גירוש ספרד-ח.ביינארט


גירוש ספרד-חיים ביינארט

 

" גירוש ספרד " שתי מלים שטומנות בחובן ארוע

מכונן לכל עם ישראל. 

אלפי ספרים נכתבו אודות נושא זה ואין ספור מאמרים

היום לפני 520 שנה הוא היום האחרון שבו יהודי ספרד הורשו לעזוב את אדמת ספרד או להמיר את דתו לנצרות. כאשר בא דון יצחק אברבנאל למלך ספרד בחודש מאי 1492 והציע לו סכום עתק בזמנו על מנת לבטל את הגזירה, הנ"ל כמעט שוכנע לעשות כן, ואז נכנס טרוקמדו י"ש, יהודי מומר – סבתו הייתה יהודיה –  שלימים נתמנה לראש האינקוויזיציה וצלב בידו, ושאל את המלך, היהודים צלבו את ישו, האם בשל סכום פעוט זה תשאירם בארצך, ואז המלך נמלך בדעתו וחתם על הצו שתצלומו מובא כאן.

כידוע, ולפי פסיקתו של הרמב"ם, התנצרות אינה דומה להתאסלמות, יען כי הנצרות נחשבת בעיני היהדות כעובדי עבודה זרה ולא כך הדת המוסלמית. ולכן הרמב"ם התיר ליהודים להתאסלם למראית עין, ולשמור בלבם את הדת היהודית, ואין צורך בהליך מיוחד במידה והמומר רוצה לחזור ליהדותו. בהזדמנות נביא כאן את " אגרת הנחמה " של רבי מימון הדיין, אביו של הרמב"ם ואת אגרת השמד של הרמב"ם עצמו. 

החוקרים חלוקים בדעתם אם גירוש ספרד הינו ארוע טוב או רע ליהודים. 

באשר למרוקו, העיר פאס במאה החמש עשרה הייתה בשיא שפלותה. פרוגרומים, רדיפות, בצורת ובעיקר הפסיקה להיות דוגמא לכל עם ישראל בגולה כמרכז תורני חשוב 

ואז הגיעו אליה ולא רק אליה מגורשי ספרד ביניהם חכמים ורבנים גדולים אשר החיו את מרכזי התורה בעיר פאס וחזרה להיות עיר חשובה בעולמו של כל יהודי באשר הוא. קצרה היריעה מלהכיל את כל הקורות בימים ההם, אך החוקר המהולל חיים ביינארט כתב כמה ספרים אודות נושא זה. אביא בהקדם האפשרי פרקים נבחרים מספריו שרבים מהם נמצאים ברשותי

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

הקדמה

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

עשרה פרקים בספר, וכל אחד נושא הוא לעצמו. מסכת התיאורים נקשרה אחת לרעותה כצבת בצבת, ועל ידם נבחנו המאורעות של אותם הימים. כל פרק דרש מבנה לעצמו להערכת פרטיו לפי מקומות מגוריהם של יהודי ספרד, זמן המאורע ותוצאותיו. פתחתי בבירור גישת הכתר, של קסטיליה ואראגוניה שנתאחדו, לפתרון שאלת האנוסים וקיומם בצד קהילות ישראל וההחלטה שגמלה בלבם של השליטים לגרש את היהודים, שהם לכאורה הגורם שבגללם אין האנוסים זונחים את דת אבותיהם.

מכאן נבע צו הגירוש, שבחנתי את תכנו ומבנהו. כתוצאה ממנו חוסלו הרכוש הציבורי היהודי והאשראי היהודי־הנוצרי על פרטיהם. להלן באו הפרקים על קיום צו הגירוש וההתארגנות ליציאה בדרכי יבשה וים: הברחות רכוש: שיבה והמרת הדת. אל אלה צרפתי שני פרקים על בתי־אב מיוחדים: בית אברהם סניור ובית יצחק אברבנאל. לשם השלמת התיאור הבאתי תגובות אישים ומגורשים על הגורל שפקד אותם. בתעתיק שמות אישים ומקומות השתדלתי לנהוג לפי המקובל בתעתיק פוניטי.

מן המתואר נמצאנו למדים לא רק על גורלו של הפרט אלא גם על חיי היום־יום שלו, שתמו במקום מושבו: חוסלו אמצעי קיומו שהיו של דורות על דורות ונסתיימה מעורבות היחיד וחלקו בחיי הסביבה הלא־יהודית. היה זה ציבור שהוציא את לחמו מעבודת האדמה על צורותיה השונות, ציבור שנתקיים רובו ככולו מיגיע כפיו בשדה ובמלאכות שונות, שתרומתו באשראי הכספי לציבור הסובב אותו היתה גדולה ורבה, עד שאין לתאר את חיי הכלל מבלי ליתן את הדעת לתרומתם של היהודים לחיים אלה.

מן התעודות שנותחו נודע לנו לראשונה גם על מקומות רבים שבהם נתקיימו יישובי יהודים גדולים וקטנים. ובזאת נפרשת לנו מפה גדולה בהרבה של יישובי היהודים, המסייעים לנו לאמוד את מספרם של אלה שיצאו בגירוש, והנה על חיסולו של היישוב הזה חתמו ב־ 31 במארס 1492 פרנאנדו ואיסבל, שהאפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם על פעליהם בכלל את התואר ״המלכים הקתוליים״. צו הגירוש נתפרסם ב־1 במאי בקסטיליה והמועד ליציאה נקבע ל־ 31 ביולי 1492, הוא ז׳ במנחם אב הרנ״ב. ליום זה נקבע שייתמו פעמי חייה של היהדות בספרד. אלא שביום זה נפתחו ליהדות זו דפי חיים חדשים.

הספר רובו ככולו בנוי מתיאורים המצויים בתעודות שנשתמרו באלפיהן בארכיוניה של ספרד. לבירור תעודות אלה נתעוררו חוקרי תולדות ספרד ויהודיה עוד במחצית השנייה של המאה הי״ט. את עיקָרן ריכז ופרסם מו״ר הפרום׳ יצחק בער בספרו המונומנטלי Die Juden imchristlichen Spanien בשני  כרכים שיצאו לאור בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים. על אלה נוספו תעודות ומחקרים שנתפרסמו בעתונות המדעית היוצאת לאור בספרד ובמיוחד בדו־שנתון ״ספרד״ הנערך מטעם מכון אריאס מונטאנו (כיום המכון לחקר הפילולוגיה) במסגרת המועצה המדעית העליונה של ספרד.

 אליהם הוספתי למעלה מאלף תעודות הנוגעות לגירוש ותוצאותיו שאספתי במשך שנות עבודתי בארכיוניה של ספרד ופיענחתי ועיבדתי אותן כאן. בעבודה זו התחלתי בשנת 1951 ואת סימולן ימצא הקורא בהערות שבספר. הספר נבנה אפוא ממקורות גלויים וגנוזים כאחת. צירוף הדברים היה כמעשה פסיפס של אבן לאבן לבניית נדבכיו של סיפור ימיהם האחרונים של היהודים על אדמת ספרד.

חובה נעימה לי להודות לכל מי שעמד לימיני במשך התקופה הארוכה שהקדשתי לחקר יהדות ספרד ולגירוש היהודים מחצי־האי האיברי. אפתח בתודה לאוניברסיטה העברית, שזכיתי ללמוד וללמד בה, החל בסיוע לנסיעתי הראשונה לספרד לפני למעלה מארבעים שנה, וייזכרו לטוב מורי הפרופ׳ יצחק בער ובן-ציון דינור, ומורי הראשון בספרדית הפרופ׳ חירם פרי ועמהם המזכיר האקדימי א. י. י. פוזננסקי, זכרם לברכה.

 ואוסיף את הפרופ׳ פרנציסקו קנטירה בורגוס, מנוחתו עדן, והפרופ׳ פדריקו פרס קאסטרו, שייבדל לחיים ארוכים, שקיבלתי בזרועות פתוחות בהגיעי לספרד, ועמהם זכרם הברוך של מנהלי הארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד דון בניטו פואנטס איסלה ופרופ׳ לואיס סנצ׳יס בלדה, ותיבדל לחיים ארוכים ד״ר פילאר ליאון טליו. מן הארכיון הכללי שבסימאנקאס (וליאדוליד), שפתח לפני ברוחב לב את שעריו, אוסיף את הפרופ׳ אנחיל די לה פלאסה, הגב׳ עמליה פריאטו וקונספסיון אלווארס טיראן, מנוחתם עדן: את הד׳׳ר ארמאנדו רפריסה והגב׳ אסנסיון די לה פלאסה, אלואיסה גארסיה די וטנברג וגלוריה טיחאדה, מזכירת הארכיון.

 במיוחד אציין את מדור החותם (Registro del Sello), שהתעודות שבו הם מקור חשוב ביותר לתולדות עם ישראל בימי ישיבתו האחרונים על אדמת ספרד. על תצלום צו הגירוש אמורה תודתי לגב׳ אנה לאורניה רודריגס, מנהלת הארכיון ההיסטורי של מחוז אווילה. ומוסיף אני תודה עמוקה לקרן וורצוויילר (ניו־יורק) ומנהלה הד״ר מ׳ גרינוואלד ז״ל, שתמכו במפעלי זה ואפשרו לי להקדיש שנות מחקר בתעודות הגירוש. עמהם זכור לטוב הד״ר פ׳ גרובל, מזכיר־מנהל מכון ליאו בק בניו־יורק.

שנה עשיתי במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון והתנאים שניתנו לי שם לעבודתי היו מיוחדים במינם. ואשלים כאן את דברי בדברי הוקרה ותודה לחברי־רעי הפרום׳ א׳ מירסקי, שדנתי עמו על תשתית ספר זה ומבנהו. ואמורה תודתי לגב׳ מתילדה לדרמן על העתקת הספר ועיבודו בתמליל ולד״ר רחל שיחור שקראה ובדקה את הספר על פרטיו וסיבוכי הערותיו בשבע עיניים והעמידה אותו על כנו ודיוקו. מר דן בנוביץ, מנהל הוצאת מאגנס, שמלאכת הספר והדפוס נהירים לו וניסיונו הרב ומסירותו הרבה הם שעמדו לי בכל מה שנדרש בספר.

וכופל אני תודות לד״ר רחל איבאנייס־שפרבר שבדקה את ההבאות בספרדית בשקידה רבה ובקפדנות מדעית והעמידה אותם על דיוקם. המפתחות בספר הוכנו ביד אמונה על־ידי הגב׳ דניאלה אשור. תודתי אמורה לה מקרב לב. ואחרון אחרון. בשנים הארוכות, שבהן שקוד הייתי בפענוח התעודות, עיבודן, העתקן ופירושן לצורך ספר זה, עמדו לימיני רעייתי רות וילדי יעל, יוסף, חגית ושלמה. בתי יעל קפלן היא שעסקה באהבה במלאכת סידורו ועימודו של הספר ושקדה על צורתו הנאה והמיוחדת. הם, רעייתי וילדי עמדו לי מאז ניצניו הראשונים של הספר, והם שראו את צמיחתו וגיבושו, עד לשלביו האחרונים והברכה על המוגמר. בבדיקת המהדורה הראשונה סייע עמי מר תאוויר קאסטאניו, ותודתי אמורה לו מקרב לב.

ותפילת הודיה בפי לנותן חיים לכל חי על שזכיתי לספר ברבים את סיפורם של אותם גיבורי יום־יום, שתלאותיהם בימים ההם לא הפחיתו בהם את כוח עמידתם ואת אמונתם, כאשר לקחו את כלי הגולה בידיהם והלכו אחרי מי שניסה אותם במסה.

חיים ביינארט ירושלים תובב"א – סיוון תשנ"ד

 

 

גירוש ספרד..פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד-ויכוח טורטוסה-חיים ביינארט

פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד

גירוש יהודי ספרד לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו קשור בשמם ובמדיניות הפנים של פרנאנדו ואיסבל. בנישואיהם בשנת 1469 נתגשם רצונם לאחד את שני ענפי בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה הט״ו; חלקו יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה וחלקו האחר עלה לשבת על כיסא מלכות אראגוניה. חואן השני מלך קסטיליה (1454-1406), שהיה קטין ובשמו מלכה אמו קטלינה לבית לנקסטר, ירש מלוכה שמבחינה יהודית ונוצרית כאחת קמה והיתה בה בעיה ציבורית וחברתית קשה בדמות אותו ציבור ביניים, האנוסים, שיצא מכלל ישראל באונס ואל כלל התבוללותו בציבור הספרדי לא הגיע.

מרטין, מלכה של מלכות אראגוניה (1410-1395) מת בלא יורשים, ובהמלצת ויסנטי פרר הומלך על כיסא מלכות זו פרנאנדו די אנטיקירה, דודו של חואן השני, שישב על כיסא המלכות בשנים 1416-1412. בשנים אלו נתקיים בטורטוסה ויכוח נוצרי-יהודי(1414-1413) אשר הנחית מכה נוספת קשה על יהדות ספרד כולה.

ויכוח טורטוסה

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים ויהודים, חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ-1483

ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 14131414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.

הרקע לוויכוח

לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החל גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי[דרוש מקור]) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.

יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקייהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשוןששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. נסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.

הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה‏‏ היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:

"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם"‏.

על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.

התנהלות הוויכוח

ראשית הוויכוח

תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.

הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.

היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח.

הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף

אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.

היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

חלקו השני של הוויכוח

ממאי ואילך התמקד הדיון בדברים שעל המשיח לקיים. היהודים טענו שעליו להוציא את עם ישראל מהגלות ולבנות את בית המקדש, דברים שישו כמובן לא עשה, ואילו הנוצרים הציגו לתנאים אלו פרשנות אלגורית.

עיקרי דברי היהודים היו: הגלות עדיין קיימת, אפילו הנצרות לא התפשטה בכל העולם, העמים נלחמים ביניהם. אין שלום עולמי, והאנשים לא חדלו מלחטוא. בכל מקרה, גאולת ישראל צריכה להיות גאולת היהודים, וזו ודאי לא התרחשה. הגויים אינם יכולים להיקרא "ישראל" (שלא כדעת הכנסייה שראתה את עצמה כ"ישראל שברוח").

הנוצרים טענו בתוקף, שבמדרשים עצמם ניתן לראות שהגאולה, שיביא המשיח היא רוחנית, כלומר כפרה לאדם והוצאת הנשמות מהגיהנום. היהודים השיבו, שלמען גאולת הנשמות אין נזקקים למשיח. מקיימי המצוות בכל דור ודור יזכו לתשועה בחיי העולם הבא, בלי שהדבר קשור לבוא המשיח.

נושא מעניין שנדון בוויכוח הוא ביטול הקורבנות לעתיד לבוא. מול טענות הירונימוס, שהשתמש בין השאר בדברי הרמב"ם המפורסמים על היותם של הקורבנות אנטיתזה פסיכולוגית לעבודה זרה, כדי להוכיח שהקורבנות יתבטלו לעתיד, עמדו היהודים על כך שגם בימות המשיח תימשך הקרבתם, ושבנוסף לטעמיהם הרציונליים יש להם גם טעמים נסתרים. חכמי היהודים דחו בתוקף את הטענה שסירובם לקבל את דת ישו היא הסיבה לאריכות הגלות. הרי אם היו מקבלים עליהם את דת האסלאם ופונים אל ארצות כטורקיה, גם כן יכולים היו להיחלץ משעבודם. מקור השראתם של היהודים היה הרמב"ן, והם מיעטו להשתמש בדעות השאובות מהאסכולה המימונית. מסכם יצחק בער:

 

התשובות שנתנו חכמי היהודים בשלב זה של הוויכוח הגדול הן מן המעולות ביותר, שהשיבו הסניגורים של ישראל לטענות הנוצרים במשך כל ימי הביניים. הם פירשו את התורות המשיחיות של חכמי המשנה והתלמוד בפרטות ובבהירות שלא נמצא כמותן, לא לפניהם ולא לאחריהם, וחבל שלא כינסו את דברים בחיבור עברי, לדורם ולדורות הבאים[דרוש מקור]

 

חלקו השלישי של הוויכוח

בין אוגוסט לנובמבר הייתה הפסקה בדיונים, וסדרת הישיבות החדשה נפתחה למעשה רק ב-8 בינואר 1414. רק שלושה מחכמי היהודים הסכימו להמשיך בו. רבי יוסף אלבו ביקש לשוב לביתו, אך נותר בעיר בסופו של דבר. היהודים הכריזו שהנוצרים עושים שימוש משונה במדרשים. אפילו על פי שיטתם שלפיה אלו מלמדים על בוא המשיח, ודאי שאינם מלמדים על בואו בזמנו של ישו. אם כך, כיצד ניתן לעשות בהם שימוש להוכיח אמיתות הנצרות? הנוצרים השיבו שהם אכן אינם מחויבים להאמין במדרשים, אולם היהודי, אשר מאמין בהם, חייב להסיק מהם שהמשיח כבר נולד. היהודים שבו ונימקו מדוע לדעתם בטענה כזו אין היגיון.

בהמשך הדיונים על תורת המשיח הדגיש רבי אסטרוק הלוי שהמילה "משיח" במשמעותה ביהדות ובנצרות מקבלת משמעות שונה לגמרי, ובשל כך אין חילוקי דעות בין היהודים לנוצרים בשאלת בואו, אלא ויכוח בהגדרה מהו בכלל משיח. אחר כך שלל את משמעותו של הוויכוח. אין כישלון בוויכוח יכול להוכיח את כישלונה של האמונה, אלא את קוצר ידו של המתווכח. החכמים היהודים, שנמצאים רחוק מביתם מאבדים בשל כך את רכושם ונגרמים נזקים למשפחותיהם. מצבם כה שפוף שאין דרושה חוכמה גדולה להתנצח עימם בתנאים אלו.

הירונימוס השיב, שהתנהגותם המבוהלת והמפוחדת של היהודים היא עצמה מוכיחה, שאמונתם אינה אמת, שהרי על אמונת האמת נאמר בתנ"ך: "ואדברה בעדותך נגד מלכים ולא אבוש". הוויכוח בענייני אמונה הוא נדרש, ומנהיגי היהדות צריכים לתת דין וחשבון על התורה, שהם מלמדים.

אחר כך הדגיש רבי זרחיה הלוי שהאמונה במשיח היא עיקר, שלפיו צריך לפרש את המדרשים הכתובים. לפיכך שלל את הניסיון להסיק מהמדרש טיעונים כנגד אמונת המשיח, שהרי הפרשנות צריכה לשאוב מעיקר האמונה ולבוא אל ביאור המדרש ולא להגיע אל עיקר האמונה מהמדרש. באפריל סיכם הירונימוס את הוויכוח לפי תפיסתו, ובכך הסתיימו חילופי הדברים בעניין המשיח.

הוויכוח על התלמוד

מיד החלה התדיינות בעניין חדש, שכבר היה נושא לוויכוח עתיק אחר, משפט פריז: "הטעויות והמינות והנבלה וגידופי הדת הנוצרית" המצויים בתלמוד. בנקודה זו החליטו כנראה היהודים שמוטב להם לשתוק, ואמרו שאף שהם משוכנעים שחכמי התלמוד היו יודעים להגן על דבריהם, הם אינם יודעים לעשות כן. רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי לא השתתפו במסירת הודעה זו והסכימו להשיב, אך תשובותיהם אינן ידועות לנו[דרוש מקור].

הירונימוס תבע לבער את התלמוד. מעניין שהוא עשה שימוש בוויכוח על הרמב"ם שהסתיים בשריפת ספריו, כדי להראות, שיש הצדקה לשרוף ספר, גם אם רק חלק קטן ממנו הוא כפירה.

נראה שרוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק, שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר. לא ידוע מה אמרו אלו מהחכמים שהסכימו להמשיך לדבר, ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.

תוצאות הוויכוח

הנזיר פרר הגיע לטורטוסה עם סיום הוויכוח, ותוך ניצול המבוכה והדמורליזציה המיר את דתם של למעלה מ-3,000 יהודים. כתוצאה מההכרזה הנוצרית על ניצחון מוחץ בוויכוח, והמרת הדת של חלק מנציגי היהודים שהשתתפו בו, מצב היהודים בקהילות ספרד הידרדר עוד יותר.

כשנה לאחר מכן, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה (מכתב פומבי מחייב) שאישר מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מאכל עם נוצרים, מסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות ב-3 טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים. הנזיר פרר עבר בקהילות וכפה על היהודים לשמוע את דרשותיו. יהדות אראגון ספגה מכה קשה, ורבים מעשיריה ונכבדיה התנצרו. התחושה הייתה שהיהודים יצאו כשידם על התחתונה מהעימות עם הירונימוס. התעמולה הנוצרית זרעה שמועות על התבוסה, שנחלו שלוחי הקהילות.

לאחר מעשה מתח דון יצחק אברבנאל (שחיבר פירוש מפורסם על המקרא) ביקורת על חולשת הטיעונים שהעלו חכמי ישראל, אך נראה שבנסיבות הקשות שבהן פעלו יכולתם להצליח יותר הייתה מוגבלת.

הפולמוס היהודי-נוצרי

גירוש ספרד-ח.ביינארט

מתוך ויקיפדיה 

הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דתי רב-שנים בין היהדות לנצרות. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות. בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתיהן; בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה. תוצאות הפולמוס כללו לעתים עימותים אלימים בין היהודים לנוצרים, והחלפת האשמות חמורות, שבהן נכללים עלילות הדם שהעלילו על היהודים.

ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים (שמאל) ויהודים (ימין), חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים, 1483

נושאי הוויכוח

עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר, ועסק במגוון נושאים רחב. עיקרי הוויכוח היו על פירושם של עקרונות אמונה משותפים; כך בנושא המשיח, העם הנבחר או הקבוצה הנבחרת, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הבסיס המשותף לוויכוח היה המקרא, מתוקף היותו מקודש על שתי הדתות, וחשיבותו בהן.

המקרא

תחום העימות העיקרי בין הדתות היה ביחס לפרשנות המקרא: עיקר הוויכוח היה בכך שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום, ואילו הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא על-פי נקודת הראות של הברית החדשה, כשהם מכנים זאת "פריפיגורציו" (לפני הדמות). כך ביחס לנושאי המחלוקת העיקריים, לדוגמה בחיוב המצוות: היהדות ראתה את חיובי התורה כפשוטם וכחיובים, ולעומתה הנצרות שאפה לפרשנות אליגורית למצוות, על-פי התפיסה בברית החדשה.

הוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק נ"ג בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק "לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל" (ישעיהו ז יד), שתורגם בתרגום השבעים היווני ל"הנה הבתולה הרה…"; פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס למרים, אם ישו. ניסוח כללי של הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, ללא המשמעות ההיסטורית המקורית.

ההתפתחות

יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי לשלוש קטגוריות שונות. ראשית הוויכוח ביחס למקרא, ויכוח זה, אשר נסב סביב אמיתות הנצרות או נכונות היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות, התקיים בעיקרו עד המאה ה-12. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, ויכוחים שמתנהלים אף כיום, אך מאותו שלב התוספו לארסנל הוויכוחים תחומים נוספים. בשלהי המאה ה-12 ובמחצית הראשונה של המאה ה-13 חלה התפתחות בתחומי הוויכוח, התפתחות שחלה בעקבות גורמים שונים, שחלק מהם היה שינוי היחס של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית לאחר היווצרותה. בתוך שלושה קווים סכמטיים אלו ניתן לראות התפתחויות שונות וניאואנסים שונים.

משפט פריז וויכוח ברצלונה כמשל

דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240) לוויכוח ברצלונה (1263). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת הנצרות שבסביבתה נערך הוויכוח וההקשר ביחס לתלמוד.

נקודות השוני

למרות נקודות הדמיון הרבות ניתן להצביע גם על נקודות שוני לא מעטות. כך בעצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז הניסיון הנוצרי היה להוכיח שהתלמוד הוא ספר של כפירה ומינות, שיש בו חומר נאצה כלפי ישו והנצרות, כאשר הוויכוח כוון נגד התלמוד; לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, הוויכוח היה למעשה מתוך ועל-פי התלמוד, כשמטרתו הייתה להוכיח שאף לפי התלמוד, השייך לכתבים היהודים, ניתן להוכיח שישו הנו המשיח. הבדל נוסף היה בציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח: בוויכוח פריז המטרה הייתה להוביל לשריפת התלמוד, כשהוויכוח היה למעשה משפט לטקסט התלמודי, והציפייה המעשית הובילה לכך שהתמנו שופטים לוויכוח; לעומתו, בוויכוח ברצלונה המטרה הייתה מיסיונרית, כשהטענה הייתה שעל-פי התלמוד צריך להבין שישו הוא המשיח, כשהוויכוח היה שיפוט של היהודים, שלא מקבלים או מסלפים את דברי התלמוד, המטרה המיסיונרית הובילה להיעדרות שופטים בוויכוח. השוני במטרה ובתוצאות המצופות התבטא אף בשוני בתרחיש ההיסטורי בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית פרקטית, של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת,1242), לעומת ויכוח ברצלונה שלמעשה לא גרר בפן המיידי פעולות פרקטיות, אף שבעקבותיו נוצרו יצירות דידקטיות והוא מסמל אבן בוחן לתפיסה היהודית בוויכוחים מול הנוצרים.

גורמי משפט פריז

שינויים אלו נעוצים בגורמים היסטוריים, כך בתחילה הוויכוח הקלאסי בין יהודים לנוצרים נסב על המקרא, במאה ה-12 התגלה למלומדים הנוצרים התלמוד;פטרוס ונרביליס הכיר את התלמוד מחיבורו של המומר פטרוס אלפונסי "דיאלוג בין פטרוס המכונה אלפונסי, שנעשה מיהודי לנוצרי, למשה היהודי", והוא חיבר חיבור פולמוס אלים כלפי היהודים. מאה שנים אחר כך, במאה ה-13, רעיונות אלו, בדבר המינות והכפירה הקיימים בתלמוד, הפכו כלי בידי מוסדות מיסיונרים בעלי עוצמה. כך במאה ה-13 הוביל האפיפיור אינוצנטיוס השלישי תביעה לשליטה בנשמות המאמינים, וכך כונסה ועידת הלטראנו הרביעית (1215); הוועידה עמדה בסימן מהפכות שהתחוללו בחברה האירופית, שהובילו לשתי תנועות מינות גדולות שאיימו על שלמותה של הכנסייה, המינות הוולדנזית והמינות הקתרית; וכך נקבעו תביעות קיצוניות לגמור את המינות. דומיניקוס גוזמן (1221-1170) הקים את המסדר הדומיניקני להילחם במינות האלביגנזית, כשהוא מתמודד על ידי רכישת השכלה והטפה לנורמות מוסריות קיצוניות, ופרנציסקוס מאסיזי (1226-1181) הקים את המסדר הפרנציסקני, שהטיף נגד השכלה ובעד עוני ושלמות אישית; שני המסדרים יחד נקראו 'מנדיקנטים', קבצנים, אשר נעו בדרכים והטיפו, ואף קיבלו את ההשכלה בצורה כזו או אחרת, מסדרים שנולדו בערים ונועדו לפתור את הבעיות הדתיות העירוניות; הם הפכו להיות חוד החנית במלחמה במינות, כששנאתם כלפי היהודים מוסברת גם בעקבות תפיסתם הטוטליטרית ביחס לצדקת אמיתות הכנסייה ומלחמת חורמה במתנגדים. האידאולוגיה האנטי-תלמודית, יחד עם הלמדנות וההשכלה של המסדרים הנוצרים, שהתווספה לקנאות הדתית, לשנאה ולדרכי הפעולה של המסדרים המנדיקנטים, הובילה לוויכוח פריז, על תוצאותיו בשריפה התלמוד (1242); ביטוי קיצוני ששאף לקעקע את 'אויבי הכנסייה', ולאו דווקא להתווכח איתם אידאולוגית, מתוך התפיסה שרק הנצרות היא האמת האבסולוטית; כך מטרת הוויכוח הייתה קנאית נגד התלמוד, הציפייה הנוצרית מתוצאות הוויכוח, הייתה שריפת התלמוד, כשהדבר אף התבטא בתרחיש ההיסטורי.

השינויים שחלו

במהלך הזמן חל שינוי מסוים, והתפיסה הנוצרית, שהכירה את חשיבות התלמוד בעולמם של היהודים, שאפה אף להכיר את התלמוד, ומתוך כך ליצור יכולת לנצח את היהודים ולגרום להתנצרות; גישה אינטלקטואלית זו, התבטאה בבתי ספר לשפות אוריינטליות (עברית וערבית), שהקים ריימונדוס מפנייפורטה (1275-1185) בשנת 1250 לערך, ובתי ספר דומים. מקור נוסף שיכול להצביע על תופעה זו, של ניסיון לנצח את היהודים על ידי תורתם הם, מתבטא בספר פגיון האמונה נגד המורים והיהודים (1278) של ריימונדוס מארטיני (1285-1220), אשר למד עברית ובספרו הוא פותח את הדלת בפני נוצרים ששאפו להכיר את הספרות היהודית, ומנסה להוכיח על פי מסורות יהודיות את האמת הנוצרית. למעשה מתוך העקרונות של "פגיון האמונה" מצטיירת גישה שהיהדות באותו זמן אינה זהה ליהדות המקראית, ולכן אין לנהוג בסובלנות כלפיה, אלא להוביל בהקדם לניצורה (דבר שהתבטא בחריפות בוויכוח טורטוסה). לעת עתה גישת המיסיון האינטלקטואלית שהתקיימה בספרד השפיעה על ויכוח ברצלונה, שהיה למעשה משפט תעמולתי של הנצרות נגד הגישה היהודית על-פי הכתבים היהודים; תפיסה זו התבטאה בכך שהוויכוח היה על-פי התלמוד, ומטרתו הייתה להוביל למיסיון אולי אף מתוך רצון, כך גם הציפייה הייתה לניצחון בדעת הקהל, אך לא לניצחון פרקטי, ולכן לא היו שופטים למשפט, ואף בצד המעשי לא התבצעה שום גזירה נוצרית בעקבות הוויכוח.

עיקרי הוויכוח

הוויכוח בין היהודים לנוצרים התמקד במגוון רחב של נושאים, ביניהם עיקרי אמונה וענייני מוסר, וכן נושאים פרטיים (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.

המשיח

היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את המחלוקת היחידה בין היהודים לנוצרים, כשנושא זה היה המרכזי במאה ה-13 בפולמוס בין הדתות.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

טענת הנוצרים

המשיח כבר הגיע וזהו ישו (מעשי השליחים ב: לא-לה), כאשר גאולתו אינה נושאת אופי לאומי, אלא אוניברסלי; כשהם מתבססים אף על המקרא (בראשית מט,י); יחד עם זה קיימת הפרוסיה (בואו השני של ישו), שתחתום את מאורעות קץ הימים, ואז ישפטו בני האדם, תתחולל תחיית המתים ותקום מלכות שמים עלי אדמות (חזון יוחנן כג: א-ג). כמו כן המשיח צריך להיות ממהות אלוהית, כאשר כך הוא יכול לגאול את האדם מכבלי החטא. טענתם שהמשיח כבר הגיע התבססה על פסוקים וחזיון בספר דניאל שיכולים להתפרש (לטענתם), רק על ישו; כגון זמן הופעתו (דניאל ט,כד) ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החזיון, כשעיקר ההוכחות שע"פ המקרא המשיח יהיה אלוה ולא אדם , וכן שכל הנבואות המדברות במשיח נתקיימו כבר בישו, לכן ברור שהוא המשיח.

