מורשת יהדות מרוקו

בשנת 1906 הייתה עצירת גשמים ושער הקמח עלה, ואז הוצרכו לטחון חטים ללוש ולאפות לחם כדי לחלקו מוכן לעניים. העבודה הייתה נעשית על ידי אשת הגזבר אמי ז"ל, עם אשת שלמה בן יעיש ושכנותיהן הגרות עמהן בחצר. בט' באב ובפורים היו עורכים מגבית בבתי הכנסת לטובת העניים.

השוחדות והמנחות שהיו מגישים לשרי העיר ולשבטי הברברים קיזזו את הכסף שיכול היה לשמש להגשת עזרה לנזקקים. עבודה ציבורית זו הייתה קשה ומפרכת. מור אבי שלא יכול לשאת את נטל גזברות העיר על שכמו, התפטר מתפקידו בשנת תרע"א, ובמקומו מונה הרב רפאל מאמאן ז"ל כגזבר העניים.

בשנת 1911 מרדו במלך משפחות "סרארדא די אזגאר" שליד פאס. נגדם שלח המלך את גדודיו. בינתיים נצטרפו אחרים למרד : בני מטיר, משפחות בני עלאהם, איית יוסי, איית חסין ואיית מרגי. הם השטלתו על הדרך בין צפרו לפאס, ואין יוצא ואין בא. שבטים אלו, עשו יד אחת להתנפל על המללאח בצפרו.

היהודים כשומעם מזימה זו, החלו להתארגן כדי לעמוד על נפשם. עוד לפני כל היו היהודים צוברים נשק. חיילים וברברים רבים היו באים לשוק עם נשקם. היהודים היו מלווים כסף לחיילים וברברים הזקוקים לכך, וכמשכון קיבלו מהם את נשקם. "משכונות מסוג זה רוכזו על ידי הנגיד במקום מיוחד. בין היהודים רבים היו הגיבורים, חסונים ואמיצים שידעו להשתמש בנשק.המנהיג מרדכי צבע היה גיבור עשוי ללא חת, תקיף ובעל קומה והופעה מרשימים. היהודים ידעו שאם תהיה התקפה על המללאח, היא תהיה ביום השוק, יום חמישי. ביום זה היו באים ברברים מכל הסביבה כדי לשווק את תוצרתם. ונקל היה למנהיגיהם, להפנותם, על ידי נאום אחד, נגד היהודים משום כך ביום חמישי היו מנהיגי הקהל עומדים על המשמר, שמא יחליטו הברברים להתנפל על המללאח.

יום חמישי אחד, "נשבר השוק (נכסר שוק(. הברברים פנו לעבר המללאח. מרדכי צבע, הצליח מהר לסגור את שערי המללאח על בריח. מיד נזדרזו היהודים שיו מחוץ למללח להיכנס לביתם. לאלו היה מרדכי נותן להיכנס דרך השער ולערבים שנמצאו בתוך המללאח לא נתן מרדכי לצאת. הוא אספם וחילקם בין בעלי בתים, עליהם הטיל לדאוג לכלכלתם.

ערבי אחד שהיה מוכר ליהודים ומצוי הרבה במללאח, לחוסיין זאזא, ביקש ממרדכי להכניסו בטענה שהוא רוצה להיפגש עם מכריו. אך השייך עמרם בן יעיש לא נאות לבקשתו, מחשש שזהו תכסיס, על מנת לנצל את כניסתו כדי שכל הברברים שהיו צרים על המללאח יתפרצו בהמונם. בינתיים חולק הנשק לאנשים היודעים להשתמש בו והועמדו על הגגות ובנקודות תורפה.

סגורים בתוך המללאח, היו היהודים מנהלים משא ומתן דרך גגות וחלונות מסורגים, עם משפחות ברבריות המוכנות לקבל על עצמן את השמירה על המללאח. כספים רבים שולמו אך לה היה ליהודים אמון וביטחון מלאים בשומרים אלה, היכולים לנצל שעת כושר ולהצטרף לברברים. מאין ברירה סמכו היהודים על משענת קנה רצוץ ושכרו שומרים בכסף רב, מלבד כלכלתם, לחם סוכר ומספוא לבהמותיהם. אחד מהשומרים אלה אף ביקש שיעמידו לרשותו סוס לרכב עליו. בינתיים טיפלו היהודים בבקיעי העיר. הם סתמו פריצות שנתגלו פה ושם. הגביהו מקומות נמוכים וחיזקו וביצרו את בתי הכסא שליד הנהר.

בד ובד כל בעל בית חיזק וביצר את ביתו. הכין קרשים, מלאי אבנים ושמן רותח, למקרה שהברברים יצליחו לפרוץ למללאח חס ושלום. ליל שבת שמעו השומרים קול הלמות פטישים של ברברים, המנסים לחתור חתירה דרכה יפרצו. מרדכי צבע ויצחק סבעוני, ממפקדי המללאח, עמדו ליד המקום וארבו להם.

משהשלימו את חתירתם ואחד הכניס ראשו דרכה, ירה עליו מרדכי צבע והרגו, משבאו לסלקו מהמקום, ירה חברו יצחק על הבאים והרג שנים מהם. משראו הברברים כי שחושה מהם נהרגו לקחו את ההרוגים ונסתלקו בבושת פנים מן המקום. בינתיים סתמו היהודים את הפירצה. והמללאח נשאר סגור ומסוגר.

באותה הפוגה החל מרדכי לשלשל את הערבים בני הערובה שהיו במללאח, מאחורי הגגות, אחד אחד.. ביום ראשון רמזו הערבים שהם מוכנים לעשות שלום עם היהודים. תחילה פחדו היהודים לצאת אליהם, ולבסוף העיז מרדכי צבע ואהרן אזולאי לצאת אליהם ולשאת ולתת אתם.

המשא ומתן נתארך עד שמשפחות היוצאים החלו לחשוש לחייהם. עם שקיעת החמה חזרו מרדכי ואהרן ודיווחו לקהל על המשא ומתן שניהלו. הם סיפרו כי הערבים דרשו למסור להם את הנשק שבידי היהודים, אך הם הכחישו שיש להם נשק. בסוף הוסכם שישלמו להם סכום של עשרים אלף פראנק, בתשלומים חודשיים, ונכבדי השבטים התחייבו שבכל יום חמישי, ישבו הם עצמם בשערי המללאח לשמור עליו. בנוסף לזה התחייבו היהודים לספק יום יום לחיילי המורדים שבמחנה עין שמאר, קמח סוכר וחיטה.

עם כל זה לא שקטו היהודים, וחייהם היו תלויים מנגד.

הערת המחבר: הספור על המצור וההסכם הנ״ל מלוקטים מכמה מקורות. מפי יצחק צבע בן מרדכי שמעתי את השתלשלות הדברים. גם באגרת ר׳ שלום אזולאי לכי״ח (תעו׳ 251) מסופרים עיקרי הדברים: ״כל גויי המערב היו שפה אחת… וימרדו באדוננו המלך יר״ה וילחצו וירעצו וירוצצו את היהודים וזה ארבעה חדשים שחלפו היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דוויים סחופים, דחופים ומטורפים, מושלכים במצולות ים סוער, ואגיתנו חישבה להשבר, ואף שק״ק צפרו נתנו שוחד לפלשתים הנק׳ איית יוסי שהיו צוררים מצרים לעירנו זאת יותר מ־20,000 פרנק, יגענו ולא הונה לנו כי פערו פיהם לבלי חוק ולא אמרו הון (משלי ל, טו) ומגמת פניהם היתה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ושללם לבוז״.כן מתוארים הרבה מהדברים בשיר של ר׳ ראובן אגייני (תעו׳ 612) ובקונטרס צבא ימי הנ״ל.ע"כ

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 169