הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

עמוד 1 מתוך 6123456

הד'ימים-בני חסות-בת- יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

 

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

ד'ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דִ'ימִי ( ערבית ذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה ), הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, ( השריעה ). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותיאיסטיות ( בעיקר "עמי הספר" נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית )

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

  • חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ
  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

הדִ'מי זכה לביטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד (שנקרא ה"ג'יזיה") ששילם ובכפוף למגבלות שהוטלו עליו. הדימי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהטלו על הדִ'מים מזמן לזמן נועדו להשפילם ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים.

למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים אשר יהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. (במקום פעמונים השתמשו הנוצרים בקורה שנקראה נאקוס )

החוקים המסדירים את מעמד בני החסות נקראים תנאי עומאר

האפליה הדתית ( אך לא גזעית ) העומדת בבסיס הדמי עודד קבלה הדרגתית של האסלאם על ידי בני החסות באופן של "כיבוש תרבותי זוחל" במסגרת הג'יהאד (המאבק הדתי המוסלמי). העקרון הפוליטי המנחה של האסלאם בנוגע לאהל הדִ'מה הוא שלאחר כיבושים טריטוריאליים בהם מתקיימות אוכלוסיות השייכות ל"דָ‏ארֻ-אלְחָ‏רְבּ‏" ( עפ"י ההגדרה הקוראנית – כל אוכלוסייה אנושית בכל גודל ומקום בעולם שאינה מוסלמית, שעתידה להיכבש במסגרת הגִ'האד ), התאסלמות היא רק עניין של זמן, תוך הנחה שעקב הכיבוש תוקף אוכלוסיית הדִ'מה באוכלוסיות מוסלמיות שיקיימו משטר אסלאמי, ולכן הקצאת משאבים רבים למטרת שעבוד ו/או התאסלמות בכפייה מיותרת.

יש לציין כי השרידות הגבוהה של קהילות יהודי המזרח התיכון, חצי האי ערב וצפון אפריקה לעומת יהודי אירופה ניתנת להסבר בחלקה על ידי מעמד הדִ'מה שהשתרש בשלטונות מקומיים וארכי-אסלאמיים ברחבי אותם אזורים לאורך ציר היסטורי.

מעמד הדִ'מי התבלט בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

מבוא לספר מאת ז'אק אלול.

ז'אק אלול, פרופסור להיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה של בורדו, הוא מחברם של ארבעים ספרים ומאות מאמרים. אלול הוא יליד בורדו, השתתף בתנועת ההתנגדות בעת מלחמת העולם השנייה. מהיותו היסטוריון, סוציולוג ותיאולוג פרוטסטנטי, חיבוריו כוללים מחקרים בתולדות המוסדות החברתיים בימי הביניים וההשפעות של הטנולוגיה המודרנית על החברה בת ימינו ועל מוסר תיאולוגי.

זהו ספר חשוב מאוד, מפני שהוא עוסק באחת הבעיות הרגישות ביותר של זמננו, בעיה שהיא רגישה בגלל הקושי שבנושא – המציאות של ההלכה והמעשה המוסלמיים כלפי שאינם מוסלמים – כמו גם באקטואליות שבנושא והרגשות שהוא מעורר עכשיו ברחבי תבל.

לפני מחצית המאה לא בייתה שאלת מעמדם של הלא מוסלמים בארצות האסלאם מעוררת התרגשות בשום איש. אולי הייתה נעשית נושא לדיסרטאציה ( עֲבוֹדַת מֶחְקָר, חִבּוּר מַדָּעִי הַנִּכְתָּב עַל יְדֵי מֻסְמָךְ שֶׁל בֵּית סֵפֶר גָּבוֹהַּ לְשֵׁם קַבָּלַת תֹּאַר אָקָדֵמִי ) היסטורית שעניין בה למומחים, נושא לניתוח משפטני ( כוונתי לעבודתם של מ. גדופרואה-דמומבין ושל עמיתי הוותיק ז'.ה. בוסקה, שהרבו לכתוב על צדדים שונים במשפט ובהיסטוריה המוסלמית , בלי שיעורר מחקרם פולמוס קל שבקלים, או שהייתה משמשת נושא לדיון פילוסופי ותיאולוגי שאין עמו התלהבות.

סברה הייתה כי מה שקשור באסלאם ובעולם המוסלמי שייך לאיזה עבר שאם אינו מת הרי וודאי אינו חי יותר מן הנצרות של ימי הביניים. העמים המוסלמים היו נטולים כוח, הם היו מפולגים במידה יוצאת מגדר הרגיל, ורבים מהם היו כפופים לקולוניזציה אירופאית. אותם אירופים שהיו אויבים לקולוניזציה גילו מידה של אהדה ל " ערבים ", אבל בזה הסתיים העניין.

מאז שנת 1950 השתנה פתאום הכל לגמרי. לדעתי, אפשר להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות זו. הראשון הוא ניסיונם של העמים המוסלמים להשתחרר מעול כובשיהם. בזאת לא היו המוסלמים מקוריים כל עיקר : מלחמת אלג'יריה וכל מה שבא לאחריה לא היה אלא פועל יוצא מן המלחמה הראשונה נגד הצרפתים בווייטנאם.

היה זה חלק מתהליך כללי של דה קולוניזציה. תהליך זה מצדו הניע את המוסלמים לחפש את זהותם שלהם, לחתור לא רק להשתחרר מן האירופים אלא גם להיות שונים מהם, שונים מהם איכותית. ומכאן בא הצעד השני : ייחודם דל עמים אלה לא אתני הוא גם לא ארגוני אלא דתי. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הנה כי כן הייתה אפילו בתנועות שמאלניות סוציאליסטיות או קומוניסטיות בעולם המוסלמי שיבה אל הדת. וכך נדחה לגמרי הרעיון של מדינה חילונית כגון זה שאַתאַתוּרךּ, למשל, ראהו בחזונו. לעתים קרובות סבורים שהתפוצצות הדתיוּת המוסלמית היא משהו המיוחד לאייתוללאה ח'ומייני, ולא היא.

אין לשכוח שהמלחמה הנוראה של שנת 1947 בין המוסלמים וההינדוסים בהודו ניטשה על בסיס דתי בלבד וכי ב – 1953 הכריזה פאקיסטן עצמה רשמית רפובליקה מוסלמית. בעצם הזמן שבו היו עמים מוסלמיים אחרים שקועים במאמץ הגדול להשיב להם את זהותם.

מן העת ההיא והלאה כמעט לא יצאה שנה שלא ציינה איזה שלב בתחייה הדתית של האסלאם, שיבתן של אוכלוסיות מנוכרות לקיום מצוותיה של הדת, חובתם של משטרים סוציאליסטיים ערביים להתהיר כי המדינות שלהם, הן רפובליקות מוסלמות וכו….

וכיום אפשר לומר אפוא שהאסלאם הוא הדת הפעילה ביותר בעולם. רק לאור המגמה הכללית הזאת אפשר להבין את הקיצוניות של אייתוללוה ח'ומייני, שאינה אלא המשכה ההגיוני של זו.

אבל בד בבד עם ההתחדשות הדתית הזאת קמה הפרה באיזו אחדות של העולם המוסלמי מעל ומעבר לשוני המדיני והתרבותי שלו. זה היה השלב השלישי בתחייה המוסלמית. ודאי, אין להתעלם מכל הסיכסוכים בין המדינות המוסלמיות, מניגודי האינטרסים ואפילו המלחמות שביניהן, אבל חילוקים אלה אינם צריכים לסמא את עינינו מלראות מציאות יסודית יותרו אחדותם הדתית כנגד העולם הלא־מוסלמי. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

וכאן לפנינו תופעה מעניינת: נמשך אני לומר שה ״ אחרים ״ — הארצות ה ״ קומוניסטיות ״ וה ״ נוצריות ״ וכו… הם מגבירים את אחדותו של העולם המוסלמי, והם ממלאים כביכול תפקיד של ״ מדחס ״ למימוש איחודו.

לבסוף, וברור שזהו השלב האחרון, בא גילוי אוצרות־הנפט ועצמתם הכלכלית, שספק אם יש צורך להרחיב עליו את הדיבור.

בכללותו מתנהל תהליך זה לפי סדר הגיוני: עצמאות מדינית — תחייה דתית — עצמה כלכלית. בתוך פחות ממחצית המאה שינה תהליך זה את פני העולם. ועכשיו אנו עדים לתכנית כבירה להפצת האסלאם, הקשורה בהקמת מסגדים בכל מקום, אפילו בברה״מ;  להפצת הספרות והתרבות הערבית , לגאולתה של היסטוריה.

 עכשיו האסלאם מתפאר בכך שהיה הערש לכל הציביליזציות בזמן שאירופה שקעה בברבריות והמזרח הרחוק היה שסוע ומפולג. האסלאם כמבוע כל המדעים והאמנויות הוא רעיון שאותו מפתחים בלי הרף. אפשר שבצרפת שקדו על הרעיון הזה יותר מאשר בעולם דובר־האנגלית ( אף שאין לשכוח את ״ המוסלמים השחורים ״ בארצות־הברית ). אם המצב בצרפת משמש לי קנה־מידה הרי זה מפני שלפי הרגשתי הוא יכול לשמש דוגמה.

ברגע שאנו ניגשים לבעיה הקשורה באסלאם הרי אנו נוגעים בנושא שקל לעורר בו רגשות עזים. בצרפת שוב אין סובלים מתיחת ביקורת על האסלאם או על הארצות הערביות. כמה וכמה טעמים יש לדבר: הצרפתים חשים רגשות־אשמה בשל הפלישה והקולוניזציה שלהם בצפון אפריקה, ומה עוד לאחר מלחמת־אלג׳יריה ( שעל־דרך ההיפוך יצרה אקלים של אהדה ליריב ).

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

 נוסף על כך גילו את העובדה, הנכונה למדי, שמשך מאות־שנים אכן זילזלה התרבות המערבית בערכה של תרומת האסלאם לציביליזציה ( וכתוצאה מכך היא עוברת עכשיו לקיצוניות השנייה ). זרימתם של פועלים־מהגרים ממוצא ערבי לצרפת יצרה קבוצה בעלת־משקל שבדרך־כלל היא מקופחת ומבוזה ( ויש כאן גם נימות־לוואי גזעניות ).

 מתוך כך נמצאו הרבה אנשי־רוח, נוצרים וכר נוטים להם חסד בלי שום רוח של ביקורת. חל אפוא שיקום כללי במעמדו של האסלאם, והוא מתבטא בשתי דרכים. במישור האינטלקטואלי יש, קודם־כל, מספר הולך־ורב של חיבורים בעלי אופי מדעי לכאורה, שמטרתם המוצהרת לעקור משפטים־קדומים וסילופים ביחס לאסלאם, באשר למשנותיו ולמנהגיו כאחד.

חיבורים אלה ״מוכיחים״ אפוא כי אין זה נכון שהערבים היו כובשים אכזריים ושזרעו אימה וטבחו בעמים שלא אבו להיכנע לשלטונם. שקר הוא שהאסלם חסר־סובלנות: נהפוך הוא, מעלים אותו על נס כהתגלמות הסובלנות.

 שקר הוא שמעמד הנשים נחות היה ושלא ניתנה להן דריסת־רגל בחיי־הציבור. שקר הוא שהג׳האד ( מלחמת־מצווה  ) היה מלחמה על נכסי־חומר, וכו וכו… לשון אחר, כל מה שבעבר נחשב בלתי־מפוקפק מבחינה היסטורית לגבי האסלאם נחשב כיום תעמולה;  תמונה כוזבת של האסלאם הושרשה במערב, ולפי טענה זו חובתה של האמת לבוא ולתקנה.

 נאחזים כאן בפרשנות רוחנית מאד של הקוראן, ומדגישים את רום־מעלתם של הנימוסים והמנהגים בארצות המוסלמיות. אך אין די בזאת. בכמה מארצות אירופה המערבית יש לו לאסלאם קסם רוחני מיוחד. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הואיל והנצרות שוב אין לה אותה השפעה דתית שהייתה לה בעבר וביקורת חריפה נמתחת עליה, ומאחר שהקומוניזם ירדה קרנו ושוב אין רואים בו נושא בשורה של תקווה, הרי הצרכים הדתיים של אירופה תרים להם צורת ביטוי אחרת, וכך שבו וגילו את האסלאם.

שוב אין המדובר בחילופי רעיונות בין אנשי־רוח, אלא הדברים אמורים בהשתייכות דתית בפועל־ממש. כמה וכמה אנשי־רוח מהוללים בצרפת קיבלו עליהם בצורה מרעישה את דת האסלאם. מציגים את האסלאם כהישג גדול מאד לעומת הנצרות, ונתלים במיסטיקנים המוסלמים.

 מזכירים את הקירבה בין כל שלוש דתות־ה ״ ספר ״ הגדולות ( היהדות, הנצרות והאסלאם ). כולן מתייחשות על אברהם כאביהן הקדמון, וממילא מובן שהאחרונה, המאוחרת ביותר, היא המתקדמת ביותר. אינני מגזים. בקרב יהודים בצרפת יש אפילו אנשי־רוח רציניים המקווים אם לא למיזוג הרי לפחות למיפגש של שלוש הדתות.

אם תיארתי את הדברים כפי שאפשר לראותם באירופה הרי זה מפני שהאסלאם — אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו — רואה עצמו נושא ייעוד עולמי ומכריז על עצמו שהוא דת־האמת היחידה שהכול חייבים לנהות אחריה.

 אל נשתעשע כאן באשליות: שום מקום בעולם לא יינקה. עכשיו שהאסלאם יש לו עצמה לאומית, צבאית וכלכלית עתיד הוא לנסות להחדיר את דתו לכל מקום, לרבות חבר־העמים הבריטי וארצות־הברית. התפשטות זו ( בפעם השלישית ) אין להגיב עליה לא בגזענות ולא בדוגמאטיות אורתודוקסית, אף לא ברדיפות או במלחמה. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הואיל והנצרות שוב אין לה אותה השפעה דתית שהייתה לה בעבר וביקורת חריפה נמתחת עליה, ומאחר שהקומוניזם ירדה קרנו ושוב אין רואים בו נושא בשורה של תקווה, הרי הצרכים הדתיים של אירופה תרים להם צורת ביטוי אחרת, וכך שבו וגילו את האסלאם.

שוב אין המדובר בחילופי רעיונות בין אנשי־רוח, אלא הדברים אמורים בהשתייכות דתית בפועל־ממש. כמה וכמה אנשי־רוח מהוללים בצרפת קיבלו עליהם בצורה מרעישה את דת האסלאם. מציגים את האסלאם כהישג גדול מאד לעומת הנצרות, ונתלים במיסטיקנים המוסלמים.

 מזכירים את הקירבה בין כל שלוש דתות־ה ״ ספר ״ הגדולות ( היהדות, הנצרות והאסלאם ). כולן מתייחשות על אברהם כאביהן הקדמון, וממילא מובן שהאחרונה, המאוחרת ביותר, היא המתקדמת ביותר. אינני מגזים. בקרב יהודים בצרפת יש אפילו אנשי־רוח רציניים המקווים אם לא למיזוג הרי לפחות למיפגש של שלוש הדתות.

אם תיארתי את הדברים כפי שאפשר לראותם באירופה הרי זה מפני שהאסלאם — אם טוב הדבר בעינינו ואם לאו — רואה עצמו נושא ייעוד עולמי ומכריז על עצמו שהוא דת־האמת היחידה שהכול חייבים לנהות אחריה.

 אל נשתעשע כאן באשליות: שום מקום בעולם לא יינקה. עכשיו שהאסלאם יש לו עצמה לאומית, צבאית וכלכלית עתיד הוא לנסות להחדיר את דתו לכל מקום, לרבות חבר־העמים הבריטי וארצות־הברית. התפשטות זו ( בפעם השלישית ) אין להגיב עליה לא בגזענות ולא בדוגמאטיות אורתודוקסית, אף לא ברדיפות או במלחמה. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

התגובה צריכה להיות רוחנית ופסיכולוגית בטיבה ( עלינו להיזהר שלא להיתפס לרגשי־אשמה ), ועל רמה מדעית. מה קרה באמת ? מה הייתה המציאות: אכזריותו של הכיבוש המוסלמי, או רוחב־הלב ונדיבות־הרוח של הקוראן ? מה הנכון באשר לדוקטרינה ולשימושה הלכה־למעשה בחיי־יומיום בעולם המוסלמי ? והמחקר הנערך חייב להיות רציני מבחינה אינטלקטואלית, עליו להידרש לנקודות ספציפיות.

אי־אפשר ללמוד את כל הדוקטרינות, את כל המסורות ואת כל שימושיהן גם יחד. אפשר לגשת למחקר כזה רק אם מצטמצמים בחקר שאלות ספציפיות, ומפרידים אגב כך אמת משקר. בהקשר זה יש להציג את ספרה של בת־יאור אודות הד׳ימים: והוא תרומה מופתית לדיון הגורלי הזה, החשוב לכולנו.

כאן לא אפרט את תוכנו של הספר גם לא אשבח את מעלותיו אלא פשוט אצביע על חשיבותו. הד׳ימי הוא מי שדר בחברה מוסלמית בלי שיהיה מוסלמי ( יהודים, נוצרים, ולפרקים ״אנימיסטים״). דף 25

 יש לו מעמד חברתי, מדיני וכלכלי מיוחד, והכרח לנו לדעת איך נהגו באיש ״חריג״ זה. אבל קודם־כל עלינו לעמוד על ממדיו של נושא זה: ענין לנו כאן לא רק בחקר ״מצב חברתי״ אחד מרבים. הקורא יראה שבהרבה מובנים אפשר שהיה הד׳ימי דומה לצמית האירופי בימי־הביניים.

אולם מעמד הצמיתות היה פרי שינויים היסטוריים מסוימים כגון התמורה שחלה בעבדות, קץ המדינה ועליית המשטר הפיאודלי וכר, ולכן כאשר השתנו התנאים ההיסטוריים האלה התפתח גם מעמדו של הצמית עד שלבסוף נעלם מעמד זה שלו. אולם אין אותו דין חל על הד׳ימי: מעמדו של זה לא היה פרי מקרה היסטורי אלא חייב היה להיות כזה מנקודת־המבט הדתית ועל־פי תפיסת־העולם המוסלמית.

לשון אחר: היה זה הביטוי לתפיסה המוסלמית המוחלטת, הלא־משתנה, התיאולוגית־ביסודה של היחסים בין האסלאם למה שאינו אסלאם. אין זה מקרה היסטורי המעניין אותנו בדיעבד אלא תנאי נחוץ לקיום. לפיכך הרי זה גם נושא למחקר היסטורי (הכרוך בבדיקת המקורות ההיסטוריים ובחקר מימושם בעבר) וגם נושא ק־זמננו, שהוא אקטואלי ביותר בהתייחס להתפשטותו של האסלאם בימינו. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

ספרה של בת־יאור יש לקרוא אותו כחיבור הנוגע להווה. עלינו לדעת במדויק ככל האפשר מה עשו המוסלמים בעממים האלה שנכבשו ולא המירו את דתם, שכן זהו שהם עתידים לעשות להבא (וזאת הם עושים עכשיו).

דעתי בשאלה זו אפשר שלא תשכנע את הקורא עד תום. אחרי הכול, יודעים אנו שאידיאות ומושגים דרכם להשתנות. לגבי הנוצרים כיום שוב אין המושג הנוצרי של האל או של ישוע הנוצרי מה שהיה בימי־הביניים… ואפשר להרבות בדוגמות. אבל נדמה לי כי דווקה הדבר הנראה לי מעניין ורב־רושם בנוגע לאסלאם, אחד מקווי־הייחוד שבו, הריהו קביעותם של מושגיו.

ברור למדי שדברים משתנים הרבה יותר כשאינם יצוקים בדפוס רעיוני קבוע. המשטר של הקיסרות הרומאית היה צפוי לשינויים הרבה יותר מן המשטר הסטאליני מפני שלא הייתה מסגרת רעיונית שתעניק לו רציפות וקשיחות. בכל מקום שהארגון החברתי מבוסס על משטר הריהו נוטה לחזור על עצמו במדויק הרבה יותר.

 האסלאם, עוד יותר מן הנצרות, הוא דת המתיימרת לשוות צורה סופית לסדר חברתי, ליחסים שבין אדם לחברו, ולהקיף כל רגע בחייו של כל אדם. לפיכך הוא נוטה לאי־גמישות שרוב הצורות החברתיות האחרות לא זכו בה. יתר על כן, ידוע שהדוקטרינה המוסלמית כולה (כולל המחשבה הדתית שלה) לבשה צורה משפטית.

 כל הכתובים הסמכותיים זכו לפירוש מסוג משפטי ולכל שימוש (אפילו בעניינים שברוח) היה חותם משפטי. אל לנו לשכוח שהליגאליזם הזה יש לו מגמה מוגדרת מאד: לקבוע — לקבוע מערכות־יחסים, לעצור את הזמן, לקבוע משמעויות (לתת למלה הוראה אחת־ויחידה שאין לערער עליה), לקבוע פרשנויות.

 כל דבר שהוא משפטי בטבעו התפתחותו אטית מאד ואין הוא צפוי לשינויים. ודאי, תיתכן התפתחות (בענייני מעשה, בספרות המשפטנית, וכר), אבל כאשר יש מקור כתוב, שבאיזה מובן שהוא רואים בו מקור ״סמכותי״, אין לו לאדם אלא לחזור אל הכתוב ההוא וחידושי הזמן האחרון יקרסו תחתיהם.

והוא־הוא שאירע באסלאם. בכל מקום יצר הליגאליזם קשיחות (לא קשיחות מוחלטת, שהיא בגדר הנמנע, אבל קשיחות מרבית) המחייבת חקירה היסטורית. היטב עלינו לדעת שכאשר אנו עוסקים באיזה מונח או מוסד מוסלמי מן העבר הרי כל זמן שהמקור הכתוב הבסיסי — במקרה זה, הקוראן — נשאר כשהיה,יכולים אנו תמיד לחזור אל עקרונות־אב ורעיונות־אב בלי שים לב לתמורות או להתפתחות שחלו לכאורה, מה־גם שהאסלאם השיג משהו שתמיד היה בלתי־רגיל עד מאד: את שילובם של גורמי הדת, השלטון, המוסר, החברה, המשפט והמחשבה, ובכך נעשה שלמות קפדנית שכל אחד מיסודותיה הוא חלק בלתי־נפרד ממנה.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

אולם ה״ד׳ימי״ עצמו הוא נושא שנוי במחלוקת. למעשה, מלה זו פירושה ׳׳בן־חסות״ או ״איש מוגן״. זוהי אחת הטענות שבפי מליצי־היושר של האסלאם בעת החדשה: הד׳ימי מעולם לא נרדף ולא הציקו לו (אלא באקראי); אדרבה, הוא היה איש מוגן. אין דוגמה טובה מזו לליבראליות של האסלאם.

הנה לפנינו אנשים שאינם מקבלים את האסלאם, ותחת שיגרשו אותם מגינים עליהם. קראתי הרבה חיבורים שניסו להוכיח כי שום חברה ושום דת לא הייתה סובלנית כאסלאם ולא היטיבה להגן על מיעוטיה כמותו. מטבע־הדברים השתמשו בטענה זו כדי לנגח את הנצרות של ימי־הביניים (שאין לי שום כוונה להגן עליה), שהרי האסלאם מעודו לא ידע לא אינקוויזיציה ולא ״ציד־מכשפות״.

אפילו נקבל טענה מפוקפקת זו, כדאי שנסתפק בבדיקת הוראתו של מונח זה, ״אדם מוגן״. חובה עלינו לשאול: ״מוגן מפני מי ?״ כאשר ה״זר״ הזה יושב בארצות מוסלמיות, אין התשובה יכולה להיות אלא זו: מפני המוסלמים עצמם.

 עלינו להבין בבירור כי עצם המונח ״בן־חסות״ מקופלת בו איזו איבה ספונה. מוסד דומה קיים היה ברומא הקדומה, מקום שה־ CLIENS ה״זר״, היה תמיד האויב. צריך היה לנהוג בו כבאויב אפילו לא היה כלל מצב של מלחמה. אבל אם זכה זר זה בחסדו של ראש אחת המשפחות הגדולות הרי נעשה בן־חסות שלו, ואז רשאי היה לדור ברומא; ה״פטרון שלו ״הגן״ עליו מפני מעשי־התנכלות מצד אזרח רומאי.

פירוש הדבר היה גם זה שבמציאות לא היו לאיש המוגן שום זכויות־אמת. קורא הספר הזה יראה כי מצבו של הד׳ימי הוגדר על־ידי אמנה (ד׳ימה) בינו(או בין קבוצתו) לבין קבוצה מוסלמית. אמנה זו היה לה צד משפטי, אך היא הייתה בגדר מה־שקרוי בפינו חוזה בין צדדים שאינם שווים:

 הד׳ימה היתה ״מגילת־זכיונות״ (הש׳ ש. שחאטה על המשפט המוסלמי), ושתי מסקנות מתחייבות מכאן. הראשונה היא שהמעניק את הזיכיונות יכול באותה מידה גם לבטלם. למעשה אין זה חוזה המסמל ״הסכמה כללית״ שהושגה בין שני הצדדים.לא כי: הריהו שרירותי בתכלית. 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.

כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.

לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.

מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.

כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.

לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.

מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.

למרבה הצער, יש לפרש מונח זה במובנו המשפטי. ברי לי שכאן יטענו נגדי שהיו לו לד׳ימי זכויות משלו. אמנם כן, אך היו אלו זכויות מוענקות. וזהו עצם הענין. בחוזה־ורסאי משנת 1918, למשל, קיבלה גרמניה מן המנצחים מספר ״זכויות״, ולכך קראו דיקטאט.  

מכאן אנו למדים מה־קשה הוא להעריך בעיה מסוג זה, שהרי יהיה חילוק במסקנות בין מי שמחייב את האסלאם מראש למי ששולל אותו מראש, ומחקר ״אובייקטיבי״, מדעי לאמיתו, נעשה קשה ביותר (אף שאני עצמי אינני מאמין באובייקטיביות במדעי־הרוח; לכל המוטב יכול החוקר לנהוג ביושר ולהביא בחשבון את המשפטים־הקדומים שלו).

ואף־אל־פי־כן, דווקה מפני שהרגשות כאן קיצוניים, אי־אפשר לוותר על מחקרים מסוג זה בכל השאלות הנוגעות לאסלאם. ולכן יש לשאול עכשיו: האם ספר מדעי כאן לפנינו? סמוך להופעתו פירסמתי עליו סקירה בעיתון צרפתי חשוב (לה מונד, 18 בנובמבר 1980). (המהדורה הצרפתית הייתה שלמה ועשירה הרבה פחות, במיוחד במה שנוגע לתעודות, להערות ולנספחות, שהם הכרחיים).

בתגובה על אותה סקירה קיבלתי מכתב חריף מאד מאחד מעמיתי, מזרחן מפורסם, שהודיעני כי הספר הוא בעל אופי פולמוסי טהור ואין להתייחס אליו ברצינות. אך השגותיו העידו בו שלא קרא את הספר, והמעניין שבטענותיו (שהתבססו על מה שכתבתי אני) היה זה שהוכיחו ׳חוקה׳ את אפיו הרציני של חיבור זה. קודם־כל, ״עלה את ׳טענת הסמכות׳ והפנה אותי לאי־אלה חיבורים בבעיה זו, שלמדנותם נראתה לו בלתי־מפוקפקת (מאת הפרופיסורים ש. ד. גויטיין, ב. לואיס ונ. סטילמן), שלדעתו הם נוקטים עמדה חיובית כלפי האסלאם והסובלנות שהוא נוהג עם לא־מוסלמים.

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

 מסרתי את דעתו זו לבת־יאור, שהשיבה לי שכל שלושת המחברים הללו מוכרים לה אישית וכי קראה את פירסומיהם העוסקים בנושא אף הביאתם בחשבון. בשים לב להיקף חקירותיה של המחברת, מופתע הייתי לולא היה הדבר כך. אולם מה הן ההשגות העיקריות שבפי המבקר שלנו על הניתוח של בת־יאור?

ראשית, טוען הוא שאין מקום להכללות לגבי מצבו של הד׳ימי, שהיו בו הבדלים ניכרים. אך זאת דווקה מוכיח הספר שלפנינו, הבנוי בכישרון רב: תוך ניצול נתונים פשוטים, זהים ביסודם, מביאה המחברת תעודות המאפשרות לנו לקבל מושג מדויק מן ההבדלים האלה במצבו של הד׳ימי במגרב, בפרס, בחצי־האי ערב וכו'….

ואף שרואים אנו שוני גדול מאד במסיבות קיומו של הד׳ימי, לא היה בכך כלל כדי לשנות את המציאות האחידה והעמוקה של מצבו. הנימוק השני שמעלה המבקר שלנו הוא שהגזימו מאד ב״רדיפות״ שבאו על הד׳ימי. הוא מדבר על ״התפרצויות מעטות של זעם העם״ — אבל מצד אחד אין הספר עוסק בזה במיוחד, ומצד שני הרי דווקה כאן נתגלתה בבירור דעתו־הקדומה של המבקר שלנו.

מבחינה היסטורית היו ההתפרצויות ה״מעטות״ מרובות מאד למעשה, ומעשי־הטבח בד׳ימים שכיחים היו. אל לנו להתעלם כיום מן העדויות הניכרות (שבעבר הודגשו יותר מדי!) לשחיטות ביהודים ובנוצרים בכל הארצות שנכבשו בזי הערבים והתורכים, שחזרו־ונשנו לעתים קרובות והמשטרה לא התערבה בהן.

אפשר שאמנם היו לו לד׳ימי זכויות מוכרות, אך כאשר התעוררה השנאה בלב העם, ולפעמים מטעמים שאין להבינם, נמצא חסר־מגן ונטול־חסות. זה היה שווה־הערך לפוגרומים. בנקודה זו הרי בעל־דבבי הוא שאינו ״מדעי״. שלישית, טוען הוא שהיו להם לד׳ימים זכויות אישיות וקיבוציות, אך הואיל ואינו משפטן אין הוא רואה את ההבדל בין זכויות אישיות לזכויות מוענקות. כבר עמדנו על כך למעלה והטענה אין לה יסוד, כמו שמוכיחה בת־יאור בבדיקה מדוקדקת ומשכנעת של הזכויות האמורות.

נוסף על כך הוא מדגיש שבארצות האסלאם הגיעו היהודים לרמתם התרבותית הגבוהה ביותר, וכי המדינות שבהן ישבו חשובות היו בעיניהם כלשהם. באשר לנקודה הראשונה, רצוני לומר שהיה שוני עצום. אמת־ויציב שבכמה ארצות מוסלמיות אכן היו תקופות שבהן הגיעו היהודים — והנוצרים — לרמה גבוהה של תרבות ועושר, אבל בת־יאור אינה מכחישה זאת.

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031