סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3

ברית מספר 27

הכתרתו הייתה ביום כ״ה שבט התרנ״א (3.2.1891), והשולטאן התורכי העניק לו את התואר "חכם באשי". לר' רפאל זאת הייתה הזדמנות להביא לדפוס את כתבי-היד של יעב״ץ כפי שהבטיח. אלה היו שו״ת "משפט וצדקה ביעקב" וספר שיריו"עת לכל חפץ". בתוך ספר זה, הובאו גם ספר השירים "צלצלי שמע" לר' משה אבן־צור ואחרים. הרב״ש שימש בתפקיד כ-30 שנה בהן הנהיג את הקהילה ביד רמה. חוכמתו וידיעותיו הרבות בתחומים רבים, ובכלל זה שליטתו בשפות עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, איטלקית וספרדית, עשוהו רצוי לכל אחיו, ומכובד בחצרי השלטונות המצריים, לתועלת הקהילה. בשנות שהותו במצרים, כתב ספרים רבים בפרשנות למקרא, מנהגי מצרים, תולדות רבני מצרים, דינים ועוד. לעת זקנתו, פרש מכהונתו ועלה לא״י, התיישב ביפו בה הקים בית־מדרש והמשיך לעבור לפני התיבה בתפילות כמנהג יהודי מרוקו. ר' רפאל-אהרן בן־שמעון, נפטר ביום י״א חשון התרפ״ט(25.10.1928), הובא לקבורה בהר הזיתים, והוא כבן 80 שנה.

 

תיאור השיטפון השני שארע ב- -25/09/1950

 

שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי״א, מובא ע״י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו". בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע״ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ״ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב״ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים. כך כותב ישמ״ח עובדיה, בלשונו, (בדילוגין):

"…עודנו מחכים לאבינו שבשמים שיטיב אחריתנו מראשיתנו, אך בעוונותינו קיוינו לשמחה, והנה אנחה, לצדקה והנה צעקה. ויהי ב-י״ד בערב לחדש תשרי שנת אשי״ת, (תשי״א) בערב חג הסוכות, (25.9.1950), שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו צפרו. והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ. השמש אספה נוגהה, ועלטת אופל וצלמוות ריחפה על העיר. אור וצר חשך בעריפיה (כינוי מליצי לערפל ועננים. א.א.), ותחת אשר כל העם היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה, להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב, היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר ולהורידה שחת… אחר חצות היום האירו ברקים בשחקים, וקול רעם חזק והזיז נשמע בארצנו, ואז נפתחו ארובות השמים, וימטירו מבועי מים בשטף מרגיז לבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן, ואנחנו מחשים מה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות, לבלע ולהשחית בלי כל חמלה. ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של הישיבה בסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק?

 

ויהי בתפילת ערבית, והעיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר, קול יללה וקול בכיה. תחת אשר לעת כזאת היינו מטים אוזנינו לשמוע אל הרינה, עתה בעוונותינו קול נהיה. ותחת קול שמחה, נשמע קול אנחה. הנהר אשר עובר בין רכסי הרים, אחז דרכו במשעול הכרמים, ומדי עוברו בשטף, הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה, ובחיקו ישא רגבי עפר ופסולת הכרמים. כולם עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר, ואז גאו המים האדירים, ויבואו על העיר, ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר הצפופים, משני עברי הנהר. גם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים, מהפתחים ומהחלונות, ונתמלאו על גדותיהם, ורכושם של הדיירים, ירד לטמיון. וקול הנחל השוטף נשמע באוזנינו, ואנחנו בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים. רבים התמלטו בעור שיניהם, וימלטו את נפשם דרך גגות. כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים. אור החשמל כוסה בעלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המהומה, והסערה נהפכה לדממה. ויהי בבוקר, והנה אימה חשכה נופלת על העיר, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. כל מחסני המסחר נהרסו עד היסוד, והרכוש שבתוכם אבד. כמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים, שבתיהם נהרסו. ותחת ההרס מתו אחד ועשרים(!) נפש, מלבד עשרות ערבים. ונשמע, וימס לבבנו. מכל זה ידענו מידת רחמיו יתברך, לולא ה' שהיה לנו וגזר השיטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כולם ערים, וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל. אחרי הכל, נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם, באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד "אם הבנים", הם ונשיהם וטפם. ("אם הבנים" שימש כבית-ספר ו״תלמוד תורה" בו היו 12 כתות לימוד וחדר אוכל, ושכן בסמוך ל״מסגד הגדול א.א.).אנשי הועד היו מספקים להם לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עם מארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. ונוספה נחלתנו שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים הנוטים ליפול, והפילתם ע״י פצצות. וכל שבעת ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, ונהפכה שמחתנו לאבל, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מהבתים, מהחצרות ומן הרחובות. גם לבתי כנסיות חדרו המים, ונתקלקלו ספרי תורה, ונתחלחל יום טוב, בעוה״ר, כמאמר הנביא: "על מה תוכו, תוסיפו סרה". ומההרס הנורא, דמינו לעמורה. והרחובות נהפכו לשממון עד כי כל הבאים מהחוץ אשר ידעו את הארץ, בראותם צורת העיר המבהילה, אמרו מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?

 

ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו וישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו…לא תשוב פעמיים צרה, אמן כן יהא רצון."

עד כאן דבריו של ישמ״ח (ר' ישועה שמעון־חיים) עובדיה, כאחד שחוה על בשרו וראה במו עיניו את מוראות השיטפון.

 

העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב״שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב״שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי״ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.

 

הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל״באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו״ג'אמע לכביר" (שער המלאה והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע״ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאה סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר, כמו ברובעים "בני-מדראק", "הקסבא" ו״נאס אדלון" (המרכז המסחרי). השיטפון לא פסח אף על כל הגשרונים הקטנים אשר על הנהר, ובכלל זה תעלות המים הרבות אשר נפגעו קשה או שנהרסו כליל.

 

בתום השיטפון, ועם שוך הסערה, הגיע המלך מוחמד החמישי לביקור ניחומים והזדהות עם התושבים. בעקבות ביקור זה, הוקמו ועדות מטעם הממלכה שטיפלו בעזרה המיידית למקרים הדחופים, ונתפנו להסקת מסקנות. הנזקים החומריים־כלכליים הוערכו למיליונים רבים של פרנקים, על כן נרתמו לגיוס תרומות מבית המלוכה, מתושבי המדינה, ותרומות רבות הגיעו אף מאירופה ומאמריקה.

לאחר האסון, החלו ביישום המסקנות. הורחבו תעלות המים על מנת שיוכלו לקלוט כמות גדולה יותר של מים, ושוקמו תעלות הניקוז שלאורך הנהר. נבנו חמישה גשרים חדשים, גבוהים וחזקים יותר. נהרסו שרידי הבתים שנותרו לאחר השיטפון, ונאסרה הבניה בסמיכות לגדות הנהר. שוקמה בריכת האגירה ששימשה גם כבריכת שחיה, והוקמו מספר סכרים לוויסות זרימת המים בעת רדת הגשמים הרבים. כמו כן, נבנה בית-מטבחיים חדש, רחוק מגדות הנהר. ועם זאת, בשנת 1975, פקד את העיר צפרו עוד שיטפון שגרם נזקים כלכליים, שעד אז, טרם כילו להעמיק את אפיקו המרכזי של הנהר, ואת תעלותיו, אבל זהו כבר סיפור אחר.

 

סיום המאמר: אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 3/3

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר