קול-עליית-הנוער


הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) – ישי ארנו

פיזור בצל עימותממזרח וממערב כרך ז

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

(1956-1948)

ישי ארנון

הנהלת עליית־הנוער דחתה את רוב טענות התנועה. בעיקר היא הדגישה, שפעילות המיון וההגדרה תקינה, ואין מקום לאפשר להורים לבחור את זרם החינוך בארץ. לפיכך השאלון להורים מיותר. ״השאלון הוא בבחינת מכשול שאסור לשים אותו בפני עיוור. היהודים במרוקו אינם יודעים את הזרמים אצלנו […] יהודים אלה נאיביים מאד״. הנהלת עליית־הנוער טענה גם שהשאלון עלול לשמש פתח לתחרות בין מפלגתית על הנוער העולה, ולכן הוא לא ישקף את רצונם האמיתי של ההורים. היא העלתה חשש להשתלטות הדתיים על ההגדרה בארצות המוצא באמצעות השאלון. קול דחה גם את טענת התנועה בדבר הגבלה מכוונת של המגזר הדתי של עליית־הנוער, והאשים אותה באזלת־יד ובחוסר־אונים בקליטת הנוער העולה.

  • הערת המחבר : הציטוט מישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 5); ״באתי למרוקו ומצאתי שם 5,000 שאלונים […] ובכולם היה כתוב שרוצים בחינוך מזרחי״, דברי קול, הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 33 מתאריך 15.11.1952); הוועד המנהל (לעיל הערות 27,5 מתאריך 9.5.1950 והערה 35 מתאריך 20.6.1949)¡ אם נקבל את הדרישה הדתית ״עלינו לדעת שכמעט כל הילדים שישלחו ממרוקו יוגדרו כדתיים״, מרגלית לקול (לעיל הערה 6); בלומנפלד לקול (לעיל הערה ד1); קול ליוסף יצחק שניאורסון, 29.7.1949, אצ״מ, 875/1829; הנ״ל לבצלאל כהן, 21.8.1952, גצ״ד, 48/2 תשי״ב! הנ״ל למשה שפירא, 17.12.1954, גצ״ד, 48/1 תשט״ו¡ מושב הוועד הפועל הציוני(לעיל הערה 37), עמי 109.

 

פעילות התנועה למימוש תביעותיה התקיימה במוסדות הסוכנות וההסתדרות הציונית העולמית ובוועד המנהל של עליית־הנוער. בינה לבין קול היה משא־ומתן אינטנסיבי, מתוח וחשדני. עם זאת, היה ביניהם גם שיתוף־פעולה פורה. התנועה ניצלה את העיתונות בארץ ובחו״ל לקידום מטרותיה, ובאמצעותה היא יזמה לחצים של גורמים דתיים ואחרים מתוך יהדות צפון אמריקה וצפון־אפריקה על הנהלת הסוכנות ועל הנהלת עליית־הנוער. הנהלות אלה גילו רגישות לדעת הקהל בצפון־אמריקה וחששו מפגיעה בכספי המגביות, ואולם למרות הלחצים לא שינתה הנהלת עליית־הנוער את עמדותיה, על־כל־פנים — עד לשנת 1952.

מחאה ציבורית בתוניסיה ופעולות־מנע בטריפולי

בתוניסיה התפתחה מחאה ציבורית נגד התופעה של גרימת חילון לנוער תוניסאי בארץ. בראשה עמדו אנשי ״הפועל המזרחי״ ורבנים במקום וכן הורים של נערים שעלו ארצה. דרישותיהם ומטרותיהם היו דומות לאלה של התנועה הציונית־הדתית בארץ. הם פרסמו כרוזים ודרשו דרשות בבתי־הכנסת בגנות התופעה, ולעתים אף נגד עליית־הנוער. מאבקם נגד הצטרפותו של נוער דתי לקבוצות עליית־הנוער של תנועות חלוציות לא־דתיות זכה להצלחה מסוימת, והגביר את המתיחות בין חוגים של ״הפועל המזרחי״ בתוניסיה לבין חוגים ציוניים לא־דתיים שם.

הקהילה היהודית בטריפולי, שהיתה שמרנית מאוד, הגיבה לשמועות הללו תגובה נמרצת יותר מאשר קהילת יהודי תוניסיה. בהנהגת התנועה הציונית בטריפולי בלטו פעילים דתיים ציוניים שזכו להשפעה ניכרת בציבור המקומי. פעילים אלה הבחינו כבר בראשית העלייה ההמונית בסכנת החילון שארבה לנוער הדתי העולה במערכת הקליטה בארץ, ולכן החליטו לנקוט פעולות־מנע ולהוציא מלכתחילה את הנוער שלהם ממנה. לדבריהם: ״אנו מאוד מעוניינים שמשחק המפלגות בארץ לא יעלה אותנו קרבן לעזאזל״. בעידודם של גורמי ״הפועל המזרחי״ בארץ ובעצה אחת עם מנהיגי הנוער במקום, הם איחדו בשבט תש״ט, את ארגוני הנוער הציוניים בטריפולי, הצהירו על השתייכותם לתנועת ״הפועל המזרחי״, ולבסוף מיזגו אותם בארגוני ״ברית חלוצים דתיים״ ו״בני עקיבא״ שבארץ־ישראל. בזאת הם ביקשו להשיג שתי מטרות: ראשית, לאלץ את הנהלת עליית־הנוער להגדיר את כל הנוער של טריפולי ״נוער דתי״, שמקום קליטתו הראוי הוא המגזר הדתי בארץ; שנית, למנוע את שליחתם של שליחי נוער לא־דתיים מהארץ לטריפולי. הם שלחו מסרים ברוח זו למוסדות הסוכנות באח ולמוסדות מדינת ישראל.

הנהלת עליית־הנוער קיבלה בהפתעה רבה את הידיעות והדרישות הללו מטריפולי, וראתה בהן צעד להשתלטות של ״הפועל המזרחי״ על הנוער מטריפולי. הדרישה להגדרה דתית כוללנית היתה מנוגדת לחלוטין לשלושת העקרונות שקבעה באשר להכוונת הנוער העולה, וקבלתה היתה מחריפה עוד יותר את מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. אולם בעקבות לחצם הכבד של חוגים דתיים ושל אישים בוועד הקהילה בטריפולי, היא נאלצה לקבלה. הנוער מטריפולי יועד לקליטה דתית בלבד.

לא כן באשר לדרישה השנייה. הנהלת עליית־הנוער התמידה בסירובה לקבלה בנימוק שרק היא מוסמכת למנות את שליחיה, ולא על־פי השקפתם הדתית. ואכן היא שלחה לטריפולי כמה שליחים לא־דתיים. הללו נתקלו בהתנגדות נמרצת של פעילים ציוניים־דתיים ושל ועד הקהילה, ושליחותם נכשלה. קול הגיב בזעם. הוא האשים את הוועד בפוליטיזציה של עליית־הנוער, ובראשית שנת 1951 הפסיק את העלאת הנוער מטריפולי במסגרת מחלקתו.

בפועל הונהגו ענייני עליית־הנוער שם על־ידי שליחי העלייה, ואלה היו יוצאי ״הפועל המזרחי״. כל הנוער העולה מטריפולי הגיע ארצה מוגדר כדתי. אולם רבים מהם נאלצו להמתין תקופה ממושכת במחנות המעבר, ולכן היו שהעדיפו קליטה מהירה במסגרות לא־דתיות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר