שושביני-הקדושים-חולמים-מְרפאות-וצדיק


שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו-2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

שושביני הקדושים

המסלול השני, שבאמצעותו חידשו יהודי מרוקו את זיקתם לצדיקים, כורך גם הוא ׳סיפוח׳ של מסורות ארץ־ישראליות של עלייה לרגל, אך בהיקף צנוע יותר, מקומי או אזורי, ולא כלל־ארצי. יוצאי מרוקו, יותר מבני קהילות מזרחיות אחרות, אימצו ציוני צדיקים שגילו בקרבת מקומות מגוריהם בערי פיתוח ובמושבים, והחלו לחגוג את ההילולות שלהם בסגנון המגרבי המוכר. אמנם חגיגות אלה אינן מושכות המונים כמו ההילולות הגדולות של רשב״י ורבי מאיר בעל הנס, אך דפוסי הפולחן שנרקמו בהן קרובים יותר לזיארה המסורתית במרוקו, שכללה בדרך כלל מאמינים מקהילה אחת או מקבוצה קטנה של קהילות, המתקבצים סביב קברו של הצדיק הפטרון שלהם.

המקרה המפורסם ביותר במסלול זה הוא כינון ההילולה של חוני המעגל, מחולל הנסים האגדי מתקופת הבית השני, בחצור הגלילית שבעמק הירדן הצפוני. זיהוי קברו של חוני עם מערת קבורה עתיקה בשיפולים המזרחיים של רכס בִּירְיָה, קילומטרים אחדים מצפון לראש פינה, נסמך על מסורת ותיקה הידועה כבר במאה השלוש־עשרה. אך מסורת זו חסרה מועד מוגדר של יום הילולה, ומשום כך לא נערכו עליות לרגל קבועות לאתר. את מערת הקבורה נהגו לפקוד בעיקר בעתות בצורת, משום שהורדת גשמים הוצגה במקורות כ׳מומחיותו׳ הפלאית של חוני. חשיבות הציון עלתה בהדרגה משהוקמה בסמוך לו עיירת הפיתוח חצור הגלילית, שרוב תושביה היו יוצאי מרוקו ותוניסיה, וגאתה במהירות בשני שיאים, בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת יום הכיפורים (1973). משתי המלחמות יצאה העיירה ללא פגע, למרות קרבתה המסוכנת למוקדי הקרבות וההפצצות בחזית הסורית, ובשתיהן הותירו המאורעות הקשים, שהתחלפו בתחושת רווחה, את רישומם בתושבים לא מעטים, שסיפרו כיצד הופיע הצדיק בחלומותיהם וחילץ את העיר מפגעי המלחמה. נראה שתרומתו הפטריוטית של הצדיק המקומי לביטחון היישוב היא שהניעה את פרנסי העיר לקבוע את יום העצמאות הישראלי, ה׳ באייר, כמועד ההילולה של חוני המעגל (1981 Ben-Ami).

 

דפוס דומה של קהילה הסוגדת לצדיק־פטרון מקומי חזר ונשנה במקומות יישוב נוספים. ביבנה, למשל, אימצו התושבים המקומיים את מבנה הקבר המוסלמי במרכז העיירה, שהמסורת היהודית מייחסת לרבן גמליאל החל מהמאה השלוש־עשרה. כמו במקרה של חוני המעגל, נקבע יום ההילולה של רבן גמליאל בעקבות יוזמה מקומית, אך הפעם ראש המועצה המקומית, חתנו של צדיק ששמו רבי ישראל אביחצירא הקבור בעיר קולומב־בשאר שבאלג׳יריה, הוא שקבע את יום ההילולה לי״ח בסיון, משום שזהו יום הפטירה של חותנו הנערץ (בן־עמי תשמ״ד, 436). [רבי ישראל אביחצירא מקולומב־בשאר איננו כמובן הצדיק בעל השם הזהה, המכונה בבא סאלי והקבור בנתיבות.]

פולחנים מקומיים דומים התפתחו סביב ציוניהם של רבי ישמעאל כהן גדול ליד כרמיאל ושל רבי יהודה בן בבא בסמוך לקרית אתא, ואחר כך, בשנות התשעים, ליד קברה של רחל אשת רבי עקיבא, שהתגלה מחדש בבית הקברות המוסלמי בטבריה (גונן תשנ״ח). מקום מיוחד בערוץ זה שמור לקברי שיח׳ שנערצו בעבר על ידי מוסלמים מקומיים, אך במסורות יהודיות זוהו כקברים של בני יעקב אבינו. עם אלה נמנים קבר יהודה ביהוד, קבר דן לא הרחק מבית שמש, קבר בנימין הסמוך לשכונת יוספטל בכפר סבא, וקבר ראובן בקרבת יבנה ואשדוד (ששון תשס״א; 1965 Zenner).

