מורשת יהדות מרוקו

היחסים בין עובד למעבידו.

הם בדרך כלל טובים, ורק לעתים נדירות פורצות מריבות. הסנדלרים והחייטים נחשבים כאנשי ריב. הם מכים או קושרים אל ידיהם של השוליות ומלקים על רגליהם בשוטים עשויים מעור. אם אביו של השוליה מתערב, הוא עושה זאת כדי להרבות במלקות, כי מאמינים בכוחה של ענישה גופנית.

כל עבודה נפסקת בערב שבת לפני השקיעה. העובד אינו נהנה מחופשות. כל הזמן עליו לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו. השוליה יודע כי לחמו תלוי בעבודתו, וכיל כל אחד מ-800 חסרי העבודה במללאח ישמח למלא את מקומו.

הצעיר לומד מקצוע מאומן שהוא עצמו בור. אדם בוחר לעבוד אצל אומן לפי המזון או השכר שיעניק לו. לעתים הדבר תלוי  בקשרי המשפחה או ההיכרות עם האומן. בערב גיל השוליה היה 8, עתה בגילים בין 12-14 ונמשך עד גיל 16.

בהגיעו לגיל 20 הוא הופך למעביד. יש תופעה של מעבר ממקצוע אחד לזולתו. הנפח עובר להיות רתך או רוכל, צלם או מתווך במכירת תאנים, תמרים, צימוקים, שמן, או עורות. הברברי אינו יודע לקנות את הזרעים לשדהו, או למכור את סחורתו ללא תווך היהודי, הנותן לו מידע על המחירים.

הגברים והנשים לבושי בסמרטוטים והם אדישים. מקבלים את מר גורלם ללא ערעור כגזרת שמיים. כל רעיון בדבר בדבר אחריות החברה הגורל העניים, זר להם. אינם נוטים לשנאה, לאלימות או לגזל. בעלי היכולת אדישים לגורל העניים, וכך גם יחסם של אירופאים ומוסלמים, באשר גם אצל המוסלמים מספר העניים גדול.

ברובע המוסלמי אסור לקבצנים יהודים בקש נדבות, אבל הקבצנים המוסלמים באים למללאח כדי לקבץ תרומות. היהודים בעלי היכולת אדישים למצב זה.

למוסלמים בדרך כלל קשרים כלכליים עם היהודים, וקיים אינטרס דו צדדי בקשרים אלה. לשיך הברברי " היהודי שלו , שהוא נאמנו, מנהל את עסקיו, ונוסע בחברתו. המוסלמים אוכלים בבתי יהודים ואלה מעניקים למוסלמים בחגיהם ומשאילים את אהליהם בימי חגיגות.

כלכלתם.

לפי מכתבו של מנהל בית הספר של כל ישראל חברים  בטנג'יר ב-25 בספטמבר 1884, בין יהודי המקום מצויים אומנים במלאכות אלה : נגרים, בנאים ונפחים. אחרים מנהלים קשרי סחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, אבל ללא ידיעתו של המושל העוין את היהודים.

נוסף לסוחרים ואומנים, מצויים מלווים בריבית, היהודים מצטיינים בתור צורפים ונפחים. לרבים מהם גינות המעובדות על ידי ברברים. הם מייצרים מאחייא הנעשית מצימוקים . מייצרים יין מצוין. לדעתו של נחום סלושץ ואחרים, אלה הטעימים ביותר במרוקו.

ב – 1950 רוב האומנים עדיין עסקו במלאכות בשיטות פרימיטיביות, ובקושי השתמשו בכלים, הם היו מספקים מצרכים לברברים שחיו ברמת חיים נמוכה מזו של היהודים. מצבם הכלכלי של היהודים ושכניהם המוסלמים היו דומים.

נשים עסקו בטוויית אריגים ושטיחים. צילום של נשים הטוות שטיח בדמנאת מופיע באינצקלופדיה " יודאיקה מהדורה שנייה כרך 12, עמוד 338.

יהודי המקום גאים על עירם, שלפי אמונתם נוסדה מאה וחמישים שנה לפני שנוסדה מראכש. כמו שהחארה של ג'רבה מהווה סמל ליהודי תוניסיה, כל המללאח בדמנאת ליהודי מראכש. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודי דמנאת תחת חסותו של ראש קהילת מראכש יהושע קורקוס שהשיג עבורם שחרור מתשלום מס הגולגולת.

פרק ב'

בתקופת החסות של צרפת על מרוקו.

על דמנאת היה ממונה מושל צרפתי המכונה על ידי המקומיים בכינוי חאכם, והא דאג לסדר ולצדק, ולא במתכונת שהמוסלמים היו רגילים בה לפני תקופת החסות. המוסלמים והיהודים קיבלו את מרותו. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעת הזאת היו סבירים. רוב האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממשפחת גלאווי פחה שדאגה לחייהם של הד'ימים.

מספר היהודים.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 היו בה כ-1800 יהודים. בשנים הבאות, בעקבות התגברות הלאומנות והשאיפה לעצמאות החל משנת 1953 שגרמה לאלימות בשנים 1954 – 1955 זורז קצב העלייה לשיראל. בשנות ה-60 נשארו רק מעט יהודים במקום.

לפי מקור אחר בשנת 1920, 2500 נפש, בשנת 1930, 3.000, בשנת 1936, 3.600, בשנת 1959, 3.900. ויש אומדנים על מספר נמוך יותר.

הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה בייחוד בשנת 1944 גרמו לכך שכמעט מחצית ממספר היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, רובם עלו לישראל.

בשנת 1950 היו בה כ-2000 יהודים מתוך 7.000 תושבים, ורק כמחצית מהיהודים עזבו ומתוך 370 משפחות הוגדרו רק 12 כמבוססות. היו בה 12 קבצנים, ו-500 יהודים כומר כ20% הזקוקים לזעד. בשנת 1951 היו בה 1.700 יהודים.

חינוך.

על השנה בה נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים יש חילוקי דעות. לפי רודריג, תשנ"א, עמוד 37, בשנת 1929. לפי שני מחברים אחרים – שלוש שנים לאחר מכן מודרניזציה וידיעת צרפתית ותרבותה החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תודות לפעילות הממשל וחברת כל ישראל חברים שפתחה בית ספר בשנת 1932.

לפנח מלחמת העולם השנייה ייסדה כל ישראל חברים רק שתי בתי ספר בכפרים באזור הרי האטלס : בשנת 1928 במידלת ובשנת 1932 בדמנאת.

מורה במראכש מתאר את דמנאת ויהודיה בשנת 1932.

כל ישראל חברים החליטה לפתוח במקום בית ספר בשנת 1932 ושלחה את המורה גולדברג לנהל אותו. הוא תיאר לעצמו שהתנאים קשים. דמנאת רחוקה 110 קילומטר ממראכש, שוכנת לרגלי האטלס, והיא מנותקת מכל ציביליזציה.

בהגיעו למקום תיאר את התנאים הפרימיטיביים בדרך לשם ובמקום. חיים בה כ-3000 יהודים במללאח לעומת 6000 מוסלמים. היהודים גרים בבתים עשויים מלבני בוץ. בקומה הראשונה בעלי חיים : חמור, פרה, כבש, ומעליהם חדרי המגורים של המשפחה.

אין שם חשמל ולא מים זורמים. הרחובות הצרים רטובים מבוץ החורף. פרנסתם : אומנים, וחנוונים. הילדים לומדים בצלא – בבית הכנסת – לעתים מבלי להבין את תוכן קריאתם, וקוראים כמו את התפילה. איש מהם אינו לבוש בלבוש אירופאי.

הגברים נעולים נעלי בית תורכיים ומעיל ארוך, ובחורף בורנוס מחודד עשוי מצמר גס. הוא נושא תיק מעור כבש. בראש דמנאת קאיד הגר במבצר ברא/ש ההר. עתה המקום נשלט על ידי הממשל הצרפתי הצבאי.

הממונה הצרפתי שולט במקום ביד קשה ותושבי המקום לא תמיד מסכימים עמו, כי מנהגיהם שונים. אדם שחט בעל חיים ברחוב אשר אין חנות לבשר, ומי יכול לחכות עד יום ראשון יום השוק. יהודי רוצה בשר לשבת. איך תתואר שבת ללא בשר ?.

הוא פגש יהודי המכין אלכוהול מתאנים או מענבים. אבל הדבר אסור בגלל המונופול הממשלתי על תעשייה זו ליהודים תעשייה מסורתית של הכנת מאחייא ויין מתוק. וזו תעשיית בית, ובאים ממקומות אחרים לרכוש אותה.

יהודי המקום אוהבים מאחייא. בשבתות אחרי התפילה משפחות נפגשות, ואוכלות ביחד. ההגבלה הממשלתית יוצרת קשיים ליהודים. הוא מספר כי בביקורו אצל אחד היהודים ביקש שישתדל אצל ראש הממשל ברבאט להסיר את המושל הצרפתי. בכותב סירב להיענות לבקשה.

ההורים היו שומרים על הבנות לבל ייחטפו על ידי המוסלמים. על היהודים להחביא כל דבר בעל ערך מפני תאוותם של השכנים. גם יהודים במצב כלכלי סביר לבושים בבלויי סחבות, לבלן יגרו את תאוותם של המוסלמים.

בימי ראשון העיירה שקטה,  החנויות נעולות, כי כולם הולכים לשוק. הילדים נלווים לאבותיהם לשוק, ועוזרים להם בנשיאת המוצרים הנמכרים שם. מוכרים בין השאר צעיפים לכיסוי הפנים למוסלמיות. מצויים שם גם שוחטי בהמות, עוקרי שיניים, מרפאים בעזרת כישופים ועוד.

ההורים לא התנגדו שבניהם ילמדו בבית הספר. אבל התנגדו שבנות תלמדנה. הם עטנו שבנות אינן צריכות ללמוד. מספיק שהן יודעות לנהל משק בית, ולטפל בילדים. ואומנם הבנות עוזרות לאמהות בתחומים שונים.

בכל זאת היו בנות שבאו לבית הספר, מהן בגיל עשר שקודשו על ידי חתנים צעירים, ואחרות בגיל 12 שכבר היו נשואות. הוא מתאר את טקס החינה לפני הנישואין, והיה עד לנישואי בת קטנה שסירבה לבוא לבית בעלה אחרי החופה, ובעלה הטרי נשא אותה על כפיים לביתו.

לדברי ההורים, הגיל המתאים לנישואי הבת הוא 12. לאחר גיל 15 ביא " זקנה ". יש נישואין בין בנות בגיל זה לבין גברים בגיל שישים ומעלה, ולעתים הגבר אלמן.

בין השאר הוא כותב על העוני בין היהודים. אשתו הבחינה בכך ששתי בנות באו לבית הספר יחפות, באשר לא היו להוריהן אמצעים לקנות להן נעלים. בהמשך הצביע על ההצלחה בחינוך הבנות, שסירבו להינשא בגיל רך והתמידו בלימודיהן. הבנים הסתגלו לחיים המודרניים בלבושם ובהתנהגותם. במקביל נוסד גם בית ספר צרפתי לילדי המוסלמים, אבל בנות לא למדו שם. 

פרק שני

קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

שלמה דשן ומשה שוקד

בפרק זה נעלה קווים לאופיין התרבותי והחברתי של קהילות המוצא שהאנשים שנכירם בפרקים הבאים. במדעי־החברה יש גישות, המייחסות חשיבות מכרעת לרקע העבר ומנסות להסביר על־פיו עיקרי דברים בהתנהגות אנשים בהווה. לעומתן יש גישות הנוקטות קיצוניות אחרת, שלפיה ניתן להבין התנהגותם של בני־ארם בעיקר על סמך הנסיבות הקיומיות של ההווה, ואין לימוד העבר מסייע הרבה להבנה זו.

אנו נוקטים כאן עמדה מאוזנת בוויכוח זה. נסקור את רקע עברן של הקהילות ונתייחס אליו, בהמשך דברינו, בתוך מכלול נסיבות ההווה. פרק זה עניינו העבר הקרוב של קהילות־המוצא הנדונות, כלומר, מסוף המאה התשע־עשרה עד תקופת פיזורן, עם עלייתן לישראל. אנו נשענים על מקורות ראשוניים שבכתב, ובהעדרם — על ראיון עם העולים בדבר עבר קהילותיהם.

יוצאי צפון אפריקה חיו עד לדורות האחרונים בתנאים המאפיינים חברה מסורתית, חברה שיותר משאופיינה בחוסר שינוי אופיינה בחוסר מודעות והערכה לשינוי. גם כאשר מתחוללים בחברה כזו השינויים הטבעיים, הכרוכים בחילופי דורות ונסיבות חיצוניות, אין מודעות מלאה לעובדות השינוי, כאילו לעולם ׳אין חדש תחת השמש׳.

ראה בהקשר זה דבריו הקולעים של יעקב כץ, תשי״ח, תש׳׳ך. עבודתו הגדולה של גויטיין (1971, ועוד) על יהודי מצרים והמזרח, המבוססת על תעודות הגניזה, זורעת אור גדול על החברה המסורתית בארצות האיסלאם, אך אין ללמוד מדבריו על פרטים במקום ובזמן שבהם אנו עוסקים כאן. מקורות הגניזה הם מתקופת הפריחה של תרבות האיסלאם, והפריחה של תרבות ישראל במזרח בכלל זה, בעוד אנו עוסקים כאן בתקופת־השפל העות׳מאנית והאימפריאליזם האירופי על השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

 היהודים בצפון־אפריקה חיו בקהילות, אשר רבים מחבריהן קשורים היו בקשרי משפחה. לעתים קרובות היה משק הבית מורכב ממשפחה מורחבת, שכללה הורים קשישים פטריארכליים, ובנים בוגרים עם נשותיהם וילדיהם.

היהודים מילאו תפקידים מוגדרים בכלכלה ובחברה של המוסלמים שבקרבם ישבו. משלהי ימי־הביניים ושקיעתה האיטית של תרבות האיסלאם ככלל היתה זו חברה, שלא התחוללו בה מהפכות שהיה בהן כדי לזעזע את יסודות החברה.

 התפתחויות אינטלקטואליות וטכנולוגיות שאירעו באירופה הנוצרית, ואשר השפיעו עמוקות על יהודי אשכנז ועוררו תנועות חברתיות ורוחניות חשובות, הגיעו רק מעט ובאיחור רב לקהילות יהודי המזרח. בשל הפיצול הפוליטי וקשיי התעבורה לא קשרו הקהילות היהודיות הקטנות שבצפון־אפריקה קשרים הדוקים עם יהודי האזורים האחרים, וגם לא בינן לבין עצמן

החוקרים לא עמדו דיים על חשיבותו של גורם הדרכים שהיו משובשות ומסוכנות במזרח, לעומת המצב באירופה מאמצע המאה השבע־עשרה ואילך. במקורות אנו שומעים על כתבי־יד של ספרים שאבדו למחברים בדרך לבתי־הדפוס, כאשר שיירות הותקפו בידי שודדים. מצב זה גרם הרבה לבידוד ולעיכוב חיי התרבות בקהילות היהודיות. אך ראה גולדברג (1974) הטוען טיעון אחר בקשר לשאלת הבדידות בסביבה.

 במיוחד משובשים היו הקשרים עם המרכז היהודי הגדול שפרח במזרח־אירופה למן המאה השש־עשרה, ואשר במידה רבה נותק מקהילות המזרח בשל מתיחת הגבול הפוליטי שבין ארצות האיסלאם והנצרות עם ייצובה של האימפריה העות׳מאנית. לאחר חורבן יהדות ספרד, לא היה בארצות האיסלאם בתקופה העות׳מאנית מרכז יהודי דומה לזה של יהדות אשכנז.

המרכזים העתיקים בבבל ובמצרים חדלו להתקיים זה זמן רב, ואף השפעתן של קהילות חשובות חדשות כגון צפת, קושטא וסאלוניקי, לא התמידה בזמן ובעוצמה. התנועה השבתאית במאה השבע־עשרה היתה התנועה הכל־יהודית האחרונה, שהגיעה אל רוב קהילות יהודי המזרח. אך התנועות באירופה של הדורות האחרונים, הקשורות במאבק לשוויון אזרחי, להשכלה כללית, לתיקונים דתיים וחברתיים ולתחיה לאומית — הגיעו לקהילות המזרח באופן חלקי בלבד ולאחר זמן.

 מכל מקום, אל הקהילות בהרי האטלס לא הגיעו תנועות אלו בכלל; בדרום־תוניסיה התחילו מופיעים ניצנים של התנועה הציונית. הפעילות הדתית־המסורתית נשארה בקהילות שחקרנו, הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי תרבות עד ערב העליה לארץ. השלטון הצרפתי התבסס בצפון־אפריקה במאה התשע־עשרה; תחילה באלג׳יריה ב־1830, לאחר־מכן בתוניסיה ב־1881, ולבסוף במרוקו ב־1912.

כתוצאה מכך השתנו מאוד המאפיינים של החברה המסורתית, ואולם הרוחות החדשות שנשבו מאירופה לא הורגשו בחלקיה השונים של צפון־אפריקה במידה שווה. ביהדות אלג׳יריה חל שינוי עמוק ביותר, בשל התקופה הארוכה שבה היתה נתונה להשפעה צרפתית. מדיניות השלטון הקולוניאלי במאה התשע־עשרה היתה מכוונת לקרב את היהודים אל השליטים החדשים תוך ניכורם לאוכלוסיית הרוב המוסלמי.

מעיד על כך במיוחד החוק הקשור בשמו של כרמיה (1870), אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. מדיניות זו הביאה בעקיפין להתרופפות התרבות היהודית המקורית, שהיו בה אלמנטים מקומיים משותפים לכלל האוכלוסין, ולהעדפת תרבות השליטים הצרפתים. כבר בסוף המאה שעברה היתה התרבות היהודית באלג׳יריה עשירה וחיונית הרבה פחות מזו של יהדות מרוקו ותוניסיה, מקומות שבהם למדו תורה וטיפחו את הדת והמסורת.

כתוצאה מכך התקרבה יהדות אלג׳יריה, יותר מיהדות שאר ארצות המגרב, להתמערבות, ובסופו של דבר להתבוללות. לא היה זה אפוא מפתיע לראות את יהודי אלג׳יריה, בניגוד לשאר יהודי צפון אפריקה, בוחרים ברובם המכריע להתיישב בצרפת ולא בישראל. במרוקו ובתוניסיה, שאליהן הגיעו הצרפתים מאוחר יותר ובתקופה של אנטישמיות גוברת בצרפת, לא פיתחו השליטים מדיניות שהעדיפה את האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך לא ניכרה גם השפעה עמוקה על התרבות היהודית בארצות אלו, וזו נשארה בעלת חיות ואף נשתמרה בה במידה מסוימת מסורת למדנית.

 אולם תרבות המערב חדרה אליה, ובקהילות היהודיות שבערי־החוף חלו שינויים חשובים בתרבותן, בכלכלתן ובאורח־חייהן היום־יומי. לעומת זאת, בדרום מרוקו ובתוניסיה נמשכו החיים במידה רבה כפי שהיו לפני בוא הצרפתים: רק לפרקים היו אנשים בהרי האטלס מודעים לעובדת התבססותם של שליטים חדשים בקזבלנקה הרחוקה.

 הצרפתים ביססו את שלטונם באזור מרוחק זה רק בשנות השלושים. בדרום־תוניסיה התבססו הצרפתים בעשור הראשון של המאה והקימו תחנות־ משמר על גבול המדבר, ואף־על־פי שהיתה בוודאי מודעות לתמורה הפוליטית שנתחוללה, הרי השפעת הצרפתים על התרבות ואורח־החיים היהודי היתה מועטת. הישראלים אותם נתאר בפרקים הבאים מוצאם מן המחוזות הדרומיים והנידחים ביותר של צפון־אפריקה.

התרבות הצרפתית נשארה זרה לרובם. רק אחד או שניים מבין יוצאי תוניסיה, ואף לא אחד מבין יוצאי מרוקו המתוארים כאן, נזקקו לשפה הצרפתית. בסיפורים על העבר, אותם הרבו ידידינו לספר לנו, אין הצרפתים נזכרים כמעט. הוא הדין לאוספי סיפורי־העם של יהודי צפון־אפריקה שפורסמו בשנים האחרונות; גם בהם אין כמעט זכר לצרפתים( ראה נוי, תשכ״ד, תש׳׳ל).

ככלל יהיה זה נכון להתייחס לרקע של בני הקהילות מצפון־אפריקה המופיעים כאן כמו אל העבר המאפיין חברה מסורתית. כדי להבין את פעולותיהם בהווה, מן הראוי לראותן על רקע כפול: על רקע המציאות הישראלית שבה הם נתונים, ועל רקע תרבות העבר שחלף ואיננו אך עיצב את אופיים החברתי. הרקע הישראלי יתואר בכל אחד מן הפרקים בהקשר לאירועים שבהם נדון, ואילו בפרק זה ננסה להאיר את רקע החיים היהודיים בהרי האטלס ובדרום־תוניסיה.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

שלשלות הרי האטלס מתנשאות על פני שטחים רחבים באפריקה הצפונית (לאורך כ־2300 ק״מ), כשהן חוצצות בין מדבר סחרה לבין אזור היישוב של הים התיכון. שיאי ההרים מתקרבים ל־5000 מטר, רוחבם הממוצע כ־300 ק׳׳מ ושטחם כ־ 700,000 קמ״ר. בהרי האטלס שבמרוקו מצויים תכופות מקומות־ישוב בגובה של 2000 מ׳.

הקשר בין הכפרים המפוזרים הוא שבילי־עפר, המתפתלים על פני צלעות הגבעות כדי לעקוף את התהומות שבעמקים. קשיי התנועה באזורים אלה מנעו במשך דורות רבים אחיזה של שלטון מרכזי מאזורי החוף, והם שמרו על כוחה של מסורת החיים המקומיים. בהעדר שלטון מרכזי התנהלו באזור הררי ומבותר זה מאבקים בלתי־פוסקים בין שבטי הברברים במשך מאות שנים.

תושבי הרי האטלס, יהודים ומוסלמים כאחד, נתונים היו בתנאים של אי־בטחון מתמיד. יהודי הרי האטלס, שמרביתם ישבו במרוקו, מספרם ערב עלייתם לארץ הוערך כ־20,000 איש. הם התגוררו בקהילות קטנות רבות. המקורות מציינים יותר ממאה מקומות־יישוב שבהם חיו יהודים באזור זה. לעתים מנו קהילות אלו (ה׳מלאח׳, כפי שנקראה שכונת הגיטו היהודי) משפחות בודדות בלבד, ולעתים עשרות משפחות.

 אל ציבור יהודי זה אפשר לצרף את תושבי העיירות כגון דמנאת, שלמרגלות הרי האטלס. כלכלתם של יושבי הרי האטלס התבססה בעיקרה על מרעה צאן, משקי בעל, שלחין ומטעים, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים. היהודים השתלבו בשירותי־ מלאכה שונים, כגון נגרות, נפחות, סנדלרות וחייטות, וגם סחרו במצרכים בסיסיים, כגון סוכר, שמן ונרות. היהודים לא עסקו בדרך כלל בחקלאות, אך סחרו במוצריה בערי־השוק השכנות, ולעתים השתתפו במימון החקלאות והמקנה של שכניהם. בתמורה לכך קיבלו חלק מהיבול.

וכשהיו שואלין ממנו איזו שאלה, היתד. מדין אחד, מדיני ממונות וקנסות, והתרת עגונות, וכיוצא מכמה ספקות שמתחדשים בהלכות. וסוף דבר, היו פוטרין אותו בידים מלאות בל טוב, ומעניקין אותו הענקה שהיתה עומדת לו לכל ימי חייו, ולכוללות שליחותו היו שולחין העזר והסיוע, מלבד הקצוב, בתורת מוקדם בעד שלשה וארבעה שנים. ובזה היה השליח מוצא קורת רוח בגלותו, והיה לו חשק ללכת בשליחות מצוה.״.

