מורשת יהדות מרוקו

סיפור וקמע

תופעות בעולם הרז והנסתר

כתב: עוזיאל חזן

צייר: רפאל אבקסיס

נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.

סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.

פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.

עוזיאל חזן

סופר וחוקר, עורך דין ונוטריון במקצועו העוסק בפעילות ציבורית והתנדבותית. על ספריו, יותר מעשרה במספר, זכה בפרס היצירה של קרן ראש הממשלה ובפרס הספרותי לרגל שנת היובל לעלית הנוער. אחדים מספריו תורגמו לשפות זרות ואחד מהם הוסרט בחו״ל.

רפאל אבקסיס

אמן יחודי ומקורי שיצירותיו מוצגות בתערוכות, גלריות ומוזיאונים בישראל וברחבי העולם. עבודותיו מאופיינות בצבעוניות רבה המשלבת פסוקי תפילה ויסודות קבליים עם דמויות ורעיונות מעולם הדמיון.

זכה בעיצוב שלוש כרזות לימי העצמאות של ישראל

"לכי בצעדך הנעלם ההשגחה העליונה, הנצחית, ובלבד שלא יהא ספק בלבי מפני תעלומה זו… גם אם יהיו צעדייך נראים כאילו הם שבים לאחור"

לסינג

״המלה היא סמל המחזיק את המהות, המשנה את הדברים. מלה היא פגישה בנקודת הקרע בין הגלוי והנסתר".

ז׳אן ז'נה

חרם נגד בני האשם

ההגירה של רוב המאמינים אל ארץ חבש הפיגה למשך זמן־מה את המתיחות שהיתה בעיר. אך כאשר התאסלם עֹמר, החריף הניגוד מחדש. אנשי מכה הזריזים, שלא רצו להגביר את הפירוד בעיר, החליטו להחרים את כל משפחתו של מוחמד, אף על פי שרובה היתה עדיין עובדת אלילים ולא הכירה בדתו של מוחמר. הם החליטו שלא יתחתנו ולא יסחרו עוד עם בני האשם, כתבו על כך הסכם ותלו אותו בכעבה. בתולדותיו של מוחמד נקרא פרק זה ״ענין הערוץ (מעבר צר שנכנס בין ההרים) והדף אשר עליו היה כתוב החרם״. נראה שסופו של דבר היה, שבמידה מרובה סילקה המשפחה את הגנתה ממוחמד, עד שאבו בכר עצמו צריך היה לבקש חסות אצל אחד מבני השבטים בקירבת מכה.

 מותם של ח׳דיג׳ה ואבּו טאלבּ

מצבו של מוחמד החמיר עוד יותר משמתה אשתו, שהיתה האדם הראשון שהכיר בו, וכשמת דודו אבו טאלב, שאמנם לא הכיר מעולם בשליחותו של מוחמד, אך ראה מחובתו, כראש המשפחה, להגן עליו.

מסעו של מוחמד אל טאיף והנסיון להפיץ את דתו בין השבטים

כאשר סר ממנו צלו של דודו אבו טאלב, וכאשר שורות אנשי מכה נסגרו בפניו, ניסה מוחמד להפיץ את דתו בעיר טַאִיף, עיר אחות של מכה, גם היא עיר של סוחרים. אמנם, עיר זו היתה מיושבת על־ידי שבט אחר, אבל היו יחסי חיתון ומסחר הדוקים בין שתי הערים. אולם הפעם שגה מוחמד ושליחותו לא הצליחה. ולא עוד, אלא שהוא נאלץ היה לבקש שם את חסותם של אנשי מכה מתנגדיו, שנמצאו אותה שעה בטאיף, ואלה הגנו על בן־עירם בפני אנשי העיר השניה. לאחר מכן ניסה מוחמד את מזלו אצל בני השבטים אשד ביקרו ב״חַג׳״, כלומר, עלו לרגל למקומות המקודשים בקירבת מכה. אך בני השבטים סירבו להטות לו אוזן. מוחמד לא אמר נואש, ולבסוף מצא אוזן קשבת בין אנשי אלמדינה שעלו ל״חג׳ ״ אל מכה.

יש לנו מסורות רבות ונרחבות מאוד בנוגע להתקשרותו של מוחמד עם אנשי אלמדינה. ברם, כפי שהדבר טבעי, האגדה כאן מרובה על ההיסטוריה. המסורת המוסלמית שואלת מדוע הצליח מוחמד אצל אנשי אלמדינה, בשעה שלא הצליח לא במכה ולא בטאיף ולא אצל אנשי השבטים. המסורת עונה: מפני חסד האלהים וגזרתו ישבו יהודים בעיר הזאת, ועל כן היו אנשי אלמדינה רגילים לשמוע על עבודת אל אחד. השבטים נד'יר וקריט'ה ( אלכּאהנאן) ושבט קינקאע

יש להוסיף לעניין זה, שהמסורת המוסלמית עצמה מדגישה אותו, את העובדה, מוחמד בא לשמש בתפקיד מתווך מבחוץ, שהיה עשוי לעשות שלום בין השבטים היריבים באלמדינה.

המסורת המוסלמית מרבה לספר על פגישות בין מוחמד ובין אנשי אלמדינה, שבאו אל מכה לחג׳. הוא פנה אליהם כדרך שפנה אל השבטים, ובשנה אחת התקשר עם ששה אנשים. לאחר מכן בא בברית עם קבוצה גדולה יותר. הברית נקראת במסורה המוסלמית בשם ״ עַ ק בַּ ה ״ — מעלה הר, על שם מעלה ההר אשר היה על־יד העמק הקדוש והר ערפאת בסביבות מכה ששם נכרתה הברית ההיא. מוחמד מקבל על עצמו לעזוב את עמו והוא מצטרף אליהם: ״דמי דמכם, חרבי חרבכם״. לעומת זאת מקבלים עליהם אנשי אלמדינה להגן עליו כשם שיגנו על נשיהם ובניהם. מסופר שנבחרו שנים־עשר נשיאים, ״ נֻ קַ בָּ א ״ — נקובי שׁם, כפי שעשה ישו או כפי שעשה משה.

האמונה החדשה באלהים שינתה את יחסי האמון בין בני־האדם. החידוש היה שהדת הפכה לגורם של קירבה כמו קירבה משפחתית ושבטית: הדת באה תחת קירבת הדם.

ההגירה לאלמדינה

מוחמד לא יכול לבוא בראש מאמיניו ממכה אל אלמדינה מטעמי בטחון, שהרי אנשי מכה לא ראו בעין יפה יציאת מספר ניכר מאנשיהם לשבט אחר. מצד מוחמד היה איש מדינה וחכם מכדי לבוא כפליט. על כן הוא שלח בראשונה מאמיניו — ביניהם עמר ועת׳מאן שחזר מחבש — ולבסוף הלך בעצמו. טבעי הדבר ש״הגירה״ (״הגילה״) זו הוקפה בזר של אגדות. יש כאן צד פסיכולוגי חשוב מאוד. מוחמד היה איש מצליח מאוד בחייו, אבל התפעלות מהצלחה היא התפעלות קרה. על כן אוהבת האגדה לתאר את הסבל, את הרדיפה, את הסכנה, אשר בה היה נתון הגיבור. בסוף ימיו החל מוחמד עצמו באגדה זו, כפי שאנו קוראים בסורה 9 (א הסודות האחרונות), 40 :

האם לא תעזרו לו ? כבר עזרו אללה כאשר הוציאוהו הכופרים, אותו ועוד אחד כשהיו במערה, כאשר אמר לחברו: אל תתעצב, כי אללה אתנו. אז הוריד אללה מנוחתו (״סַכִּינַה״ — שכינה) עליו וחיזקו בגדודים שלא ראיתם אותם, ועשה דבר הכופרים לשפל ואת דבר אללה עליון.

אגדה זו המשיכה לצמוח. כך מסופר, שבזמן שהיה מוחמד עם אבו בכר במערה, עכביש טווה את ביתו לפני המערה והרודפים סברו שאין הוא יכול להיות בתוכה כמו במדרש על דוד ושאול, כששאול רדף אחרי דוד (זה מוטיב שנמצא במקומות שונים). אך בלי ספק, גרעין האמת שבסיפור הוא, שמוחמד ואבו בכר היו האחרונים שיצאו מן העיר מכה. כאן שוב רואים את אומץ לבו של האיש ואת רוחו המרחיקה ראות.

הכל ציפו לו באלמדינה. עברו ימים ולא בא. יום אחד, יום חם מאוד, שכבו אנשי העיר לישון ולפתע הופיעו מוחמד ואבּו בּכּר. אחד היהודים שעמד על ראש מצודתו השגיח בהם וצעק: הוי, בני קילה (תואר משותף לשני שבטי אלמדינה הערביים החבר שלכם בא! מוחמד נכנס לפרבר הדרומי, אבל עדיין לא לתוך העיר, כי רצה לברר קודם איזה מקום יתאים לו ביותר.