רבני מש. מאמאן לבית הרמב"ם


עם ר"ם שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו

הרה"ג המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל זיע"א

הרה"ג המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל זיע"א

תודתי נתונה להרב אברהם אסולין הי"ו אשר נתחח לי את הספר הזה כמתנה והתיר לי לפרסם את דבר הספר באתר…

עם ר"ם

שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו

הרב ד"ר רפאל ממן

ספר עם ר"ם – הספר מוקדש לע"נ

אותו צדיק יסו"ע, הרה"ג המופלג בתורה וביראה כאחד הראשונים אבן הראשה, בוצינא קדישא

כקש"ת וכמוהר"ר המלאך

רפאל עמרם מאמאן,זצ"ל וזיע"א

ע"י בנו ממשיך דרכו, הגאון המפורסם לש"ט ולתהלה

מרן הרה"ג יהושע מאמאן שליט"א

חבר ביה"ד העליון לערעורים – ירושלים

וע"י נכדו, הנושא את שמו בגאון ובחרדת קודש

הרב ד"ר רפאל עמרם מאמאן שליט"א

מחבר הספר

עם סיום הדפסת הספר מצאתי קונטרס עתיק, בספרייתו שלי מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, בו מועתק תוכן החלום דלהלן, ועל כן הדפסתיו כאן]

להלן מובא חלום אשר לם מו"ז הגאון הקדוש, המקובל האלהי, המלאך רפאל בן מאמאן זצוקייל, המתואר על ידו, בכתב ידי קדשו, כמחזה נבואי ממש, הלקוח מספרי הנביאים, על עולם הבא ותחיית המתים, דבר הממחיש לנו את גדלותו האדירה וקדושתו השמיימית, כאיש אלקים ממש.

וכה דבריו מילה במילה:

חלום חלמתי

ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים

הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.

[1]             כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.

[1]             כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.

ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת  שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.

וכה דבריו מילה במילה: חלום חלמתי-המלאך רפאל בן מאמאן זצוזק"ל

וכה דבריו מילה במילה:%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9d

חלום חלמתי

ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים

הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.

[1]             כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.

[1]             כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.

ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת  שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.

וירע בעיני מאד ואבכה ואתמרמר על איבוד האילן. ויאמר אלי האיש: אל ירע בעיניך, עוד ישוב ויפרח כבראשונה. ויעברו ימי בכיתו, ויגדל האילן הלוך וגדל כאשר אמר אלי. ויאמר אלי האיש: שוב קח לך מלא העומר מים מן הראש השני ושליש העומר עפר מן העפר אשר ראו עיניך ותנם בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון אשר הראית, ואוסר: אהה אדוני, ייכתב לשוב ממחשבתו, כי איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתו, פרחיו וציציו. ויאמר: לא, כי כן תעשה. ואעשה כן. וימס האילן ויגדל כבראשונה. ויוסף דבר אלי עוד האיש לאמר: קח לך מלא העומר מים מן הראש השלישי, ושליש העומר עפר אשר ראו עיניך, ותן בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון, כי כן משפסו נחוץ פעמיים שלוש עם גבר, ואעשה כן וימס האילן. ויהי אחרי כן ויגדל, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד יותר סכל אשר לפניו, ויהי האילן נחמד למראה, ותמה הוא לעיניים, ואשמח מאד על המראה. אני טרם אכלה לספר מעוצם האילן ותוקפו ויופיו והנה חכם אחד פילוסוף ארכו אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי ביצת בר יוכני נפלה על האילן, ותשחיתהו ותפילהו ארצה ואלך ואגידה אל האיש אשר נראה בראשונה במראה, ויאמר אלי: אל תירא, כי אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח, ועשה קציר כסו נטע, אך חזק ואמץ, ולך קח לי משם מן האילן חלק מחלקיו והביאהו אלי והשאר הניחהו שם בתוך הצנצנת ושב ורפא לו.

 כשומעי הדבר הזה ואעוף בעולם בטיסה אחת, מיכאל באחת, ואלכה אל האילן חלק מחלקיו הבאתי אליו והשאר הנחתיהו שם בתוך הצנצנת כאשר אמר אלי. ויאמר אלי: הנבא בן אדם על האילן אשר בצנצנת ואמרת אליו: הנני אליך האילן הגדול הרובץ בתוך הצנצנת, הנה שברתי את גאון עוזך ורום לבבך, ולא נכנעת ספני, לכן הנני מביא עליך מבול לשחת ושחתך, ונבאתי כאשר צוויתי ויהי המבול על האילן ששה ימים, וימח את האילן ויהי לסים, ויוסף עוד האילן הכבד את לבו, ויהי ביום השלישי השישי" ויאמר אלי האיש: הנבא בן אדם ואמרת אליו: הנני נשפט אותו בתנור עשן ולפיד אש מתלקחת. ונבאתי כאשר צוויתי, והנה תנור אש מתלקחת תחת הצנצנת, וירתחו המים אשר בצנצנת עד עלתה רתיחתם השמימה, כי נכנסה בהם אש רותחת, וישרפו את האילן ויצרפו את עפרו כצרוף כסף הטוב, והיא הנשמה שבו, והביאו עמהם והעלוהו עסהם, וחילק עץ הדעת טוב ורע, שהוא הגוף והנפש, הורידו אותו לתחתיות ארץ, וישכב וירדם. ויהי אך יצא יצאתי לטייל בבקעה, ויסתר האיש מנגד עיני, ואבקשהו ולא נמצא, ואעתר אל הי ואוסר: אהה הי אלקים, איש האלקים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לפגר המת הזה להחיותו, וישמע הי בקולי, ויבא איש האלקים ואני יושב בבקעה ואומר אליו עתה יבא דבריך, מה יהיה משפט הנער הזה ומעשהו, ויאמר: הגישה לי כלי ואגישה לו את הכלי ויער את המים הרוחניים שבצנצנת אשר הנשמה בהם אל תוך הכלי וישכן מקדם לכלי את להט החרב המתהפכת לשמור את מים החיים , וישאר הגוף והנפש בתוך הצנצנת, ויאסר אלי:

בן אדם, הנה שני דייני גזירות אלו שניהם אוחזים בטלית, זה אוסר: אני לא פעלתי און, כי הנפש החיונית היא הפועלת אם טוב אם רע, והנפש אוסרת: כי הגוף החומר העכור הוא הפועל, כי הנפש לבדה טובה היא, ומן הטוב לא יצא כי אם טוב, לכן כה תעשה להם לטהרם, קח נא את שתיהם, הגוף והנפש, דוגמת החיגר והסומא, ובא במשפט אותם בתנור אש תחתם עד אשר תפריד ערובתם, ואעשה כן, ואתנם בתנור אש ויקבלו עליהם את הדין, ואביט אל תוך הצנצנת, ואראה והנה הנפש מבצבצת ועולה מתוך הגוף, ותעל ותשב על גבי הגוף, כמלכת שבא במלכותה, זכה ונקיה, לבנה ברה מאירה כישפה בעייש זוהרת, והגוף חשך משחור תארו עמד כעב שחורה תחתיה מושחרת ואליו קרא משורר בכתר מלכות ועטרת, ותחתיה תעמוד הבהרת. ויאמר אלי האיש: הנה הראיתיך בעיניך יום הדין הגדול ותחיית המתים, ועתה בא ואראך עולם הבא, הארץ החדשה אשר אני עושה, צדיקים יושבים בה ועטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיוה ואורה כאוכלי המן במנוחה, ונסו יגון ואנחה. ואומרה: אמצא חן בעיני אדוני, ויאמר אלי: קח את הגוף השחור ונטה את ידך עליו והשליכהו באחד הגאיות ובאחד הפחתים כי הוא שאור שבעיסה המעכב, וקרא עליו את הקריאה בקול גדול ובפה מלא, ואקח אותו ואשליכהו ואקרא עליו את הקריאה, כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה, ויקח האיש את הנפש הזכה הברה המאירה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת אחר נפילת ביצת בר יוכני ההדורה, וישימם בכף מאזנים, ויהי משקלם בין שניהם משקל כוכב אחד עדי עדיים, ואתן אל הצנצנת אל תוך הנפש ותהי לו לארץ קדושה וטהורה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת, זרע בתוכה לברכה, ערוכה בכל ושמורה, וישא עיניו וירא את הכלי אשר בו המים החיים אשר הגשתי אליו, וימצא בו זי כוכבי לכת עם ראש התלי, וזנבו קבועים בו, ויקח מהם את שבתאי ואת צדק ואת כוכב, ויחברם שלושתם כאחים בהתאחדם, ודמות פניהם פני אדם, וישק בהם את האילן השקאה רבה בלב שמח ובקול ערב.

 וימח האילן וכל אשר בתוכו חזר שחור כעורב. בראותי זאת צעקתי בקול צירים וצרה, עד נתפקקו כל חוליות שבשדרה, קראן לי מרה, סבור הייתי לראות האילן בעליזות, ועתה בשל מי הרעה הגדולה הזאת. ויאמר אלי האיש: הקשית לשאול דבר הנפלא מעין כל הדורות, אין לך עסק בנסתרות. ואומר: דבר אדוני, כי שיח וכי שיג יש לי, וכל רז לא אניס לי. וישיבני, אם ידעת, אומרם האי שחור אדום הוא אלא שלקה, אז תבין הסוד דקה מן הדקה. כשמעי דבריו, פתחתי פי בשיר וחדוה, שחורה אני ונאוה. אני הרם אכלה לדבר, ושירים לחבר, וחילים אגבר, והנה האילן גדל, וסכל אילנות האדמה נבדל. ויצעק, בו תהיה לעשיר כל דל. נשאתי עיני למאיר לארץ ולדרים וברכתי בשמחה, בחירות ודרורים, ברוך משפיל ומרים. בנשאי עיני, ראיתי הלבנה במילואה, מאירה כאראלים ותרשישים, וברכתי ברוך מחדש חדשים, וחשבתי לראות השמש בתקופתה, ובראיה אחת אגיע אל תכליתה, ואבוא עד מגמתה, ואומרה אנסה נא באחת הכוכבים הנשארים, ואקח את מאדים ערץ הגבוהים, ואשליכהו על האילן בשמחה ובשירים, ובהגיעו אל האילן, מחה את האילן, והחזירהו מי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ואתן עליו את חמשה כוכבים הנשארים, אחת בכל פעם במספרים ספורים, בגזירת יוצר הרים, ובכל פעם היה נמס וחוזר למי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ובכל פעם ופעם כשנקרש, היה מתהפך לגוון מחודש, בגזירת שוכן שמים, ויהי לזהב פדויים, ואתן שבח והודאה אל המרומים, על כל ברכה ותהילה, אשר הביאני אל המנוחה ואל הנחלה, אסרתי: אעבוד הי באוני והוני וחילי, והי אלקים יעזור לי, ואעבוד את הי ביראה ובכוסף, כי בצל החכמה בצל הכסף, כי במה עבד כמוני אל אדוניו יתרצה, הלא ברצי, ויש לי אח נחמד, שמו רמוז בלבנה האיומה, יאיר כאור החמה, יעקב מלא מאור נוצץ, וסלעים מפוצץ, ולבנה לשמש מהפך, ומחלים, הקטן יהיה לאלף, הוא החלימני, ועד כה הביאני, וברוך השם אשר בדרך אמת הנחני.

עם ר"ם-שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם-הרב רפאל עמרם ממן

זה ספד תולדות אדם%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9d

(בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אסר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אסר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳).

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות עלי ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז"ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״ א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).

ואכן, במו עינינו, חזינו את מימושה של האמרה התלמודית שכל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, מאי אמר ה' אמר הקב״ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם, אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה. (בבא מציעא פ״ה ע״א) ואמנם ישנן דעות המפרשות דבעינן רואין זה את זה, כמובא בתוס׳ במס׳ כתובות ס״ב ע״ב ד״ה והחוט המשולש, ואילו הרב הקדוש המחבר ״נפת צופים״ סימן ב׳ אשר נשאל על זה, השיב שאין חילוק בין רואיו זה את זה או לאו; הרי שבשושלת הרבנים בני משפחתנו זכו לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים גדולים, כגון מו״ר זקני הרב המופלג בתורה ובחסידות כקש״ת כמוהר״ר יהושע חיים אהרן זצ״ל, אשר זכה וראה בנו ונכדו חכמים גדולים, מבחרי עצמים, הל״ה הבן הרב הגאון הקדוש המקובל האלקי כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל זצ״ל מחבר הספר ״יד רמ״ה, והנכד הרה״ג הקדוש כקש״ת כמוהר״ר רחמים יוסף זצ״ל מחבר הספר ״חירגא דיומ״א, ונתקיים בהם אף ראו זה את זה.

רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם -עם ר"ם – הרב ד"ר רפאל עמרם ממן

 

%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9d
ועל פי האמור לעיל בשם רבי פרנך ע״ה בשם רבי יוחנן ע״ה, ובשם רבי ירמיה ע״ה, פירש מו״ר אבי הגאון רבנו יהושע מאמאן שליט״א את הפסוק בקהלת (ז׳, י״א) טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, ר״ל טובה חכמה עם נחלה, היינו בר אוריין ובר אבהן, למרות שלא ראו זה את זה, ויותר לרואי השמש, ר״ל ויותר טוב וזכיה רבה יותר אם זכו לראות זה את זה, כי אז מובטחים באין עוררין, שאין התורה פוסקת מזרעם לעולם כאמור לעיל. אכן זכינו ונתקיים בנו והחוט המשולש לא במהרה יינתק. כי כל מי שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאסר ״והחוט המשולש לא במהרה יינתק״. ורק ע״י עמלה של תורה ניתן להגיע לדרגות שכאלו, כפי שמסביר המדרש על הפסוק ״אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו, ועשיתם אותם״(ומעניין להדגיש את שלושת השלבים הרמוזים בפסוק זה) ״מלמד שהמקום מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה״ וכפי שמפרש המלבי״ם שחוקים הם תוצאות הדינים וההלכות מן הכתוב על פי הכללים והמידות שהתורה נדרשת בהם. וישראל מתבקשים ונתבעים שיהיו יגעים בעיון התורה להשיג החוקים האלה והכללים שעל פיהם התורה נדרשת. ומי לנו גדול ממשה רבנו הכותב ״יערף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי״ לשבר את אזננו וללמדנו כמה עמל ויגיעה עלינו להשקיע בלימוד תורתנו הקדושה והנשגבה.

וכשדורות על פני דורות, עמלים ויגעים בלימוד תורה ללכת בחוקותיו, לשמור את מצוותיו ולעשות אותם, ובייחוד אם גם זוכים לראות זה את זה, בעמלה של תורה, משך שלשה דורות רצופים, אזי מתקיים בהם והחוט המשולש לא במהרה יינתק ושוב אין התורה פוסקת מזרעם עד עולם, כי מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.

ואכן גם בדורנו זה, ב״ה, זכה מו״ר אבי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, כמו מו״ר זקנו, שעל שמו הוא נקרא, הגאון רבי יהושע חיים אהרן מאמאן זצ״ל, לראות את בניו תלמידי חכמים ומגידי שיעורים המשרתים בקודש, ואת בני בניו אברכים חשובים, היושבים על התורה ועל העבודה, העמלים באהלה של תורה מתוך יראת שמים טהורה.

לפרי עט זה, שתי מטרות נעלות: האחת, מופנית לדורות הבאים בקרב בני המשפחה, לשימור ולטיפוח תרבותם העשירה ומורשתם הגדולה, תוך עמידה על ערכי יסוד בהם דגלו אבותינו, לחזקם לעוררם ולעודדם תוך התפעמות מגדולתם וקדושתם של אבותינו אשר פרקי חייהם שזורים ואחוזים חד בחד ע״מ להביאם לידי אמירה: ״מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי״ כי ״מעשה אבות סימן לבנים״, ובבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך" אשר יראו לאלו קדושים הם מתייחסים, ללכת בדרכם כדי שיהיו ראויים להיות חולייה נוספת בשרשרת הזהב המשפחתית. ומעניין לציין בהקשר זה את דברי ר׳ חמא בר רבי חנינא האוסר: ״כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳.). והגמרא במסכת בבא בתרא מסבירה שעזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכו' דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה (ב״ב ט״ו).

מכאן למדים אנו את החשיבות שבכתיבת היחוס המשפחתי, וכך אנו ב״ה עושים. ואכן, חז״ל בדרשותיהם זיהו את האבות עם הבנים בשני מובנים, מחד, מידותיהם של האבות הנם דוגמא לבנים, ומאידך, קורותיהם של האבות ומאורעות חייהם הינם זהים עם מה שיקרה לבנים, כפי שחז״ל זיהו את יעקב אבינו עם בניו, עם בני ישראל.

ואכן, ערכים מוסריים ועקרונות חברתיים ואנושיים, נמסרים בירושה מאבות לבנים ומבנים לבני בנים עד סוף השרשרת התולדתית. הגרעין החנוכי הראשון נקלט בילד הרך בבית אבא בימיו הראשונים. בלי משים חודרים לתוך מוחו ולבו המושגים הנצחיים של הכרת ערך הזולת, והודאה בזכות קיומו הוא עלי אדמות. ובאש ההורים מתחשל לראשונה צלם האלקים שהופקד בידי החומר הגם של בן התמותה. צייתנותם של הצעירים לזקנים, והליכת הבנים בעקבות אבותיהם, הם הערובה הכי נאמנה להמשכו המוסרי של הדור הגדל והולך. ״שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך׳ זה כלל גדול בתורת ההתפתחות התרבותית של האנושות.

וכפי שכותב הרב בן ציון פירר זצ״ל, בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״כי תצא״ כי ״המסורת הוא הצייר האמן המעצב את דמותם הרוחנית והמוסרית של החברה. כבוד אב ואם וקבלת מרותם הבלתי מותנית, על אף היותה רק מצוה אחת ככל שאר המצוות, בכל זאת כל יתר גופי התורה תלויים בה ומתקיימים בזכותה״.

ועל זה הכתוב אומר, ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ (דברים ל״ב, ז׳). והגמרא במסכת קידושין שואלת: ״עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה? אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא וכו׳ דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין? תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך וכו׳(קדושין ל.).

וכפי שמסביר הרב בן ציון פירר זצ״ל בספרו הגיונה של תורה, על פרשת ״האזינו״, שיש לומר שהכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״ מקביל לכתוב ״והודעתם לבניך ולבני בניך״. כלומר, החובה הזאת חלה על שני הצדדים באותה מידה. אביו ואבי אביו חייבים ללמד את הבן, והבן חייב ללמוד אצל אביו ואבי אביו״. וממשיך הרב פירר זצ״ל וכותב ״הקבלה זו משמיעה לנו עיקר חשוב מאד. שלא תאמר חובה זו המוטלת על האב ואבי האב, היא בעודו קטן ואינו יודע ללמוד בעצמו, אבל כשהוא יודע לקרוא בעצמו את המקרא, בטלה, כביכול, חובה זו. לכן בא ה״שאל אביך ויגדף׳ ופונה לבן הגדול, לחייב גם אותו ללמוד תורה מפי אביו ואבי אביו דוקא, לומר, משמעה של חובה זו של למוד הבנים איננה טכנית בלבד, אלא עקרונית, לא רק מפני שאין מי שידאג ללמדו כל עוד אין הוא יודע ללמוד בעצמו, חייב האב ללמדו. אלא האב חייב ללמדו כדי להבטיח שלמודו של הבן את המקרא יהיה על דרך האמת. ולכן גם כשהבן יודע בעצמו לקרוא במקרא, חייב האב דוקא ללמדו או למוסרו בידי מי שנאמן במלאכתו זו, כדי להבטיח שהבן ילמד את התורה שבכתב על פי פירושה של התורה שבעל פה״.

״ואמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב״(קדושין ל.).

רבני מש. מאמאן לבית הרמב"ם

%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9dומפרש הרב פירר זצ״ל, ״למה מעלה עליו הכתוב כך? כי אם הוא מלמד את בנו ואת בן בנו תורה שבכתב, ואינו נותן להם ללמוד בעצמם, הרי הוא מבטיח בזה שהתורה תתפרש כהלכתה כפי שנמסרה בהר סיני. הוא יוצר איפוא מעמד דומה לזה שבהר סיני, עליו נמסרה התורה שבכתב על דרך האמת של התורה שבעל פה. ועוד יותר הדבר ״כאילו קבלה מהר סיני״ לגבי הבן. (ראה חידושי אגדות למהרש״א שם שמפרש את ה״כאילו״ לגבי הבן דוקא ולא לגבי האב). הבן שלומד מפי אביו ואבי אביו כאילו קבלה מהר סיני, כי מפיהם הוא שומע את פירושה של תורה שבכתב כפי שניתנה בסיני״.

״יכול להיות שאבי האב חייב ללמד את בן בנו תורה, והבן חייב לשאול את אבי אביו, לא רק במקרה שהאב אינו יכול, או אינו רוצה ללמד את בנו זה, אלא הלמוד חייב להיות גם מאביו גם מאבי אביו. הלימוד משניהם גם יחד, יבהיר לבן כי פירושה זה של התורה שבכתב, מקובל על כל הדורות שלפניו ולא רק על דור זה או אחר; מסורת נצחית שאין להשיל ספק באמיתותה. ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, תשאל גם אב אביך, וגם את זקניך, תשאל לשניהם בעת ובעונה אחת, ולא תסתפק בשאלה מאחד מהם״.

ולעניות דעתי, ניתן לדייק מן הכתוב שאומר ״שאל אביך ויגדך׳ בלשון יחיד, ״זקניך ויאמרו לך׳ בלשון רבים, כי עלינו לשאול, ללמוד, ולהישען על כל זקנינו מאחר והאחד מאשר דברי השני. דור קודם מאשר דברי דור מאוחר, כי ככל שהדור קודם יותר, סמכותו גדולה יותר עד להגיענו למעמד הר סיני, בו משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה עד לדורנו אנו.

ועל ידי לימוד תורתם, גדולתם, קדושתם, הליכותיהם ומידותיהם של זקנינו אנו מקיימים את הכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׳ במלואו.

וכך ניתן לסכם סעיף זה בהביאנו את דברי מורנו ורבנו הראי״ה קוק זצ״ל: ״הבית פועל בחותם המוטבע בו, על הנהגת אנשי הבית, ומטביע על המשפחה בכללה את צורתו. עד שכל בן מבני הבית נמשך הוא אל הדרך הכללי של צורת החיים השולטת בבית… על כן יוכל להיות שחותם חיי הבית רק אז יפעל על טובת חיי החינוך כראוי, כשיהיה מושפע מטל של תורה (עין אי״ה פ״ב-רי״ט).

וכך, שומא עלינו להנחיל לדורות הבאים אותה מסורת אבות ומורשת זקנים אשר ספגנו בבית אבא מארי, במלוא הדרה ותפארתה. ובזה נעורר ב״ה, את זכות אבותינו ע״מ שתסייע בידינו כי ״צדקתם עומדת לעד״ (אבות פ״ב מ״ב).

ובענין זכות אבות, ידועה הגמרא במסכת שבת דף נה. בה נחלקו אם תמה זכות אבות ומאימתי תמה. ובתפילה שאנו מזכירים זכות אבות, הוא ספני שאף על פי שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה, שהרי כתוב על זמן הגלות: ״וזכרתי את בריתי יעקב״(ויקרא כ״ו, מ״ב>.

וכפי שמפרש רבנו תם בתוס׳ (שבת שם) אנו מתכוונים בתפילה, לברית אבות, וכך אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש חודש: וברית אבות לבנים תזכור, ויש אומרים(אור זרוע ח״א סי׳ ק״ח בשם הר״ר יונתן) שאין זכות אבות עומדת מעצמה לאחר שתמה, אבל כשאנו מתפללים ומבקשים שתעמוד לנו אז לעולם אינה תמה.

ובמדרש בויקרא רבא פ״ו וכן בירושלמי בסנהדרין פ״י ה״א סובא בשם יש אומדים שלא נחלקו האמוראים, אלא תמה לרשעים ולא תמה לצדיקים, ועל זה אנו סומכים להזכיר זכות אבות, כמובא במדרש שלעולם זכות אבות קיימת (עי׳ ר״י בתוס׳ שם וכ״ה בתיקוני זהר, כא.). והאבודרהם, (סור או״ח סי׳ קי״ג) מפרש בנוסח התפלה: ״וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו״, שמקודם אנו אומרים שזוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ושוב מוסיפים שאף אם תמה זכות אבות מכל מקום ״מביא גואל לבני בניהם למען שמו״, על שם גואלנו למען שמך.

מכל מקום, ברית אבות לא תמה שנאסר: ״וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר(ויקרא כ״ו ס״ב). ומבאר מרן הראי״ה קוק זצ״ל(אגרות הראי״ה, ב. אגרת תקנה עס׳ קפ״ו) שזכות אבות היא דבר אנושי חינוכי, היינו השפעת החינוך מן האבות על הבנים. ואילו ברית אבות היא דבר אלקי, מוחלט, אבסולוטי; זה הסבע האלוקי הנמצא בנו מירושת אבות, שלא השתנה ולא ישתנה לנצח. ברית היא עניין אלקי שאין לו גרעון וסילוק בשום תנאי.

וכך מסביר הרמב״ם בהלכות עבודה זרה א, ג׳ שזה שה׳ גאל אותנו ממצרים, לא היה בשל צדקותנו, שהרי היינו עובדי עבודה זרה, שקועים במ״ט שערי טומאה, אלא ה׳ גאלנו אך ורק ספני אהבתו אותנו, אהבה שאינה תלויה בדבר(אבות ה׳, כ׳).

וכפי שמסביר הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו על ספר ״כוזרי״ לרבנו יהודה הלוי זצ״ל, שהקב״ה אוהב אותנו חינם אבל לא סתם. הוא אוהב אותנו בשל הסגולה האלוקית הישראלית הססונה בנו. הוא שבחר בנו להיות לו לעם, ״עם זו יצרתי לי״ (ישעיהו מ״ג, כ״א), ובזה הטביע אהבתו בנו. הבחירה האלקית, היא עצמה עושה את הדבר נאהב ואוהב: ״אתה בחרתנו מכל העמים. אהבת אותנו ורצית בנו״ (מוסף שלוש רגלים וימים נוראים), ״זרע אברהם אהבי״ (ישעיהו מ״א, ח׳), ״ויעלצו בך אוהבי שמך״ (תהלים ה/ י״ב>. מכוח הבחירה האלקית בנו, שאין לה סילוק, ה׳ אוהב אותנו אהבת נצח, ״אהבת עולם אהבתנו״ (קריאת שסע שחרית), יהא אשר יהא. כביכול, שמו של הקב״ה תלוי בקיומו של עם ישראל״.

ויה״ר שזכות אבותינו הנובעת מכחה של ברית אבות תעמוד לנו ולזרעינו ולזרע זרעינו עד עולם, אמן.

רבני מששפחת מאמאן לבית הרמב"ם

%d7%a2%d7%9d-%d7%a8%d7%9dב. המטרה השנייה, מופנית לציבור הרחב, לזכות את הרבים, ולספר על תולדות צדיקים שכל ימי חייהם השתדלו ושאפו להגיע לשלימות בעבודת השי״ת וכפי שאסרו בשם החזו״א –החזון איש – כי קריאת סיפור תולדות הצדיקים מביאה לידי יראת שסיים תוך עלייה במדרגות התורה ותיקון המידות, ובמובן זה, עלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו על מנת למנוע שתולדות צדיקים אלו יפלו, חלילה, לתהום הנשייה.

ואכן, חשיבות גדולה נודעת לסיפור שבחי הצדיקים, כמובא במדרש תנחומא (פנחס, פסקה ב׳) שהקב״ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם. והביא את הפסוק (משלי י׳, ז׳) ״זכר צדיק לברכה״, ע״ש. והמלבי״ם ע״ה בפירושו כתב, וז״ל: הצדיק, גם זכרו עומד לברכה, כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו. רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפןי"ט באדר תקס"ט7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ18 בספטמבר 1879 היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.

וכן הרמב״ם ע״ה בפירוש המשניות למס׳ אבות )פ״א מי״ז) כתב, ״דאחד מסוגי הדיבור הוא ״הנאהב״, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות הסדות ובגנות הפחיתיות וכוי, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם״, עכ״ל. ובחיבורו משנה תורה (הל' דעות, פ״ו ה״א) כתב: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, עכ״ל ובהמשך(שם, ה״ב) כתב: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאסר: ״ובו תדבק״, עכ״ל.

ורבנו יהודה החסיד ע״ה בספר חסידים (אות תקכ״ג) כתב: אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (ש״ב, כב, כ״ב): ״כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלקי, עכ״ל.

ורבנו בחיי ע״ה בפירושו על התורה (ר״פ וישלח) כתב: יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש – הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש וכו'. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר – הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ט״ו) ״ואת יראי ה׳ יכבד״. הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה׳ ולכבד אותם, והמידה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו. והוא שאמר (שם) ״ה׳ מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים… נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״, עכ״ל.

ובספר ״צידה לדרך׳ מרבנו מנחם בן זרח, תלמיד רבנו יהודה בן הרא״ש(מאמר רביעי כלל חמישי, פרק י״ב) כתב וז״ל: בזכרון מאמרי החסידים ומעשיהם תשכיל ותשוב ליוצרך״.

והרמח״ל ע״ה בספרו ״מסילת ישרים״ (פכ״א) כתב: וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. עכ״ל. ובספרו דרך עץ חיים (שבס״ס מס״י) כתב: הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבון עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא, ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומה יהיה סוף כל ענייניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב וכו'. ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה׳ בהם, מה עשה משה רבנו ע״ה, מה עשה דוד משיח ה׳, וכל הגדולים אשר לפנינו. ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו. עכ״ל. הרי מעלתו של המתבונן במעשה הגדולים, שעי״ז לומד מהם ומשתדל לעשות כמעשיהם. ומי לנו גדול מהגאון חיד״א ע״ה ששיבץ בספרו ״שם הגדולים״ עובדות רבות מגדולי הדורות.

ובספר ״פלא יועץ״ להגאון רבי אליעזר פאפו ע״ה (ערך כיבוד), כתב, וז״ל: מצוה לשבח את הצדיקים, ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים. וכתבו משם הרב ישראל בעל שם טוב (שבחי הבעל שם טוב, אות קם), שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאילו עוסק במעשה מרכבה. עכ״ל.

רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם

עם -רם

וכן, בספר ליקוטי מוהר״ן למוה״ר נחמן מברסלב ע״ה(אות רמח) כתב, וז״ל: דע, שסיפורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד, כי על ידי סיפורים מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשם יתברך בחשק נמרץ מאד, כי הרשימו שעשה אותו הצדיק שמספרין ממנו על ידי עבודתו את השי״ת, זאת הרשימו נתעוררת בעת שמספרין מהצדיק, והיא מעוררת להשי״ת בהתעוררות גדול.

עכ״ל. ובספר חיי מוהר״ן(אות תעה) כתב: אמר, שעלי ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד. עכ״ל.

ובספר שיחות הר״ן(אות קלח) כתב: שמעתי מפיו הקדוש (של מוהר״ן מברסלב) בעת שדיבר עמנו מגודל העניו של סיפורי מעשיות מצדיקים שנדפס בספריו הק׳(ליקו״ס ח״א סי׳ רלד). ואמר אז, שהוא בעצמו ז״ל, עיקר התעוררותו לעבודת השי״ת באמת היה ע״י סיפור מעשיות מצדיקים וכו', עד שזכה למה שזכה. ע״ש. כן בספר ליקוטי עצות (צדיק, אות צא) כתב: על ידי סיפורי מעשיות מצדיקים נתעורר ונתלהב הלב בהתעוררות גדול להשי״ת בחשק נמרץ מאד. וכמה צדיקים גדולים ונוראים מאד סיפרו, שעיקר התעוררות שלהם להשי״ת היה ע״י סיפורי מעשיות מצדיקים, וזה הבעיר לבם להשי״ת, עד שיגעו בעבודתו וזכו למה שזכו, אשרי להם. עכ״ל.

וכן בספר המדות למוהר״ן(בגדים, חלק שני, אות א) כתב: ע״י סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכין אורו של משיח בעולם, ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. גם זוכה לבגדים נאים. עכ״ל. ושם (ערך הרהורים, אות ד) כתב: מי שמספר מעשיות שאירעו לצדיקים, ע״י זה נמשכים לו מחשבות טובות. עכ״ל (וראה גם שם ערך צדיק אות קנז, קעד וקפו, ע״ש. וראה גם בספר ליקוטי תפילות למוהר״ן ח״א תפילה קה, בה כתב נוסח תפילה בענין זה, ע״ש).

והגאון חתם סופר ע״ה בתשובותיו (ח״ו, סימן נט) כתב: לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה.

כ״כ, הגאון בעל חזון איש ע״ה כתב: ראוי להמחזיקים בתורת ה׳ לדעת את גדוליה באופיים האמיתי וכו', כי הידיעה של חכמי הדורות, ליבם ומידתם, הן הן גופי תורה. עכ״ל(קובץ אגרות ח״ב, סימן קלג). ומרגלא בפומיה: תולדות חייהם של גדולי ישראל הם ספרי המוסר הטובים ביותר! (פאר הדור, חיי החזון איש, כרך ד, עמי קמח, בשם הגה״צ רבי דב יפה שליט״א). ומסופר, כי החזון איש עצמו נהג לעיין בספרים אלו(שם).

ותלמידו הגאון הגדול רבי שמרייהו גריינמן זצוק״ל העיד בשמו, כי כשדיבר עמו פעם אודות תולדותיהם של גדולי ישראל, אמר לו רבנו, שצריך שיהיו בכל בית, ספרים המספרים את תולדותיהם של אנשים גדולים, כגון ״עליות אליהו״ (על הגר״א מוילנא ע״ה), ״חוט המשולש״ (על הגאון חתם סופר ע״ה) וכיוצ״ב, וזה טוב גם לילדים וגם לבית(מצוטט מהקדמת הספר ״מעשה איש״, והוא תולדות חייו והנהגותיו של החזון איש, בעריכת הרב צבי יברוב שליט״א, חלק ב בפתיחת הספר).

ובספר ״צדקתם עומדת לעד״(עם׳ 41) מסופר בשם הגה״צ רבי שלמה ברעוודא שליט״א: אברך אחד נכנס אל מרן החזו״א זצ״ל ובפיו שאלה: האם אוכל לקבל איזו עצה בחינוך הבנים בדור הזה? השיבו החזו״א: בדורות הקודמים עוד היו אנשים גדולים מרובים, זקנים, צדיקים, תלמידי חכמים, בעלי מידות טובות, והנוער, שהיה רואה דוגמאות כאלה, היה לומד ממעשיהם. – בדורנו זה, שבעוה״ר אזלו רוב הזקנים, אז עצה גדולה היא לספר לילדים, בנים ובנות, סיפורים על גדולי ישראל המתארים את חייהם, ועי״ז לכל הפחות יציירו משהו של דוגמה איך יהודי צריך לחיות (וראה גם בספר מעשה איש הנ״ל, ח״ב עם׳ מז). ע״כ.

עוד אמרו בשם מרן החזו״א, כי ״קריאת סיפורי תולדות צדיקים מביאה לידי יראת שמים והתקדמות בתורה ובתיקון המידות״ (מובא בפתיחת הספר תולדות יעקב, לתולדותיו של סרן הגרי״י  קנייבסקי זצוק״ל).

ובספר עובדות והנהגות ליבית בריסק (חלק ג, עם׳ קלג) כתב, שמרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ׳יק זצוק״ל היה מעודד את הרב גדליה סגל לכתוב סיפורי צדיקים בכתב עת. והתבטא הגרי״ז באומרו: ״חינכתי את בני ליראת שמים עם סיפורי צדיקים מגדולי ישראל״.

כן, מסופר על מרן הגאון הגדול רבנו עזרא עטיה זצוק״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, כי כשנפגש עם תלמידו האהוב הגאון רבי יוסף עדס זצוק״ל, פעמים רבות היה מספר לו עובדות והנהגות מגאוני ארם צובא (חלב) במשך כמחצית השעה. בסיימו, התבטא אליו באומרו: ״אל תחשוש בכך לביטול זמן.״ אף רבי יוסף עדס היה מדי פעם משבץ בתוך שיעורו לתלמידיו עובדות והנהגות מגדולי הדורות, כדי לחזקם לתורה ויראת שמים(ראה עוד בספר אוצר ישראל להרב מרדכי בלום שליט״א, מאמר זכר צדיק לברכה (עמ׳ טז-כב), בו ליקט ממאמרי חז״ל וספרי חסידות בגודל מעלת המספר בשבחן של צדיקים, ע״ש).

עם ר"ם שושלת רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם – ק"ק צפרו הרב ד"ר רפאל ממן

עם -רם

אמנם, ברי לי, כי לא ניתן היה לעשות עבודה מקיפה ושלימה, הן בשל היותם צנועים וענווים עד מאד, והצניעו מטבעם את מעשיהם הטובים בבחינת ״מגלה טפח – ומכסה טפחיים״; והן בשל ריחוק הזמן ותלאותיו אשר לא תמיד השאיר בידינו תיעוד מספיק ונאות. על כן, כל הנלקט לתולדותיהם ומעשיהם, הם ניצוצות וקווי אור זעירים לפתוח אשנב צר דרכו ניכנס לחיי עולמם של הני רבנן קדישין, שנזכה ללמוד מאורחותיהם, ויהיה זה לתועלת הכלל להתחזק ביראת שמים ובשקידת התורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמו שאסרו חז״ל(תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ה, פסקה ב׳) ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב״, וכך הקריאה במעשיהם תעורר אותנו לצעוד בדרכם הטהורה, למען ייטב לנו כל הימים, בעוה״ז ובעוה״ב, אכי״ר.

ואכן, ישנם פרקים שנכתבו בהרחבה, לעומת אחרים שידיעתם היתה קצרה, וזאת לפי החומר שהיה בידי. אולם יש להדגיש שבודאי אין בכך משום: כל המוסיף בשבח גדול זה, גורע חלילה משבחו של גדול אחר.

בין דפי הספר שיבצתי תמונות גדולי תורה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״ (ישעיה ל, כ), כי תועלת גדולה נמשכת למסתכל בדיוקן הצדיקים, כסו שכתב הגאון חיד״א ע״ה בספרו ״מדבר קדמות״(מערכת צ, אות ט, ד״ה ציור), וזה לשונו: כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה, הנה הצורה הקדושה שידמה בדעתו – ישלים שכלו. וזה שאמר רבי אבא (בזוהר) פרשת משפטים, שהיתה צורת רבי שמעון מצויירת לפניו, והיה משיג על ידי זה השגה גדולה. וזה סוד שאמרו רז״ל <ר״ה טז ), חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עש״ב מז״ה חסד לאברהם, עין הקורא, נהר לג, דף חי ע״ג. וכן כתב רבנו האר״י זצ״ל, כי כאשר יתקשה בדברי תורה, יצייר צורת רבו, וטוב לו להבין הענין. עכ״ל.

ומסופר על החזון איש זצ״ל, שבאו אליו עסקני חינוך לשאול אם סותר לפתוח במקום מסויים בארץ גן משותף לחוג חרדי ולאנשים פשרניים, באשר אין שום אפשרות להקים שם גן ילדים עצמאי, אך דא עקא ־ שהם לא מסכימים למנות גננת חרדית, אלא רק משלהם. ענה להם החזון איש, שיוותרו להם, בתנאי שיאותו לקשט את קירות הגן בתמונתו של ״החפץ חיים״ ובתמונות גדולי ישראל אחרים, בלא תמונות מסוג אחר, כי ״הרושם החזק של הדיוקנאות המאירים על הנפש הרכה של התינוק עשוי להבטיח יסוד רוחני איתן״ (ראה פאר הדור, ה״ד עס׳ קמט).

ואין ספק, כי ע״י דבקות בחכמים והתאבקות בעפרם כנ״ל, נוכל להתעלות במעלות התורה והיראה, תוך טהרה המחשבה, כפי שמובא בגמרא (שבת כ׳׳ג, ב') ובדרך חיים, לאבות שם " כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דבקות בחכמים,… וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים. אבל אם אין מאמין בדברי חכמים, איך יהיה חכם. וכך אמרו: ״דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן״. ולזה כיוון אבי החכמים שלמה המלך במשלי(י״ג, כ׳) באומרו: ״הולך את חכמים יחכם״ ושבחום חז״ל באומרם: ״אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם״ (תנחומא הקדום, בראשית, כ״א). ועל זה נשא הפניני מליצתו:

לבי לבי לך אל חכמים

היה שביליהם כונס כנד,

וכנס תשא שמותם.

 כי תוצאות תשועה יפוצו לך

מעינותם,

ועל שרשי האמת יעמד לבך

מנקלי שיחותם.

 (בחינת עולם, פי״ז, א׳-ה׳)

וזו אף הלכה כמובא בספר החינוך (תל״ד) ״נצטוינו להתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצוותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמיתיות בה, שהם מקובלים מהם״ דהיינו ״להאמין האמיתיות מדבריהם (סה״מ, עשין, ו׳). כי החכמים ״הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא״. (חנוך, שם).

ובמשלי נאמר ״קסם על שפתי מלך׳(ט״ז, י׳). ומפרש הילקוט שמעוני (תתק״נד) ״נאה היא חכמתו של שלמה, שלימד חכמה לאחרים מנפשו״. וכפי שמסכם הרב אלימלך בר-שאול זצ״ל בספרו ״מצוה ולב״ ח״ב במאמרו על אמונת חכמים: ״כל המאמין בחכמים הריהו דבק לא רק בתורתם אלא גם בנפשם, והם נותנים לו את נפשם בתורתם״.

חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, על כי זכיתי ללמוד עם מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, תלמוד ופוסקים, מדי ערב משך שנים ארוכות בביתו הקדוש, ותוך כדי שימושה של תורה, ראיתי עין בעין אורחות חייו רבי ההוד, את תפילתו כעבד המשתפך לפני קונו, בענוה יתרה הממלאת יראת ה׳ את סובביו, וזוהי רק מעט, זעיר זעיר מתוך גדלותו הנוראה לה זכה בכוח עמלו ושקידתו בתורה מקטנותו, בחשק ובלהט, בהתלהבות אדירה ומתיקות של תורה. ותוך כדי לימוד זה עודדני להתמיד ולשקוד על דלתות תורתנו הקדושה, בהאצילו עליי ברכותיו, תוך סמיכת חכמים וזקנים, בהסתמכו על שושלת היוחסין המפוארה לה אנו משתייכים, ובספרו לי על תולדותיהם, גדולתם, קדושתם, הנהגתם אורחות חייהם ונפלאותיהם, כשדיוקנו של מו״ר אביו המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל שאת שסו הנני נושא בגאון ובחרדת קדש מעטר את קירות חדר ספרייתו העשירה, בהסתכלו על טוהר פניו המאירות במבט חדור געגועים אדירים, על תקופה ייחודית בחד פעמיותה.

כל אלה, הביאוני לידי ההחלטה הברוכה לחקור ולהתחקות אחרי תולדות אבותינו, ע״מ להביאם תחת מכבש הדפום ולהעלותם על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן. ואכן זו היתה תחושתי לאורך כל תקופת איסוף החומר והכתיבה של ספר אלבומי זה. דמותם של אבותיי ורבותיי התעצמה בעיניי במחוללת רבנות של אמת, רבנות שהוראתה היתה לכלל ישראל, שותפה מלאה ושזורה בשרשרת הזהב ההסטורית של אומתנו הנפלאה. רבנות שהיתה מעורבת בעשייה הכללית, ומגלותה אף דירבנה למילוי  חובת יישובה של ארצנו הקדושה, בחינת ״לא תוהו בראה – לשבת יצרה״(ישעיהו מ״ה, י״ח).

כמובן שקונטריסו של מו״ר אבי שליט״א ״תפארת בנים אבותם״, על שושלת היוחסין המשפחתית, ואשר על בסיסו הוצאתי כבר חוברת על נושא זה, אשר הודפסה לפני כעשור בסוף ספר עמק יהושע ח״ג, היה נר לרגליי בעבודתי זו. כ״כ נעזרתי בספר ״קהילת צפרו״ ובספרי הסטוריה נוספים, וכן כתבי יד קדשם של אבותינו, שמו״ר אבי שליט״א אשר קיבלם מידי מו״ר אביו זצ״ל, הפקידם בידי לעיבודם ופיענוחם.

קראתי, לספר זה, בשם ״עמ-ר״ם״, ראשית לרמוז על מהותו, תכנו ומטרתו, להביא אל שולחן הקוראים את תולדותיהם של אבותינו ורבותינו השזורים ואחוזים חד בחד בשרשרת זהב מקודשת, המהווים ענף לשורש אותו עם רם ונישא שקידשוהו שמיים.

נוסף על כן, הנני מקדיש את הספר להנצחת שמו ולעילוי נשמתו של מו״ר זקני הגאון הקדוש, הרה״ג המופלג, בוצינא קדישא, צדיק יסוד עולם, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל, אשר שמו עמרם רמוז בשם הספר, ולא זו אף זו, ר״ם ראשי תיבות רפאל מאמאן.

ובכך, אני אף מקיים את אשר מובא בספרים הקדושים(ע׳ שם הגדולים להגאון החיד״א ע״ה, מערכת ספרים, אות ז׳, ערך ספר הזכרונות, ס״ק כ״ו) שיש לרמוז שם המחבר בספר, מאחר וזוכה אני לשאת את שמו של מו״ר זקני, רפאל עמרם, בגאון ובחרדת קודש של ממש.

וכאן המקום, להודות מעומקא דליבא להוריי הנערצים, מו״ר אבי עט״ר הצדיק הגאון רבי יהושע שליט״א ואמי מורתי הצדקת חנה מרים זצ״ל, אשר חינכוני וגידלוני על ברכי התורה והיהדות הנאמנה, עודדוני להוציא יצירה ספרותית זו לאור, ולא חסכו ממני מאומה להביאני אל עולם שכולו עושר ואושר רוחני, יה״ר שהקב״ה יאריך ימיו של מו״ר אבי שליט״א בטוב ושנותיו בנעימים, בנעימות התורה והמצוות, בבריאות איתנה ונהורא מעליא, וזכות אבותינו הקדושים, אראלים ותרשישים תהא מגן וצינה בעדו ובעד זרעו אמן, ויזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אכי״ר.

ולא אחסוך מפי, לברך את נוות ביתי ועזרתי, רעייתי היקרה, מנשים באוהל תבורך, חנה שתחיי, עיקרו של בית אשר עמה ברכה ותושיה, אשר ליוותה אותי, עודדה אותי, וייעצה לי בכתיבת פרי עטי זה. יה״ר מלפני ה׳ יתברך, שנזכה יחדיו לראות את כל בנינו ונכדינו לימודי ה׳ גדולים בתורה ויראת ה׳ טהורה ובמידות טובות לגאון ולתפארת, ואת בתנו ונכדותינו כשרות וצנועות ומצויינות בכל מידה טובה, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, ונשמח בכל צאצאינו בראותינו אותם עושים רצון ה׳ כרצונו, ונזכה לראות בשמחתם במהרה, בבריאות איתנה, באושר ועושר וכבוד וכל טוב לעבודתו יתברך, אכי״ר.

כ״כ אבקש להודות מעומקא דליבא לגיסי היקר והנעלה, הרב אלעזר שושן שליט״א ולבתו היקרה בתיה שתחי׳ מנשים באהל תבורך על סיועם המקצועי בצילום כתבי היד של אבותינו בהוד והדר, על העיצוב הגרפי המדהים של כריכת הספר ועל האיורים המרהיבים שבתוך הספר. הקב״ה יהיה בעזרם על דבר שם קדשו, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, אמן.

בסיומם של מלים, אעלה את זכרם של מעלת סור חמי היקר, איש החסד, אהוב על הבריות, טוב שם משמן סוב, ר׳ יוסף ב״ר אליעזר ווינשטוק ז״ל אשר נתבקש בשמי מרומים בי״ז ניסן תשנ״ז ורעייתו, חמותי היקרה, אשת החיל ואשת החסד מרת צפורה ב״ר משה לבית קירשנצווייג ז״ל אשר הלכה לבית עולמה בכי אב תשנ״ח. ת.נ.צ.ב.ה.

ובצאתי מן הקדש, עיניי לשמיים נשואות, בהודאה על העבר שזיכני ברחמיו וברוב חסדו להיות נטפל לקדושים ולעסוק בשבחן של צדיקים, ולברך על המוגמר להעלותו על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, ולפני צאן קדושים, עמך בית ישראל.

ואני תפילה על העתיד, שיתקבלו הדברים בלב הקוראים ויעשו רושם בלבם להאיר באור יקרות לכל מבקשי ה׳.

ויה״ר שיעמדו אבותינו רבותינו זצ״ל לפני שוכן מרומים שנזכה במהרה לגאולה שלימה מתוך חסד ורחמים, ויזכרוני לפני שוכן מעונה שיפתח ליבי ויאיר עיניי בתורתו, וייחד לבבי לאהבתו וליראתו כל הימים, לעשות נח״ר לפניו יתברך כל הימים אמן.

ביקרא דאורייתא. ע״ה רפאל עמרם מאמאן ס״ט בנו ותלמידו של הגאון הגדול, הצדיק, מרן רבי יהושע מאמאן שליט״א

מהותה של מצוות תלמוד תורה-רבני משפחת מאמאן לבית הרמב"ם

מהותה של מצוות תלמוד תורהעם -רם

[מאחר וציינו בהקדמה, כי חשיבות כתיבת ספר יוחסין היא להביאנו לומר ״מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי״ תוך תקוה שתורה לא תיפסק לעולם מזרענו ואף תחזר אחרי אכסניא שלה, ראיתי לנכון לכתוב מאמר על מהותה של מצוות תלמוד תורה ועל הקשר, בל יינתק, בינה לבין מסירתה מאב לבן לדורי דורות, ללומדה וללמדה].

המחבר בשולחן ערוך, או״ח סי׳ מ״ז א׳ פותח את דיני ברכת התורה באומרו: ״ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד״.

לכאורה, פתיחה זו אינה מובנת. זו פתיחה המתאימה להגדרה ולא להלכה, וא״כ מה כוונת המחבר בדבריו אלו.

ואכן, הרץ בפירושו מסביר, שברכה, במהותה מסמלת את היחס החיובי יחם דקדושה לאותה מצוה, וע״כ אי ברכה, מייחסת חלילה זלזול במצוה, ומאחר ולימוד תורה הינו דבר מיוחד שבקדושה, ולא עוד איזו שהיא חכמה מקצועית, לכן יש ליזהר מאד בברכת התורה הזו.

ורבנו יוסף קארו זצ״ל ממשיך ומפרט בהלכות הבאות, ״שצריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא״ (או״ח מ״ז, ב׳) ובסעיף ג׳ מחדש שה״כותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך״ ואילו בסעיף ד׳ מבהיר לנו המחבר, ש״המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך״.

וכאן המקום לשאול: במה יפה כחו של הכותב על פני המהרהר, שהראשון חייב בברכת התורה ואילו האחרון אינו צריך לברך?

המשנה ברורה במקום מביא שתי תשובות. האחת, בשם הלבוש, ״דסבירא ליה דכתיבה עדיף מהרהור, משום דעבד מעשה״. דהיינו מאחר ובכתיבה, ישנה פעולה מעשית, לכן היא גוררת ברכה אחריה, מה שאין כן בהרהור, שאין בו שום פעולה מעשית.

התשובה השניה, שמביא ה״חפץ חיים״ במקום בשם תלמידי רבנו יונה וחיי אדם, ״דדרך הכותב להוציא תבות מפיו בשעת כתיבה״, דהיינו במעשה הכתיבה ישנו גם דיבור, מאחר ובדרך כלל אדם נוהג למלמל ולקרוא חלק מהמלים שהוא כותב ולכן חייב בברכה, מה שאין כן בהרהור.

תשובה שלישית מאד מעניינת ומאד מהותית, אנו מוצאים אצל רבי עקיבא איגד המשיב כי עיקר מצוות תלמוד תורה היא ללמד, כפי שכתוב ״ולמדתם אותם את בניכם״ על כן כל פעולה שדרכה ניתן ללמד את האחר מחוייבת בברכה, כגון קריאה או כתיבה, מה שאין כן בהרהור שלא ניתן דרכו ללמד את הזולת.

ולכאורה קשה, מדוע יסוד המצווה הוא ללמד את הזולת ולא הלימוד העצמי גרידא ולא זו בלבד אלא שמצוות לימוד תורה באופן עצמי לא מוזכרת כמצווה בתורה ואף המשנה לא מציינת את הלימוד העצמי כמצווה?

ואכן, תוך כדי עיון נמצא מצוות יסודיות נוספות שאינן מוזכרות במשנה במפורש, כגון קריאת שמע, תפילין, ישוב א״י..

 

והנה הרמב״ם עמד על הענין, בפירוש למשניות (מנחות פ״ב מ״א) בזו הדישון: ״והמשנה לא דברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהם עד שיהא חייב לפרש אותו, וסבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרה וכלל, ואין ענין מהן נפלא משום אדם, וע״כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסביר התפילה ר״ל נוסחה, ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גס׳ וביאורו״. א״כ מאחר ואלו דברים של יום יום שהיו מפורסמים, לא היה צורך מיוחד לעמוד עליהם. דהיינו, מצוות אלה כ״כ ברורות ופשוטות, כי בלעדיהן אין קיום חלילה לעם ישראל, לכן לא הוזכרו מרוב יסודיותם. ואכן, קריאת שמע מהווה קבלת עול מלכות שמיים, תפילין גם הם מסמלים קבלת עול מלכות שסיים, ומצות יישוב ארץ ישראל, כפי שמסביר הראי״ה קוק זצ״ל ב״שבת הארץ״ מבוא ט״ו, בהשוותו את קדושת הארץ למצוות תלמוד תורה, וכפי שתלמוד תורה הינה מצווה ייחודית שלא באה רק ללמדנו איך לקיים מצוות, מאחר ויש גם נושאים לא מעשיים שאנו בכ״ז מצווים ללמוד, הרי שמצוות ת״ת גדלותה בכך שהיא מתחילה בדברים עליונים העומדים ברומו של עולם ומביאה אותנו אף לידי המעשה הקטן היומיומי, כך גם קדושת ארץ ישראל.

אמנם, עדיין יש צורך להסביר מדוע לא כתוב בתורה שמצווה ללמוד תורה אלא ללמד, והפלא הגדול הוא שאכן לאורך כל הפוסקים אנו רואים את ההדגשה של המצווה בתחום ה״ללמד״ ולא בתחום ה״ללמוד״!

וכך הרסב״ם בספר המצוות י״א כותב: ״ללמד חכמת התורה וללומדה״! ואמנם יש ספרים בהם הפכו את הסדר וכתבו ״ללמוד חכמת התורה וללמדה״. כפי שלכאורה הסדר הכרונולוגי מחייב, אך הרה״ג יוסף קפאח זצ״ל, חבר ביה״ד העליון בירושלים, אשר תירגם את ספר המצוות מהמקור הערבי דייק ודקדק שהרמב״ם כתב במפורש ״ללמד… וללומדה״ והקדים ללמד על פני ללמוד בניגוד לסדר הכרונולוגי הטבעי. וכאן המקום להדגיש כי בשפה הערבית בשונה מן העברית העניין לא ניתן לבלבול ולטעות מאחר והן שתי סלים שונות לחלוטין. מכאן, שלפי הרסב״ם עיקר המצוות הינו ללמד!

כ״כ, הרמב״ם בהלכות ת״ת פ״א ה״ב מדגיש את המצווה ללמד את בנו, בן בנו ותלמידו וכוי. כן, השלחן ערוך, ביורה דעה מקדים את הלכות מלמדים בסי׳ רס״ה, לפני הלכות תלמוד תורה שבסי׳ רמ״ו למרות שעל פי הסדר היה אמור להיות הפוך כפי שמופיע בנוסח התפילה ״ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו׳״.

וכך אנו מוצאים בספר היראים ובספר מצוות הגדול ־ הסמ״ג, כי הדגש במצווה הינו ללמד. ולא זו בלבד, אלא אפילו בלימוד עצמי התלמוד מדגיש את הפעל ללמד. וכך הגמרא במסכת קידושין דף כ״ט. מביאה ברייתא הסונה את חובות האב כלפי בנו בזו הלשון: ״ת״ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות״ ובהמשך הגמרא מבהירה ״והיכא דלא אגמריה אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשיה״ דהיינו אם אביו לא לימדו מתחייב הוא ללמד את עצמו. על אף שלגבי לימוד עצמי, מן הראוי היה יותר להשתמש בפועל ללמוד, בוחרת הגמרא את הפועל ללמד, ולא בכדי! אם כן חוזרת הקושיא לדוכתה ביתר שאת וביתר עוז, סדוע עיקר ויסוד מצוות ת״ת הוא ללמד?! ואכן הרצי״ה קוק זציי׳ל, בעומדו על סוגיא זו מסביר כי ההבדל המהותי והיסודי שקיים בין לימוד תורה לבין לימוד כל מדע כללי אחר הינו בכך שלימוד מדעים בא בד״כ ע״מ להרבות ידע ולספק את התיאבון האינטלקטואלי של האדם, מה שאין כן בלימור תורה חייב אותו ליסוד להיות שזור וקשור לנימים של אמונה. אם חלילה אדם מנתק את הקשר שבין תורה לאמונה הרי שהוא מרוקן את אותו ליסוד תורה מחיותו הפנימית. ויסוד האמונה מושתת על החינוך, על ההעברה מאב לבן ומרב תלמיד עד להגיענו למעמד הר סיני בו ירדה אמונה לעולם דרך מתן תורה כמבואר בספר הכוזרי(א׳, צ״א) והועברה ממשה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות אי, א׳) וכן הלאה מאב לבן ומרב לתלמיד עד לדורנו אנו.

ואם כן, אומר הרצי״ה קוק זצ״ל, לימוד תורה חייב להיות משולב ביסודות של אמונה, על כן עיקר המצווה הינו ללמד את הזולת כי רק בפעולה זו קיים יסוד האמונה שהינו המסירה וההעברה מאב לבן. כמובן שעל ידי לימוד עצמי אנו מקיימים מצווה, אך קיומה בשלמות הינה כאשר אנו אף זוכים ללמדה לאחרים.

וכאן מעניין להזכיר את הדילמא המובאת בגמרא בה שאלה תלמוד גדול או מעשה גדול, ולאחר דיון נמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה.

ולכאורה קשה, הייתכן שהאמצעי יהיה גדול יותר מן המטרה ? והלא גם ממסקנת הגמרא משמע שהמעשה הוא העיקר והתלמוד הינו אמצעי בלבד המביא לידי הסטרה הסופית, המעשה!

אלא כפי שהסברנו לעיל בשם הראי״ה קוק זצ״ל (שבת הארץ – מבוא ט״ו) שגדלותו וייחודיותו של לימוד תורה הוא בכך שהוא מתחיל מן הדברים העליונים ביותר העומדים ברומו של עולם וסביא אותנו אף לידי המעשה הקטן היום יומי, לכן גדול תלמוד, שמתחיל בעליונים, ומביא לידי המעשה הקטן היום דמי.

ועל פי זה, נוכל להבין את ההשוואה המובאת ע״י ה ״חפץ חיים״ בהקדמתו לספרו ״שמירת הלשון״, וכן בפ״א בה הוא מביא את דברי הירושלמי (פאה פ״א ה״א) דכשם ששכר תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, כן ענשו של לשון הרע שקול כנגד כל העוונות. נמצא, שתלמוד תורה גדולה שבכל המצוות, וכנגדו לשון הרע – חמור שבכל העוונות.

ומפרש ה״חפץ חיים״ את הטעם, באומרו, ״דכמו שבענייני היסודות שהטביע השם יתברך בעולם, דהיינו: אש, רוח, מים עפר – היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי, עד שכמעט אין נחשב אצלו הגשמי למאומה: כמו שאנו רואים בחוש. שבהתגבר האש על דבר הגשמי, מכלהו. וכן בהתגבר יסוד הרוח, הוא יכול לפרק הרים ולשבר סלעים, כן הדבר בענינים העליונים, כמו ציצית ולולב ושופר וכל המצוות, אף שעל ידם פועל גם כן תקונים גדולים בעולמות העליונים, ועל ידם ג״כ נתקדש האדם להשם, כמו שכתוב (במדבר ט״ו, מ׳) ״ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם״. אף על פי כן אין שום השתוות בינם לבין לימוד התורה, כמו דאיתא בירושלמי פרק א׳ דפאה (שם), שכל המצוות אינם שוות לדבר אחד מן התורה. וטעם – כי כל המצוות הם מצטרפות אל הגשם, כמו מצוות ציצית, אי אפשר לקיים אלא על ידי לבישת בגד שהוא גשמי, וכן סוכה ולולב, וכהאי גונא כל המצוות. לא כן לימוד התורה, שעניינו תלוי בכח הדיבור, שהוא כח פשוט רוחני בלבד, וכך פעולתו שפועל למעלה, נורא עד מאד, ועל כן קדושת תלמוד תורה הוא כנגד כולם. וכן הדבר להפכו בענין קלקול, כי בכל האיברים שהוא עושה בהן עוונות ־ מחמת שהן גשמיים אין קלקולו למעלה גדול כל כך: לא כן בעוון לשון הרע ורכילות, שפועל פעולתו על ידי כח רוחני בלבד – קלקולו למעלה בעולמות העליונים, הוא חזק ונורא עד מאד, ולכך ענשו גם כן הוא כנגד כולם״ עכ״ל.