 

כפי שצוין, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו לא קפא על שמריו במהלך הדורות אלא התפתח בתהליך דינמי, שבמהלכו דרך מדי פעם כוכבם של צדיקים חדשים מבני התקופה. תהליך זה, שהתעצם מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, נמשך גם בישראל, כאשר רבנים שנפטרו בה הוכרו כצדיקים, וקבריהם הפכו לאתרי עלייה לרגל.

המסלול השלישי מתייחס אפוא ליצירת קדושים חדשים, בני זמננו. תהליך הקידוש המרשים ביותר בנתיב זה הוא ללא ספק נסיקתו של רבי ישראל אביחצירא, המכונה בבא סאלי, לדרגת הצדיק הלאומי בישראל בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. בבא סאלי, שנפטר ביום ה׳ בשבט תשמ״ד בגיל תשעים וארבע, הוכר כצדיק עוד בחייו, משום שבאורח חייו המתנזר שהוקדש לעיסוק בקבלה, בתפילה ובריפוי הוא נתפס כיורש ראוי מאין כמוהו לזכות האבות המשפחתית שמקורה בסבו, המקובל המהולל רבי יעקב אביחצירא (1880-1807). ההמונים שזרמו לביתו הצנוע בנתיבות כדי ליהנות מן הברכה המיוחדת שהוריש רבי יעקב לצאצאיו, נהגו להביא עמם בקבוק מים כדי שברכת המקובל תיספג בנוזל ותהפוך אותו לחומר מרפא יקר סגולה.

 

אף שבבא סאלי הוכר כבעל מידות תרומיות עוד בחייו הפכה אחוזת הקבר שלו בנתיבות בתוך זמן קצר לאתר ההילולה הפופולרי ביותר בישראל אחרי ציוניהם של רבי שמעון בר־יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. עובדה זו נבעה במידה רבה מהיוזמה, המרץ ויכולת הארגון של בנו, רבי ברוך אביחצירא (בבא ברוך). נתוני הפתיחה של בבא ברוך כיורשו של אביו לא היו מזהירים, בלשון המעטה, עקב חיים אישיים שנויים במחלוקת וקריירה פוליטית במפלגה הדתית לאומית, שנקטעה בהסתבכות בפלילים ובשהייה של שנים אחדות בבית הסוהר. אולם האמונה העזה בהעברה התורשתית של זכות האבות סייעה בידו להתקבל בקרב חלק מחסידי המשפחה כממשיך דרכו של אביו, ואף להפוך את הכריזמה של האב למותג עתיר נכסים.

 

הילולת בבא סאלי מתאפיינת בתכנון מוקדם וב׳קידום מכירות׳ נמרץ, הכולל כיסוי תקשורתי רב היקף, הקצאת הזמנות רשמיות, ארגון הסעות בקווי אוטובוס מיוחדים מכל רחבי הארץ, ויריד מאורגן היטב. היריד כולל את מיטב חידושי ׳התעשייה הקדושה׳ של בבא סאלי. נמכרים בו עשרות חפצים הנושאים את דיוקנו של המקובל הישיש או של ציון קברו: ספרי תפילה, בקבוקי עראק, קלטות להאזנה (עם פיוטים בשבחי הצדיק) ולצפייה (ובהם תצלומים של טקסי ההילולה משנים קודמות), מחזיקי מפתחות, שטיחונים, עדיים ועוד. על במת הכבוד הצמודה לאתר נוכחים אישים מהצמרת הפוליטית והדתית במדינה, וברכותיהם לבאי ההילולה מוקרנות על מסכי ענק משני צדי המשטח הענקי שבו מתמקמים החוגגים.

מאמצי ההנצחה העיקריים של בבא ברוך התמקדו באתר קברו של בבא סאלי, שמוקם בשולי בית הקברות העירוני כדי שיוכל לקלוט את המוני המבקרים, ובבית שירש מאביו. מבנה הקבר מתהדר בכיפה לבנה בוהקת בסגנון מגרבי מסורתי, וצמוד לו בית כנסת בנוי אבני גזית. אחוזת הקבר המרשימה כוללת מגרשי חנייה, אתרי פיקניק, נקודות מכירה ושירותים. בית המגורים של האב ששופץ והורחב ומבנה המשרדים הצמוד לו הם לבה של ׳קרית בבא סאלי׳, הכוללת גם ישיבה, תלמוד תורה וגן ילדים. הקריה, המתבלטת בסגנונה המגרבי־אנדלוסי המהודר מתוך השיכונים הדהויים המקיפים אותה, מנוהלת על ידי צוות מקצועי הנעזר בעמותה ציבורית. תחומי פעולתם של הצוות ושל העמותה חורגים מגבולותיה של נתיבות. הם פועלים במקצועיות להנציח את בבא סאלי ולהנחיל את מורשתו ברחבי ישראל באמצעות הקמת מסגרות חינוכיות, ובעיקר כוללים, ארגון כנסים חגיגיים והילולות. ב־1996 זכו מאמצים אלה לגושפנקה רשמית כאשר שר הדתות, שמעון שטרית, הוסיף את אחוזת קברו של בבא סאלי לרשימת המקומות הקדושים המוכרים על ידי משרדו. בעקבות הכרזה זו הכשירה הקרן הקיימת לישראל את האזור שבין הקבר לקריה והקימה בו על שם הצדיק פארק שצורתו ׳חמסה׳, כף־יד פרוסת אצבעות (1990 Bilu & Ben-Ari 1992; Kupferschmidt 2002; Weingrod).

 

בבא ברוך אינו היחיד מבני אביחצירא שהצליח לקנות לעצמו מעמד ויוקרה בזכות הייחוס המשפחתי. בן אחיו, רבי אלעזר אביחצירא, שעם מעריציו נמנים אנשי עסקים רבים, בנה לעצמו הרחק מאור הזרקורים חצר מסועפת ועתירת ממון בבאר שבע. גם בני משפחה אחרים, כמו רבי דוד אביחצירא מנהריה ורבי יחיאל אביחצירא מרמלה, קנו לעצמם הילה של צדיקות בזכות מוצאם. זאת ועוד, זינוקה המטאורי של נתיבות למרכז מפת הגיאוגרפיה הקדושה של ישראל, שנבע במידה רבה מיעילותה של המערכת הארגונית והשיווקית שהקים בבא ברוך, הוליד מחקים מחוץ למשפחה הקדושה, שהפכו את העיירה הדרומית ל׳וַרַנַסי(בֶּנָרֶס)[עיר קדושה בהודו א.פ] של ישראל׳.

 

בין המקובלים שקנו להם אחיזה בנתיבות בולט רבי יעקב איפרגן, איש צעיר שכוכבו דרך באמצע שנות התשעים בזכות כוחות האבחון והחיזוי המיוחסים לעיניו החודרות (ומכאן כינויו, ׳הרנטגן׳), וטקסי התיקון המיסטיים שהוא נוהג לערוך על קברו של יונתן בן־עוזיאל, בעמוקה שליד צפת, ולאחרונה גם בנתיבות. אם בבא סאלי נתפס כצדיק מסורתי מובהק ובבא ברוך — כצדיק בן זמננו המבקש להעצים ולשווק את הכריזמה המשפחתית באמצעים מודרניים, הרי ׳הרנטגן׳ מצטייר כצדיק פוסט־מודרני רב תושייה, היודע למשוך לתיקוניו הליליים המרגשים קהל מגוון, בחלקו צעיר, משכיל וחילוני, המחפש חוויות רוחניות מסעירות. קהל מעריציו הכולל כוכבי בידור, אנשי עסקים ואישים מהצמרת הפוליטית והמשפטית בישראל, חורג מהפרופיל המסורתי של המשתתף הטיפוסי בפולחן הקדושים. בדומה לרבי ברוך אביחצירא, אך ביתר תחכום ויומרנות, פעילויותיו של ׳הרנטגן׳, המערבות שירותים מיסטיים, רפואיים וחינוכיים והמנוהלות על ידי ארבע עמותות, פרוסות על פני הארץ. גולת הכותרת של אחיזתו בנתיבות היא ללא ספק מבנה הקבר המפואר שהקים לאביו, רבי שלום איפרגן, בבית הקברות העירוני, כמטחווי קשת מאחוזת הקבר של בבא סאלי. למבנה צורת פירמידה קטומה, מצופה לוחות שיש, וחללו הפנימי ממוזג אוויר. הוא מתייחד בתעוזה אדריכלית חדשנית, העומדת בניגוד חריף למבנה הקבר המסורתי של בבא סאלי, עטור הכיפה הלבנה.

 

בשעה שדברים אלה נכתבים, אכן נראה ש׳הרנטגן׳ מייצג את פניו העתידיים של פולחן הקדושים בישראל לא פחות מבבא ברוך, המנסה לשווא לעוקרו מנתיבות. הצלחתו להפוך את קברו של אביו לאתר קדוש, מוקד של עלייה לרגל ולתיקונים ליליים, מרשימה במיוחד משום שהאב הצנוע, בניגוד גמור לבבא סאלי, לא הוכר בחייו כצדיק וכמחולל נסים. בהופכו את אביו לצדיק נסתר, בעל הילה של קדושה, בנם ונכדם של צדיקים, הצליח רבי יעקב איפרגן לקנות לעצמו זכות אבות ולגבות את הכריזמה האישית הלא־מבוטלת שלו ב׳עומק מטא־היסטורי׳, מהסוג שברוך אביחצירא היה משופע בו מלכתחילה. אגב כך הוא הוסיף למפת הגיאוגרפיה הקדושה בישראל אתר נוסף של צדיק בן זמננו.

 

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בִסְפר העירוני בישראל-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר