסונות טבע דומים ממחוזותינו הלא כל כך רחוקים. דוגמה בולטת אותה אני רוצה להביא כאן היא, אותם שיטפונות נוראיים שפקדו לעתים תכופות את העיר צפרו שבמרוקו, והיו מנת חלקה במשך שנים רבות. אעמוד במיוחד על השיטפונות הגדולים של שנת תר״ן(1890) ושנת תש״י(1950), אשר אודותם יש בידינו תיעוד מפורט בכתב, ע״י רושמי העתים.

העיר צפרו יושבת במרכז צפון מרוקו, על תוואי הדרך המרכזית מטנגייר שבצפון, אל מרחבי הדרום, כ-28 ק"מ דרומית לעיר המחוז פאס (לשעבר בירת מרוקו). בגלל שפע מימיה, שימשה צפרו בעבר מקום מנוחה לשיירות הנוודים מהמדבר אל תוך הארץ, והייתה קצה גבול "בלאד למכזן" (השלטון המרכזי, בניגוד ל״בלאד שיבא" שתחת השלטון השבטי). כמו כל עיר עתיקה, גם מתיישביה הראשונים של צפרו, איוו את מקום מושבם בסמוך למקורות-מים, על שתי גדותיו של "וואד אגאי"(ouwed agay), או בלשון התושבים "וואד סוק" (נחל השוק) או"וואד אליהודי", על שום מגוריהם של היהודים בסמוך לתחתית הוואדי.

"וואד אגאי" הוא אחד מיובליו האיתנים ורבי העוצמה של "נהר סבו" (ouwed sebou), מנהרותיה הצפוניים הגדולים והארוכים של מרוקו. הנהר חוצה בדרכו את העיר פאס, ובמורדותיה הדרומיים, נפרד ממנו "וואד אגאי". מימיו זורמים בעוצמה אל תוך בקעה בפיתולים (meandres) רבים ועקומות ברך (courbes) רבות. בדרכו דרומה, חולף על פני "סידי חראזם"(Sidi hrazem – על שם "מרבוט"- קדוש מוסלמי, זהו כפר תיירותי יפהפה, בו בוקעים מעיינות מינראליים חמים בעלי תכונות מרפא, בטמפרטורה של 34 ‘c. המים נמכרים גם כמים מינראליים מתוקים לשתיה, ומומלצים לחולי מעיים, כליות וכבד, לתיירים ולכלל תושבי מרוקו).

מקומה הגיאוגרפי של צפרו, נמצא בקצה "עמק הסייס", זהו אחד מאזוריה החקלאיים הפוריים, הגדולים והיפים של מרוקו. האזור טובל כל השנה בירוק החקלאי עם בוסתני- מטעי-פרי רבים. מעל העמק שבדרומה של העיר, בשיפוליה הצפוניים של שרשרת הרי האטלאס התיכוניים (moyen Atlas), מתנשא "גיבל-עבד" (jbel abed), מהגבוהים שבשרשרת ההרים, ומזכיר בחורף משהו מהאווירה האלפינית של מרכז אירופה, עם שלגים רבים, אשדות ומפלי-מים הגולשים מגובה של כ-40 מטר. כאן גם מקום מושבו של "יער הארזים"(foret de cedres) המפורסם והמרשים, הנושק לעיר. צפרו עצמה יושבת על כמה מגבעותיו בגובה של כ-850 מ' מעל פני הים. אקלימה מאוד נוח, נעים, ואווירה נקי במרבית ימות השנה. כיום נחשבת לאחת מערי הנופש במרוקו, ואוכלוסייתה מונה קצת יותר מ- 50000 תושבים.

העיר משופעת במטעי דובדבן, על כן נערך בה כל שנה "פסטיבל הדובדבן" המרוקני, פסטיבל צבעוני מאוד המושך אליו תיירים רבים (בדומה ל״פסטיבל פריחת הדובדבן" ביפן). עם זאת, צפרו נחשבת כעיר שקטה ונינוחה, בניגוד לשאר ערי מרוקו "הקולניות". בחלקת אלקים קטנה זו, בתוך ה״גן־עדן", איוותה לה את מקום מושבה קהילה יהודית עתיקת יומין, שמרביתה הצטופף בתוך ה״מלאח", שכונה בפי המוסלמים "קסר אל-כופרי" (מצודת הכופרים). פרט לרובע המלאח, היו בעיר עוד שני רובעים גדולים לאוכלוסיה המוסלמית, "המדינה" (העיר העתיקה), והעיר החדשה שנבנתה במעלה ההר, גבוה יותר. לעיר היו שלושה שערי כניסה עיקריים: "באב תנסב", "באב זמעילה" ו״באב מרבה".