טענת היהודים

אמנם יש מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח (תלמוד בבלי, סנהדרין דף צט ע"א) בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה בתפיסה הקלאסית; ולמעשה ההתייחסות הברורה היא לקיומו של משיח. כך היו ביהדות שדיברו על כך שהמשיח לא יביא סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו (תלמוד בבלי דף לד ע"ב), לעומת אחרים שדיברו על גאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף שהאל עצמו יעשה את הגאולה (מדרש תהילים המכונה שוחר טוב, חלק א, לא, ב); בימי הביניים הופיעה האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי היהדות (רמב"ם, פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין), כשהדבר השתרש, עד שבדורות מאוחרים יותר הדבר הובא כדבר מוסכם וברור לכל (שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קפז). כאשר התקיימו דעות שהאמונה במשיח אינה עיקר אמונה, אף שהיהודים מאמינים בו (יוסף אלבו, בוויכוח טורטוסה, וכן ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מב). אולם בסופו של דבר היהודים התנגדו לטענת הנוצרים. לכן ראשית נטען שהמשיח יהיה בשר ודם, מזרעו של דוד; וכן שהמשיח עדיין לא בא. כך הרמב"ן (ויכוח הרמב"ן, עמ' שיא) מציין לנבואות שעדיין לא התגשמו, כגון ביטול המלחמות (ע"פ ישעיהו ב,ד) כשהרמב"ם (הלכות מלכים יא,א-ב) מציין לעניין ערי המקלט (דברים יט,ט) כשהוא טוען 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב"ה לתוהו' לכן ברור שהמשיח עדיין לא בא.

ההלוואה בריבית

ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים כבר במאה ה-12, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים.

טענת הנוצרים

העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים אינם עוסקים במקצוע זה, לכן הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים. מלבד זאת נאסר בתורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב,כד), והעובדה שהיהודים מלווים הנה עברה על דברי התורה.

טענת היהודים

למעשה על פי התורה נאסרה רק הלוואה בריבית ליהודים, כפי שכתוב בספר דברים (כג,כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ', כשהיהודים אכן נזהרים מהלוואה בריבית לאחיהם היהודים, אך להלוות לגויים מותר. מה שגם שהנוצרים עצמם מוכרים לאחיהם כל מקח לזמן קצוב בכפל דמים, ולמעשה זה ריבית; ומלבד זאת פעמים הנוצרים אף עוברים על עניין ההלוואה בריבית, ומלווים אף לנוצרים בריבית (כלומר לאחיהם), לעומת היהודים שלא מלווים בריבית לאחיהם. למעשה טענו היהודים שאין בהם פגם מבחינה מוסרית שהם מלווים בריבית, משום שקיימות סיבות חברתיות וכלכליות, שהן מעמודי התווך של הפרנסה היהודית, כשהפסקה של הדבר תגרום למוטט את קיומם.

הגלות

הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'.

טענת הנוצרים

ראייה ברדיפות הבלתי פוסקות כלפי היהודים בגלותם, ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שהתפרש בעקבות מסירת ישו וצליבתו וחוסר קבלתם את הנצרות ומשיחיותו של ישו, כאשר החטא הוא גדול יותר מעבודת האלילים (שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות). למעשה הנוצרים ראו בגלות הוכחה שהאל כבר לא בוחר ביהודים, כשהמציאות בהווה והצלחה או כישלון בעולם הזה מעידים על רצון האל; כשדברים אלה מתייחסים למישור הלאומי (יהודים מול נוצרים), אך במישור האישי קיימת אהבה של האל לחלכאים ולנדכאים (מתי, יט, כד).

טענת היהודים

גם היהודים התייחסו למציאות בגלות כעונש על חטא, אולם עניין זה הוצנע בשעת הוויכוח מול הנוצרים; כך נטען שהעונש הנו על חטאי אבות, ולא על חטאי הבנים (ע"פ איכה ה,ז), או דווקא שהעונש על 'המינים המשומדים והרשעים' שבתוך היהודים, בעקבות הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה (ספר נצחון ישן, פרק 242). לעומתם היו שראו בגלות הוכחה לעליונות היהדות, משום שהאל מעניש צדיקים כדי להעניק שכר בעולם הבא (כפי ההתייחסות הנוצרית לפרט, במתי יט,כד). טענה מעט דומה, הייתה שהגלות ושיעבוד היהודים נועדו כדי להיפרע מהגויים שמחזיקים אותם בגלות, ולכן הגלות מתארכת עד שיהיה אפשר להיפרע מכל הגויים (חיים אבן מוסה, רופא ופרשן, 1460-1380). על עיקרון זה, שסיבת הגלות נעוצה בגויים, היו שטענו שמטרת הגלות שהיהודים צריכים להתערות בגויים וללמדם את עבודת האל (חיים ן' מוסה, ספר מגן ורומח, עמ' 97). בשונה מהם היו שטענו שאין לגלות הסבר (כפי שאין הסבר לנוצרים לסיבת מועד ביאתו של ישו, מתי שהופיע), אך אין להוכיח מהצלחות פוליטיות ומדינאיות על אהדת האל, כפי שהמוסלמים מצליחים יותר מהנוצרים. אחרים בחרו לא להתייחס למיקום הגאוגרפי, אלא לכך שאף שיהודים לא שולטים מצבם והתנהגותם, אולי בגלל זה, טוב הרבה יותר מבחינה מוסרית, כאשר עליונות מוסרית, נתפסת אף כעליונות דתית.

הפולמוס היהודי-נוצרי

הנזירות

טענת הנוצרים

בשביל להוכיח שהנוצרים יותר מוסריים מהיהודים, אפילו שבקיום המעשים והחיובים הם פחות נזהרים, נטען שתופעת הנזירות בנצרות מוכיחה על עליונות מוסרית; כאשר פרישה מן העולם, היפרדות מתענוגותיו והתענות לשם שמים, הקיימת בעולם הנוצרי, ונעדרת בעולם היהודי, מוכיחה על רמה מוסרית גבוהה יותר.

טענת היהודים

ראשית טענו היהודים שהתופעה הזו שולית בעולם הנוצרי ('אחד מאלף או מרבבה', ספר הברית עמ' 28), וגם שאותם המכונים נזירים, למעשה מנאפים ולא שומרים על נזירותם. מה עוד שחלק מהטענות התייחסו לכך שתופעת הנזירות אינה טבעית, והתנגדו למעמדה המוסרי, כפי שהיא מתנגדת למצוות פרו ורבו המופיעה בתורה. מלבד זאת עצם הצד המוסרי בנצרות נתקף, בכך שלכנסייה קיימת תאוות בצע, והיא משתלטת על שטחים ובתים.

ויכוחים פנים דתיים

הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח ויכוחים פנים דתיים. המאפיין המרכזי של ויכוחים אלו, הוא ניסיונות שלילה של הדת הנגדית על ידי ספרותה שלה; או לפחות שמיטת עקרונות מרכזיים תחת רגליה.

האם ישו אכן היה

טיעון יהודי בוויכוח, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה מתבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיע אך ורק בספרות הנוצרית (כתבי הבשורה); אך אלו נכתבו דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים משוחדים. לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות. יש לציין שתחום ויכוח זה הוא לרוב מאוחר, וקיים אף כיום (לדוגמה בספרו של אברהם קורמן "זרמים וכיתות ביהדות"); כשחוסר האזכור בעבר של טיעון זה נבע מהחשש היהודי מפני הנוצרים, וכן מחוסר פקפוק בכתבים מקודשים. בנוסף אף אזכור דמותו של ישו בתלמוד, החלישה את הטיעון.

התלמוד

ספרות הפולמוס

בין הספרים שנכתבו על ידי יהודים במסגרת הפולמוס האנטי-כריסטולוגי יש למנות את ספר נצחון ישן. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מסי יוסף המקנא (אמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. לדעת אורבך, הספר נערך בגרמניה. אורבך לומד עובדה זו מסגנונו, תוכנו ולשונו.

עיקרו של הספר הינו פירוש לפסוקי התורה, שמתמודד עם טענות הנוצרים הרלוונטיות לאותו פסוק. כך למשל:

"וייצר ה' אלוהים את האדם" (בראשית ב 7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שני אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: "ויברא אלוהים את אדם" (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

גירוש ספרד – ח. ביינארט

משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפתלואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".

הרקע

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.

בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.

בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.

המשפט

ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.

רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".

תולדות חייו

נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורגרבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל,‏ זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד.‏ בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:

אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל

 דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה.  מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.

רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"‏ מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.

 בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל.‏ בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.

הוויכוח על התלמוד

משפט פריז

בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי  יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד  ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.

בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.

הקרבת קורבנות בארץ ישראל בזמן הזה

רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.

ישיבה בפריז או ישיבת "פריז" בעכו

ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר  של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:

אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש

למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.

אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה  בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.

לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.

לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).

מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.

על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:

רק מלך צרפתלואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.

המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד

הטענות

על מנת לתת מקור לטענותיו, כי התלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, וכי הוא מתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להרגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג"‏, שלפי מקורה עוסקת בדיני מלחמה ולא בהיתר הכללי להריגת גויים, ובאמרה "אסור ליתן לגוי מתנת חנם משום 'לא תחנם', ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה"הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על רביעה של חיות או של זכרים, על עריות ועל שפיכות דמים.

תשובתם של הרבנים לגבי יחסו השלילי של התלמוד אל הגוי, הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם נוצרים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה, ועוד.

הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו.

לגבי הדברים בגנותו של ישו השיבו הרבנים כי המדובר הוא בישו אחר: "כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!". בכנותה של תשובה זו מוטל ספק רב

רבי יחיאל התייחס ליכולתו של הנוצרי להיגאל, על פי הדת היהודית. הוא טען, שעל ידי קיומן של שבע מצוות בני נח יכול כל גוי, לרבות הנוצרי, להיגאל. לתפישה זו, ישנם אכן מקורות מבוססים במחשבה היהודית.

הערכת תשובות הרבנים

ההבחנה בין גויים בתלמוד לבין נוצרים שבה הסבירו הרבנים את אי הרלוונטיות של הדינים שציטט דונין לא הייתה טקטית לצורך המשפט בלבד. הספרות ההלכתית מבדילה ברובה בין עובדי העבודה הזרה לבין הנוצרים. אומנם היקף השימוש בהבחנה זו משתנה לפי טיבו ודעתו של הפוסק, ואילו הרבנים המתווכחים עשו בה שימוש גורף, ואף הסבירו שדברי התלמוד בגנות הגויים מתייחסים לבני שבע אומות כנען בלבד, דבר שבוודאי אין בו אמת. עם זאת, בסופו של דבר הצורך להצטדק למען המשפט סייע להפנמה כנה של השקפות סובלניות, דבר המאפיין במיוחד את משנתו של רבי מנחם המאירי, חמישים שנה אחר כך.

כפי שמעיר יעקב כ"ץ:

 

נתגלה לנו כאן זימונו של מפנה היסטורי כפול. שהרי המשפט בפריז מהווה בתולדות הכנסייה מעבר מסובלנות יחסית כלפי הדת היהודית לנוהג של התאנות, חשדנות וביקורת כלפי מנהגי היהדות ועיקריה. אותו מאורע גופו דחף את היהודים, אולי שלא בטובתם, לצעוד צעד קדימה לקראת ההשקפה של סובלנות דתית.

ההכרעה

בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז במשך כשתי יממות את כל ספרי התלמוד (מדובר כמובן בכתבי יד ולא בספרים מודפסים, שהרי הדפוס עוד לא הומצא).

ההשלכה של המשפט הייתה ברורה וחדה. הנוצרים מתכוונים לעשות דבר שנמנעו ממנו במשך כל הדורות עד אז – להתערב בתפיסה ובאמונה היהודית עצמה, ולא להשלים איתה מתוך ראיית היהודים כעדים על אמיתות הנצרות באומללותם הנוכחית או בהתנצרותם לעתיד לבוא.

דיאלוג עם טריפון היהודי

דיאלוג עם טריפון היהודי הוא חיבורו הגדול והחשוב ביותר של יוסטינוס מרטיר (Justinus martyr), וידוע גם כוויכוח הקדום ביותר בין הנצרות והיהדות.

שתי הדמויות המתווכחות הן המחבר וטריפון: המחבר נולד כפגני בקולוניה הרומית פלוויה נאפוליס (שכם), ואחר כך התנצר ושימש מורה לפילוסופיה באפסוס; טריפון הוא יהודי שעזב את ארץ ישראל בגלל מלחמות בר כוכבא. החיבור בן 142 הפרקים נכתב שנים מועטות בטרם הוצא יוסטינוס להורג בשנת 165. המחבר מדבר על היהודים בהתמרמרות גלויה ומייחס להם מעשי איבה כלפי הנוצרים, ואילו טריפון מגן על עמו בשפה רפה, שהרי מלכתחילה נועד להפסיד בוויכוח.

בחלקו הראשון של החיבור טוען יוסטינוס שמצוות התורה כמו שמירת השבת וברית המילה, בוטלו בצדק רב עקב בוא הנצרות. בחלקו השני של החיבור מנסה יוסטינוס להוכיח לפי הכתוב במקרא שנביאי ישראל חזו את בואו של ישו, בן האלוהים, וזאת בהתאמה למסופר בבשורות. לראיה על אלוהותו של ישו מסתייע יוסטינוס בכתוב בספר ישעיה ז' י"ד: "הנה העלמה הרה ויולדת בן", ומפרש "עלמה" במילה "בתולה", ומכאן שרוח הקודש הולידה את ישו (דיאלוג מ"ג ס"ז). יש שיוסטינוס מסתייע בכתובים שאינם מצויים כלל במקרא. למשל, הוא מביא ציטוט מתהלים צ"ו י': "ה' מלך מן העץ" (דהיינו, ישו מלך מן הצלב). בחלקו השלישי של החיבור מובעת הדעה כי בחירת האל עברה מישראל לנוצרים, ולכן הנצרות היא החלופה האמתית של ישראל.

ציטוטים מרכזיים מהדיאלוג טריפון: "יודע אתה, אמרתי, כי את כל אשר אמרו ועשו הנביאים – כפי שגם הוסכם על ידיכם (היהודים) – הם גילו במשלים ובסמלים, ועל כן אין זה קל לכל לתפוס את רוב הדברים, בהסתירם את האמת שבהם באופן שהמבקשים למצוא וללמוד (אותה – טריפון) יתייגעו. והללו אמרו (היהודים): "אכן הוסכם על ידינו". טריפון: האזן נא אפוא – אמרתי, לאשר (בא) אחר כך. הרי משה היה הראשון שחשף באמצעות האותות את מה שנראה כקללה זאת שלו.

היהודי: לאילו (אותות) מכוון אתה?

טריפון: "כאשר העם – אמרתי – נלחם בעמלק ובן נון, אשר נקרא בשם ישו (יהושוע), עמד בראש המערכה, משה עצמו התפלל אל האל בפרשו את ידיו לכל צד, ואילו חור ואהרן תמכו בהן מלמטה כל היום, כדי שלא ירפו בהתעייפו. כי, כפי שנכתב בכתובי משה, אם נתרופף משהו מן התבנית הזאת שחיקתה את הצלב – ידו של העם הייתה על התחתונה ואילו אם היא נשארה במצבה זה – עמלק הובס קשות, והגובר גבר על ידי הצלב.

טריפון: "וכן נראה שההצבה נגד הנחשים שהכישו את ישראל הייתה לישועת המאמינים הודות לתבנית ולסימן (של הצלב), כי היא הכריזה מראש שמכאן ואילך יבוא מוות על הנחש הודות לזה שעתיד להיצלב, ונוסף על כך תבוא ישועה לאלה המוכשים על ידיו והנמלטים אל מי ששיגר את בנו הנצלב אל העולם."

בציטוטים אלו, מנסה טריפון לבסס את טענתו העיקרית כי בואה של הנצרות, סמליה ונציגיה עלי אדמות נחזתה עוד במקרא.

יוסטינוס מתגלה בחיבורו כאחד מנאמניו של פאולוס, והוא אף מקצין את עמדותיו של השליח הנוצרי. אולם טריפון לא שוכנע מדבריו, ויוסטינוס אינו מסתיר עובדה זו. בספר גם מובאות טענות היהודים נגד הנצרות של אותם הימים. בחיבור מצוטטות מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים, שכמה מטפסיו היו בימים ההם מסורסים על ידי הוספות ברוח הנצרות. כן מצוטטים בחיבור לראשונה דברי הבשורות בהרחבה. נשתמרו בו אף מסורות נוצריות של אותם הימים, וגם ידיעות על הכנסייה הקדומה, ולפיכך רבה חשיבותו מבחינת תולדות הנצרות.

החוקרים סבורים שהחיבור משקף בעיקר את המאבק שהתחולל בין יהודים לנוצרים על נפשות הפגנים. הוא ממוען בראש ובראשונה לגויים הקשורים ביהדות ואשר אינם בטוחים לגבי הנצרות. יוסטינוס מנסה לשכנעם לפסוח על היהדות ולעבור הישר אל הנצרות ואז לדבוק בה. לדבריו, היו גם גויים שהגיעו דרך הנצרות אל היהדות ולא להפך. יש בדבריו גם משום עדות למחלוקת בקרב הנוצרים בדבר שמירת המצוות. יוסטינוס עצמו גורס כי לנוצרים ממוצא יהודי מותר לשמור את מצוות היהדות, ואילו לגויים נוצרים אסור הדבר.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

עם מותו של אנריקי הרביעי (1474-1454) החלו פרנאנדו ואיסבל למלוך בקסטיליה ועם מותו של חואן השני מלך אראגוניה ב־1479, הגיעו מלכויות קסטיליה ואראגוניה לידי איחודן הלכה למעשה. אלא שמבחינה יהודית נפתח הדף החדש בתולדות יהדות קסטילה כבר בשנת 1474, ובו נמצא ביטויים ראשונים לדרך שעתידה היתה לכלול ולהקיף את ספרד כולה.

השאלה הראשונה העולה היא אם כבר אז היתה לאיסבל ולפרנאנדו במדינתם תכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי. ונוסף על כך, במה נתבטאה תכנית זו בצעדיה הראשונים. בירורה של שאלה זו ביחס למיעוטים עשוי ללמד כיצד נבנתה תכנית זו החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. בשני המעשים נתבטא שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזו של קסטיליה במיוחד, לקראת אותו חיבור שנעשה בנישואי איסבל ופרנאנדו והשלכותיו על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי יכול היה הציבור היהודי לקוות שעם התבססותו של שלטון יציב תבוא גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע, עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה שהיה תוצאה של אותו שמד נורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזירות קנ׳׳א (1391).

 בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה ופועלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים, בתעמולה אנטי־יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים ואלה שיצאו מכלל ישראל מרצון ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. אלה לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי־אנוסי שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. הם היו רובו של אותו ציבור שהמיר דתו באונס ונסחף במשבר שנתחולל בנפשו. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה על־ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ־ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים כיהודים לכל דבר.' להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה הט״ו והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ומשלטונות הכנסייה והמדינה. הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות, אמנם החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שכפי שנראה להלן, עתידה היתה למצוא ביטוי תקיף למעשים מצד הכנסייה והשלטון בימי מלכותם של פרנאנדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

את ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים יש למצוא עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה טוב היה מצבה של יהדות זו משל יהדות אראגוניה. כאן ניכרת יזמתו של מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו, ולו, בכוחו האדמיניסטרטיבי כממונה מטעם השלטון על יהדות זו לצורכי מיסוי וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים, סמכות ציבורית רבה. בניסיונו לכנס את ה׳מעיינים׳ (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות ניסיון קונסטרוקטיבי מרחיק לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה, שהמסורת מספרת עליו שהיה הולך בחצר המלכות כשהוא לבוש שחורים ובכך ביטא את יחסו ל׳חצרנים׳ יהודים שביקשו לחקות את דרכי הגויים, הגה רעיון גדול בזימון זה של ראשי הציבור היהודי.

מתוך ויקיפדיה

דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) היה איש ציבור ורב ראשי של קסטיליה במאה ה-15. מתקן תקנות ויאדוליד (Valladolid).

היה איש ציבור ורב החצר של חואן השני מלך קסטיליה (14061454). אחראי על המימון הציבורי וביחד עם אלווארו די לונה היה אחראי גם על המינהל בממלכה. היה בן למשפחה עשירה ובעל ידע יהודי וכללי רב. הגן על יהודי עיר ליד אסיחה (Ecija), ביחד עם יוסף נשיא ואברהם אבן שושן, כנגד האשמות של רצח פולחני בפסח. לפי בקשת הקהילות היהודיות של קסטיליה התמנה על ידי המלך בשנת 1432 לשופט ראשי של היהודים ורב החצר.

מיד אחרי מינויו לשופט קרא בנבנשתי לכנס מיוחד (סינוד) של רבנים, משכילים ומנהיגים מכל קהילות קסטיליה בעיר ויאדוליד (Valladolid) בבית הכנסת ברובע היהודי של העיר. הכנס נועד לבחון את החוקים שנחקקו נגד היהודים, להגביר את לימוד התלמוד ולעצור את ירידת הערכים בקהילות. בנבנשתי היה יושב ראש הכנס שהסתיים בהכנה ואישור מסמך שנקרא "תקנה" (קרוי בפי החוקרים תקנות ויאדוליד). המסמך מורכב מחמישה חלקים: הראשון הוראות בקשר ללימוד התורה, השני בחירת דיינים ובעלי תפקיד אחרים בקהילה, השלישי דיני מלשינות ומסירות לשלטונות, הרביעי דיני מיסוי ותשלומים לשלטונות והחמישי דיני לבוש מפואר.

נכדיו גורשו בגירוש ספרד והתפזרו בפורטוגלאירופההמזרח הקרוב וצפון אפריקה. נכדיו ביססו את לימוד התורה בסלוניקי על יד הקמת ספריות גדולות. ניניוהתנצרו והיו סוחרים גדולים ובנקאים בפורטוגל ואנטוורפן. עד כאן מתוך ויקיפדיה

מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על המאזן שעשה בחיי הציבור היהודי, ואלו הם הדרכים לחידוש החיים היהודיים במלכות. התקנות, שנבנו לפי שערים ונתכנו על שם מקום ההתכנסות ׳תקנות וליאדוליד׳ — העיר הראשה של מלכות קסטיליה (העיר הראשה האחרת היתה טולידו) — הן פתח להבנת אותה ריפורמה שביקש להנהיג בקהילות קסטיליה לחידוש חייהן. תפישתם של ר׳ אברהם בנבנשתי ושל מתכנסי ההתוועדות בווליאדוליד היתה כי בקיומן של התקנות, לפי שעריהן, ניתן יהיה לחדש את פני היישוב היהודי בימי המשבר שעברו עליו ולאששם.

וצעד ראשון הוא ארגון החינוך היהודי וחיוב הקהילות באחזקת מלמדים לפי דרגות הלימוד המתבססות על אותם יסודות שהיו מקובלים ונוהגים ביהדות, וזאת תוך יצירת התנאים הכספיים המתאימים. בחינוך ראו המתקנים יסוד ראשון במעלה להשרשת ערכי היהדות בחברה שסכנת התפוררות איימה עליה. לא פחות מן החינוך היה ערכם של שערי התקנות האחרים, כגון: שער המשפט היהודי וסדריו והשער שדן כיצד על הציבור היהודי ללחום בנגע המלשינות שפשה בו ומהי חובתו של הכלל ואחריותו לתשלום המם השנתי לכתר שהיה מוטל עליו. וייזכר גם אחרון השערים הדן בבעיית הלבוש היהודי ובהתגנדרות בלבוש ובתכשיטים, שדרכם נראו חיי היום־יום היהודי בעיני הגויים, ובחובה להימנע מחיקוי דרכיהם. לא בכדי אף גזר השלטון לא אחת בנידון זה.

ר׳ אברהם בנבנשתי מסוריאה ועמו ראשי הציבור היהודי בקהילות קסטיליה קיוו כי באמצעותן של התקנות הללו, שיש לראותן כתחיקה יהודית־פנימית, אפשר יהיה להקים מחדש את הריסותיהן של הקהילות ולבנות מחדש את חייו של הציבור על אשיות מחודשים. אך ספק אם אכן חלה ההתאוששות שקיוו לה.

מתוך ויקיפדיה

תקנות ויאדוליד הן תקנות קהילתיות שחוברו על ידי דון אברהם בנבנשתי (Benveniste) בשנת קצ"ב 1432 בעיר ויאדוליד (valladolid) במרכז ספרד. דון אברהם בנבנשתי היה שר האוצר של המלך חואן השני מלך קשטיליה והרב הראשי מטעם המלך ליהודי הממלכה. מטרת התקנות הייתה לשקם את הקהילות היהודיות בספרד לאחר רדיפות היהודים מאז גזירות קנ"א 1391.

התקנות כללו חמישה פרקים:

לימוד תורה.

מינוי דיינים וראשי הקהל.

דיני מסירוֹת ומלשינות‏‏. לראשי הקהל הייתה סמכות לדון, אפילו דיני נפשות. סמכות זו חלה גם על מעשי המלשינים, שכונו בשפה הספרדית הקסטיליאנית במונח העברי: malsinar.

מיסים ועבודות ציבוריות. מס שנתי הוטל על ידי השלטונות על הקהילה. אופן הטלתו על חברי הקהילה היה מבוסס על הונם ונקבע על ידי פרנסי הקהילה.

הגבלת המותרות במלבושים ובמשתאות. הגבלה הייתה חשובה בארץ בה היה נהוג לערוך אירועים משפחתיים מפוארים.

התקנות היו בתוקף עד לגירוש ספרד. הגולים שיצאו את ספרד נטלו עמם את התקנות וכך לדוגמה, נכדיו של דון אברהם בנבנשתי דון יהודה בנבנשתי ודון שמואל בנבנשתי הקימו ספריות גדולות וקידמו התקנות בקהילת יהדות סלוניקי שביוון. גם קהילות המגורשים מספרד במרוקו אימצו אותן. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

ממחצית המאה הט״ו ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי־יהודית ואנטי־אנוסית שנכרכו יחד כאילו נתקיימה מזימה שניזומה על־ידי היהודים והאנוסים להביא כליה על הנצרות על־ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים, כאשר האנוסים הם השליחים לכך. אלו היו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי. עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים (1453) שבה ראו היהודים ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון לקיום תככים בין־לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת שנתקיימו בלא יהודים. את הרעיון הזה הביע בכתובים הנזיר האובסרבנטיני אלונסו די אספינה, בספרו ׳מבצר האמונה׳.

גירוש ספרד-ח.ביינארט…שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד 

מפת גירוש ספרד

גירוש ספרד-ח.ביינארט

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזירות קנ״א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהוטלו עליה על־ידי פרנאנדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 וויסנטי פרר. בימי יורשו, אלפונסו הנאור (1416-1458 ;Alfonso el Magnanimo), שאמנם ביטל מקצת מן הגזירות, לא היה כוחה של יהדות זו עמה כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה סרגוסה נשתבשו, ונתמעט יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי עם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: ׳החייטים שופטים והרצענים דיינים׳. ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו אישיות מנהיגה, ותנאי קיומה היו קשים עד לגירוש.

שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

תולדות חייו

שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי בכדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו.‏ בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו.‏ הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.

המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (14141413) החלישו את כוחה של יהדות ארגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: "וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים, "וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים"

מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאיהלכה.‏ היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: "במותי ימותון ידותן והימן".[דרוש מקור] ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך. בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה.‏ שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.‏

עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:

 

(שורה 14) "הָרִאשׁוֹן מֹשֶׁה עָפְיָה הַמִּתְנַשֵׂא לְכֹל… עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְּיֹשֶׁר"
(שורה 24) "וְהַשֵּׁנִי אַבְרָהָם אַבִּיוּד … שְׁפִיפוֹן עֲלֵי אֹרַח וְעָרוּם כַּנָּחָשׁ"
(שורה 31) "וְהַשְּׁלִישִׁי דּוֹמֶה לְעוֹרֵב וְכוּשִׁי הוּא מֹשֶׁה בֶּן-יִמִין… גֹלֶם בְּלִי צוּרָה".‏

 

נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.

במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת,  בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

   " גירוש ספרד " חיים ביינארט

אנריקי הרביעי מת ב־ 11 בדצמבר 1474 ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה שהיא המולכת בקסטיליה; עמה עלה על כיסא המלכות בעלה פרנאנדו. ר׳ יעקב אבן נונייס שימש אז כרב החצר, (Rab de la Corte) ונשארה ממנו תעודה חשובה של חלוקת מסי המלכות בין קהילות ישראל בקסטיליה. ככל הנראה הלך ר׳ יעקב לעולמו בשנת 1476. לזמן מה ירש אותו וידאל אשתורי כרבן של קהילות צפון קסטיליה (בורגוס בכללן), אלא שאברהם סניור הצליח להשיג את ביטול המינוי והוא נתמנה בזכות קשריו עם המלכה איסבל לרב החצר. הוא היה אחרון רבני החצר של קסטיליה, ועם זאת אחרון היהודים שחכר כחוכר מסים עליון את מסי המלכות. נאמנותו לאיסבל, שאותה הכיר בימי גלותה לסיגוביה במצוות אחיה אנריקי הרביעי, היתה ללא עוררין, והיא הכירה בכך. סופו מעיד על דרכו.

כאמור, היו לציבור היהודי בקסטיליה תקוות שעלייתם של איסבל ובעלה פרנאנדו יביאו לו שלום ושלווה. ברם, כפי שייראה להלן, היו חשבונותיהם של המלכים ברורים להם וביחס לקהילות היהודיות ואלה נתבררו כשונים לחלוטין מן התקוות שתלו בהם היהודים. בשנת 1475 הצליחו המלכים להכניע מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה המכונה לה בלטראניחה — בתו של אנריקי הרביעי), שאליו נתלוותה פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה, שיצא להגן על נישואי אפונסו החמישי מלך פורטוגל לחואנה. בניצחון פורטוגל היה מתממש איחוד מדינה זו עם מלכות קסטיליה, אלא שהצלחת צבא קסטיליה הזימה תקווה זו. מניצחון זה ואילך נתפנו פרנאנדו ואיסבל לעריכת סדר בממלכתם.ב־19 באפריל של אותה שנה נתחדש קיומה של ה׳הרמנדאד הקדושה׳, אותה ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי שהפך להיות אחד היסודות האיתנים שעליו הושתת שלטונם של פרנאנדו ואיסבל." חייבים אנו להדגיש שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שלעולם לא ישמש יהודי גזבר שלו, והנה דווקא אברהם סניור נתמנה לתפקיד זה. על המסדרים הצבאיים של קסטיליה, שגילו עצמאות רבה בקיומם ואשר שלטו על שטחי קרקע גדולים במלכות, כפתה איסבל את קבלת מרותה והיא אף הצליחה להעביר את הפיקוד העליון על מסדר סנטיאגו לבעלה פרנאנדו ונטלה אותו מאלפונסו די קארדינאס. הכתר צעד צעד נוסף לריכוז השלטון בידיו.

לשני כינוסי קורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל, עיירת מולדתה של איסבל, בשנת 1476 ; השני בשנת 1480 בעיר טולידו. דומה, ויש להדגיש זאת, שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, כאשר לא נתקיימו דיונים בענייני היהודים במסגרת הקטאלנית־אראגונית־ואלנסיאנית. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרנאנדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה. אראגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן, עד 1479 מלך בה אביו של פרנאנדו, חואן השני (1479-1458).אף יש להוסיף שלא היה שוויון מספרי מבחינת האוכלוסין בין שתי המדינות.

 מכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס של 1476 נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים, ויוצגה בו שורה של ערים ליד נציגי הכמורה ומעמד האצולה. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית, אלא שעל מנת שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של 1462, שנתכנס בטולידו ולפיו הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או כפי שההחלטה קבעה ׳אונאת ריבית׳(fraude de usura). חשיבותה של החלטה זו היתה בהכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. ועתידה עובדה זו למצוא את ביטויה בחיסול ההדדי של החובות בזמן הגירוש. קיומו של האשראי, או בלשון עממית, ההלוואה בריבית, לא העיק למעשה על השלטון עצמו. בקורטס הוא היה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בשטח זה ולזכות בדרך זו לאהדת דעת הקהל. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות לזמן או לצמיתות.

אף בקביעת חובת הסימן היהודי ובחידושו על־ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה היענות לתביעות הכנסייה ברוח החלטות הוועידה הלטירנית הרביעית(1215).כאן עלינו להעיר שאף מן הצד היהודי, כפי שכבר הועלה לעיל בציון תקנות וליאדוליד, היה עניין בקיומן של הגבלות בלבוש בשאיפה לקיום חיים יהודיים בצניעות וכדי שלא לנקר את עיני הציבור הנוצרי. ברם, אף כאן נמצאו חריגים, כגון אלה שהשיגה משפחת אברהם סניור לפטור מן הסימן וכפי שהקלו ביחס לגובי מס יהודים להגנה עליהם מפני שודדים בדרכים. לשלטון היו אפוא ׳מיוחסים׳ שזכו לפטור מלשאת את הסימן, ואלה יצרו אפליה יהודית פנימית לגבי רוב מניינו של הציבור היהודי שלא זכה ליהנות מיחס מיוחד זה. אבל העובדה שהמלכה איסבל נתבקשה על־ידי תומס די טורקימדה, בתזכירו המיוחד, לחייב בצווים את קיום נשיאת הסימן(זאת בנוסף על כמה בקשות שביקש ממנה), מלמדת שאת צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק, לא הקפידו לקיים. על שתי ההחלטות יש לומר שהיתה בשתיהן מעין הסטה הצדה של הבעיות והלחצים שבאו מלמטה במדינה מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראים הדברים שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. טבעי אפוא שישימו פניהם אל אנדלוסיה. מסע זה מטבעו חייב תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרנאנדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיר דומיניקני בשם אלונסו די אוחידה (Hojeda) ותיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, כאשר האנוסים מתייהדים בפומבי בהשפעתם של יהודים. ואין זה מתקבל על הדעת שפנייתו היתה ספונטאנית וכמוה ההיענות לה מצד פרנאנדו ואיסבל, לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו די אספינה.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

גירוש ספרד-ח.ביינארט

 את היענות הכתר לפנייה זו יש לראות כהצהרה פומבית והכרה בעמדתה של קבוצה מיליטנטית בכמורה בכל הנוגע למצב הדת במדינה, ואישור ברור שהמביאים להתערערות האמונה הם האנוסים המתייהדים ומדריכיהם ויועציהם היהודים. אין לשער כלל שהכתר הופתע כששמע לראשונה באותו מעמד על מצב הדת במחוז ובעיר סביליה. אין לדעת מי ומי היו באותו מעמד, בין אם נמנו על פמליית הכתר או על חבורת הנזירים שהופיעה עם אלונסו די אוחידה. ללא דחיות נשלח שליח אל האפיפגירוש ספרדיור סיקסטוס הרביעי ברומא על מנת לקבל ממנו הרשאה למסד חקירת מינות לאומית בסביליה, בעלת סמכות על כל ספרד, כאשר מקום מושבה המרכזי תהיה עיר זו. הרשות ניתנה ב־1 בנובמבר 1478 וקסטיליה קיבלה מחדש את מרותה של האפיפיורות.

היה אפוא בפניית הכתר צעד מחושב מאוד ליצירת מוסד שעם התבססותו יהא חולש על ספרד כולה. קסטיליה הנמרצת גילתה את עצמה וכוונות המלוכה נראים אפוא בעין.

על־ידי ייסוד בית דין לחקירת מינות לפתרון שאלת אמונתם של האנוסים המתייהדים הניחו הכתר ועמו חוגי הכנסייה, יוזמת המעשה, שהנה יוכלו לפתור את שאלת ההשפעה היהודית על האנוסים, שמחמת אימת הדין ינתקו עצמם מאחיהם היהודים וימחקו את זכר עברם היהודי. במעשה זה חשב הכתר שהנה בידיו אמצעי שיעמוד לשירות הדת ולשירות המדינה כאחת. ואם כי בהקמתה של האינקוויזציה ראה השלטון שבידיו מכשיר לקיים את טהרת הדת בתחומי שלטונו, הנה כוחו וסמכותו של המוסד לא הוגבלו לתחום הדת בלבד. במדינה שלא נתקיימה בה אחדות פוליטית היתה הדת אמצעי שאמור היה לבטא את האחדות, במיוחד כאשר לא היה קיים כל קו מפריד בין הדת והמדינה. נהפוך הוא, השיתוף ההדדי בין הדת למדינה הוא שסייע ליצירת האחדות הזאת. טבעי אפוא שהתייהדותם של האנוסים ועמהם היהודים עצמם, הם שעמדו לשטן בדרך לאחדות זו. לכן יש לראות כצעד ראשון למימושה של גישה זו את מינוים ב־27 בספטמבר 1480 של שני האינקוויזיטורים לשמש בסביליה, חואן די סן מרטין ומיגל די מוריליו. בהם התחיל אפוא גיבושו של התהליך, ובידיהם הופקד ארגונו של בית דין האינקוויזיציה הלאומית בספרד. אלא שצריכים היו לעבור מיום מינוים ב־1480 עד לראשית פעולתם ב־1 בינואר 1481 חודשים רבים. ראשית זו גם התבטאה בהוראה שנשלחה אל האצולה לסור למרותם על־ידי איסור מתן מחסה לאנוסים־מתייהדים בורחים, שאם יסייעו להם יהיו נידונים כמגינים ומסייעים לכפירה.

במקביל לכך נקט הכתר צעד נוסף: הוראה להפריד במגורים בין יהודים לאחיהם האנוסים־הנוצרים. ב־27 בדצמבר 1477, בימי שהותם של פרנאנדו ואיסבל בסביליה, נצטוו הקורחידור וראשיה של סוריאה להוציא אל הפועל את העברת יהודי העיר מבתי מגוריהם שבין הנוצרים אל השכונה היהודית, וכדברי הצו: ׳שיעברו אל השכונה היהודית והמקום שנקבע להם ויש להם [למגורים]׳. ואם אין להם מקום למגורים בנפרד, נאמר שם, שייקבע להם מקום כזה, ולאחר שהצו יוצא אל הפועל אסור על העיר להסכים שיהודים יגורו בינות לנוצרים. בכך אמרו: ׳נעשה שירות לאל ותתעלה אמונתנו הקדושה׳. ברי שקיומו של צו זה היה תלוי בהיענותה של הראשות העירונית ללא כל דחיות וטענות. ורשאים אנו להניח שהיו לכתר ספקות בכך ועל כן נתמנה איש ביתו של הכתר, וילאסקו די קסטרוורדי, לצאת לסוריאה ולפקח על קיום הצו.

על מה שהתרחש בסוריאה אנו למדים בצו שניתן ב־15 במארס.1480 לאלקאידי של המבצר היה עניין להעביר את היהודים למבצר ולכך התנגדו הרחידורים וראשות העיר שדרשו להושיבם בשכונה נפרדת. לפי שטח המבצר יש לשער שהקהילה לא היתה גדולה במיוחד, אבל ברור שעד לאותו צו לא בוצעה ההעברה, והקהילה מכוח עצמה פנתה להכרעת הכתר מחשש שיוטלו עליה קנסות ועונשים על שלא עברה למקום מגורים חדש. תגובת הכתר היתה שיש לקיים את ההפרדה ללא כל דיחוי. הוראה זו עלתה בקנה אחד עם החלטת הקורטס של טולידו ב־28 במאי 1480.

נראים הדברים שהכתר לא הסתפק בהפרדה זו, שיש לראותה כסנונית ראשונה. ב־26 באוגוסט 1478 הורו פרנאנדו ואיסבל על ביצוע הפרדה במגורים גם בקאסיריס. הצו אמור בלשון בוטה. ׳בחוקי המלכות שלנו ולפי הקאנונים הקדושים נאסר על היהודים והמאורים לגור בין הנוצרים ושיהיו להם שכונות נפרדות ובתי תפילה נפרדים׳. הכתר הוסיף והורה שיש לאפשר ליהודים לקנות מגרשים ובתים במחירים מתקבלים על הדעת ולבנות בשכונתם החדשה בתי כנסת (כזו היתה ההוראה גם למוסלמים). היה זה מעניינו של הכתר שחילופי המגורים יקוימו מבלי לגרום לשערוריות. הסיבה לכך מובנת מאליה, שהרי זה מקרוב השתחרר השלטון מאי־הסדרים שפרצו כתוצאה מהתמרדות אצילים והמלחמה בתומכיה של חואנה לה בלטראניחה וצבא פורטוגל. הצו מדבר ב׳הפסקת אי־הנעימויות וחוסר הנוחיות שיש לנוצרים בגלל המגורים הללו׳. ברורה גם הכוונה להכביד על חיי היהודים שיצאו משכונות מגוריהם ויוקם החיץ במגע בין היהודים לאותם נוצרים (קרי אנוסים) שימשיכו לגור בשכונת המגורים הישנה של היהודים.

אף בסביליה עצמה ננקט צעד דומה לזה, ועליו אנו לומדים מצו הגנה יחסית שהמלכה איסבל נתנה ב־8 בדצמבר 1478 ובו פרסה את חסותה ונתנה הגנה ליהודים שעברו לגור למקום הקרוי.Corral de Xeres נמצאו באותם ימים אנשים שנטפלו אל היהודים וביניהם גם קבליירוס שביקשו להשתלט על בתי היהודים. מסתבר שזהו מקום המגורים שממנו גורשו יהודי סביליה כאשר נתפרסם צו הגירוש מאנדלוסיה ב – 1483.

ודומה שיש למצוא ביטוי לגל ההפרדה גם בניסיון לנשל את יהודי קסטיליה מבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הקברות שהיו ברשותם. נגד ניסיון זה, שנעשה בשנת 1479, טען המורשה מטעם הקהילות יעקב קאצ׳ופו, ב־10 בספטמבר 1484, למען קהילת סיגוביה שנושלה מבית הכנסת, בתי המדרש ובית הקברות שלה. הכתר הוציא את האיסור ב־9 במארס 1479, משום שראה בצעד זה שנקטה העיר פעילות עצמאית של הערים ואותה רצה למנוע עם התבססותו בשלטון, בצעדי הצנטרליזציה הראשונים שלו.

כשהגיעו ימי התכנסות הקורטס בטולידו במאי 1480 יכול היה הכתר להצביע על עוד צעד בהפרדה במגורים בעיר קורדובה. ב־19 במארס 1480 נצטוותה העיר להוציא את ההפרדה אל הפועל. אבל פרטי הפרדה אלה לא התחוורו לנו, ייתכן על שום סמיכות כינוס הקורטס בטולידו.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

גירוש ספרד

איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים בקורטס שהתכנס בטולידו באביב של 1480. ברם, ב־28 במאי 1480 נתקבלה ההחלטה על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים. סעיף 76 בהחלטות הקורטס קבע והביע את קו השלטון בנידון זה, כך לשונו:

כיוון שמן השיחות הממושכות (continua conversation) והחיים בצוותא של היהודים והמאורים עם הנוצרים נגרמים נזקים גדולים ואי־נעימויות, והפרוקורדורים [מורשי הערים] ביקשו מאתנו שנצווה לתקן בעניין זה, אנו מצווים ופוקדים על כל היהודים והמאורים של כל הערים, העיירות והמקומות במלכויותינו, יהיו אלה של הכתר (realengos) או שטחי בעלות (behetrias), או של המסדרים, שטחי המנזרים (abadengos), שהשכונות שלהם תהיינה נפרדות מאלה של הנוצרים, ולא תהיינה משותפות. וזאת אנו מצווים להוציא אל הפועל תוך שתי השנים הבאות, החל מן היום שבו יתפרסמו החוקים ברבים מטעם חצרנו. וכדי לקיימם בכוונתנו למנות אנשים נאמנים שיפעלו לצורך זה, בקבעם את המגרשים, הבתים והמקומות שבהם יוכלו לגור כראוי ולעסוק במקצועותיהם במגע עם הבריות: ואם במקומות האלה שייקבעו להם אין ליהודים בתי כנסת ולמאורים מסגדים, אנו מצווים על האנשים שיתמנו לשם כך שייקבעו זאת באזורים שיוחלט עליהם באותו מספר ובאותו גודל של שטחים כדי שהיהודים יוכלו לבנות בתי כנסת והמאורים מסגדים, כפי שהיו להם במקומות שאותם עזבו. והם לא יזדקקו מכאן ואילך בבתי הכנסת והמסגרים שהיו להם קודם לכן.

 וליהודים ולמאורים אנו מתירים למכור למי שיירצו את בתי הכנסת והמסגרים שעזבו מאחוריהם, להרוס אותם ולעשות בהם כפי רצונם, כדי לבנות ולהקים אותם מחדש כפי שהיה להם קודם לכן, במגרשים ובמקומות שייקבעו להם. והם יוכלו לעשות זאת בלי הפרעה כלשהי ומבלי שיהיו נתונים על כך לכל עונש או קנס. ובזאת אנו מצווים על האנשים שיתמנו לכך שיכריחו את בעלי הבתים ובעלי המגרשים ששם ייבנו בתי הכנסת, המסגדים ובתי המגורים שיימכרו אותם ליהודים ולמאורים האמורים במחירים מתקבלים על הדעת, שאותם יעריכו שני שמאים, אחד שייבחר מצד הנוצרים הנוגעים בדבר ושני שיתמנה מצד היהודים לצורכיהם ולמאורים לצורכיהם, שיתחייבו בשבועה שיישבעו לפני כן, שיעשו את הערכתם בנאמנות ובלא משוא פנים, ואם יירצו יקבלו מידע מן הפקידים, כדי שיוכלו להעריך כראוי את אשר יתבקשו לעשות.

ואם השניים לא יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, אזי אותו שליח או אותם שליחים יתכנסו עם הממונים על־ידי הצדדים ובשבועה שיישבעו שייפעלו בנאמנות ובלא משוא פנים בהערכה שיעריכו את שווי המגרשים והבתים. ואת אשר השלושה ייקבעו יקוים ואותו [סכום] ישלמו בעדם.

 ואנו מצווים על קהילות היהודים ועדות המאורים שכל אחת מהן תפעל בהפרדה זו בקפדנות וייתנו הוראה מתאימה שתוך אותו פרק זמן של שתי שנים יוציאו אל הפועל את הקמת בתיהם שהוקצו להם בהפרדה ויגורו וייחיו בהם.

 ומכאן ואילך לא יהיו להם מגורים בין הנוצרים ולא בשום מקום אחר מחוץ לאזור ולמקומות שייקבעו להם כשכונות היהודית והמאורית, תחת כפיית עונש שכל יהודי או יהודייה, מאורי או מאורית, שמכאן ואילך יימצא שהוא מתגורר מחוץ לאותם אזורים, שיאבד מעצם המעשה את רכושו, שיוחרם לטובת אוצרנו, והוא אישית יהיה נתון לחסדנו, וכל שופט יוכל לתפסו בגופו לפי סמכותו, בכל מקום שבו יימצא ויישלח אותו אסור לחצרנו, על חשבונו [של הנתפס] על מנת שאנו נעשה מצווה לעשות בו וברכושו, כפי שייראה לחסדנו. ושום התחייבויות שייעשו לטובתם אין להן ערך ולא יענו להם בכל מה שחייבים להיענות להם, ושום אדם בל יבוא אתם במגע עסקים. ואנו מצווים על אדוני הערים ומפקדיהן, העיירות והמקומות באזורי בעלויותינו, המסדרים, שטחי הבעלות (behetrias) והמנזרים שמיד יציינו ויצוו לציין כל אחד במקומו ובאחוזתו, את המקומות, הבתים והמגרשים בשביל בתי הכנסת והמסגרים והבתים הדרושים להם, באופן שבאותו פרק זמן של שתי השנים תיעשה אותה הפרדה, והיהודים והמאורים יגורו נבדלים, כל אחד במקומו שלו, תחת כפיית עונש שאותם אדונים ומפקדים יפסידו את הכספים שיגיעו להם לפי הרשום בספרינו ולפי הפריבילגיות שלנו.

בהכרעה זו נקבעה נקודת המוצא של הכתר והקורטס לקביעת קו בפוליטיקה הפנימית כלפי שני המיעוטים במלכות: היהודים והמאורים. העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים האלה. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי אפילו מבחינה מספרית בהשוואה לציבור היהודי. הציבור היהודי שסבל קשה מן ההמרות בהמון, ערכו הסגולי עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, ומה גם שעיקרו של היישוב המוסלמי היה בדרום־מזרחה של ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד. בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת והוא עצמו הפך להיות עושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.

גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.

ספק גדול אם ציבור זה ידע מה צפוי לו בשלהי המאה הט׳׳ו. אבל כאשר נקרא לעמוד במבחן, מבלי שיכול היה לשער מה טומן לו הגורל אינקביזיציה 0002בחובו, הוא נטל בידו את מקל נדודיו באמונה בבוראו שהעמידו בנסיון. כל יוצא בגירוש הוא שביטא גם את אמונת הכלל.

בנוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, שתי שנים (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה הי״ד ובראשית המאה הט״ו בהשפעת ויסנטי פרד), יש להצביע על מינוים של ׳מבקרים׳(visitadores), שנשלחו לעריה ועיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתחול במלכות שעליה יש לפקח. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן עליהן יהיה לקבוע את מקומן של השכונות החדשות לפי האינטרס המקומי ובדעה אחת עם אותם מפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה.

 בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר. השמאים שייתמנו להערכת הבתים שייעזבו על־ידי היהודים (והמאורים) על מנת שהשכנים היהודים יוכלו לעזוב את בתיהם הישנים, לרכוש חדשים במקומם, לשכור אותם או לבנותם מיסודם, תפקידם היה חשוב להצלחת המשימה, וזאת כאשר אחד מהם היה יהודי, ויהודי המקום לא יוכלו אפוא לבוא בטענות על אפליה. משימת היערכות גדולה הוטלה על הערים, העיירות והיהודים בעת ובעונה אחת, במיוחד גם לגבי שטחה של השכונה החדשה ומיקומה הטופוגרפי, שלהם נודעה חשיבות רבה: היכן ייקבע אתרה של השכונה, אלו יהיו רחובותיה וגבולותיה, היכן ייבנו שעריה ובאלו בתי נוצרים יגבלו בתי יהודים, היו צריכים להיקבע באחריות מקומית ועל דעת שליחי הכתר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תתלווה בשכונה הישנה בעזיבת נכסי הציבור היהודי: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיוצא באלה בנכסי הציבור היהודי (והמאורי במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם. הצד השני של מטבע זה הוא במציאת מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם, וכאן מדובר ברכישה בלבד, בבנייתם מחדש של המוסדות האלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים על כך. החלטת הקורטס קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

על נקלה אפשר לתפוש את עומק המהלומה.שהונחתה על הקהילות היהודיות. וענייננו כאן הוא רק בהן ובבעיות שנתעוררו בעקבות קיומה של החלטת הקורטס, שכן לא היה בדעת הכתר שהחלטה זו תישאר בגדר אותן החלטות ש׳מצייתים להן ואין מקיימים אותך  (obedecer y no cumplir).   מבחינת המעשה הותרה הרצועה לרשויות המקומיות להכביד על היהודים ולערוך עם הקהילה חשבון של ימים עברו, כאשר לצדן של הרשויות עמדו גם אזרחים נוצרים שההסדרים החדשים פתחו לפניהם פתח לרווחים ולטובות הנאה. מעצם שאיפתם לטובת הנאה חומרית יכלו תושבים ליהפך לשותפים פעילים ומשגיחים בפועל על קיום הצו בכל חומרתו. לא בכדי נמצאו אזרחים שפנו אל שלטונות המדינה והתלוננו על אי־קיום צו ההפרדה או על רשלנות בהוצאתו אל הפועל. היהודי שנדחק ממקום מגוריו הוא ששילם במילואו את מחיר ההפרדה במגוריו.

למכת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת על אמצעי קיומם של היהודים שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות. אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונת מגוריהם החדשה, שהרי ביקש הצו להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. לא די בכך שלא תמיד הגיע שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לערך שוויו של הבית בשכונה החדשה אם נעשתה עיסקת חליפין בבתים, ומסתבר שבעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו יותר מן הקונה משוויו של הנכם, על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש בסכום שנדרש לרכישת הבית או הבתים; אם אין בידי הדייר החדש האמצעים לכך, הקהילה היא שצריכה היתה לשלם את ההפרש. יוצא אפוא שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, כאשר ספק הוא אם בידי ראשות הקהילות היו הכלים להגבות את חלקן בנכס על־ידי שכירות. כל שהכתר עשה הוא שהתיר לקהילות להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי הרכישות הללו.בכך אפוא נוסף לחץ כלכלי על הקיום היהודי. כל מערכת החילופין הוטלה על ראשויות הערים והעיירות והקהילות, כאשר אחריותן של אלו גדולה פי כמה וכמה, הן ביחס לצורכי הכלל והן ביחס לצורכי היחיד היהודי. למעשה, ייזכר שלא הספיקו לצורך זה שתי השנים שנקבעו, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה הט״ו. גם עצם הגרירה היתה הכבדה על חיי הציבור היהודי, שכן היתה הקהילה, החל בשנת 1482, אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה, כפי שעוד ייראה לקמן. שאלת המגורים בשכונות היהודיות החדשות מצאה את ׳פתרונה׳ הסופי בגירוש הכללי של שנת 1492. הפרדה זו במגורים, אם כי רשמית ביקשה לכאורה לבצע הפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, היכתה קשה את הציבור היהודי גם מבחינת קיומו הממשי.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר