ארכיון יומי: 13 בספטמבר 2012


גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

הם נדרשים לנות את הדירה, והזמנה לעלייה אין. היא בוכה במעות שליל, גוחנת לנשק את שתי ידי ומבקשת רחמים. הייתי נבוך. ילדי המשפחה עמדו בשולי החדר והביטו בנו כעומדים גם הם לפרוץ בבכי ויללות. הבטחתי להם שבבואי לקזה אברר את עניינם ואשתדל למענם.

כך נראה צמצום העלייה בביצועו הממשי. בעקבות ההסכם בין ד"ר נחום דולדמן ובן גוריון על צמצום העלייה נשלחו כפי הנראה הוראות לעכב עלייתם של אנשים שכבר אושרו והיו מוכנים לעלייה.

בעמדי נזעם בין אנשי ספרו, חלפה במוחי מבלי משים, להבדיל, אסוציאציה : הגרמנים שולחים יהודים להרג, איננו מוצאים דרך להצילם ולהביאם לארץ ישראל….הלא גם ליהודי צפון אפריקה צפוייה שואה….עלינו להילחם……

חזרנו לקזה, עשינו עם ציגל את הימים לפני צאתו ממרוקו בהסדרים ובתיאומים. והנה קפצה עלינו צרה : האישורים הרפואיים לעולים.

עניין הבדיקות היה מסורבל ומסובך בהליכים של בדיקות חוזרות והיה טעון אישור של רופא ממשרד הבריאות בישראל שעשה במקום. וכזה היה ד"ר מ.ששהה זה שנה וחצי בקזבלנקה ולא ניכרת כל התקדמות בהליכי הבדיקות.

נוסף לשני אויבינו – הסלקציה והוראות הצמצום – הנה גם עיכוב נוסף. ביקשתי מציגל שייפגש עם אותו רופא ד"ר מ. וכי אני אזדמן אל הפגישה במקרה, כביכול.

הרופא איש בשנות הארבעים, לבוש סוודר, ללא עניבה – אנו כולנו שמרנו על נוהג זה – מדבר צרפתית רהוטה, קנה כנראה את השכלתו הרפואית בצרפת. אשתו נראית לא יהודית, שתקנית. הריהוט בחדרם דל, החפצים המעטים, בתוך סל קלוע מרובע.

הרופא נשאל האם נשלחו כבר למקומות כרטיסי בריאות ומתי הוא מתכנן לצאת לביקורים אצל המועמדים עלייה. והנה תגובה בלתי צפויה :

" סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות שונות ואין טעם לערוך להם בדיקות רפואיות ".

אנחנו תמהנו, אמרנו מה שאמרנו, , והרופא הוסיף בגילוי לב מתמיה :

" אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם.

כברק הבזיק במוחי זיכרון בגידה דומה שנעשה בשורות " החלוץ " בפולין בשנות העשרים. התארגנו שם חמישה קיבוצי עלייה גליליים שריכזו את החלוצים מכל גליל, קיבוץ עלייה של ווהלין, שנכלל בו גם קיבוץ חוצבי אבנים המפורסם, קלוסוכה, בחר במזכירות שמתפקידה לדאוג לדרכונים, לכספים – דבר שהיה מסובך באותם ימים בפולין – והנה שלושת חברי המזכירות נתפסו לקומוניזם ועשו ככל יכולתם לחבל בעליית חבריהם, וכל נדחתה עלייתם של יותר ממאה חלוצים.

היה ברור לי שכאן מתרחש דבר דומה. לפנינו אויב ויש להספיק  מיד את פעילותו. לא השתתפתי בהמשך השיחה, גם חברי היו נבוכים – ונתפזרנו. ביקשתי מציגל שבשובו לארץ יבוא בדברים עם משרד הבריאות ומחלקת העלייה של הסוכנות ויפעל להחזרתו של אותו רופא לישראל. ואכן, סודר הדבר. 

קזבלנקה.

החלטתי ללמוד מקרוב את ארצות צפון אפריקה, ובפרט את מרוקו – לא לרוחב, כלומר לא להתרוצץ בעשרות יישובים ולראות את הדברים באורח שטחי, לא לעומק. להגביל את עצמי למספר מצומצם של יישובים וללמוד את בעיותיהן באופן יסודי, וכך אהיה למוד ניסיון ואדע להסיק על דרכי הפעולה הנחוצים בכל צפון אפריקה.

החלטתי להתרכז בקזבלנקה ובמראקש. בשל הזמן המצומצם שעמד לרשותי, דחיתי הצעות מלבבות לבקר בעירם שלאורך החוף האטלנטי, מוגדור, אגדיר, סאפי וכו……עשיתי במרוקו כחודש ימים, ולבד מנסיעות אחדות למראקש ולכפרים ולנסיעה לטנג'יר – עשיתי את רוב זמני בקזבלנקה.

בעודי מגשש בצעדי הראשונים, באו אצלי שניים ממנהיגי הציונים במרוקו וביקשו שאסע עמהם לרבאט, בירת מרוקו, להיפגש שם עם ז'ק דה-האן, היהודי " המלומד " בשירות ממשלת מרוקו. חששתי שמא מתנגדת ממשלת צרפת ליציאת היהודים מארצות צופן אפריקה בראותה בהם משענת לשלטונה באוכלוסייה הערבית המתמרדת – אלג'יריה.

לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לעיר הבירה וללשכתו של האדון, איש צעיר, פתוח, לא כל כך בטוח בעצמו. לא ששתי לפגישה עם איש השלטון. אמנם באשרה שלי צוין שאני בא בשליחות הסוכנות היהודית. אבל לא ראיתי לנכון לספר לאיש הזה על תוכניותי ועל פעולתי במרקו.

סיפרתי לו שכראש מחלקת הקליטה בארץ הנני מעונין להכיר מקרוב את המועמדים לעלייה. הוספתי שלמרות שהותי הקצרה הספקתי להיפגש עם הציבור היהודי ומנהיגיו והתרשמתי מין הקשיים הכלכליים הפוקדים את היהודים – לאו דווקא בשל יחס השלטונות, חס וחלילה, אלא זהו תהליך המתהווה גם בארצות אירופה.

האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, מתחילה לקבל לאט לאט חינוך יותר רחב ועמוק, מתפתחת גם בשטח הטכני, רוכשת מקצועות טכניים, וכובשת לאט לאט גם את המסחר. ואז, בלית ברירה מצטמצמים מקורות הפרנסה של היהודים.

הנני שואל, אפוא, את האדון הנכבד – מה חושב הוא על המצב ? אני הוספתי ואמרתי, נוטה לראות בעליית היהודים לארץ ישראל פתרון לבעיה – " בממדים גדולים יותר ובזמן הקרוב ביותר ".

הוא היה נבוך במקצת, נד בראשו ופתחת בנאום מגומגם :

" כן יש אמת בדבריך, המצב יכול להיות יותר טוב. השלטון כמובן השתדל לעשות כמיטב יכולתו….."

ובכן עלייה ? ניסיתי לסכם.

הלה החווה בידיו תנועה של חוסר אונים והשתתק. נפרדנו בידידות, ולא ראיתיו שוב.

הלכנו לבקר במללאח, הגטו היהודי בקזבלנקה. רוב יושבי היהודים במרוקו מצויים מרוכזים מבודדים, רק של יהודים, או בשכונות בערים ובעיירות שהיישוב בהן מעורב. העיר קזה, מחולקת לשלושה : הקסבה הערבית, המללאח היהודי ומה שנקרא העיר הצרפתית.

אני גרתי בעיר הצרפתית. המלון שלי – נואיי – נקרא של שם משפחה אצילה ועתיקה בצרפת. השדרה שבה עומד המלון נקראת על שם איזו אישיות צבאית, שנשמטה מזיכרוני ואילו הרחוב הצדדי של בית העלמין נקרא " הגדודים הקולוניאליים ".

היהודים לא העזו לבוא ולצאת לקסבה. ביקרתי במללאח פעמים רבות. במבט ראשון זהו יישוב גדול, צפוף, בנוי ללא תכנון, הרחובות שאפשר לנוע בהם מעטים, סמטאות רבות ללא מוצא, בתים מבני קומה אחת ועד ארבע קומות.

באחד מביקורי שם בצהרי יום שישי הרגשתי בתנועה נחפזת ברחובות, באזור הייתה תלויה איזו חרדה. שאלתי לפשר הדבר ונעניתי : יום שישי היום, ובשעת הצהרים, לעת יציאת הערבים ממגדיהם, מצפים בחרדה שמא יארע משהו בכניסה למללאח.

לפעמים זהו פחד שווא, אך לעתים מתרחש משהו. הסולטאן, שלפי חוק היהודים הם בני חסותו, נוהג לשלוח מדי פעם לשערי המללאח את חיל המשמר שלו. ראיתי כחמישים פרשים בתלבושת לא אחידה, חגורים בחרבות, נושאים רוביהם על כתפם לא ברצועות עור אלא בחבלים.

רובם אינם ערבים, לאחדים מהם עיניים כחולות, ערב רב ים תיכוני. קצין לא נראה ביניהם. ודאי ישוב לו בבית מרזח ושותה יין. הסתכלתי בפרש הקרוב אלי, אף עקום, כנראה שבור, עיניים כחולות, שיער לא כהה, לבוש בגד אזרחי, אך חגור בחגורת עור, הפריט האחיד היחידי בתלבושתם.

האם יעמדו חמישים הפרשים השכירים הללו בפני לחצו של המון גדול אם יתפרע ? האם יסתכנו בקרב עם המתקיפים ? ויש חרדה בלב היהודים, והחיים נמשכים.

ערב שבת. היהודים שוטפים את הרצפות בבקתותיהם, מדיחים את כלי המטבח, עקרות הבית מתרוצצות כה וכה. לפני, הלאה מכיכר הפרשים בקתה קטנה, נטויה בזווית לכיכר. על המרפסת העירה שולחן קטן ומסובים אליו שלושה יהודים המשחקים בקלפים. 

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

95 אל־מרבי – מן ענד רבי.

ילד מחונך, רק מאת אלהים.

 

96  ד׳רבו עלא פומו, ינסא בוה ואומו.

 הכה הילד על פיו ישבח אמו ואביו.

 

 97 טאחת תורה פל־הידורא.

התורה שלמד מפי רבו, נשארה על ברית מושבו.

 

98 לא אלאהּ כ׳לקו, ולא אל־־עבד רבאהּ.

 לא אלהים בראו ולא אדם חינך אותו.

 

99 א־רבט חמארף מעא אל־חמיר,

 אידא מא תעללם שהיק, יתעללם נהיק.

קשור חמורך עם החמורים,

 אם לא ילמד לגהק, ילמד לפהק.

השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי-בוסתיני בוסת לפמם נשקתני נשיקת הפה

 

בוסתיני בוסת לפמם

נשקתני נשיקת הפה

 

בוסתיני בוסת לפמם, ווצההרתני פלליאלי

נשקתני משיקת הפה, ולילות נדודי שנתי רבו

 

נשפו ערוקי מן דדם, נשפו ערוקי מן דדם

נשפו עורקי מדם, עורקי מדם חרבו

 

ווצפארת שיפתי וודבאלי חאלי

הצהיב דיוקני, נכמשה הבריאות

 

אווילי אווילי עלא נאר פראגי

אויה ואבוי לי, על תבערת הפרידה והפגע

 

ווסכית בייא ייא לעמר, וועליכ בקתל וונזרח

ויתרת עלי הוי נפשי, למענך ארצח ואפגע

 

וועליכ ייתבדדל כייאלי, אווילי ייא לעמר

בגללך נשתנתה דמותי, אבוי לי אתה תוחלתי כל רגע

 

מר בקא פייא מא ייצבר

לא נותר בי כל כושר לסבלות

 

כון תזי ותנדר חאלי

ודאג לבוא לבקר ולראות

 

ווילא תרזע לייא ייא לעמר

וכשתשוב אלי, אתה הוא רוחי ואוני

 

וונכצר עליכ זמיע קסבי אומאלי

ואפסיד עליך כל רכושי והוני.

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי

פיוט סליחה מאת רבי יהודה הלוי, מתוך הספר – השירה העברית בספרד ובפרובאנס

שירמן.

סליחה 200

יָהּ לְמָתַי צָפַנְתָּ / חֶזְיוֹן תַּנְחוּמֶיךָ ?

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ / לְהַשְׁקִיט שְׁאוֹן קָמֶיךָ ?

עַד מָתַי הִשְׁכַּנְתָּ / עָלַי עָנָן זַעְמֶךָ ?

עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ / בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ ?

 

ביאורים לשיר.

 

4 – עשנת – מרוב כעס

 

5 – הִתְיָאֲשׁוּ מַחְשְׁבוֹתַי / אֶת פָּנֶיךָ לִרְאוֹת

כִּי אֶחֱרוֹ עִתּוֹתַי / וְכָל הָעִתּוֹת בָּאוֹת

קוֹל מַר צָלֲלוֹ שְׂפָתַי / לְךָ, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת

אֲדֹנָי עַד מָתַי / קֵץ הַפְּלָאוֹת

כָּמוּס בַּאֲסָמֶיךָ / וְחָתוּם בְּחוֹתָמְךָ ?