הקהילה היהודית מנתה בסוף שנות החמישים, מעט יותר מארבעת אלפים יהודים, והיא מוזכרת ב״מפקד האוכלוסין" שנערך בשנת 1879 ע״י ההיסטוריון היהודי איזידור לאב, עורך המאגזין "Revue des etudes Juives". בסקר זה הוא מונה 542 בתים של יהודים, המתגוררים במלאה בתוך 5 סמטאות, בהן מצטופפות 2168 נפשות. (הסקר הובא בתוך "אגרת יחס פאס" שנכתבה ע״י ר' אבנר-ישראל הצרפתי). למרות הצפיפות והעוני החומרי, הצמיחה קהילה זו מתוכה רבנים גדולים וידועים. על רבניה של צפרו נמנים ר' רפאל-משה אלבאז (הרמ״א), זצ״ל, איש אשכולות ואחד מחכמיה הגדולים של יהדות מרוקו. הרמ״א נולד בשנת תרפ״ג(1823), ונפטר בשנת תרנ״ו(1896), ללא ילדים, בהותירו אחריו 21 ספרים (עליהם היה אומר שהם "ילדיו"). ספריו עוסקים במגוון רחב של נושאים, כמו שירה, פרשנות המקרא, דרשנות, היסטוריה, מתמטיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה ועוד. מקצת ספריו המפורסמים הם: "כסא מלכים" (ההיסטוריה של המלכים, החל ממלך מלכי המלכים הקב״ה, דרך תולדות חייהם של מלכי יהודה וישראל, וכלה במלכי אומות העולם). "באר-שבע" (על שבעה מיני חוכמות ומדעים שבעולמנו), ועוד. נזכיר גם את ר' שאול ישועה, ר' יהודה אלבאז, ר' יהושע זיכרי, ר' ראובן אעייני ורבים אחרים. (על כל אחד מרבניה של צפרו, ניתן לכתוב ביבליוגרפיה שלימה). איזור זה בו צמחה והתפתחה קהילה יהודית מפוארה זו, היה ידוע בעבר גם כמוכה פורענויות של שיטפונות נוראיים שגבו קורבנות בנפש, כמעט מדי שנה בשנה.

אני רוצה להביא כאן תיאורים מפי שני עדי ראיה לתקופתם, לשניים מהשיטפונות החמורים שידעה העיר, בהפרש של כ־60 שנה ביניהם. אסונות טבע אלה, נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר, היהודים והמוסלמים כאחד, שאז האחדות היהודית-הערבית לשיקום מהיר של העיר, קדמה לכל מחלוקת אחרת.

עדות ראשונה מסוף המאה הי״ט, מובאת ע״י ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (רב״ש), במבוא לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור מפאס. אף כי היה זה אסון נוראי לקהילה היהודית בצפרו, הרי תיאורו של רב״ש הוא תיאור סוריאליסטי, בו הוא מתאר שלב אחר שלב את השיטפון, מהתקדרות השמים והתעבות העננים, ועד לדממה שלאחר שוך הסערה וגילוי ממדי האסון. המספר, ר' רפאל-אהרן בן-שמעון,הוא בנו של ר' דוד בן־שמעון(רדב״ש), אשר נולד ברבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו(1826), היה חכם גדול בתורה ומורה הוראה שהעמיד תלמידים רבים, מהם שימשו ברבנות. בשנת תרי״ד (1854), בהיותו כבן 28 שנים, עלה לארץ ישראל יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, רפאל-אהרן(שהיה אז כבן 6), יקותיאל ומסעוד- חי(חיותו). יחד אתם עלתה קבוצה גדולה מתלמידיו-מעריציו. את מקום מושבו קבע בעיר העתיקה בירושלים, כיתר העולים לא״י בעת ההיא.

רדב״ש היה למנהיגה הרוחני של עדת המערבים בירושלים, ועמד בראש בית-הדין של העדה עד יומו האחרון. היה הראשון למנות את "שבעת טובי-העדה" כוועד ל״עדת המערבים". הקים "תלמוד תורה" וישיבה לבני העדה. מהיותו עשיר מופלג, היסבו רבים לשולחנו, נשא בעול מיעוטי היכולת וכונה בפי כל"אבי היתומים ודיין האלמנות".

במהלך שנות פעילותו, רבו העליות ממרוקו, נוצרה צפיפות רבה בעיר העתיקה, ובשנת תרכ״ו (1866), בנה את השכונה הראשונה שמחוץ לחומות העיר, היא שכונת "מחנה ישראל" (כיום נקראת "ממילא" או "שכונת המערבים"). בלב השכונה, בנה בית כנסת על שמו וקראו בית-כנסת "צוף־דבש" (דב״ש – דוד בן־שמעון), בו עבר לפני התיבה, תוך שימור נוסח ומנהגי יהדות מרוקו, להם היה קנאי. בית כנסת זה קיים עד ימינו אלה. רדב״ש גם כתב ספרים רבים, ובהשראת עיר מושבו, ירושלים, קרא לספריו על שם שערי העיר, כמו"שער החצר", "שער המטרה", "שער הקדים", "שער המפקד" ועוד. הוא נפטר ביום ד', ח״י כסלו התר״מ(3.12.1879), והוא כבן נ״ד שנים.

בנו בכורו של רדב״ש, ר' רפאל-אהרן בן־שמעון (הרב״ש), עשה את לימודו במחיצת אביו ביוצקו מים על ידיו, ונעשה לגדול בתורה, אך טבעי היה שיעמוד תחת אביו בראש העדה. בשנת תרמ״ח (1888), ידעה ירושלים מצוקה כלכלית, והרב״ש נשלח כשד"ר (שלוח דרבנן) למרוקו, לגיוס כספים לכוללות העדה. בשובו משליחותו זו, הביא עמו להדפסה בירושלים, באין בית דפוס עברי במרוקו, את ספר התפילה היחיד ששרד בידי"התושבים" בפאס, הוא ספר "אהבת הקדמונים", ששימש את החזן העובר לפני התיבה, בבית הכנסת של יעב״ץ. בשנת התר״ן (1890), שב הרב״ש בשליחות שנייה כשד"ר למרוקו, ובאמתחתו מספר עותקים של סידור התפילה "אהבת הקדמונים", אותו הספיק להדפיס בירושלים. הספר עשה רושם רב על הקהילה היהודית במקום, או אז, פנו אליו והתחילו להציג בפניו כתבי-יד מיצירותיהם ומיצירות רבותיהם בפרשנות לתורה, בפסיקה, בשירה וכדי, תוך בקשה להדפסתם. כתבי-היד נמצאו אצורים בארגזים ובמגירות מתבלות, או שמונחים בפינות חשוכות, והעש מכרסם בהם.

נפעם מגודל היצירה ומתוכנה, הצטער הרב״ש על את אשר ראו עיניו. אוצר בלום זה, שנעטף בקורי־עכביש, עמד לרדת לטמיון ולתהומות הנשייה. לפיכך, ראה כצורך מיידי להציל לפחות חלק מכתבי־היד. במעמד זה פנה אל נכבדי העדה, והעמידם על חובתם היהודית המוסרית להירתם לשימורם של כתבי-היד והוצאתם לאור. לשם כך הקים בפאס את חברת "דובב שפתי-ישנים", במטרה להוציא לאור את יצירותיהם של חכמיה, ועמד בראשה, יחד עם הראב״ד ר' רפאל אבן־צור, עמו יצר קשרי ידידות ואהבה, ואף היה מלווה אותו בסיוריו בכפרי הסביבה.

באחד הסיורים האלה לעיר צפרו, הצטרף אליו ר' רפאל אבן־צור יחד עם בנו ר' שלמה. בעודם שוהים בביקור, נקלעו לאחד השיטפונות הנוראיים שידעה העיר מעודה. את חוויית השיטפון שחזו עיניו ותוצאותיה, מתאר בן־שמעון בהקדמתו לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן־צור. בדבריו הוא מספר על נדרו של ר' שלמה שנלווה אליו, שעם פדות נפשו מהשיטפון, הוא יממן מכספו, הוצאת ספרי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור. את הספר הדפיס בנא- אמון(אלכסנדריה), בשנת התרנ״ג (1893), לאות תודה לקב״ה על התשועה והפדות בהנצלו משיטפון זה.

אמנון אלקבץ-הגאויות והשטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו"  המשך…..

תיאורו של הרבי רפאל אהרן בן שמעון (רב"ש), שהיה עד לשטפונות, בזמן שליחותו מירושלים לארצות המגרב כשד"ר של הקהילה המערבית בירושלים…ראה את התיאור גם בספר של הרב שלמה דיין " חכמי המערב בירושלים"

מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב״ש בהם הוא מספר בזו הלשון:

"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע״א (יעזרה א-ל), ליל שבת קודש ז״ך לחדש אייר התר״ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע״י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי(אצל מארחו, ר' שמואל בן־חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כבי הרב רפאל, יצ״ו, לחזור להיכל כבודו(פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע״ה, ונשוב לפאס.

אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א־ל בשמים…

כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נוהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ״ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת־ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, מזיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.

כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות. כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה. וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן־זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.

בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.

אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן־שמעון.

לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן־שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן־צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור (יעב״ץ). תחילה חשב שאת כתבי־היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר״ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע״י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום־טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא״י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.

 אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3

הכתרתו הייתה ביום כ״ה שבט התרנ״א (3.2.1891), והשולטאן התורכי העניק לו את התואר "חכם באשי". לר' רפאל זאת הייתה הזדמנות להביא לדפוס את כתבי-היד של יעב״ץ כפי שהבטיח. אלה היו שו״ת "משפט וצדקה ביעקב" וספר שיריו"עת לכל חפץ". בתוך ספר זה, הובאו גם ספר השירים "צלצלי שמע" לר' משה אבן־צור ואחרים. הרב״ש שימש בתפקיד כ-30 שנה בהן הנהיג את הקהילה ביד רמה. חוכמתו וידיעותיו הרבות בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו בשפות עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית, עשוהו רצוי לכל אחיו, ומכובד בחצרי השלטונות המצריים, לתועלת הקהילה. בשנות שהותו במצרים, כתב ספרים רבים בפרשנות למקרא, מנהגי מצרים, תולדות רבני מצרים, דינים ועוד. לעת זקנתו, פרש מכהונתו ועלה לא״י, התיישב ביפו בה הקים בית־מדרש והמשיך לעבור לפני התיבה בתפילות כמנהג יהודי מרוקו. ר' רפאל-אהרן בן־שמעון, נפטר ביום י״א חשון התרפ״ט(25.10.1928), הובא לקבורה בהר הזיתים, והוא כבן 80 שנה.

תיאור השיטפון השני שארע ב- -25/09/1950

שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי״א, מובא ע״י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו". בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע״ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ״ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב״ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים. כך כותב ישמ״ח עובדיה, בלשונו, (בדילוגין):

"…עודנו מחכים לאבינו שבשמים שיטיב אחריתנו מראשיתנו, אך בעוונותינו קיוינו לשמחה, והנה אנחה, לצדקה והנה צעקה. ויהי ב-י״ד בערב לחדש תשרי שנת אשי״ת, (תשי״א) בערב חג הסוכות, (25.9.1950), שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו צפרו. והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ. השמש אספה נוגהה, ועלטת אופל וצלמוות ריחפה על העיר. אור וצר חשך בעריפיה (כינוי מליצי לערפל ועננים. א.א.), ותחת אשר כל העם היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה, להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב, היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר ולהורידה שחת… אחר חצות היום האירו ברקים בשחקים, וקול רעם חזק והזיז נשמע בארצנו, ואז נפתחו ארובות השמים, וימטירו מבועי מים בשטף מרגיז לבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן, ואנחנו מחשים מה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות, לבלע ולהשחית בלי כל חמלה. ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של הישיבה בסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק?

ויהי בתפילת ערבית, והעיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר, קול יללה וקול בכיה. תחת אשר לעת כזאת היינו מטים אוזנינו לשמוע אל הרינה, עתה בעוונותינו קול נהיה. ותחת קול שמחה, נשמע קול אנחה. הנהר אשר עובר בין רכסי הרים, אחז דרכו במשעול הכרמים, ומדי עוברו בשטף, הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה, ובחיקו ישא רגבי עפר ופסולת הכרמים. כולם עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר, ואז גאו המים האדירים, ויבואו על העיר, ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר הצפופים, משני עברי הנהר. גם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים, מהפתחים ומהחלונות, ונתמלאו על גדותיהם, ורכושם של הדיירים, ירד לטמיון. וקול הנחל השוטף נשמע באוזנינו, ואנחנו בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים. רבים התמלטו בעור שיניהם, וימלטו את נפשם דרך גגות. כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים. אור החשמל כוסה בעלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המהומה, והסערה נהפכה לדממה. ויהי בבוקר, והנה אימה חשכה נופלת על העיר, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. כל מחסני המסחר נהרסו עד היסוד, והרכוש שבתוכם אבד. כמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים, שבתיהם נהרסו. ותחת ההרס מתו אחד ועשרים(!) נפש, מלבד עשרות ערבים. ונשמע, וימס לבבנו. מכל זה ידענו מידת רחמיו יתברך, לולא ה' שהיה לנו וגזר השיטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כולם ערים, וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל. אחרי הכל, נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם, באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד "אם הבנים", הם ונשיהם וטפם. ("אם הבנים" שימש כבית-ספר ו״תלמוד תורה" בו היו 12 כתות לימוד וחדר אוכל, ושכן בסמוך ל״מסגד הגדול א.א.).אנשי הועד היו מספקים להם לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עם מארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. ונוספה נחלתנו שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים הנוטים ליפול, והפילתם ע״י פצצות. וכל שבעת ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, ונהפכה שמחתנו לאבל, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מהבתים, מהחצרות ומן הרחובות. גם לבתי כנסיות חדרו המים, ונתקלקלו ספרי תורה, ונתחלחל יום טוב, בעוה״ר, כמאמר הנביא: "על מה תוכו, תוסיפו סרה". ומההרס הנורא, דמינו לעמורה. והרחובות נהפכו לשממון עד כי כל הבאים מהחוץ אשר ידעו את הארץ, בראותם צורת העיר המבהילה, אמרו מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?

ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו וישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו…לא תשוב פעמיים צרה, אמן כן יהא רצון."

עד כאן דבריו של ישמ״ח (ר' ישועה שמעון־חיים) עובדיה, כאחד שחוה על בשרו וראה במו עיניו את מוראות השיטפון.

העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב״שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב״שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי״ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.

הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל״באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו״ג'אמע לכביר" (שער המלאה והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע״ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאה סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר, כמו ברובעים "בני-מדראק", "הקסבא" ו״נאס אדלון" (המרכז המסחרי). השיטפון לא פסח אף על כל הגשרונים הקטנים אשר על הנהר, ובכלל זה תעלות המים הרבות אשר נפגעו קשה או שנהרסו כליל.

בתום השיטפון, ועם שוך הסערה, הגיע המלך מוחמד החמישי לביקור ניחומים והזדהות עם התושבים. בעקבות ביקור זה, הוקמו ועדות מטעם הממלכה שטיפלו בעזרה המיידית למקרים הדחופים, ונתפנו להסקת מסקנות. הנזקים החומריים־כלכליים הוערכו למיליונים רבים של פרנקים, על כן נרתמו לגיוס תרומות מבית המלוכה, מתושבי המדינה, ותרומות רבות הגיעו אף מאירופה ומאמריקה.

לאחר האסון, החלו ביישום המסקנות. הורחבו תעלות המים על מנת שיוכלו לקלוט כמות גדולה יותר של מים, ושוקמו תעלות הניקוז שלאורך הנהר. נבנו חמישה גשרים חדשים, גבוהים וחזקים יותר. נהרסו שרידי הבתים שנותרו לאחר השיטפון, ונאסרה הבניה בסמיכות לגדות הנהר. שוקמה בריכת האגירה ששימשה גם כבריכת שחיה, והוקמו מספר סכרים לוויסות זרימת המים בעת רדת הגשמים הרבים. כמו כן, נבנה בית-מטבחיים חדש, רחוק מגדות הנהר. ועם זאת, בשנת 1975, פקד את העיר צפרו עוד שיטפון שגרם נזקים כלכליים, שעד אז, טרם כילו להעמיק את אפיקו המרכזי של הנהר, ואת תעלותיו, אבל זהו כבר סיפור אחר.

סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3