ארכיון יומי: 19 בספטמבר 2012


דמנאת העיר-אליעזר בשן


דמנאת 1היחסים בין עובד למעבידו
.

הם בדרך כלל טובים, ורק לעתים נדירות פורצות מריבות. הסנדלרים והחייטים נחשבים כאנשי ריב. הם מכים או קושרים אל ידיהם של השוליות ומלקים על רגליהם בשוטים עשויים מעור. אם אביו של השוליה מתערב, הוא עושה זאת כדי להרבות במלקות, כי מאמינים בכוחה של ענישה גופנית.

כל עבודה נפסקת בערב שבת לפני השקיעה. העובד אינו נהנה מחופשות. כל הזמן עליו לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו. השוליה יודע כי לחמו תלוי בעבודתו, וכיל כל אחד מ-800 חסרי העבודה במללאח ישמח למלא את מקומו.

הצעיר לומד מקצוע מאומן שהוא עצמו בור. אדם בוחר לעבוד אצל אומן לפי המזון או השכר שיעניק לו. לעתים הדבר תלוי  בקשרי המשפחה או ההיכרות עם האומן. בערב גיל השוליה היה 8, עתה בגילים בין 12-14 ונמשך עד גיל 16.

בהגיעו לגיל 20 הוא הופך למעביד. יש תופעה של מעבר ממקצוע אחד לזולתו. הנפח עובר להיות רתך או רוכל, צלם או מתווך במכירת תאנים, תמרים, צימוקים, שמן, או עורות. הברברי אינו יודע לקנות את הזרעים לשדהו, או למכור את סחורתו ללא תווך היהודי, הנותן לו מידע על המחירים.

הגברים והנשים לבושי בסמרטוטים והם אדישים. מקבלים את מר גורלם ללא ערעור כגזרת שמיים. כל רעיון בדבר בדבר אחריות החברה הגורל העניים, זר להם. אינם נוטים לשנאה, לאלימות או לגזל. בעלי היכולת אדישים לגורל העניים, וכך גם יחסם של אירופאים ומוסלמים, באשר גם אצל המוסלמים מספר העניים גדול.

ברובע המוסלמי אסור לקבצנים יהודים בקש נדבות, אבל הקבצנים המוסלמים באים למללאח כדי לקבץ תרומות. היהודים בעלי היכולת אדישים למצב זה.

למוסלמים בדרך כלל קשרים כלכליים עם היהודים, וקיים אינטרס דו צדדי בקשרים אלה. לשיך הברברי " היהודי שלו , שהוא נאמנו, מנהל את עסקיו, ונוסע בחברתו. המוסלמים אוכלים בבתי יהודים ואלה מעניקים למוסלמים בחגיהם ומשאילים את אהליהם בימי חגיגות.

כלכלתם.

לפי מכתבו של מנהל בית הספר של כל ישראל חברים  בטנג'יר ב-25 בספטמבר 1884, בין יהודי המקום מצויים אומנים במלאכות אלה : נגרים, בנאים ונפחים. אחרים מנהלים קשרי סחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, אבל ללא ידיעתו של המושל העוין את היהודים.

נוסף לסוחרים ואומנים, מצויים מלווים בריבית, היהודים מצטיינים בתור צורפים ונפחים. לרבים מהם גינות המעובדות על ידי ברברים. הם מייצרים מאחייא הנעשית מצימוקים . מייצרים יין מצוין. לדעתו של נחום סלושץ ואחרים, אלה הטעימים ביותר במרוקו.

ב – 1950 רוב האומנים עדיין עסקו במלאכות בשיטות פרימיטיביות, ובקושי השתמשו בכלים, הם היו מספקים מצרכים לברברים שחיו ברמת חיים נמוכה מזו של היהודים. מצבם הכלכלי של היהודים ושכניהם המוסלמים היו דומים.

נשים עסקו בטוויית אריגים ושטיחים. צילום של נשים הטוות שטיח בדמנאת מופיע באינצקלופדיה " יודאיקה מהדורה שנייה כרך 12, עמוד 338.

יהודי המקום גאים על עירם, שלפי אמונתם נוסדה מאה וחמישים שנה לפני שנוסדה מראכש. כמו שהחארה של ג'רבה מהווה סמל ליהודי תוניסיה, כל המללאח בדמנאת ליהודי מראכש. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודי דמנאת תחת חסותו של ראש קהילת מראכש יהושע קורקוס שהשיג עבורם שחרור מתשלום מס הגולגולת.

פרק ב'

בתקופת החסות של צרפת על מרוקו.

על דמנאת היה ממונה מושל צרפתי המכונה על ידי המקומיים בכינוי חאכם, והא דאג לסדר ולצדק, ולא במתכונת שהמוסלמים היו רגילים בה לפני תקופת החסות. המוסלמים והיהודים קיבלו את מרותו. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעת הזאת היו סבירים. רוב האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממשפחת גלאווי פחה שדאגה לחייהם של הד'ימים.

מספר היהודים.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 היו בה כ-1800 יהודים. בשנים הבאות, בעקבות התגברות הלאומנות והשאיפה לעצמאות החל משנת 1953 שגרמה לאלימות בשנים 1954 – 1955 זורז קצב העלייה לשיראל. בשנות ה-60 נשארו רק מעט יהודים במקום.

לפי מקור אחר בשנת 1920, 2500 נפש, בשנת 1930, 3.000, בשנת 1936, 3.600, בשנת 1959, 3.900. ויש אומדנים על מספר נמוך יותר.

הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה בייחוד בשנת 1944 גרמו לכך שכמעט מחצית ממספר היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, רובם עלו לישראל.

בשנת 1950 היו בה כ-2000 יהודים מתוך 7.000 תושבים, ורק כמחצית מהיהודים עזבו ומתוך 370 משפחות הוגדרו רק 12 כמבוססות. היו בה 12 קבצנים, ו-500 יהודים כומר כ20% הזקוקים לזעד. בשנת 1951 היו בה 1.700 יהודים.

חינוך.

על השנה בה נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים יש חילוקי דעות. לפי רודריג, תשנ"א, עמוד 37, בשנת 1929. לפי שני מחברים אחרים – שלוש שנים לאחר מכן מודרניזציה וידיעת צרפתית ותרבותה החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תודות לפעילות הממשל וחברת כל ישראל חברים שפתחה בית ספר בשנת 1932.

לפנח מלחמת העולם השנייה ייסדה כל ישראל חברים רק שתי בתי ספר בכפרים באזור הרי האטלס : בשנת 1928 במידלת ובשנת 1932 בדמנאת.

מורה במראכש מתאר את דמנאת ויהודיה בשנת 1932.

כל ישראל חברים החליטה לפתוח במקום בית ספר בשנת 1932 ושלחה את המורה גולדברג לנהל אותו. הוא תיאר לעצמו שהתנאים קשים. דמנאת רחוקה 110 קילומטר ממראכש, שוכנת לרגלי האטלס, והיא מנותקת מכל ציביליזציה.

בהגיעו למקום תיאר את התנאים הפרימיטיביים בדרך לשם ובמקום. חיים בה כ-3000 יהודים במללאח לעומת 6000 מוסלמים. היהודים גרים בבתים עשויים מלבני בוץ. בקומה הראשונה בעלי חיים : חמור, פרה, כבש, ומעליהם חדרי המגורים של המשפחה.

אין שם חשמל ולא מים זורמים. הרחובות הצרים רטובים מבוץ החורף. פרנסתם : אומנים, וחנוונים. הילדים לומדים בצלא – בבית הכנסת – לעתים מבלי להבין את תוכן קריאתם, וקוראים כמו את התפילה. איש מהם אינו לבוש בלבוש אירופאי.

הגברים נעולים נעלי בית תורכיים ומעיל ארוך, ובחורף בורנוס מחודד עשוי מצמר גס. הוא נושא תיק מעור כבש. בראש דמנאת קאיד הגר במבצר ברא/ש ההר. עתה המקום נשלט על ידי הממשל הצרפתי הצבאי.

הממונה הצרפתי שולט במקום ביד קשה ותושבי המקום לא תמיד מסכימים עמו, כי מנהגיהם שונים. אדם שחט בעל חיים ברחוב אשר אין חנות לבשר, ומי יכול לחכות עד יום ראשון יום השוק. יהודי רוצה בשר לשבת. איך תתואר שבת ללא בשר ?.

הוא פגש יהודי המכין אלכוהול מתאנים או מענבים. אבל הדבר אסור בגלל המונופול הממשלתי על תעשייה זו ליהודים תעשייה מסורתית של הכנת מאחייא ויין מתוק. וזו תעשיית בית, ובאים ממקומות אחרים לרכוש אותה.

יהודי המקום אוהבים מאחייא. בשבתות אחרי התפילה משפחות נפגשות, ואוכלות ביחד. ההגבלה הממשלתית יוצרת קשיים ליהודים. הוא מספר כי בביקורו אצל אחד היהודים ביקש שישתדל אצל ראש הממשל ברבאט להסיר את המושל הצרפתי. בכותב סירב להיענות לבקשה.

ההורים היו שומרים על הבנות לבל ייחטפו על ידי המוסלמים. על היהודים להחביא כל דבר בעל ערך מפני תאוותם של השכנים. גם יהודים במצב כלכלי סביר לבושים בבלויי סחבות, לבלן יגרו את תאוותם של המוסלמים.

בימי ראשון העיירה שקטה,  החנויות נעולות, כי כולם הולכים לשוק. הילדים נלווים לאבותיהם לשוק, ועוזרים להם בנשיאת המוצרים הנמכרים שם. מוכרים בין השאר צעיפים לכיסוי הפנים למוסלמיות. מצויים שם גם שוחטי בהמות, עוקרי שיניים, מרפאים בעזרת כישופים ועוד.

ההורים לא התנגדו שבניהם ילמדו בבית הספר. אבל התנגדו שבנות תלמדנה. הם עטנו שבנות אינן צריכות ללמוד. מספיק שהן יודעות לנהל משק בית, ולטפל בילדים. ואומנם הבנות עוזרות לאמהות בתחומים שונים.

בכל זאת היו בנות שבאו לבית הספר, מהן בגיל עשר שקודשו על ידי חתנים צעירים, ואחרות בגיל 12 שכבר היו נשואות. הוא מתאר את טקס החינה לפני הנישואין, והיה עד לנישואי בת קטנה שסירבה לבוא לבית בעלה אחרי החופה, ובעלה הטרי נשא אותה על כפיים לביתו.

לדברי ההורים, הגיל המתאים לנישואי הבת הוא 12. לאחר גיל 15 ביא " זקנה ". יש נישואין בין בנות בגיל זה לבין גברים בגיל שישים ומעלה, ולעתים הגבר אלמן.

בין השאר הוא כותב על העוני בין היהודים. אשתו הבחינה בכך ששתי בנות באו לבית הספר יחפות, באשר לא היו להוריהן אמצעים לקנות להן נעלים. בהמשך הצביע על ההצלחה בחינוך הבנות, שסירבו להינשא בגיל רך והתמידו בלימודיהן. הבנים הסתגלו לחיים המודרניים בלבושם ובהתנהגותם. במקביל נוסד גם בית ספר צרפתי לילדי המוסלמים, אבל בנות לא למדו שם. 

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן-קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

 

פרק שני

קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

שלמה דשן ומשה שוקד

בפרק זה נעלה קווים לאופיין התרבותי והחברתי של קהילות המוצא שהאנשים שנכירם בפרקים הבאים. במדעי־החברה יש גישות, המייחסות חשיבות מכרעת לרקע העבר ומנסות להסביר על־פיו עיקרי דברים בהתנהגות אנשים בהווה. לעומתן יש גישות הנוקטות קיצוניות אחרת, שלפיה ניתן להבין התנהגותם של בני־ארם בעיקר על סמך הנסיבות הקיומיות של ההווה, ואין לימוד העבר מסייע הרבה להבנה זו.

אנו נוקטים כאן עמדה מאוזנת בוויכוח זה. נסקור את רקע עברן של הקהילות ונתייחס אליו, בהמשך דברינו, בתוך מכלול נסיבות ההווה. פרק זה עניינו העבר הקרוב של קהילות־המוצא הנדונות, כלומר, מסוף המאה התשע־עשרה עד תקופת פיזורן, עם עלייתן לישראל. אנו נשענים על מקורות ראשוניים שבכתב, ובהעדרם — על ראיון עם העולים בדבר עבר קהילותיהם.

יוצאי צפון אפריקה חיו עד לדורות האחרונים בתנאים המאפיינים חברה מסורתית, חברה שיותר משאופיינה בחוסר שינוי אופיינה בחוסר מודעות והערכה לשינוי. גם כאשר מתחוללים בחברה כזו השינויים הטבעיים, הכרוכים בחילופי דורות ונסיבות חיצוניות, אין מודעות מלאה לעובדות השינוי, כאילו לעולם ׳אין חדש תחת השמש׳.

ראה בהקשר זה דבריו הקולעים של יעקב כץ, תשי״ח, תש׳׳ך. עבודתו הגדולה של גויטיין (1971, ועוד) על יהודי מצרים והמזרח, המבוססת על תעודות הגניזה, זורעת אור גדול על החברה המסורתית בארצות האיסלאם, אך אין ללמוד מדבריו על פרטים במקום ובזמן שבהם אנו עוסקים כאן. מקורות הגניזה הם מתקופת הפריחה של תרבות האיסלאם, והפריחה של תרבות ישראל במזרח בכלל זה, בעוד אנו עוסקים כאן בתקופת־השפל העות׳מאנית והאימפריאליזם האירופי על השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

 היהודים בצפון־אפריקה חיו בקהילות, אשר רבים מחבריהן קשורים היו בקשרי משפחה. לעתים קרובות היה משק הבית מורכב ממשפחה מורחבת, שכללה הורים קשישים פטריארכליים, ובנים בוגרים עם נשותיהם וילדיהם.

היהודים מילאו תפקידים מוגדרים בכלכלה ובחברה של המוסלמים שבקרבם ישבו. משלהי ימי־הביניים ושקיעתה האיטית של תרבות האיסלאם ככלל היתה זו חברה, שלא התחוללו בה מהפכות שהיה בהן כדי לזעזע את יסודות החברה.

 התפתחויות אינטלקטואליות וטכנולוגיות שאירעו באירופה הנוצרית, ואשר השפיעו עמוקות על יהודי אשכנז ועוררו תנועות חברתיות ורוחניות חשובות, הגיעו רק מעט ובאיחור רב לקהילות יהודי המזרח. בשל הפיצול הפוליטי וקשיי התעבורה לא קשרו הקהילות היהודיות הקטנות שבצפון־אפריקה קשרים הדוקים עם יהודי האזורים האחרים, וגם לא בינן לבין עצמן

החוקרים לא עמדו דיים על חשיבותו של גורם הדרכים שהיו משובשות ומסוכנות במזרח, לעומת המצב באירופה מאמצע המאה השבע־עשרה ואילך. במקורות אנו שומעים על כתבי־יד של ספרים שאבדו למחברים בדרך לבתי־הדפוס, כאשר שיירות הותקפו בידי שודדים. מצב זה גרם הרבה לבידוד ולעיכוב חיי התרבות בקהילות היהודיות. אך ראה גולדברג (1974) הטוען טיעון אחר בקשר לשאלת הבדידות בסביבה.

 במיוחד משובשים היו הקשרים עם המרכז היהודי הגדול שפרח במזרח־אירופה למן המאה השש־עשרה, ואשר במידה רבה נותק מקהילות המזרח בשל מתיחת הגבול הפוליטי שבין ארצות האיסלאם והנצרות עם ייצובה של האימפריה העות׳מאנית. לאחר חורבן יהדות ספרד, לא היה בארצות האיסלאם בתקופה העות׳מאנית מרכז יהודי דומה לזה של יהדות אשכנז.

המרכזים העתיקים בבבל ובמצרים חדלו להתקיים זה זמן רב, ואף השפעתן של קהילות חשובות חדשות כגון צפת, קושטא וסאלוניקי, לא התמידה בזמן ובעוצמה. התנועה השבתאית במאה השבע־עשרה היתה התנועה הכל־יהודית האחרונה, שהגיעה אל רוב קהילות יהודי המזרח. אך התנועות באירופה של הדורות האחרונים, הקשורות במאבק לשוויון אזרחי, להשכלה כללית, לתיקונים דתיים וחברתיים ולתחיה לאומית — הגיעו לקהילות המזרח באופן חלקי בלבד ולאחר זמן.

 מכל מקום, אל הקהילות בהרי האטלס לא הגיעו תנועות אלו בכלל; בדרום־תוניסיה התחילו מופיעים ניצנים של התנועה הציונית. הפעילות הדתית־המסורתית נשארה בקהילות שחקרנו, הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי תרבות עד ערב העליה לארץ. השלטון הצרפתי התבסס בצפון־אפריקה במאה התשע־עשרה; תחילה באלג׳יריה ב־1830, לאחר־מכן בתוניסיה ב־1881, ולבסוף במרוקו ב־1912.

כתוצאה מכך השתנו מאוד המאפיינים של החברה המסורתית, ואולם הרוחות החדשות שנשבו מאירופה לא הורגשו בחלקיה השונים של צפון־אפריקה במידה שווה. ביהדות אלג׳יריה חל שינוי עמוק ביותר, בשל התקופה הארוכה שבה היתה נתונה להשפעה צרפתית. מדיניות השלטון הקולוניאלי במאה התשע־עשרה היתה מכוונת לקרב את היהודים אל השליטים החדשים תוך ניכורם לאוכלוסיית הרוב המוסלמי.

מעיד על כך במיוחד החוק הקשור בשמו של כרמיה (1870), אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. מדיניות זו הביאה בעקיפין להתרופפות התרבות היהודית המקורית, שהיו בה אלמנטים מקומיים משותפים לכלל האוכלוסין, ולהעדפת תרבות השליטים הצרפתים. כבר בסוף המאה שעברה היתה התרבות היהודית באלג׳יריה עשירה וחיונית הרבה פחות מזו של יהדות מרוקו ותוניסיה, מקומות שבהם למדו תורה וטיפחו את הדת והמסורת.

כתוצאה מכך התקרבה יהדות אלג׳יריה, יותר מיהדות שאר ארצות המגרב, להתמערבות, ובסופו של דבר להתבוללות. לא היה זה אפוא מפתיע לראות את יהודי אלג׳יריה, בניגוד לשאר יהודי צפון אפריקה, בוחרים ברובם המכריע להתיישב בצרפת ולא בישראל. במרוקו ובתוניסיה, שאליהן הגיעו הצרפתים מאוחר יותר ובתקופה של אנטישמיות גוברת בצרפת, לא פיתחו השליטים מדיניות שהעדיפה את האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך לא ניכרה גם השפעה עמוקה על התרבות היהודית בארצות אלו, וזו נשארה בעלת חיות ואף נשתמרה בה במידה מסוימת מסורת למדנית.

 אולם תרבות המערב חדרה אליה, ובקהילות היהודיות שבערי־החוף חלו שינויים חשובים בתרבותן, בכלכלתן ובאורח־חייהן היום־יומי. לעומת זאת, בדרום מרוקו ובתוניסיה נמשכו החיים במידה רבה כפי שהיו לפני בוא הצרפתים: רק לפרקים היו אנשים בהרי האטלס מודעים לעובדת התבססותם של שליטים חדשים בקזבלנקה הרחוקה.

 הצרפתים ביססו את שלטונם באזור מרוחק זה רק בשנות השלושים. בדרום־תוניסיה התבססו הצרפתים בעשור הראשון של המאה והקימו תחנות־ משמר על גבול המדבר, ואף־על־פי שהיתה בוודאי מודעות לתמורה הפוליטית שנתחוללה, הרי השפעת הצרפתים על התרבות ואורח־החיים היהודי היתה מועטת. הישראלים אותם נתאר בפרקים הבאים מוצאם מן המחוזות הדרומיים והנידחים ביותר של צפון־אפריקה.

התרבות הצרפתית נשארה זרה לרובם. רק אחד או שניים מבין יוצאי תוניסיה, ואף לא אחד מבין יוצאי מרוקו המתוארים כאן, נזקקו לשפה הצרפתית. בסיפורים על העבר, אותם הרבו ידידינו לספר לנו, אין הצרפתים נזכרים כמעט. הוא הדין לאוספי סיפורי־העם של יהודי צפון־אפריקה שפורסמו בשנים האחרונות; גם בהם אין כמעט זכר לצרפתים( ראה נוי, תשכ״ד, תש׳׳ל).

ככלל יהיה זה נכון להתייחס לרקע של בני הקהילות מצפון־אפריקה המופיעים כאן כמו אל העבר המאפיין חברה מסורתית. כדי להבין את פעולותיהם בהווה, מן הראוי לראותן על רקע כפול: על רקע המציאות הישראלית שבה הם נתונים, ועל רקע תרבות העבר שחלף ואיננו אך עיצב את אופיים החברתי. הרקע הישראלי יתואר בכל אחד מן הפרקים בהקשר לאירועים שבהם נדון, ואילו בפרק זה ננסה להאיר את רקע החיים היהודיים בהרי האטלס ובדרום־תוניסיה.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

שלשלות הרי האטלס מתנשאות על פני שטחים רחבים באפריקה הצפונית (לאורך כ־2300 ק״מ), כשהן חוצצות בין מדבר סחרה לבין אזור היישוב של הים התיכון. שיאי ההרים מתקרבים ל־5000 מטר, רוחבם הממוצע כ־300 ק׳׳מ ושטחם כ־ 700,000 קמ״ר. בהרי האטלס שבמרוקו מצויים תכופות מקומות־ישוב בגובה של 2000 מ׳.

הקשר בין הכפרים המפוזרים הוא שבילי־עפר, המתפתלים על פני צלעות הגבעות כדי לעקוף את התהומות שבעמקים. קשיי התנועה באזורים אלה מנעו במשך דורות רבים אחיזה של שלטון מרכזי מאזורי החוף, והם שמרו על כוחה של מסורת החיים המקומיים. בהעדר שלטון מרכזי התנהלו באזור הררי ומבותר זה מאבקים בלתי־פוסקים בין שבטי הברברים במשך מאות שנים.

תושבי הרי האטלס, יהודים ומוסלמים כאחד, נתונים היו בתנאים של אי־בטחון מתמיד. יהודי הרי האטלס, שמרביתם ישבו במרוקו, מספרם ערב עלייתם לארץ הוערך כ־20,000 איש. הם התגוררו בקהילות קטנות רבות. המקורות מציינים יותר ממאה מקומות־יישוב שבהם חיו יהודים באזור זה. לעתים מנו קהילות אלו (ה׳מלאח׳, כפי שנקראה שכונת הגיטו היהודי) משפחות בודדות בלבד, ולעתים עשרות משפחות.

 אל ציבור יהודי זה אפשר לצרף את תושבי העיירות כגון דמנאת, שלמרגלות הרי האטלס. כלכלתם של יושבי הרי האטלס התבססה בעיקרה על מרעה צאן, משקי בעל, שלחין ומטעים, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים. היהודים השתלבו בשירותי־ מלאכה שונים, כגון נגרות, נפחות, סנדלרות וחייטות, וגם סחרו במצרכים בסיסיים, כגון סוכר, שמן ונרות. היהודים לא עסקו בדרך כלל בחקלאות, אך סחרו במוצריה בערי־השוק השכנות, ולעתים השתתפו במימון החקלאות והמקנה של שכניהם. בתמורה לכך קיבלו חלק מהיבול.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

 

וכשהיו שואלין ממנו איזו שאלה, היתד. מדין אחד, מדיני ממונות וקנסות, והתרת עגונות, וכיוצא מכמה ספקות שמתחדשים בהלכות. וסוף דבר, היו פוטרין אותו בידים מלאות בל טוב, ומעניקין אותו הענקה שהיתה עומדת לו לכל ימי חייו, ולכוללות שליחותו היו שולחין העזר והסיוע, מלבד הקצוב, בתורת מוקדם בעד שלשה וארבעה שנים. ובזה היה השליח מוצא קורת רוח בגלותו, והיה לו חשק ללכת בשליחות מצוה.״.

 את כבוד השליח בתורכיה באמצע המאה התשע־עשרה מתאר ר׳ יצחק פרחי שליח ירו­שלים בדברים אלה! ״ואשריהם ישראל בכל מקום אשר תדרוך כף רגל השד״ר מקבלין אותו בסבר פנים יפות, ומכבדין אותו ומביאים נדבתם ופרי צדקתם באהבה רבה ובחיבה יתירה ומקבלין דבריו כמשה מפי הגבורה, ועוד זאת חיבה יתירה נודעת להם, שאם ח׳יו איזה איש רע ובליעל פותח פיו לדבר דבר וחצי דבר נגד כבוד א"י או נגד מעלי השדי׳ר, או שמדבר איזה דברים לכפור בנדבות וקצבות הנהוגות לתת לא״י, כל איש הירא את דבר ה׳ מחשב את זה האיש כערל וכעובד עבודה זרה על אשר מילא את לבו לדבר דבר נגד ארץ הקדושה״. אולם בזמנו כבר התחילו מתרבים מערערים כאלה אף בתורכיה, ונגדם הוכרח לכתוב את ספרו.

כיצד קיבלו פני שלוחי א״י בכורדיסתאן מתאר הנוסע בנימין השני! ״היהודים יושבי קורדיסטאן… כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים, אז יצאו כלם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו, זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח״כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו, את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש. נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה, אשר המים האלה יגנו על שותיהם בעד כל מחלה ופגע רע. גם אנוכי, בכל עמלי שעמלתי להראות סכלותם נגד פניהם, לא יכלתי מלט נפשי מני משא מנהג ההבל הזה אשר עשו גם עמדי [כי בא מירושלים וראוהו כשליח א״י]״.

על יחסם של יהודי מרוקו לשלוחי א״י אומר חוקר תולדות יהודי מרוקו ר׳ יעקב משה טולידאנו! ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בן יוחאי, והשד״ר הבא מא״י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות קרה כי יבאו שד״רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל זאת גם אז לא חדלו מלשום לב אל השד״רים ולהעניק להם די מחסורם״.

 דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אנו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774), הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אוחי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״

בטריפולי כיצד מקבלים פני שליח א״י בג׳בל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־ כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדיר לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו.

הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנזכרת על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק.

 איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה.

כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקדון, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.

«חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדה מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר״, ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל.., כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאוח בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים

 

7.135 ״לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק [ר׳ דוד ומשה] רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר עליהם [היהודים] לא יגמרו את המקום [הקבורה], הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם״.

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

8.135 ״היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם ? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית־כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש־חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית־הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאיזור שלכם, הוא מהאיזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שהוציא [פרסם] את החכם. אני והוא. אף אחד אחר׳׳.

סיפור זה נמסר על־ידי מר שמעון ו׳ (תאזנאכת).

[1]    שלמה אוחאנא הוציא לאור את ספד ישמ״ח צדיק, הערוך על־ידי ר חיים סויסא (יאה פרק ״שירי ההילולה והזיארה״, עמי 99, הערה 4). בשער החוכרת כתוב: ״האד למצחאף עמלנאה ערבייא ועברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע״ א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ באס תנפפע לקופה דצדיק. וביינא פיה מעשיות די זראוו בנס דצדיק הנז׳ ע״ה ופיה פיוטים וקצאייד דיאלי. ופיוטים וקצאייד וגנאוי דלביע דלכיסאן. די כיל צדיק וצדיק לחסבא די עשרין דצדיקים. ונית עמלנא פיה אתחדיה דננפאש פחאל אלקאעידא דיאלנא פיוטים, מעאני, וערובי וכלל ואחד מן כואננא לעזאז יציב לגוסטו דיאלו פהאד למצחאף. ודי יסריה כא יעאוון לקופה דצדיק, וזכותו תגן עלינו אכי״ר״. …יצא לאור ביום ב׳ בשי׳ק י׳ לחודש אייר שנת שמחה וששון יהיה (1945). תרגום (שלנו): ״ספר זה כתבנו אותו בערבית ובעברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע׳׳א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ כדי להועיל לקופת הצדיק. הראינו שם מעשים שקרו כתוצאה מניפי הצדיק הנד ע״ה ויש בו פיוטים וקסידות. פיוטים וקסידות ושירים לשעת מכירת הכוסות של כל צדיק וצדיק. עשרים צדיקים במניין. וכללנו בו גם חידות ללידה כמנהגנו וכן פיוטים, חידות ושירי□. כל אחד מאחינו היקרים ימצא בו את חפצו. מי שיקנה אותו יסייע לקופת הצדיק. זכותו תגן עלינו אכי״ר״.

רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-עת נחלי דמעה מעיני יורדים

 

225 – עת נחלי דמעה מעיני יורדים

 תחינה ליום הכיפורים על מיתת בני אהרן. מה נאה לאומרה בהוצאת ספר התורה

 

   עת נחלי דמעה מעיני יורדים

   על הצדיקים ועל החסידים

   למען שמך אל מושיב יחידים

   מנסתרות נקני וגם מזדים

      וסלחת לעוני כי רב הוא.

 

   אזכיר מעבדי נורא עלילה

   מלך ומלכותו בכל משלה

   לו מגיני ארץ מאוד נעלה

   הן במלאכיו הוא ישים תָהלה

      השתחוו להדום רגליו קדוש הוא.

 

   נורא קדוש שמו נקדש בקרוביו

   גם נשׂערה מאוד הוא אל סביביו

   אותו ייראו ויחתו מריביו

   בַארזיו נופלת אש להָבָיו

      אזוב מה יעשה במה נחשָב הוא.

 

   יום שמיני למלואים והיה

   מתו כוהנים מבני-עליה

   דבר גדול כזה הנשמע הַנהיָה

   מכל ביאות תורה ביאה זו שָניָא

      אנוש כמו צער בנפשו כן הוא.

 

   דֻבר בַיום ההוא עשר עטרות

   כולם נכוחים למבין וישרות

   איך נפלו גיבורים שני צַנתָרות ( כינוי לנדב ואביהוא )

   זהב טהור נקי ואור יקרות

      בני אהרן נדב ואביהוא.

  

   וּדְבר אלהינו בִצע אֶמרתו

   אשר דיבר ביד נאמן ביתו

   יום במשכן השרה זיו שכינתו

   במיודעיו קודש וכובד ביתו

      לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא.

 

   יום בסיני נגלה שוכן מעונה

   לרוב חיבתם לראות פני שכינה

   מלך ביפיו עיניהם תחזינה

   שם נגזר מיתתם, הדת נִתנה

      אותו יום כי משפט לאלוהים הוא.

 

   דינם נדחה לשמיני למִלואֹתָם

   מאת ה' אש שרפה נשמתם

   ומישאל אלצפן ספיר גזרתם

   קרבו וַישָאום בכֻתנותם

      מאת פני קודש מקדש מלך הוא

 

   בת עמינדב אלישבע כבודה

   את בעלה ראתה עובד עבודה

   נחשון אחיה, נשיא שבט יהודה

   וסגני כהונה ממעיה ילדה

      משה מֶלֶך ובן בְּנָהּ משוח הוא

 

   נשים יקרות לה ולהם בכינה

   יכולה היתה לבוא בטענה

   אהה, ה', איך מזלי נשתנה

   כל העם שמחים ואני אוננה

      למי עוללת כה מי הוא זה איזה הוא

 

   אשת חיל פיה בחכמה פתחה

   והיא מרת נפש ותשפוך שיחה

   ודברים כלפי מעלה לא הטיחה

   לא נצרכה אלה קיבלה בשמחה

      הטוב בעיניו יעשה הוא.

 

   אישי כהן גדול אהרן רב חובל

   אפרוחיו יעַלעו דם שָתק קִבל

   גזר דין, אל מעשה ידיו חִבל

   שמח וגם הסיר מלבו אבל

      ובמקום אשר נפלו חללים שם הוא

 

   הוללים אל תָהולו ואל תשמחו

   ביום טובה תהיו רעה תשגיחו

   מלבבכם אותה אל נא תשיחו

   מחסידי עליון מוסר תיקחו

      לעוברי רצונו קל וחומר הוא.

 

   ראו מקרה רע זה, עדת ישורון

   אירע ביום ההוא לבני אהרן

   כבד מאוד קשה משנֶה שבָּרון

   בהקריבם לפני ה' דורון

      אמרתי אך הבל וחולי רע הוא

 

   נמתי אל שחוק מהולל ולשמחה

   מה זו עושה אשר יש בה אנחה

   יום שמש צדקה עלינו זרחה

   מידת הדין עימה היתה מתוחה

      וערבה כל שמחה ונהפוך הוא.

 

   חרדו רגזו יחד אֻספו אסיפה

   בית ישראל תבכו את השריפה

   אשר שרף ה' קצף קציפה

   בחמת אל מתו, מיתה חטופה

      נשמה אך בשר בנפשו הוא.

 

   סָאון יסאן מעיר דברים תופלים   

   על יום בנעימים נפלו חבלים

   שלימים נכנסו יצאו חללים

   איך טיטוס הרשע עובד אלילים

      יצא בשלום גם לבו חזק הוא.

 

   ידעתי כי כמה ארך אפים

   לפניו כל עובדי רוח אש ומים

   עתיד להִפרע מהם כפלים

   וחסדו על יריאיו מעל שמים

      תמים פעלו צדיק וישר הוא.

 

   נודי תספֹר אל בספרתיך

   את דמעתי היום שים בנאדך

   ומחה והעבר חטאת עמך

   נשאו עיניהם, נתנו לבם אליך

      לכפר עליהם חוק לישראל הוא.

 

   חלקם בחיים וצפונך מלא נא

   זרע כהנים משפחות כהונה

   קרנם תרומם ותִשא, אל אמונה

   הנה כהנים שלוחי רחמנא

      שבט מישור משָחהו כי זה הוא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר