מורשת יהדות מרוקו

יסודות עבריים ויהודיים ויסודות מהערבית הקלסית–ז'ולייט חסין

אף על פי שהקצא בערבית־יהודית מחויבת כסוגה שלא לכלול מילים משפות אחרות, מצויים בקצות על סול יסודות עבריים לרוב, עניין המסתבר לאור התכנים המיוחדים הנוגעים בנערה יהודייה שמתה על קידוש השם. לצד יסודות אלו נציין גם כמה יסודות מן הערבית. אין כאן מקום לניתוח לשוני מורפולוגי מפותח של התופעות, והדיון בהן בא רק להאיר את המצב התרבותי של קהילת מרוקו בסמוך לשנת 1834, ובכך את היחסים בין המוסלמים והיהודים.

בחרנו תחילה במלחון ״ביסם אללאה קאומי״ כדוגמה ללמוד ממנה על הגאוגרפיה הלשונית, המשליכה על הגאוגרפיה התרבותית וההיסטורית המשתקפת מהקצות האחרות. נשאל, האם היסודות מן העברית ומן הערבית מושכים בעקבותיהם צורות פיוטיות ייחודיות? המחקר הספרותי מראה שאלה אינם מהווים מוקד ליצירתן של צורות פיוטיות ייחודיות.

א. יסודות מהעברית ומילים ערביות שיוהדו

לקצא ״ביסם אללאה קאומי״ אפיונים של קצידה קלטית, בשל העובדה שהיא מושתתת על פנייה ישירה למאזין היהודי, נציגם של כל חברי הקהילה, כולל בניו ונכדיו של המחבר המוזכרים בסוף הטקסט. הוא מייחל לכך שיעלה בידם לשמור נאמנה על מורשת השיר, שיר אשר נבנה בשיקול הדעת ועל פי כל חוקי המשקל, במטרה לנטוע בזיכרונם של הדורות הבאים את מורשת סול הצדיקה.

בקורפוס הפיוטים והקצות זאת הפעם היחידה שהבניית זיכרונה של הצדקת תלוי באיכות השיר, ושבח הצדקת קשור באופן מהותי לשבח אמנות השירה. נוסף על כך, לקצא ״ביסם אללאה קאומי״ איכויות המייחדות את המלחון, צורה שעסקנו בה בפרקים הקודמים.

הקצא הזאת, המאמצת את סוג הפתיחה מהשירה הדתית בערבית־יהודית, אינה מסתיימת בקריאת שמע ובתפילה לבניין בית המקדש. התפילה לאלוהים שיגאל את עמו מצרת הגלות בזכות האימהות(״שרה מעא רבקא״, שרה עם רבקה) אינה מצויה בסוף הקצא אלא בטורי ה״ח׳רוג׳״ בחטיבה הרביעית. ה״ח׳רוג׳״, או ה״ח׳רג׳יה״(יציאה), הוא בית או טור(אזור) החותם חטיבות בשיר או הפותח חטיבות חדשות. זאת צורה האופיינית לשירים חילוניים. איכויות מבניות אלה תורמות לכינון הקינה כקצידה השייכת לסוג המלחון.

לצד האיכויות המבניות קיימות איכויות צורניות, כמו היסודות הרבים מן העברית, שגם הם מקרבים לשירי המלחון שחוברו בידי יהודים. כבר בפתיחה מתוארת סול כראויה לשבח באותה מידה שכל אדם טוב ראוי לו:

יסתאהל תמדיח / בנאדם למליח / בלסאני פאציח

 נוציף תוציף / לזינת לכליקא

וּזֵהַּא גיר כאמור / צבחאן מן כלקהא

 נאה לשבח / האדם הטוב / בלשון צחה

אשיר ואתאר / ליפת הבריאה

 פניה כאודם היין / ישתבח יוצרה

להלן הקישור באתר מורשת מרוקו לכל הקצצא:
http://moreshet-morocco.com/?p=26477

 בטקסט מכונה ״אנוש״ בשם ״בְּנָאדם״, צורת ההיגוי בפי היהודים של הצירוף ״בן אדם״ אשר היה שגור מאוד בשיח שלהם, בדרך כלל בצורת יחיד. הערבית הקלסית שאלה את הביטוי מהעברית ונתקלים בו בכתובים בצורת ״אבן אדם״( ابن أدم). הופעתו בתחילת הקצא מאפשרת להתייחם אליו כאל יסוד עברי מכוון שהשתמשו בו היהודים מתוך זיקתם למקורות העבריים ולא להקשרים תרבותיים ערביים. נזכיר שהמילה השגורה בערבית בשירה לציון ״בן אדם״ היא ״אנסאן״( إنسان).

יסוד עברי נוסף המופיע במילה החותמת את הבית השלישי בחטיבה השנייה הוא ״בדיקא״:

עלא סהאדת זור / נראוהום בלבדיקא

(כדי להעיד עדות שקר / הלוואי נראה אותם בכיליונם)

שם העצם בדיקא משמש כאן בהוראת "כיליון״. השימוש בבד״ק במשמעות כיליון שגור בפי אנשי פאס ומכנאם, במיוחד בקרב הנשים, ומכאן ניתן לשער את מוצאו של המחבר, שעשוי היה להיות איש מפאם או ממכנאס (או מצפרו) שהחליט לחבר קצא לכבוד סול למען השמעתה בפני יהודים הבאים להשתטח על קברה. בדרך כלל המושג שבו היו משתמשים יהודים להוראת הכיליון הוא ״פְנָא״, וזאת על פי הערבית הקלסית וגם על פי הערבית הדיאלקטית של היהודים והערבים. איך קרה ששם העצם ״בדיקא״ התגלגל למילה שמשמעותה ״כיליון"? גלגול זה מסתבר רק מתוך הלכות הפסח שעל פיהן מצווים לסלק כל פירור חמץ באמצעות בדיקה בנרות בכל פינה ופינה. ברם, הבראיזם זה אינו יונק את תוקפו רק ממצוות בדיקת החמץ אלא גם ממצווה המוטלת על השוחט לבדוק את הבהמה לאחר השחיטה אם אינה טרפה, אם אין נקב בריאה וכדומה. מכאן התואר ״שוחט ובודק״. נזכיר שהפייטנים מדברים על שחיטתה של סול, וכך בכתיבה היהודית על סול בערבית־יהודית המילה השאולה מהעברית ״בדיקא״ מבטאת את הייחול לחיסולם של שוחטי הנערה היהודייה.

כללו של דבר, למילה ״בדיקא״ בקצא זיקה לשתי פעולות מכריעות בריטואל היהודי. נוסף על כך, באופן השימוש בה יש משום מחאה על הריטואל הדתי המוסלמי המתקשר כאן לגזר דין ה״רידה״ שהוביל למעשה השחיטה, עריפת ראשה של סול בסיף כמצווה על פי ההלכה המוסלמית. אם כן, הכתיבה היהודית על סול מבנה ומחזקת קשרים בין רבדים יהודיים שונים: בדיקה לסילוק החמץ, בדיקה לסילוק הטרף והטמא מבית ישראל, סילוק הבהמות הטרפות, סילוק האנשים ששחטו את סול. אלה האחרונים מדומים לחיות טמאות, כמו החזיר המופיע כדימוי לגרדומאים המוסלמים בבית הרביעי של החטיבה הרביעית, בית המסתיים בקללה לכיליון ושוב במילה ״בדיקא״.

על פי הלכות הפסח חייבים לשרוף את החמץ שנאסף. מוטיב השרפה הוא ממוקדי השיר. הרי לעתים קרובות גופותיהם של הכופרים באסלאם שהוצאו להורג נשרפו. על כן המוסלמים המנסים לשכנע את סול לחזור בה מהחלטתה אומרים לה:

ראה דאכּ לגנזור / מא יסתהלסי חריקא

(הנה הפנים היפות ההן / אין נאה להן השרפה)

המילה ״חריקא״ החותמת את הבית הרביעי של החטיבה השנייה חורזת עם ״בלבדיקא״, החותמת את הבית שלפני כן. המילה ״בדיקא״ הופכת לגרעינו של שדה סמיוטי־סמנטי המאיר את פרשת סול, שדה הנארג מחוטים הקשורים באופן הדוק לרבדים תרבותיים יהודיים. המילה העברית ״בדיקא״ היא מושג תשתית בקצא מבחינת עיצוב התוכן והצורה.

תופעה קרובה משתקפת במילה ״מנְכּור״ המצויה בבית הרביעי של החטיבה הרביעית:

עייטו לממזר / בן כּרס לכנזיר / סבהו סביהת לחזיר

נראהּ בסי כּפיף / פוסט לחלקא

אוו יזיהּ מנכּור / נראהּ בלבדיקא

קראו לממזר / עב הכרס החזיר / דמותו דמות החזיר

הלוואי ואראנו בקליע / בתוך הגרון

 או יבואהו מלאך המוות / אראהו בכיליון

הדובר בקצא מייחל למלאך המוות שיבוא ויכה באותו תליין הרוצה להרוג את סול. במקום לכנות אותו בשמו המלא ובתוארו הוא מכריז עליו כ״מנכּור״, מילה שהייתה נפוצה בקרב יהודי מרוקו לתיאור אויב הקשה כמו מלאך המוות, וזאת במיוחד כשהיה מדובר בצעירים שנפטרו. למשל כאשר אישה נפטרה בעלומיה אמרו ״זא למנכור ועבָּהָא״, כלומר בא ה״מנכור״ וחטף אותה, מלאך המוות פגש אותה והעבירה מהעולם הזה. שם העצם הזה בנוי משורש נכ״ר המצוי באותה הוראה הן בעברית הן בערבית. הפועל נכ״ר, שמשמעו להכחיש, מופיע בספר איוב כא, כט: ״הלא שאלתם עוברי דרך ואתתם לא תנכרו״.

ה״מנכּור״ על פי הערבית־יהודית מצביע על אותו כוח שראוי שקיומו יהיה ״מוכחש״, על הגורם שאסור להודות בקיומו מפאת הנזק שהוא עלול להסב ליהודים בכל רגע ורגע אם נוקבים בשמו. במרוקו הפך המושג הזה לאידיום המסמן את ההוויה היהודית בצל אימת השלטון המוסלמי. המילה ״מנכור״ באופני השימוש היום־יומיים האלה לא הייתה מצויה בקרב הציבור המוסלמי במרוקו, ואם הייתה הרי זה באופן נדיר ביותר. על כן אפשר להגדיר אותה כמילה יהודית, כיוון שהיא קשורה יותר ללשון העברית ולהוויה היהודית מאשר להוויה הערבית־המוסלמית.

התופעה של מילה בעלת שורש זהה בעברית ובערבית המאפיינת את ההוויה היהודית גלויה גם מבעד המושג ״מהזור״. לאורך הקצא מביעה סול את רצונה למות כדי להינצל מהמצוקה שגורמים לה אויביה. במקום סיום שיתאר את סול קוראת את ״שמע״ לפני מותה, חתימת הקצא מוקדשת לביטוי הגעגועים הקשים הנלווים לפרידה מסול וכן לבקשה מהנכד או מכל אדם אחר היקר למחבר שינצור את השיר בזכות משקלו הנכון והטוב:

מן דילי מהזור / מא נווית לפרקא מן בעד זינת לבדור / לאלא צדיקא

(מיום שאני חי כעזוב וגולה / לא חשבתי על פירוד מיפת הירחים המלאים / הגבירה הצדיקה)

בשיר בולטת הנימה האישית ביחס לאירועים מצד המחבר הרוצה לקשור את גורלו בגורל סול. אם בבית שלפני כן דובר על ״למדון״, כלומר המדינות הזרות(או נכון יותר המדינות האירופיות), שלא העלו בדעתן שכך יהיו פני הדברים, בבית החתימה מדגיש המחבר שגם הוא לא העלה בדעתו שהפרידה מסול תהיה כה קשה. המילה ״פרקא״ בערבית היא בעלת אפקט חזק. הוראתה כוללת את כאב הפרידה, או נכון יותר את כאב הקריעה מנפש אהובה.

בקצא ״ביסם אללאה קאומי״ השימוש ב״מהזור״ ייחודי ביותר, במשמעות של חיים ושל עזובה. אפשר לקשור את המילה הזאת לשורש הז״ר (הג׳״ר) בערבית שמשמעו להגר, לנדוד ממקום למקום (מקבילו העברי הוא הג״ר). המשורר מתאר את הולדתו ואת דרכו בחיים כמעין הגירה של הנשמה לעולם שכולו גלות. הוא מרגיש שהוא ״נזרק״ לעולם הזה כשמסע חייו על פני תבל עומד כל כולו בסימן נטישה, ללא _רעים תומכים. תחושת העזובה והאבלות האופפת אותו תורמת להתחזקות הקשר בינו לבין סול, שנותרה בודדה במותה לאחר שהייתה נתונה לשרירות לבם של אויביה. המושג ״מהזור״ בזכר או ״מהזורה״ בנקבה היה שגור בפי הנשים היהודיות כדי להצביע על רווק או על רווקה שהתבגרו מאוד. כיוון שלא הצליחו להשתדך לבן זוג, נותרו ״מחזורים״, עזובים ובודדים בעולם הזה.

המילה הזאת, המצויה יותר בשירה ובספרות הערבית, השתלבה בערבית־יהודית עד כדי כך שהפכה למושג המתאר מציאות והווי חיים ייחודיים לקהילה היהודית. בהקשר הזה אפשר להצביע כאן על ייהוד של מילה ערבית גבוהה לשימוש יום־יומי בקרב היהודים.

הבדידות והנטישה באים לידי ביטוי בקצא על חנה ושבעת בניה באמצעות אותו המושג. וכך אומרת חנה למלך:

וואס צדיקה בנת צדיק ענד לכאפר תכון מהזורה

(האם צדיקה בת צדיק תהיה נטושה לידי כופר)

חנה מביעה את חוטר רצונה להיות ״מחזורה״ אצל כופר, כלומר נתונה לעזובה מחפירה כאשר תרגיש ש״הוגלתה״ על ידו מאמונתה ומדתה.

המילה ״מהזור״ מזכירה גם את קללת קין בעקבות מות הבל אחיו. האל שדן אותו לנדודים לכל ימי חייו אומר לו ״נע ונד תהיה בארץ״(בראשית ד, יב). ב״לשון לימודים״ לרבי רפאל ברדוגו מתורגם הניב ״נע ונד״ בצירוף ״מטלוף ומזלי״. נציין שתואר השם ״מזלי״ היה שגור בפי יהודי מרוקו, והכוונה לאדם שנעקר ממקומו ונע ונד הרחק ממשפחתו. כך מתקיים קשר תוכני סמוי בין ״מהזור״ ל״מזלי״, קשר המסתבר מתוך חתימת הקצא ״ביסם אללאה קאומי״.