 את כבוד השליח בתורכיה באמצע המאה התשע־עשרה מתאר ר׳ יצחק פרחי שליח ירו­שלים בדברים אלה! ״ואשריהם ישראל בכל מקום אשר תדרוך כף רגל השד״ר מקבלין אותו בסבר פנים יפות, ומכבדין אותו ומביאים נדבתם ופרי צדקתם באהבה רבה ובחיבה יתירה ומקבלין דבריו כמשה מפי הגבורה, ועוד זאת חיבה יתירה נודעת להם, שאם ח׳יו איזה איש רע ובליעל פותח פיו לדבר דבר וחצי דבר נגד כבוד א"י או נגד מעלי השדי׳ר, או שמדבר איזה דברים לכפור בנדבות וקצבות הנהוגות לתת לא״י, כל איש הירא את דבר ה׳ מחשב את זה האיש כערל וכעובד עבודה זרה על אשר מילא את לבו לדבר דבר נגד ארץ הקדושה״. אולם בזמנו כבר התחילו מתרבים מערערים כאלה אף בתורכיה, ונגדם הוכרח לכתוב את ספרו.

כיצד קיבלו פני שלוחי א״י בכורדיסתאן מתאר הנוסע בנימין השני! ״היהודים יושבי קורדיסטאן… כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים, אז יצאו כלם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו, זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח״כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו, את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש. נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה, אשר המים האלה יגנו על שותיהם בעד כל מחלה ופגע רע. גם אנוכי, בכל עמלי שעמלתי להראות סכלותם נגד פניהם, לא יכלתי מלט נפשי מני משא מנהג ההבל הזה אשר עשו גם עמדי [כי בא מירושלים וראוהו כשליח א״י]״.

על יחסם של יהודי מרוקו לשלוחי א״י אומר חוקר תולדות יהודי מרוקו ר׳ יעקב משה טולידאנו! ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בן יוחאי, והשד״ר הבא מא״י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות קרה כי יבאו שד״רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל זאת גם אז לא חדלו מלשום לב אל השד״רים ולהעניק להם די מחסורם״.

 דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אנו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774), הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אוחי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״

בטריפולי כיצד מקבלים פני שליח א״י בג׳בל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־ כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדיר לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו.

הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנזכרת על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק.

 איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה.

כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקדון, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.

«חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדה מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר״, ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל.., כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאוח בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

7.135 ״לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק [ר׳ דוד ומשה] רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר עליהם [היהודים] לא יגמרו את המקום [הקבורה], הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם״.

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

8.135 ״היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם ? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית־כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש־חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית־הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאיזור שלכם, הוא מהאיזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שהוציא [פרסם] את החכם. אני והוא. אף אחד אחר׳׳.

סיפור זה נמסר על־ידי מר שמעון ו׳ (תאזנאכת).

[1]    שלמה אוחאנא הוציא לאור את ספד ישמ״ח צדיק, הערוך על־ידי ר חיים סויסא (יאה פרק ״שירי ההילולה והזיארה״, עמי 99, הערה 4). בשער החוכרת כתוב: ״האד למצחאף עמלנאה ערבייא ועברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע״ א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ באס תנפפע לקופה דצדיק. וביינא פיה מעשיות די זראוו בנס דצדיק הנז׳ ע״ה ופיה פיוטים וקצאייד דיאלי. ופיוטים וקצאייד וגנאוי דלביע דלכיסאן. די כיל צדיק וצדיק לחסבא די עשרין דצדיקים. ונית עמלנא פיה אתחדיה דננפאש פחאל אלקאעידא דיאלנא פיוטים, מעאני, וערובי וכלל ואחד מן כואננא לעזאז יציב לגוסטו דיאלו פהאד למצחאף. ודי יסריה כא יעאוון לקופה דצדיק, וזכותו תגן עלינו אכי״ר״. …יצא לאור ביום ב׳ בשי׳ק י׳ לחודש אייר שנת שמחה וששון יהיה (1945). תרגום (שלנו): ״ספר זה כתבנו אותו בערבית ובעברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע׳׳א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ כדי להועיל לקופת הצדיק. הראינו שם מעשים שקרו כתוצאה מניפי הצדיק הנד ע״ה ויש בו פיוטים וקסידות. פיוטים וקסידות ושירים לשעת מכירת הכוסות של כל צדיק וצדיק. עשרים צדיקים במניין. וכללנו בו גם חידות ללידה כמנהגנו וכן פיוטים, חידות ושירי□. כל אחד מאחינו היקרים ימצא בו את חפצו. מי שיקנה אותו יסייע לקופת הצדיק. זכותו תגן עלינו אכי״ר״.

225 – עֵת נַחֲלֵי דִּמְעָה מֵעֵינַי יוֹרְדִים

להוצאת ספר תורה ביוה״כ. שיר סיפורי על מיתת נדב ואביהוא. שיר מעין אזורי בן עשרים מחרוזות, ובסך הכול מאה טורים. בכל מחרוזת ארבעה טורים חורזים ביניהם, והטור החמישי סיומת מקראית המסתיימת במילה ׳הוא׳. חריזה: אאאאב גגגגב דדדדב וכו׳.

משקל: אחת עשרה הברות בטור.

  עֵת נַחֲלֵי דִּמְעָה מֵעֵינַי יוֹרְדִים
עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים
לְמַעַן שִׁמְךָ אֵל מוֹשִׁיב יְחִידִים
מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי וְגַם מִזֵּדִים
5- וְסָלַחְתָּ לָעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא.

אַזְכִּיר  מַעַבְדֵי  נוֹרָא עֲלִילָה
מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה
לוֹ מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה
הֵן בְּמַלְאָכָיו הוּא יָשִׂים תָּהֳלָה
10- הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא.

  נוֹרָא קָדוֹשׁ שְׁמוֹ נִקְדָּשׁ בִּקְרוֹבָיו
גַּם נִשְׂעֲרָה מְאוֹד הוּא אֶל סְבִיבָיו
אוֹתוֹ יִירְאוּ וְיֵחַתּוּ מְרִיבָיו
בַּאֲרָזָיו נוֹפֶלֶת אֵשׁ לְהָבָיו
15- אֵזוֹב מָה יַעֲשֶׂה בַּמֶּה נֶחְשַׁב הוּא. 

1. 1. עת… יורדים: על-פי איכה ב, יח ׳הורידי כנחל דמעה׳. 2. על… החסידים: בוכה אני על מיתתם של הצדיקים. 3. מושיב יחידים: על-פי תה׳ סח, ז. 4. מנסתרות… מזדים: תה׳ יט, יג-יד. 5. וסלחת… הוא: תה׳ כה, יח, המשורר מבקש כי בעת זו שהוא בוכה על מיתת הצדיקים יסלח לו האל על חטאותיו. 6. מעבדי: מעשים ופעולות. נורא עלילה: כינוי לקב״ה, ׳נורא עלילה על פני אדם׳ (תה׳ סו, ה). 7. מלן… משלה: על־פי תפילת מלכיות במוסף של ר״ה, ומיוסד על הפסוק ׳ה׳ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה׳(תה׳ קג, יט). 8. לו… נעלה: על-פי ׳לאלהים מגיני ארץ מאוד נעלה׳(תה׳ מז, י), והוא מזמור הנקרא בר״ה לפני תקיעת שופר. 9. הן… תהלה: על-פי איוב ד, יח. תהלה: דופי. 10. השתחוו… הוא: לשון הכתוב בתה׳ צט, ה. 11. נורא קדוש שמו: כינוי לקב״ה. נקדש בקרוביו: על-פי המסופר בעניין: ׳בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד׳(וי׳ ט, ג). 12. נשערה… סביביו: על־פי ׳וסביביו נשערה מאוד׳ (תה׳ נ, ג) שנדרש על מיתת בני אהרן ׳שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה׳(יבמות קכא ע״ב). 13. ויחתו מיריביו: על-פי ׳ה׳ יחתו מריבו׳(שמ״א ב, י). 14־15. בארזיו… הוא: על־פי ׳בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקירז במים רבים נפלה חרבה, מה יעשו מי גבים? לויתן בחכה העלה, מה יעשו דגי רקק?׳(מ״ק כה ע״א), וזהו קל וחומר שנדרש על מיתת בני אהרן, אם הם נענשו – קל וחומר לרשעים(זבחים קטו ע״ב). 15. במה נחשב הוא: על-פי הפסוק ׳חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא׳(יש׳ ב, כב).

יוֹם שְׁמִינִי לִמְלוּאִים וְהָיָה
מֵתוּ כֹּהֲנִים מִבְּנֵי-עֲלִיָּה
דָּבָר גָּדוֹל כְּזֶה הַנִּשְׁמָע הֲנִהְיָה
מִכָּל בִּיאוֹת תּוֹרָה בִּיאָה זוֹ שָׁנְיָא
20- אֱנוֹשׁ כְּמוֹ צַעַר בְּנַפְשׁוֹ כֵּן הוּא.

דֻּבַּר בַּיוֹם הַהוּא עֶשֶׂר עֲטָרוֹת
כֻּלָּם נְכוֹחִים לְמֵבִין וִישָׁרוֹת
אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים שְׁנֵי צַנְתָּרוֹת 
זָהָב טָהוֹר נָקִי וְאוֹר יְקָרוֹת
25- בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא.

וְּדְבַר אֱלֹהֵינוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ
אֲשֶׁר דִּבֵּר בְּיַד נֶאֱמָן בֵּיתוֹ
יוֹם בְּמִשְׁכַּן הִשְׁרָה זִיו שְׁכִינָתוֹ
בִּמְיֻדָּעָיו קֹדֶשׁ וְכֻבַּד בֵּיתוֹ
30- לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא.

16. 16. יום… והיה: על-פי לשונו של רש״י לויקרא ט, א.17. בני עליה: אנשים מעולים במעשים ובידיעות, ׳ראיתי בני עליה והן מועטין׳ (סוכה מה ע״ב). 18. דבר… הנהיה: על-פי ׳הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו׳ (דב׳ ד, לב). 19. מכל… שגיא: שניא שונה. מכל מקום בתורה שנאמר שם ׳ויבוא׳, זה המקום השונה והמשונה, והלשון על-פי ספרי שלח, והשווה רש״י במ׳ טו, יח. 20. אנוש… הוא: על-פי ׳כי כמו שער בנפשו כן הוא׳(מש׳ כג, ז), ועניינו הצער שבלב האדם. 21. דבר… עטרות: ׳אותו יום (השמיני למילואים) נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה…׳(שבת פז ע״ב). 22. כולם… וישרות: על-פי מש׳ ח, ט ׳כלם נכחים למבין וישרים למצאי דעת׳. 23. אין נפלו גבורים: על-פי ׳הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים׳(שמ״ב א, כ). 24. שני צנתרות: כינוי של כבוד לנדב ואביהוא, על-פי ׳… שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב׳(זכ׳ ד, יב). 25. נדב ואביהוא: כמסופר בעניין בוי׳ י, א-ה. 26. ודבר… אמרתו: על-פי ׳עשה ה׳ אשר זמם בצע אמרתו׳ (איכה ב, יז). 27. אשר דיבר: דבר זה כבר נאמר מפי ה׳ למשה, ׳בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד׳(וי׳ י, ג) ובמיתת בני אהרן קידש ה׳ שמו(וי׳ יב, ב). נאמן ביתו: הוא משה, על-פי במי יב, ז. 28. יום… שכינתו: על־פי(פסיקתא ב, ב) הוא יום השמיני למילואים. 29. במיודעיו… ביתו: ראה לעיל טור 27. 30. לעשות… הוא: על-פי הפסוק ׳לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללויה׳(תה׳ קמט, ט). 31. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, ׳מעונה אלהי קדם׳(דב׳ לג, כז).

  יוֹם בְּסִינַי נִגְלָה שׁוֹכֵן מֵעוֹנָה
לְרֹב חִבָּתָם לִרְאוֹת פְּנִי שְׁכִינָה
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ עֵינֵיהֶם תֶּחֱזֶינָה
שָׁם נִגְזַר מִיתָתָם, הַדָּת נִתְּנָה
35- אוֹתוֹ יוֹם כִּי מִשְׁפָּט לֶאֱלֹהִים הוּא.

דִּינָם נִדְחָה לִשְׁמִינִי לְמִּלּוּאֹתָם
מְאַת ה' אֵשׁ שָׂרְפָה נִשְׁמָתָם
וּמִישָׁאֵל אֶלְצָפָן סַפִּיר גִּזְרָתָם
קָרְבוּ וַיִּשָּׂאוּם בְּכֻתָנוֹתָם
40- מֵאֵת פְּנֵי קֹדֶשׁ מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא 

  בַּת עַמִּינָדָב אֱלִישֶׁבַע כְּבוּדָּה
אֶת בַּעְלָהּ רָאֲתָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה
נַחְשׁוֹן אָחִיהָ, נְשִׂיא שֵׁבֶט יְהוּדָה
וּסְגָנֵי כְּהוּנָה מִמֵּעֶיהָ יַלְדָּה
45- מֹשֶׁה מֶלֶךְ וּבֶן בְּנָהּ מָשׁוּחַ הוּא

נָשִׂים יְקָרוֹת לָהּ וְלָהֶם בְּכֶינָה
יְכוֹלָה הָיְתָה לָבוֹא בְּטַעֲנָה
אֲהָהּ, ה, אֵיךְ מַזָּלִי נִשְׁתַּנָּה
כָּל הָעָם שְׂמֵחִים וַאֲנִי אוֹנֵנָה
50- לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה מִי הוּא זֶה אֵיזֶה הוּא

32. לרב… שכינה: מתוך רצונם העז לראות פני שכינה נתקרבו יותר מן המורשה להם ומאז נתחייבו מיתה, כדברי המדרש (בויק״ר כ, י). 33. מלך… תחזינה: על-פי יש׳ לג, יז ׳מלך ביפיו תחזינה עיניך, והם ראו יותר מן המותר, כמסופר בשמ׳ כד, ט־יא. 34. שם… נתנה: שם בהר סיני, כשראו יותר מן המותר, כבר אז נגזרה עליהם מיתה. 35. כי… הוא: ׳כי המשפט לאלהים הוא׳(דב׳ א, יז). 36. דינם: עונשם. 37. מאת… נשמתם: שריפת נשמה וגוף קיים (סנהדרין נב ע״א). 38. ומישאל אלצפן: מישאל ואלצפן, בני עוזיאל דוד אהרון(וי׳ י, ד). ספיר גזרתם: בעלי מראה נאה, על-פי ׳אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם׳(איכה ד, ז). 39. קרבו יישאום ככתנותם: כמסופר ׳ויקרבו וישאום בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה׳(וי׳ י, ה). 40. מאת פני קודש: מלפני המקדש. מלך הוא: על-פי עמוס ז, יג, ׳כי מקדש מלך הוא׳. 45-41. בת… הוא: על־פי זבחים קב ע״א; וי״ר כ, ב אלישבע ראתה חמש שמחות ביום אחד: יבמה (משה) מלך, אחיה (נחשון בן עמינדב) נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח למלחמה. 46. נשים בכינה: פונה לבנות ישראל להשתתף בצערה של אלישבע ולקונן על בניה, על דרך הכתוב ׳בנות ישראל אל שאול בכינה׳(שמ״ב א, כד). 51. אשת חיל: היא אלישבע אשת אהרן. פיה בחכמה פתחה: ׳פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה׳ (מש׳ לא, כו).

  אֵשֶׁת חֵיל פִּיהָ בְּחָכְמָה פָּתְחָה
וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה
וּדְבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה לֹא הֵטִיחָה
לֹא נִצְרְכָה אֶלָּה קִבְּלָה בְּשִׂמְחָה
55- הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה הוּא.

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אַהֲרֹן רַב חוֹבֵל
אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָּם שָׁתַק קִבֵּל
גְּזַר דִּין, אֵל מַעֲשֶׂה יָדָיו חִבֵּל
שָׂמַח וְגַם הֵסִיר מִלִּבּוֹ אֵבֶל
60- וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר נָפְלוּ חֲלָלִים שָׁם הוּא

  הוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְאַל תִּשְׂמָחוּ
בְּיוֹם טוֹבָה תִּהְיוּ רָעָה תַּשְׁגִּיחוּ
מִלְּבַבְכֶם אוֹתָהּ אַל נָא תַּשִּׂיחוּ
מֵחֲסִידֵי עֶלְיוֹן מוּסָר תִּקָּחוּ
65- לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר הוּא.

רָאוּ מִקְרֶה רַע זֶה, עֲדַת יְשׁוּרוּן
אֵירַע בַּיּוֹם הַהוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן
כָּבֵד מְאֹד קָשֶׁה מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן
בְּהִקְרִיבָם לִפְנֵי ה' דּוֹרוֹן
70- אָמַרְתִּי אַךְ הֶבֶל וְחֹלִי רָע הוּא

52. 52. והיא… נפש: בצערה הרב על מות בניה, על-פי שמ״א א, י. ודברים… בשמחה: קיבלה בהכנעה את גזירת האל ולא הטיחה דברים, למרות צערה הגדול. 55. הטוב… הוא: כך מצדיקה היא את הדין, כלשון הפסוק ׳ה׳ הוא הטוב בעינו יעשה׳(שמ״א ג, יח). 56. אישי כהן גדול: ביטוי של חיבה והערכה כלפי אהרן, על-פי יומא א, ג. 57. אפרוחיו יעלעו דם: ׳ואפרוחו יעלעו דם׳ (איוב לט, ל); ומדבר הפייטן בבני אהרן. קיבל: את דין האל. ושתק: שנאמר ׳וידם אהרן׳(וי׳ י, ג). 58. גזר דין אל: גזר האל דין ומשפט. מעשה ידיו חיבל: על-פי קה׳ ה, ה ׳וחבל את מעשה ידיך׳. 59. שמח… מלבו: קיבל עליו את הדין ולא הרהר אחרי מידותיו של הקב״ה. 60. ובמקום… הוא: על-פי איוב לט, ל, וראה טור 57. 61. הוללים… תשמחו: על-פי ׳אמרתי להוללים אל תהלו׳(תה׳ עה, ה), בני אדם ההולכים אחרי תאוות לבם, והם עליזים ושמחים. 63-62. ביום… תשיחו: גם ביום טובה תנו דעתכם לרעה העלולה לבוא ואל תסיחו דעתכם ממנה. 64. מחטידי עליון: מנדב ואביהוא הצדיקים שכך קרה להם. 65. לעוברי הוא: ואם כך ענש לצדיקים, קל וחומר לרשעים העוברים על רצון האל; על-פי נדרים נ ע״ב. 68. משנה שברון: אסון כפול, על-פי יר׳ יז, יח.

  נַמְתִּי אֵל שְׂחוֹק מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה
מַה זוֹ עוֹשָׂה אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ אֲנָחָה
יוֹם שֶׁמֶשׁ צְדָקָה עָלֵינוּ זָרְחָה
מִדַּת הַדִּין עִמָּהּ הָיְתָה מְתוּחָה
75- וַעֲרָבָה כָּל שָׂמְחָה וְנַהֲפֹךְ הוּא.

חָרְדוּ רָגְזוּ יַחַד אֻסְּפוּ אֲסִיפָה
בֵּית יִשְׂרָאֵל תִּבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵיפָה
אֲשֶׁר שָׂרַף ה' קָצַף קְצִיפָה
בַּחֲמַת אֵל מֵתוּ, מִיתָה חֲטוּפָה
80- נְשָׁמָה אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ הוּא..

  סָאוֹן יִסְאַן מֵעִיר דְּבָרִים תּוֹפְלִים 
עַל יוֹם בַּנְּעִימִים נָפְלוּ חֲבָלִים
שְׁלֵמִים נִכְנְסוּ יָצְאוּ חֲלָלִים
אֵיךְ טִיטוּס הָרָשָׁע עוֹבֵד אֱלִילִים
85- יָצָא בְּשָׁלוֹם גַּם לִבּוֹ חָזָק הוּא.

יָדַעְתִּי כִּי כַּמָּה אֶרֶךְ אַפִּים
לְפָנָיו כָּל עוֹבְדֵי רוּחַ אֵשׁ וּמַיִם
עָתִיד לְהִפָּרַע מֵהֶם כִּפְלַיִם
וְחַסְּדוֹ עַל יְרֵאָיו מֵעַל שָׁמַיִם
90- תָּמִים פָּעֳלוֹ צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

69. 69. דורון: שי ומנחה; תוספת משלהם, היא האש הזרה 70. הבל… הוא: על-פי קה׳ ו, ב. 71. נמתי: אמרתי. אל שחוק; על השחוק. 71־72. שחוק… עושה: על־פי קה׳ ב, ב.72. אנחה: בתוך שמחת חנוכת המשכן באה האנחה על מיתת נדב ואביהוא. 73. יום שמש זרחה: ׳וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה׳(מל׳ ג, כ), ודימה יום חנוכת המשכן לזריחת השמש. 74. מידת… מתוחה: לאור ולשמחה נלוותה מידת הדין שפגעה בשני בני אהרן. 75. וערבה כל שמחה: השמחה שקעה ונעלמה, על-פי יש׳ כד, יא. ונהפוך הוא: על-פי אס׳ ט, א. 76. חרדו… אסיפה: חרדו אל משה ונתאספו סביבו. 77. בית … השריפה: על-פי וי׳ י, ו. 78. קציפה: קצף ורוגז. 79. מיתה חטופה: מיתה שלא בזמנה. 80. נשמה… הוא: רק נשמתם נשרפה, וגופם נשתמר (סנהדרין נב ע״א). 81. סאון יסאן: על-פי ׳כי כל סאון סאן ברעש׳(יש׳ ט, ד) לאמר רעש וצער על מה שקרה. דברים תופלים: הדברים הרעים שקרו, והביטוי על דרך ׳ועם עקש תתפל׳(שמ״ב כב, כז). 82. על… חבלים: יום שהיה אמור להיות יום של נעימות ושמחה, חלו בו מעשי חבלה. 83. נכנסו: נדב ואביהוא, חללים שנפלו ומתו. 85-84. איך… הוא: והנה טיטוס הרשע נכנס לפניי ולפנים ולא ניזוק כלל, ראה גיטין נו ע״ב. 86־87. ידעתי… ומים: כאן מסביר הפייטן מדוע האריך ד׳ לטיטוס ולא פגע בו

  נוֹדִי תִּסְפֹּר אֵל בְּסִפְרָתֵךָ
אֶת דָּמַעְתִּי הַיּוֹם שִׂים בְּנֹאדְךָ
וּמְחֵה וְהַעֲבֵר חַטַּאת עַמְּךָ
נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם, נָתְנוּ לִבָּם אֵלֶיךָ
95- לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא.

חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ מָלֵא נָא
זֶרַע כֹּהֲנִים מִשְׁפְּחוֹת כְּהוּנָה
קַרְנָם תְּרוֹמֵם וְתִשָּׂא, אֵל אֱמוּנָה
הִנֵּה כֹּהֲנִים שְׁלוּחֵי רַחֲמָנָא
100- שֵׁבֶט מִישׁוֹר מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא.

. 88. עתיד … כפלים: כדברי חז״ל, ׳עתיד הקב״ה להשקות כוס תרעלה לאומות העולם לעתיד לבוא׳(וי״ ר יג, ה). 89. וחסדו… שמים: ועל כן נפרע מהם מיד, כדי שלא ייפגעו בעולם האמת. 90. תמים… הוא: כלשון הכתוב ׳הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא׳ (דב׳ לב, ד). 91־92. נודי… נאדך: על-פי ׳נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך׳(תה׳ נו, ט). 95. חק לישראל הוא: תה׳ פא, ה. 96. חלקם… נא: ברכה לישראל, על-פי ׳ממתים מחלד חלקם בחיים וצפונך תמלא בטנם׳(תה׳ יז, יד).98-97. זרע… ותשא: ברכה לכוהנים, וממילא ברכה לישראל, שכן שיבת הכוהנים לבית המקדש היא שיאה של הגאולה. 98. אל אמונה: פנייה לקב׳׳ה, על-פי דב׳ לב, ד. 99. שלוחי דרחמנא: הכוהנים הם שליחי השם להורות וללמד את העם. 100. שבט מישור: שבט הכוהנים שבטם של הישרים והשלמים עם ה׳. משחהו… הוא: את השבט, על-פי שמ׳׳א טז, יב.