 

דהיינו המכנה המשותף, בין שניהם, הוא שבשני המקרים העניין מתקיים על ידי דיבור, שהינו כולו רוחני ללא כל אמצעי גשמי.

בדיוק כפי שהגדיר הראי״ה קוק זצ״ל, לעיל, שגדלותו וייחודיותו של לימוד תורה הוא בכך שהוא מתחיל מן הדברים העליונים ביותר העומדים ברומו של עולם.

ואכן כפי שמסביר הרב אלימלך בר שאול זצ״ל בספרו ״ריח מים״: ״אחד הדברים המאפיינים את מהותו העצמית של האדם הוא: הדיבור. בכשרון הדיבור יש משום מיצוי אותו דבר מיוחד ומקורי שנתיחד לאדם מתחילת בריאתו, ממחשבת הבורא בו, מסוד היצירה ותכליתה. ״ויהי האדם לנפש חיה״ – מתרגם אונקלוס: ״לרוח ממללא״, ורש״י מפרש: שניתן בו דעה ודיבור. כי הדעה והדבור, הם אור נפשו וסוד חייו של האדם שנברא בצלם אלקים. הודו והדרו, כתרו ועטרתו. בהם ומהם יסוד היצירה של האדם, יסוד החידוש, ההמצאה, השאיפה לשלמות, לתקון עולם ואדם, לשמים חדשים וארץ חדשה… ודורשי רשומות הגדירו בלשונם: הדעה הוא מלכות פנים, והדיבור הוא מלכות חוץ… ועל כן ניתלו בבירור כמה גופי הלכות חמורות, ועצם הוצאת דיבור מן הפה בצורה מחייבת – יש משום מצוה לקיימו, ויש משום איסור לחללו. ״מוצא שפתיך תשמור – לא יחל דברו״ (דברים, כ״ג, כ״ד) לפיכך נתנה תורה ערך כה גדול לנדר, והחמירה כל כך בעונשו, כי כאן לא עבירה פרטית, לא פגם בודד, אלא חילול מהות האדם. ואין עוון יותר גדול מעוון של טשטוש מהות, של מחיקת העצמיות… לשון הרע ורכילות אינן רק עבירות חמורות משום נזקו הממשי-המוסרי, אלא יותר מזה: הן השלכת כתר האדם לאשפתות, וכן לגבי יתר העבירות התלויות בדיבור״.

כך גם תלמוד תורה, המתקיים כולו ע״י הכלי הרוחני הנשגב – הדיבור, שהוטבע באדם ע״י הבורא יתברך, בבריאתו, פועל בעליונים, ללא כל אמצעי גשמי. ואכן מי שזכה לסגל לעצמו השקפת עולם ותפיסת חיים של תורה, במלוא מובנם של מושגים אלה: בן של תורה, קשב של תורה, שכל של תורה ורגש של תורה, הרי חייו כולם תורה, מלאי אור וטוהר, תמיד במעלה.

בדיוק כמו השמן, המפיק חיים, ומפיץ אור, ואינו מתערב, וטבעו שהוא צף תמיד למעלה כמובא במד״ר, (דברים, כי תבוא) רבנן אסרי בחמשה דברים נמשלה תורה, במים, ביין, ובדבש, ובחלב, ובשמן״.״ והמדרגה הנעלה ביותר היא ההשוואה לשמן כמפורש שם ״מה השמן הזה, אפילו אתה נותן אותו בכמה משקין הוא נעשה עליון על כולם, כך היו ישראל עליונים כמו שכתוב ״ונתנך ה׳ אלקיך עליון״.

Resume -La famille Mamane,issue de la famille du Rambam-Rephael Mamane

Préface.mamanne famille

«La couronne des vieillards, ce sont leurs petits-enfants; l'honneur des fils ce sont leurs parents. »(Proverbes, 17 ; 6)

Rabbi Parnah à dit au nom de Rabbi Yohanan : «Tout érudit dont le fils et le petit-fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit «Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance et de la descendance de ta descendance, à jamais.» (Baba Metsia).

C'est avec un sentiment de joie et de gratitude envers D.ieu que je loue l'Eternel de m'avoir permis de réaliser ce projet, l'écriture de cet ouvrage de recherche sur ma famille et mes origines.

Ainsi, j'ai grandi depuis ma plus tendre enfance, dans la maison de mon père, mon maître, selon l'héritage de nos pieux ancêtres, dont la lignée remonte jusqu'au «Grand Aigle», «le Maître de tout Israël», «le luminaire de l'exil», qui guide tout Israël, notre maître Moshé Ben Maïmon, le Rambam, de mémoire bénie. Autrefois, les membres de cette famille étaient nommés Ben Maïmoni, puis le nom s'est contracté en Ben Mamane, et ce n'est que récemment, que le mot «Ben» ayant disparu, ils répondirent au nom de Mamane. Cette évolution est effectivement confirmée par les témoignages des plus anciens habitants de Safed et Tibériade, tel que le Rabbin Shlomo Ohana émissaire d'Israël au Maroc.

Durant ces années passées au sein de cet héritage ancestral, je développai peu à peu un intérêt pour les origines de ma dynastie. J'entrepris donc de rassembler les maillons de cette chaîne dorée, comptant dix générations de rabbins, juges, et dirigeants communautaires

Ainsi le Rabbin Maïmon appartenant à la huitième génération de rabbanims et de juges, dénommait ses ancêtres de cette façon : «Le fils du Grand Sage le Rav Yossef, fils du Rav Itshak, fils du Rav et Juge Obadia, fils du Rav et Juge Shlomo, fils du Rav Yossef, fils du Sage le Rav Obadia, de mémoire bénie.»

Mon père, que D.ieu rallonge ses jours, citait les membres de la lignée familiale, de la même façon : « Le Juge Yeoshoua, fils du Juge le Rav Raphaël Amram, fils du Rav Rahamim Yossef, fils du Juge le Rav Raphaël, fils du Rav Yeoshoua Haim Aaron, fils du Rav Shlomo, fils du Rav Slialom, que leur mémoire soit bénie.» Car, la couronne des vieillards, ce sont leurs petits-enfants ; l'honneur des fils ce sont leurs parents.

Ainsi, sous nos yeux s'est confirmée la parole talmudique, qui promettait que pour tout érudit dont le fils et le petit fils sont érudits, la Torah demeurera au sein de sa descendance à jamais, comme il est dit « Mon alliance ne sera pas retiré de toi, de ta descendance, et de la descendance de la descendance, à jamais.» (Baba Metsia).

Et ainsi, comme les «tossfot» dans le talmud (ketoubot page 62) l'écrivent les membres de notre dynastie familiale ont mérité de voir les enfants et les petits-enfants devenir des Sages comme le grand et respectable Rav Yeoshoua Haim Aaron paix à son âme, qui à pu voir son fils et petit-fils devenir des Sages ; le Grand Rav Raphaël paix à son âme, auteur du livre «Yad Ramah» et son petit fils le Rav Rahamim Yossef paix à son âme auteur du livre «Hirga Deyoma».

Et lorsque des générations entières se consacrent à l'étude de la Torah et qu'elles accomplissent ses commandements, et ce, pendant trois générations, la Torah demeure parmi elles et ne se retire de ses descendants à jamais.

Et de la même façon, lors des dernières générations, mon père Rabbi Yehoshoua Maman, que D.ieu bénisse ses jours, nommé à la mémoire du Rav Haim Aaron Maman paix à son âme, à mérité de voir ses fils étudier la Torah, devenir des maîtres, ainsi que ses petits-enfants s'imprégner de la crainte du Ciel, de la Torah et de ses commandements.

Deux objectifs s'imposent actuellement. Le premier d'entre eux concerne la conservation et le développement, dans les générations à venir, des valeurs de nos ancêtres. Les générations méritantes pourront ainsi voir leurs actes construire les maillons suivants de la chaîne. Il est intéressant de relever dans le contexte, les paroles de Rabbi Hama Bar Hanina : «D.ieu à étendu son souffle divin, sur certaines familles d Israël» .

On constate donc l'importance dans les Ecritures des liens familiaux, et il convient d'agir ainsi. Nos sages conçoivent donc la relation entre une génération et ses ancêtr es de deux façons. D'un coté les qualités des pères sont un exemple à suivre pour leurs fils, de l'autre la ligne de conduite d'un homme se retrouvera chez ses fils, c'est d'ailleurs le cas de Jacob notre père et de ses enfants, le peuple d'Israël

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031