אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3
תיאורו של הרבי רפאל אהרן בן שמעון (רב"ש), שהיה עד לשטפונות, בזמן שליחותו מירושלים לארצות המגרב כשד"ר של הקהילה המערבית בירושלים…ראה את התיאור גם בספר של הרב שלמה דיין " חכמי המערב בירושלים"
מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב״ש בהם הוא מספר בזו הלשון:
"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע״א (יעזרה א-ל), ליל שבת קודש ז״ך לחדש אייר התר״ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע״י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי(אצל מארחו, ר' שמואל בן־חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כבי הרב רפאל, יצ״ו, לחזור להיכל כבודו(פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע״ה, ונשוב לפאס.
אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א־ל בשמים…
כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נוהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר״ר רפאל משה אלבאז יצ״ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת־ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, מזיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.
כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות. כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה. וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן־זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.
בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.
אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן־שמעון.
לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן־שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן־צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקנו, ר' יעקב אבן־צור (יעב״ץ). תחילה חשב שאת כתבי־היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר״ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע״י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום־טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא״י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.
אמנון אלקבץ-הגאויות והעוטפונות בעיר צפרו "לחמלאת די צפרו" 2/3