 

6 – וכל העתות – אף על פי ששאר הנבואות מתמלאות

8 – קץ הפלאות – הקץ המסתורי

 

10 – וּבֵן שַׂמְתָּ מוֹשָׁבוֹ / מֵעַל כּוֹכְבֵי נְגֹהִים

אֵיךְ נָפַל כּוֹכָבוֹ / וּמְאוּרוֹתָיו כֵּהִים

וּמִתּוֹךְ נְוֵה אֶשְׁנַבּוֹ / נִכְסַף לְבֵיתְךָ וְיָהִים

מָתַי צוּרִי אָבוֹא / וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים

לִשְׁקֹד בְּאוּלַמֶּיךָ / וְלַחְזוֹת בְּמַנְעַמֶּיךָ ?

 

10 – נגוהים – אורות

11 – נפל – כאן מוסב על ישראל

12 – מתוך נוה אשנבו – שיעורו : ומתוך האשנב שבננווהו

 

15 – דַּלּוּתִי אֵיךְ אֶכְסֶה / אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִגְלֵיתִי ?

מַלְכוּת אֲגַג תִּנָּשֵׂא /  וְתִשָׁפֵל מַלְכוּתִי

וְשֵׂעִיר חַיִל עוֹשֶׂה / וְיִתְגַּבֵּר בֵּן אֲמָתִי

מָתַי צוּרִי, אֶעֱשֶׂה / גַּם אָנֹכִי לְבֵיתִי

בֵּית מִדְרָךְ פְּעָמֶיךָ / וְאָחוּז בִּמְרוֹמֶיךָ ?

 

15 – דלותי – איך אתגבר על דלותי לאחר שנגליתי מארצי ?

16 – מלכות אגג – העמלקים, לכאורה שם כולל לאויבי ישראל

17 – ושעיר – אדום, הנוצרים

בן אמתי – ישמעאל, המוסלמים

18 –  מתי – מוסב כאן על בית המקדש

19 – ואחוז במרומיך – בית קוד הקדשים של מעלן

 

20 – הֵן שׁוֹמְרִי לו יָנוּם / וַאֲנִי לֹא אֶנְשֶנוּ

אַךְ בְּחֶטְאִי הֶעָצוּם / כְּדֹב שַׁכּוּל אֶפְגְּשֶנוּ

מָתַי רֹאשִׁי יָרוּם / וְעֵת רָצוֹן אֶדְרְשֶנוּ ?

מָתַי צוּרִי, אָקוּם / אוֹסִיף עוֹד אֲבַקְשֶׁנוּ ?

בְּקַנֹּאתְךָ לִשְׁמֵךָ / וּלְעִירְךָ וּלְעַמֶּיךָ

21 – כדוב שכול – אך בגלל עוונותי הכבדים מתאכזר בי אלהים כדוב שכול

22 אדרשנו – שבה אוכל לדרשו

23 – אבקשנו – אלהים נזכר כאן בגוף שלישי ודם בגוף ראשון

הספרייה הפרטית של אלי פילו-עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו-מאת חנניה דהן ז"ל.

עין רואה

האיש אשר הביא לנו שני כרכים נהדרים אודות פתגמי מרוקו

והחייה את השפה הערבית היהודית המוגרבית – ת.נ.ב.ה

 

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו

אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

פתח דבר

ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.

חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.

כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.

אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.

מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.

את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד.

לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.

תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.

שבט תשנ״ח – מרס 1998.

סיפורים מחיי יהודי מרוקו – ח.דהן ז"ל

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

פתח דבר

ספר זה המוגש לקורא, ובעיקר ליוצאי מרוקו ולחובבי הסיפורים, הוא רק חלק קטן מאוצר הסיפורים והאגדות הנפוצים בקהילות מרוקו ולא בולם ידועים.

חלק זעיר מאד נכתב, לפי מה שנשמע מכמה מספרים, ובזה הם נגעו בנושא רק על קצה המזלג. הסיפורים המובאים כאן הם מסוג אחר שלא נכתבו עד כה. רבים מהם אירועים שהתרחשו ולא הוזכרו באף מקור.

כשכתבתי למעלה מאלפיים פתגמים ב״אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו״(ב׳ חלקים), ניצלתי את תפקידי כנודד בישובי עולים, שמעתי ורשמתי פתגמים רבים.

אותו דבר יכולתי לעשות גם בנושא הסיפורים. אלא שלצערי הרב, מסיבה בריאותית רותקתי לבית, כך שנקטע לי כל קשר עם החוץ.

מחוסר ברירה הסתמכתי על זכרוני בלבד ושיחזרתי לעצמי כל הסיפורים שראיתי במו עיני, או אלה ששמעתי עליהם, והוספתי גם סיפורים אישיים שראיתי בהם עניין. בכל זאת, זכרוני לא עמד לי לספר את הכל.

את הסיפורים חילקתי לפרקים שונים. מהם סיפורים אמיתיים, ומהם סיפורים דמיוניים, שאין הדעת מקבלת אותם. פרק ״התחבולה היהודית״ הוא מיוחד במינו, המראה חכמה מאולתרת של היהודים, בנצלם תמימות הערבים לצורך פרנסתם. ספק אם יהודי מרוקו עצמם שמעו על סיפורים פיקנטיים אלה. אחזור ואומר, כי כל מה שנכתב בספר עממי זה, הוא פרי זכרוני, על מה שראיתי ושמעתי. יש לי עוד כמה סיפורים שלא ראיתי בהם עניין מיוחד. לא הכנסתי אותם בדי שלא להכביד על הספר, אשר ראיתי בו כעין שעשוע ובילוי משפחתי בשעות הפנאי. כך קרה ל״אוצר הפתגמים״, המהווה ספר שעשוע ובידור, עליו קבלתי מכתבי הערכה רבים מאד. והוא כבר אזל מן השוק. ניצלתי הזדמנות זו, והוספתי לסיפורים גם מעשיות מנהגים ותקנות שהם בגדר מעשה שהיה. הם יבואו במלואם בספרי הבא ״מנהגי קודש וחול אצל יהודי מרוקו״.

תרומתי כאן אין בה בל עבודה מחקרית או מדעית. זהו ספר פשוט ועממי, ואני מקווה שחובבי הסיפור היהודי ימצאו בו עניין.

שבט תשנ״ח – מרס 1998.

בעוד הספר נמצא בתהליכי הגהה אחרונים לפני ההדפסה, הלך לעולמו מחבר הספר, אבינו וראש משפחתנו חנניה דהן ז"ל.

יהיה הספר הזה, והספרים הבאים שלו שנוציא לאור, עדות נאמנה ונצחית למפעל חייו. ת.נ.צ.ב.ה.

ניסן תשנ״ח – אפריל 1998            המשפחה

מבוא לפרק

הרבה יהודים במרוקו ( ואולי גם בארצות אחרות ), כדי למצוא הקלה כלשהי למצוקת פרנסתם, ניצלו את תמימותם של ערבים בדרכים שונות. בעיני הערבים, אפילו הנבונים שבתוכם, כל יהודי בעל זקן נחשב בעיניהם כחזאן (רב), המסוגל בחכמתו לפתור את בעיותיהם.

בדרך כלל, כל ערבי האמין בסגולותיו של היהודי למצוא פתרון מאגי (או דמיוני) למצוקתו. יהודים יודעי כתיבת קמיעות ומעשי כישוף, שמם הלך לפניהם בעיני הערבים. גם בפני החכמים והרבנים הובאו מקרים מסויימים בין יהודי לערבי, אבל הם לא השתמשו בדרכי תחבולה ועורמה, אלא בחכמה ותבונה, בשומרם על הדרך הנכונה והישרה.

אבל רבים השתמשו בדברי תחבולה ועורמה, שנקראה בפי העם ״התחבולה היהודית״ (תאחראמייאת דל- יהוד) – עורמה, מעשי הונאה, שאין להם כל יסוד הגיוני או מציאותי, והם פרי דמיונו של היוצר. יש ביניהם שהצליחו מבחינת ״מעשה שטן יצליח״ (באורח מקרי) ואחרים נכשלו במעשיהם, בגלל שמעשיהם היו מעשי מרמה בלבד ותעלולים מאולתרים.

בפרק זה, כמה תחבולות ומעשי מרמה, שיש בהם בכל זאת אינטואיציה וחכמת חיים ספונטנית ומאולתרת מצד היהודים, כלפי הערבים שהאמינו בסגולותיהם המיוחדות של היהודים והיו ברובם הונאה מכוונת. והכל למען הפרנסה, כדברי הפתגם ״ל-יהודי יכ׳ררג׳ מעישתו וואכ׳א מן תחת ל־ארד׳״ (היהודי מוציא פרנסתו אפילו מתחת לאדמה).

המלך והדג לשבת

סבל יהודי אחד, על אף שהיה כמעט עני, הקפיד מאד על קניית דג טוב ומשובח לכבוד השבת. כל פעם שדג כזה הזדמן לו באמצע השבוע, היה קונה אותו, מחזיק אותו איך שהוא בידיו, עובר ברחוב וצועק בקול רם ״ברוך הבא בשבת״. פעם אחת עבר ליד          ארמון המלך והמשיך בצעקותיו. המלך, שבאותה שעה נח מנוחת צהריים, הופרעה

מנוחתו. ציווה על עבדיו להביא בפניו אותו אדם שצועק ברחוב. היהודי הובא בפני המלך, כשהדג בידו. המלך אמר לו ״על מה אתה צועק, הרי אתה הפרעת את מנוחתי ואתה ראוי לעונש״.

היהודי ענה לו ״יחי אדוננו המלך אומר לך את כל האמת. היהודים נוהגים לאכול דגים בשבת לשם מצווה, ואני, על אף שאני עני מקפיד על מצווה זו, וכל פעם שמזדמן דג גדול טוב, אני קונה אותו, ומרוב שמחה אני עובר ברחוב וצועק ברוך הבא בשבת. בזה אני מודה לאלוהים שהביא לידי מצווה זו״. המלך, למשמע דבריו של היהודי, בתוך לבו התפלא על כך, איך יהודי, אפילו עני מדקדק במצווה זו, שבעיניו אין לה כל משמעות מיוחדת.

המלך, שרצה בכל זאת לדעת מהי חכמתו של יהודי פשוט זה, אמר לו: ״אני אשאל אותך שאלה, והיה אם תענה נכון עליה, אשחרר אותך עם הדג שלך ואוסיף לך עוד עשרה דינרי כסף, ואם לא תדע לענות על השאלה, אקח ממך את הדג, והעונש שלך יהיה שבשבת זו לא תאכל דג״. ״שאל נא אדוני המלך, ואנסה את כוחי״ – השיב היהודי.

״השאלה היא״ אמר לו המלך ״מה היה שמה של אמו של סידנא איברהים ( אברהם אבינו ).״ היהודי ענה לו: ״אדוני המלך, אמנם בתורה שלנו לא כתוב מה היה שמה, אבל רבותינו החכמים אומרים ששמה היה – אמתלאי בת כרניבו.״ ( המלך ידע את התשובה, אותה שמע פעם מפי רב אח ד). ״תשובתך נכונה״ עונה לו המלך ״קח את הדג שלך, והנה עוד עשרה דינרי כסף ואתה חופשי״. היהודי, בצאתו מעל פני המלך, עמד והתעכב ליד סף הדלת.

המלך שאל אותו למה הוא מתעכב ואינו יוצא, ענה לו היהודי: ״אדוני המלך, לפני ששאלת אותי השאלה, ידעתי שאני מפסיד את הדג, פן אולי לא אדע לענות. עכשיו שהרג נשאר ברשותי, ועוד קיבלתי עשרה דינרים, רצוני גם אני לשאול אותך שאלה. והיה אם אדוני המלך ידע לענות עליה, אחזיר לו את עשרה הדינרים, ואלך עם הדג בלבד, ואם לא תדע לענות, תיתן לי עוד עשרה דינרים נוספים.״ המלך, שוב מתוך שעשוע וברצותו לדעת את מידת חכמתו של היהודי, אומר לו ״מהי שאלתך?״.

היהודי אומר ״אדוני המלך, אתה שאלת אותי על אדם שחי לפני אלפי שנים, ולמזלי ידעתי לענות. אני אשאל את אדוני המלך שאלה הנוגעת לאדם שהוא עוד בחיים, ונמצא בתחום ממלכתך. והרי אתה יודע בוודאי על כל מה שמתרחש בתחום ממלכתך. השאלה שלי היא: מה שם האמא שלי?״. המלך, כמובן, לא יכול היה לענות על שאלה זו, ואמר ליהודי ״ניצחת אותי, קח לך עוד עשרה דינרים נוספים״.

הנה, איפוא, אותו יהודי שחשב לקבל עונש, יצא חופשי, ובידו הדג שלו, ועוד עשרים דינרי כסף. המלך חשב בלבו, אין חכמים כמו היהודים. אפילו הפשוטים שביניהם. זה מה שנאמר: ״שלוחי מצוה אינם ניזוקים״. ויהודי זה עסק תמיד בכיבוד קדושת השבת, על אף עניותו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר