הולכת עם כמון -ג.בן שמחון

עמוד 1 מתוך 3123

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סיד לאחסן אליוסי

פניו כל הזמן צוחקות וגופו תמיד בתנועה, ואיפה אפשר לפגוש אותו אם לא ליד קערת קוסקוס? כשנכנסתי הוא כבר ישב שם במסעדה עם ידידים אוכלים וצוחקים ומרימים כוסית לכבודי.

הירמתי גם אני לכבודם והחלפנו כמה מלים של חיבה, כשחזרתי למלון סידי לאחסן אליוסי, היחיד בכפר, מצאתי שגם הוא מתארח שם. כמובן שהתפתחה ידידות שהלכה והתחממה מיום ליום. מסתבר שז׳אן הגיע לספרו מפאריס בעקבות אהבה לבת הכפר. סיפור אהבתו יוצא דופן, כי הוא התאהב בה דרך קסיטת וידיאו. יום אחד ישב בביתם של פועלים ערבים איתם התיידד, אכל קוסקוס וראה קסיטת וידיאו של חתונה בכפרם.

בחתונה הסתובבו הרבה אורחים, לבושים בגדי סהרה רקומים, שותים, רוקדים ושרים, ביניהם עיישה, נערה בגיל העשרה שרקדה ריקוד בטן לשמח חתן וכלה ומרגע שראה אותה נפקחו עיניו, פיו נפתח בפליאה גדולה, שאלו מה קרה, אמר: זאת האישה שלי מהחלומות, אותה חיפשתי כל חיי. עצרו את התמונה כדי לתת לו להתעמק בעיניה השחורות, בגומות החן של צחוקה, בשפתיה הטריות, ואחר כך הריצו את הסרט הלוך ושוב, בכל פעם שהופיעה, כדי שיוכל לגמוע לרוויה את התמימות, התום שהיא הקרינה אליו ממרחק אלפי קילומטרים. במשך שעה ארוכה תיאר לי בחיות רבה את חוויית ההתאהבות.

מיטב השחקניות היפהפיות שהופיעו על אותו מסך מעולם לא עשו לו מה שעשתה לו הנערה הקטנה מחתונה מרוקאית בוידיאו באיזה כפר נידח אי שם בקצה העולם, הוא לא התענין בחתונה, לא בחתן ולא בכלה, אלא אך ורק בנערה הזאת השקועה בעצמה, עיניה מושפלות, והיא רוקדת בשמחה פנימית, מוקפת קהל ובכל זאת לבדה, כמו רוקדת לעצמה ולא לאחרים, והוא החליט לטוס לכפר ולבקש את ידה.

בחיים היא היתה עוד יותר מפליאה, אגלי הזיעה על מצחה העידו שהיא אמיתית, גופה קרן חום וחיים וגם כשהסתבר שהיא לא דוברת מילה צרפתית זה לא עשה לו כלום מול הפשטות שלה, האצילות והחוכמה הכפרית הצלולה. ללה זוהרה וביתה עיישה שמעו את סיפורו וצחקו. מה אומרים לאדם שצונח עליך בעיירה בסוף העולם ואומר לך התאהבתי בבת שלך דרך הוידיאו?

אם היא היתה רואה אותו בוידיאו ספק אם היתה מתעניינת בו, נמוך, שמנמן, עגלגל, עם משקפיים במסגרת שחורה, תמיד עם נעלי התעמלות וטי שירט ובגיל ארבעים וכמה יכול להיות יותר מאבא שלה, ובכל זאת הוא חלום חייה של כל נערה באיזור הנידח הזה, שעוד שומעים בו נעירת חמורים, קרקור תרנגולות וקולות מים מהמעין. ורק מכשיר טלוויזיה בודד בקפה ״הקסקד״ מחובר לבטריה ישנה דרכו רואים לפעמים את הכוכב הרחוק והעשיר שנועד לאחרים ושאין שום סיכוי להגיע אליו והנה הוא מציע לה את הכוכב ללא תנאי, מבטיח להוציא אותה מהפינה הזאת בקצה תבל למרכז העולם.

 האמא לא יכולה לדחות את זה על הסף, הבת כנראה לא יכלה להגיד כן, כך קרה שהוא הפך לאורח קבוע במלון סידי לאחסן אליוסי לרגלי קברו של הקדוש באותו שם, בכפר שלא נמצא במסלולם של התיירים ואם טועים ומגיעים לא שוהים בו יותר מלינת לילה, הוא יושב פה כבר חודשיים, כולם ידידיו, כולם מחכים יחד איתו בקוצר רוח להחלטה של המשפחה, מזדהים עם אהבתו, מחייכים לתמימותו, לעקשנות הילדותית שלו, יום יום הוא מבקר את האם וביתה בבקתה, מביא להם מתנות, בגדים ותכשיטי זהב וכסף, לוקח את האם והבת למסעות וטיולים בלנדרוור מלווים בחברים וחברים של חברים, הגיעו כבר עד דאר בופול, מולאי אידריס, עין סבו, עין לוח, אזרו ואיפראן, לא נעים להן לקבל את המתנות והמחוות ולא לתת לו תשובה חיובית, אבל הבת בפירוש אינה יכולה להגיד כן, הוא נחמד וטוב לב ונוהג כלפיה כמו אב רחום וחנון, אבל כשהוא מנסה לגעת בה, היא נרתעת, הוא חושב שזה יעבור, עניין של בושה, של מסורת, ומקווה שהנישואין יתגברו על המכשולים, עוד מעט יקבל ניירות בקונסוליה בעיר הקרובה, שם יאשרו את הנישואים ויוציאו לה ולאמה תעודת אזרחות צרפתית.

 בקונסוליה עושים קשיים, מעכבים את מתן האישורים, כשלחץ, צעק ותבע את זכויותיו שלחה הקונסוליה את האם ובתה למסדרון ובארבע עיניים אמרה לו שהנישואין האלה הם בלתי אפשריים, חסרי עתיד, מה הוא יעשה עם אנלפביתית בעיר זרה? עם מי היא תדבר? ועם מי הוא ידבר אחרי ליל האהבה הסוער? היא לא תוכל אפילו להקשיב לרדיו או לראות טלוויזיה, בלי שכנים, בלי חברים, בלי משפחה, איזה חיים הוא מועיד לה בפאריס? איך ירגישו הילדים שלה בין הילדים הצרפתים? את מתערבת לי בחיים הפרטיים, אני דורש ממך לכבד את החוק ואת הזכויות שלי.

 בסופו של דבר, לאחר הרבה עיכובים היא נאלצה לספק לו את האישורים, אבל הנערה עדיין מהססת, כבר שנתיים הוא יושב במלון היחיד בעיר, יום אחד הנערה אומרת כן ולמחרת לא, חשב שהיא לא רוצה לעזוב את הכפר שלה ואמר שהוא מוכן להשתקע פה לנצח. כשאני היגעתי לספרו, היינו האורחים היחידים באותו מלון יחיד, הוא שבא מפאריס לחפש את אהובתו, ואני שבאתי מירושלים לעלות לרגל לקבר אבי, כולם חשבו שגם אני באתי לחפש אהובה.

 מי יודע? להגיד שלא? לא פעם חשבתי לעזוב הכל ולחזור הנה, להיעלם ולמחוק עקבות, אמנם במללאח אין כבר שום דבר יהודי, לא בית כנסת ולא בית אורחים, אבל אבותי ואבות אבותי קבורים פה והבית שלנו עוד עומד במקומו, לא פעם אני מתארח אצל המשפחה המתגוררת בו, זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים בגילים שלנו כשעזבנו, לפעמים אני חושב לקנות מהם את הבית ולחזור להתגורר בו, לעתים הם מזמינים אותי ואת ז׳אן לקוסקוס ובוקר אחד קרה לי מקרה מוזר כשהתעוררתי אצלם, לקחתי את תיק בית הספר של אחד הילדים, שמתי על הגב והלכתי לבית הספר שלי, נכנסתי לכיתה, ישבתי על הספסל שלי, לפליאתם של הילדים שלא זיהו אותי, עד שז׳אן נכנס וביקש ממני לפנות את המקום לילד שחיכה בצד ולהתלוות אליו לבית הקפה, הסיפור שלנו יצא מבית המלון לבית הקפה, לשוטר בצומת, למסגד, זיהו אותנו כשהלכנו להחליף כסף בסניף הבנק הקטן, כשעצרנו טקסי, כשעלינו לאוטובוס, וכשהיינו ערומים יחד עם כל העיר בחמאם וכולם רואים שאין לנו מה להסתיר, שם, בין האדים, הצטופפו לידנו וביקשו לנחם, לעודד, להביע הזדהות, לאחל הצלחה.

יום אחד שותפו של ז׳אן למשרד התיווך של נכסי דלא ניידי בא לחפש אותו כדי להחזיר אותו הביתה והתאהב בעצמו בחברה של אהובתו. תוך שבוע נשא אותה לאישה ונסע איתה חזרה לפאריס.

ואילו אצלו זה התקדם בעצלתיים, ובכפר סוף סוף יש נושא ציבורי לוהט, הצעירות מזדהות עם עיישה, המבוגרות צוחקות להן על התמימות שלהן, גם הבחורים רוצים שהיא תישאר פה ואילו המבוגרים עומדים לצידו של האורח, האיש הזר, שמציע לה את החלום של כולם. מה היא יכולה לקבל מצעיר מקומי חוץ מעוני ומצוקה? מה תעשה אחרי האהבה? איך תפרנס את ילדיה?

עם ערב באים אליו למלון, מנתחים את המצב, מעודדים אותו שלא להיכנע, הצעירים מפגינים מול חלונו, ושרים לו שירי ליצנות על אהבת זקנים לצעירות.

פעמים אחדות ביום עוברות חתונות ליד החלונות שלנו, אכן זאת עיירה של חתונות, תהלוכות החתונה לא מפסיקות, גם כשאתה יושב רחוק ממקום האירוע, אתה שומע את השירה ואת הריקודים ואם התהלוכה עוברת לידך, אתה יכול לראות את הכלה מוסתרת בתוך אפיריון הנישא על הכתפיים של קרובי משפחה, דגלים מונפים מסביבו, להקת מנגנים שחורים מרקדת, מנגנת ושרה יללות שמחה מפי המלוות, והחברות הצעירות שרות ורוקדות בהתלהבות שאין יותר ממנה. החתונה היא שיא שאיפותיה של כל נערה בספרו, פסגת החלומות, מייחלים לה ומתכוננים לקראתה כל השנים. כל הזמן יושבות, אורגות וסורגות ורוקמות וטוות ותופרות וכשמגיע היום כל העיר מתחתנת, אופה ומבשלת, שמחה ורוקדת, זאת חתונה של כל העיר, כפי שהלידה היא לידה של כל העיר, אדם בכפר הזה לא נולד לבד, לא חי לבד ולא מת לבד, אורחים באים מכל הארץ וגם אם הבית צר, הוא מכיל את כולם, קרובים ורחוקים ישנים על המרבדים והשטיחים, עומדים צפופים ושוכבים רווחים, ומתחת לשמיכות יחד עם והחתן והכלה שוכבת חצי עיר.

לאחרונה חידשו מנהג בכפר להעניק לחתן ולכלה חדר במלון סידי לאחסן אליוסי לליל ההתייחדות הראשון. לאט לאט התחילו גח אורחי החתונה לשכור להם שם חדרים לליל ההתייחדות. בלילה הראשון שלי במלון הוא היה תפוש כולו על ידי אחת החתונות, וקולות האהבה של החתן והכלה שישנו בדיוק בחדר מעלי לא נתנו לי לישון. במשך הלילה החלו להישמע קולות אהבה משאר חדרי המלון ואט אט בקעו אנקות רמות דרך כל החלונות, בית המלון כולו היה אפוף בסערת אהבה, וקולות של יצרים אפלים הסתערו מכל העברים והמלון היה כמו אוניה טרופה  בתוך ים עצום וסוער, החדר של החתן והכלה היה חדרו הקבוע של ז׳אן, אותו היה מפנה לזוג לליל ההתייחדות, היה זה החדר המפואר ביותר במלון הפשוט, רחב מאוד עם מיטה גדולה  בצבע זהב וחופה מעליה, בחדר היתה גם פינת ישיבה עשירה ושירותים מרווחים עם אמבטיית חרסינה גדולה וברזים מוזהבים, צחוק הגורל הוא שכמה פעמים בשבוע היה עליו לפנות את מיטתו לזוג צעיר ללילה לוהט של אהבה ראשונה, כשהוא נאלץ לישון בחדר סמוך, להקשיב לקולות ולחזור לישון למחרת באותה מיטה עצמה, שלילה קודם טבלה בים של אהבה וריחפה בתוך ענן של חלומות מוגשמים.

כשחזרתי אחרי שנים מצאתי אותו עדיין באותו מלון ובאותו חדר, לא משנה שבינתיים התחתנה וילדה ילדים, הוא עדיין מחכה לאהובתו, עדיין מתארח שם, לן באותו חדר כלולות, שוכב לבד באותה מיטה, שגם עיישה אהובתו התייחדה עליה עם בעלה, בערבים היה עובר ליד בית האהובה לשמוע את קולה או לראות את צלליתה דרך החלון, לפעמים נכנס פנימה לכוס תה, התיידד עם הבעל והילדים וכבר הפך לקרוב משפחה שמסייע בכסף ועצה. בביקורי האחרון חיפשתי אותו במלון. פקיד הקבלה בישר לי בצער שהוא מת לפני כמה שנים, ונתן לי את הכתובת לקברו, כשהיגעתי מצאתי שם אחוזת קבר גדולה ולהקה של נשים צעירות וזקנות מקיפות אותה בתפילות ושירים וזורקות לתוך מדורה נרות דולקים. שאלו אותי אם אני מחפש בת זוג, כי הצדיק נענה גם לתפילות של גברים, מאות זוגות כבר התחתנו בזכותו. הדלקתי שני נרות וזרקתי אותם למדורה לזכרו.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם אלף שדיים

האמת שאני מעדיף את יום חמישי. החמוקים שמתגלים אז בין האדים הם עגלגלים וריחניים יותר. העכוז של בת האופה הוא ממש תפוח. השדיים של בת מוכר היין זה תפוח בתוך אגס ועליו דובדבן שחור. כל פירות העונה בפרי אחד. החזה של התלמידה החדשה של אמא כמו שקד פורח.

ביום ששי בחמאם עם אבא? מה יש לי לראות שם, שאני לא רואה בבית הכנסת?

מה יש לראות אצל מוכר הצבעים, או מוכר הגלידה, או מוכר הגרעינים? כל מה שיש להם יש לי. החמאם ביום חמישי בלילה הוא גן עדן מסתתר בערפל, מלא פירות סודיים ויצורים לא ידועים. המון שדיים גדולים, שדיים קטנים, ירכיים, מותניים, אישה אחת גדולה עם אלף שדיים!

הקירות העבים נוטפים מים, הרצפה חלקלקה, קולות מים זורמים וצחוק של נערות ובין קרעי הערפל מבצבצים חלקי גוף, אותם אני משתדל לחבר לשלם. הנה אני מצליח לחבר את חלקיה של אשת הרב, גדולת החזה והחלציים, ועכשיו גם את הישבן והרגליים של גרסיה הרזה, אשתו של השמש, הנה אלה הם חמוקי הבת התמירה וארוכת הרגליים של הגביר טובאלי, ואלה חלקיה של המשרתת הערביה השחומה והצחקנית שרוחצת לה את הגב.

הנה שדי השוקולד של השכנה חנה אלעלייל שהתארסה השבוע עם הדוד מתתיה, ואלה של בת הפחמי שנראים כמו כדים מצוירים מוארזאזאת, שפיהם תמיד צבוע שחור. הנה רגלי האילה של עזיזה אסולין צבועות חינה בדוגמה של נעל רקומה, וגם כפות הידיים שלה צבועות בחינה כמו כפפות עם חורים. הנה השיער של זכורה, הג׳ינג׳ית היחידה בעיר. אלף נמשים זרועים על גופה, והיא רוחצת את הסבתא הקטנה שלה, שכבר כל הצבעים אבדו לה. אצל זכורה אני יכול לראות אפילו את נקודת החן השחורה ליד הפטמה הימנית וגם לשמוע איך הגוף העסיסי שלה מאיים להתיז דבש וחלב על כל העיר.

לפעמים אני אוהב לערבב ולחבר שדיים של יהודיה לפנים של ערביה ופנים של צעירה לגוף של זקנה. או שד אחד קטן ואחד גדול בגוף אחד. הנה עכשיו אני רואה מולי את האישה עם שלושה שדיים ושתי לשונות. ודמות אחרת עם רעמת שיער על הגב, היא אישה עד המותניים, ומהמותניים למטה היא סוסה. וההיא ליד המקווה – חצייה העליון אישה והתחתון גבר. וזאת מתחת למנורה חצי אישה, חצי אל. כל המללאח זה חצי אישה חצי אל. חצי חמאם, חצי בית כנסת. גם בסמטאות, כשהן לבושות אני רואה את כל העושר מתחת לשמלות. ואני מתפלא, איך הן כל כך רציניות, כאילו שוכחות לגמרי מה שיש להן מתחת לבגדים.

אני הילד של כולן. בן שלוש או ארבע, כולן מלטפות ומנשקות. הנה עכשיו החברה של אמי מסבנת אותי, היד הרכה והמתוקה שלה מחליקה על עורי, והאצבעות מתגנבות לכל מיני מקומות שלא ידעתי שיש לי. מדגדג לי ואני צוחק, ממש מתפקע מצחוק. מביט אל תוך העיניים הכחולות שלה ומתפוצץ מצחוק והיא גם. אחר כך היא שוטפת אותי במים חמים, ואני לא רואה כלום, מנסה להחזיק בגופה ומתחלק, פוקח עיין, מגיע לה עד הירכיים, מנסה לתפוש באיזה זיז ושוב נופל. ביד החמה שלי אני מסבן לה את הגב, יד שתועה ונעלמת בכל מיני מקומות מחבוא מוזרים וחמים שלה, ואני רואה את הדובדבנים הגדלים בחזה פורחים מול העיניים שלי. אני רוצה לקטוף, אבל הם גבוהים מדי בשבילי.

מפעם לפעם החמאם נעשה לי יותר מסתורי והנשים יותר מקסימות, הפירות שלהן פחות מובנים ויותר מפליאים. בגיל חמש ושש, אני לא כל כך רואה את הפנים, רק את הישבנים והירכיים. עכשיו בגיל שש-שבע הפסקתי להסתכל להן ישירות בעיניים, האברים שלי מתקשים, המבטים קצת מבוישים, החברות של אמא מלטפות לי רק את הפנים והראש, אבל עכשיו אני רואה את כל החמאם בבית הכנסת, כשאני שר את שיר השירים בערב שבת, והן יוצאות אחת אחת מארון הקודש, צוחקות ומדגדגות אותי ואני כמעט מתפוצץ מצחוק. כשאני אומר ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״, אני רואה פרדס של נשים, הרגליים באדמה, הראש בשמים, ואני מטפס בין הענפים, קוטף פטמות ואוכל. בתוך התפילה אני מריח ריחות סבון, בושם וחינה.

זה לא סתם שאני רוצה כל הזמן לראות את הבריכות בחשבון, את העזים בגלעד ואת הצבאים של ארץ ישראל, כי שדיים ראיתי הרבה, אבל צבאים אף פעם לא. וקשה לי להבין את הפסוק שני שדייך תאומי צבייה. האם השדיים של זוהרה שרביט הם כאלה? יצורים שלמים כמו צבאים עם פה ולשון ועיניים, ואולי יש להם גם רגליים ואולי גם מדברים? בחמאם אפשר להבין מה זה ירושלים וארץ ישראל כמו אותו רב שנזדמן לבני ברק וראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה ואז הבין מה זה ״זבת חלב ודבש״. אם המורה בוזמימה היה מסביר לי כך, מה זה ארץ הצבי הוא לא היה צריך לצעוק ולתת מכות בענף הזית על כפות הרגליים. היה פשוט אומר: ארץ ישראל כמו החזה של זוהרה שרביט והייתי מבין, או שהיה לוקח אותנו לחמאם, מצביע על מה שצריך ומסביר. חבל שאין לו אמא שלוקחת אותו לבית המרחץ.

ביום שישי עם הגברים זה לא אותו דבר. גם בחמאם הם עסוקים בתקנות ובחוקי ה״שלחן ערוך״ ו״יורה דיעה״ ו״חושן משפט״. מה דינו של כונס בתולה חייב או פטור מקריאת שמע של מיטה? שהרי אם עדיין לא עשה מעשה הוא עדיין טרוד במחשבתו ולא נאה לערב את הטמא עם הטהור. ומה דין שניים שישנים עירומים ומתכסים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה? האם יקראו קריאת שמע? כי הרי נגיעת בשרם מביאה אותו לידי הרהור וכר. במקום להתעסק בגופם, הם עסוקים בראשם. הכל רציני תמיד. כאילו גם כשהם ערומים – הם לבושים. מורידים בגד ולובשים מסיכה.

הנשים משתחררות לגמרי. השמלות נופלות והשדיים מתפרצים החוצה כמו כנפיים, הירכיים מזנקות, הכל משקשק כמו פירות עסיסיים על עצי הגן. כל השבוע הן יושבות ליד הנול אורגות לעד את שטיח הנישואין ורוקמות לנצח את שמלות הנדוניה וכלי המיטה, הזמן לא זז, גם המקום תמיד אותו מקום, לא משתנה. ביום חמישי, לקראת שבת, הכל בתנועה. הבגדים נזרקים. כל היצרים, כל השתיקות, כל הצחוקים, מתפרצים החוצה, הגוף מזנק מחוץ לבגד, בלי איפור, בלי תסרוקת, בלי מטפחת ראש, בלי רעלה. הכל פרוע, פתאום השדיים המשוחררים הופכים כנפיים, לשון ששוחררה כמו מוכפלת ומתרבה ומקשקשת: מי מתה, מי יולדת, מי מתחתנת, מי מתאלמנת, מי גמרה שטיח, סוודר, מי נסע לארץ ישראל ומי חזר, אהוב שמת, שד״ר צעיר שהגיע.

ואני מתבשם מפרי הגן כמו בבוסתן האגוזים והתותים של סבא חיים, כשחראזם עולה למעלה, מנער ואנחנו מלקטים ואוכלים. אני מתבונן בדובדבנים של האחת, באגוזים של השנייה ובתותים של האחרת אבל זה עוד גבוה מדי בשבילי. בקושי מגיע למותניים, אבל נהנה לשוטט, לא יודע טוב ורע. מסביב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומעיינות ונחלים יוצאים ומשקים את הגן. ולפתע – אסון. מתוך העננים מבצבצת זקנה מצומקת, עורה מקומט והחזה מידלדל עד המותנים, היא מביטה בזעף על הגן הפורח, כאילו היתה שליחה של הגהינום. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה. מפעם לפעם היא מציצה מתוך העננים כמו מזמן אחר, כדי לנזוף במישהי שצחקה יותר מדי, או להשתיק, או לאיים. אף פעם לא חייכה למישהי או אמרה מילה טובה. והנה עכשיו, כשאני עומד ליד אמא ומביט בגן העדן שלי, היא פורצת מהערפל, שולחת אלי אצבע מאשימה וקוראת כשכולן שומעות: ״תראו את זה! יא, אחותי! הוא כבר גבר! תסתכלי! עד מתי?״ והיא מצביעה על האבר הקשוח שלי זקור לכיוונה כמו ענף דובדבן וכולן צוחקות ורואות את מה שאני מנסה להסתיר ולא מצליח.

כך גורשתי מגן העדן ולא שבתי אליו עוד. ואף אחד, גם לא אמי, לא עמדה להגן עלי מפני הזקנה המפחידה. תאמרו לה שאני משלכן, שייך למשפחה, שאני לא זר, אני הילד של כולן. כן, אני הילד של כולן! למה לעקור אותי משם ? למה לסגור בפני את הדלת?! תפתחו! זה אני! אני!

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אהבה ללא פחד

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אהבה ללא פחד

פתאום נכנסו שדיים לכיתה. באמצע שיעור תלמוד. לא שמענו כשנכנסו ופתאום הם פה, ואולי היו שם מזמן, אלא שלא שמתי לב, ורק עכשיו הבחנתי שלאסתר ק. ומרים פ. שיושבות בספסל לפני יש שדיים, והם לא נותנים לנו לראות כלום, מסתירים את המורה לתלמוד ואת הנוסחאות החדשות בחשבון, את משפט פיטגורס וערך משולש וממלאים את הכיתה בריחות וצבעים והן, אסתר ק. ומרים פ., בכלל לא מופתעות, אולי בכלל לא יודעות, אז אנחנו צריכים להגיד להן הי! תראו י יש לכן פה שתי חיות קטנות ונושמות, הן רוצות להגיד משהו! תקשיבו! לא יכול להיות שאתן לא שומעות, הן לא נותנות בכלל להקשיב למורה לתלמוד כשהוא שולח אצבעות לכל הכיוונים ופניו מליאות חדווה כאילו גילה גם הוא חיות קטנות ורוטטות בין דפי הגמרא, צריך להאזין להן, מאז שנכנסו לכיתה אני לא מרוכז בכללבלימודים, הפסקתי להתרוצץ בהפסקות ובמקום זה אני קורא ספרים: דוד קופרפילד, אוליבר טוויסט, רובינזון קרוזו, אמיל והבלשים, אבל הם עוד לא גילו את השדיים! לא שמעו ולא ראו, את דוד קופרפילד מצאתי מאובק ברחוב, דפים יבשים, התקמטו בשמש, לקחתי ויישרתי אותם, הרטבתי אותם, שמתי מתחת למזרון, ישנתי עליהם וייבשתי, טיפלתי בהם כמו בספרי קודש, הרי זה כתוב באותיות עבריות כמו התנ׳׳ך, המשנה והתלמוד, אבל לגמרי שונה, סיפור חיים אמיתי של ילד בגילי שאביו מת ואימו מתחתנת עם גבר אחר והוא נשאר בחוץ בלי בית, ואין לו למי לצעוק הצילו ואלוהים לא נמצא בסביבה וגם הוא, דוד קופרפילד לא פונה אליו, ואני אומר לדוד קופרפילד, למה אתה לא פונה לאלוהים, אבל אצל דוד קופרפילד אין לא אלוהים ולא שדיים, בתנ״ך יש כל הזמן רק אלוהים, בשיר השירים יש רק שדיים, ואין אלוהים בכלל, אולי איפה שיש אלוהים אין שדיים ואיפה שיש שדיים אין אלוהים, אולי הם דומים וממלאים אחד את מקומו של השני, בספר הזוהר שאבא קורא וכותב כל לילה הם מגיעים לשילוב בזכותה של השכינה שהיא דמות אלוהים בצורת אשה אהובה עם שדיים, אבל אסתר ק. ומרים פ. הן לא שכינה, השיער הארוך שלהן נופל לי על דפי התלמוד, מסתיר לי קטעי פסוקים, אני מסלק את הקווצות מעל מסכת נזיקין, כדי לעקוב אחרי המורה כשהוא מתווכח עם האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא או לא, מת בעלי – תתיבם או לא…

 

 מתפלפל עם שאלות רחוקות במקום לתת תשובות לשאלות קרובות. למה אסתר ק. ומרים פ. לא מקשיבות לשדיים שלהן, למה הן לגמרי אדישות כאילו לא היו להן שדיים, הן עיוורות? חירשות? איתי הם מדברים וצוחקים, שמחים ומתפנקים כאילו היו יצורים חיים, אולי השדיים עצמאיים ולא הם צמודים לאסתר ק. ולמרים פ., אלא להיפך: אסתר ק. ומרים פ. צמודות להם, לפעמים המורה חנה צמודה להם, לפעמים הם מרקדים על ספר התלמוד ולפעמים הם תלויים על העצים בחצר, כמו תפוחים ואגסים, אם הם היו שלי הייתי מטפל בהם כמו בתינוק קטן,מפנק אותם, רוחץ ומבשם, אולי אפילו מציג אותם בחוץ לאנשים שייהנו, כמו שמציגים זר פרחים או קערת פירות, ריח השדיים נעים והאצבעות שלנו נשלחות קדימה, מאגפות מהצד את אסתר ק. ומרים פ., פוגשות את הרכות העגלגלה שאינה מסרבת ואינה מזמינה, אבל אסתר ק. ומרים פ. לא מסתובבות לשאול מה אני רוצה, כאילו האצבעות שלי לא מלטפות, לא צורבות, לא בוערות, אז אולי השדיים לבד והן לבד, אולי הקשר ביניהם הוא מקרי והשדיים בעצם לא שלהן והם קיימים גם בלעדיהן, ואפשר לראות אותם, למשל, מונחים על טס, עצמאיים נגיד כמו שאלוהים זה דבר עצמאי, קיים רק בשביל אלה שמאמינים בו, מי שמאמין באלוהים יכול כמוני לראות אותו, אחרים לא, כך גם לגבי שדיים, אני רואה אותם בשעה שאחרים לא. ואולי צריך לשים אותם כמו שני לוחות הברית בארון הקודש, בשיעור למתימטיקה השיער של אסתר ק. ומרים פ. נופל לי על משפט פיטגורס ומבלבל הכל, או על מיני משולשים חופפים שצריכים הוכחה, ואני חושב למה שדיים לא צריכים הוכחה, יש על הלוח קשת ועיגול וכדור ונפח כדור ומעטפת ומשקל ושני השדיים האלה מולי, איך אפשר למדוד את המשקל שלהם, או את המעטפת? האם יש רק מידה אחת נכונה או כמו בתלמוד שאפשר כמה תשובות.

אני לא מאמין בנוסחאות של המורה, כי הרי יש בהם חום וריח וחיים ואיך אתה שוקל את זה ? שד ועוד שד זה שניים? למה? הרי יש כל מיני שדיים, קטנים וגדולים, רכים וקשים, לבנים וכהים, אי אפשר להגיד תמיד שניים, לפעמים שד ועוד שד זה שלושה, אולי אלף, הנה חידה שאין לה פיתרון ואין לך בכלל תשובה, סוגיה חדשה שצריך להכניס גם לתלמוד וגם לחשבון. יש גם הבדל בין שד לשד, תסתכלו על כל השדיים בכיתה, אחד גאוותן, השני עניו, זה שובב וזה שקט, זה חכם וזה ליצן, זה מהיר וזה איטי ואם היו השדיים סוחבים מרכבה היא היתה מתהפכת. אני מסתכל על החברים שלי יוסי א., אברהם ש., שמואל ר. הם עשר בכל המקצועות, גם בחשבון והנדסה. יוסי, שמואל, אברום, מה אתם עושים? תסתכלו ימינה, שמאלה,הכיתה מלאה שדיים! אתם לא שומעים ? לא מריחים ? מדברים שם עם המורה על תפוחים ותותים ואגסים ואין שם כלום, רק מאפרים וכאן יש להם שדיים אמיתיים ואת זה הם לא רואים. ואולי אני רק מדמיין אותם ? שהרי אף אחד חוץ ממני לא רואה ולא שומע אותם ואולי הם באמת לא נמצאים שם, ואולי כולם רואים, יודעים ומסתירים את זה ממני, עושים עצמם שאין שדיים בכיתה.

למה? עשו נגדי חרם? המורה לתלמוד ממשיך את השקלא וטריא שלו לבד מול מסכת נזיקין, בטוח שכולם אחריו, מתלהב ומדבר בכל גופו, לוהט וטוחן הרים זה בזה, שניים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה… בעוד כולם מחכים לצלצול, מכינים את הילקוטים לרוץ הביתה, הבוקר כשנכנסתי לחנות מכשירי כתיבה ועיתונים גליתי ספר יוצא דופן. על הכריכה הרכה שלו פנים של אישה בלונדינית עם מחשוף ושני שדיים גדולים, כמעט חיים, דיפדפתי בספר בעמידה וגיליתי שם דברים שאף פעם לא שמעתי ולא קראתי, סודות כל כך גדולים שהרגשתי שאני מחזיק ביד גחלים לוחשות, בכל דף סוד אחר, השדיים היו רק התחלה צנועה. מה שנתגלה לי מתחת לזה היה סוד נורא ואיום ופחדתי להמשיך לקרוא לבד שמא יקרה אסון, נזכרתי בסודות הנוראים שאבא וחבורתו קוראים בספר הזוהר הקדוש שידוע שאסור לאדם מתחת לגיל ארבעים לקרוא בו, עכשיו אני מבין למה אסור, אדם לא יכול לעמוד מול כל הסודות. כל דבר בזמנו. מה שקורה בין גבר לאשה זה פלא, פחד, סוד גדול.

 

הרגשתי שאני מחזיק בידי אלומת אור להאיר מנהרה אפילה לאוצר נורא, או מפלצת מפחידה. לא יכולתי לעזוב את הספר, וגם הוא לא רצה לעזוב אותי, ספרתי את הכסף שהיה לי בכיס, חסרו לי כמה גרושים, אבל המוכר ויתר, יצאתי עם הספר כשהוא בוער לי ביד, הכנסתי אותו מתחת לחולצה, כדי שלא יראו והרגשתי שהוא שורף לי את הגוף, הייתי מוכרח להתחלק בסוד עם מישהו, אי אפשר להישאר עם זה לבד, כמובן שפניתי לשלושת החברים הטובים שלי, אברהם ש., יוסף א. ושמואל ר.

אני מראה להם את העטיפה וקורא כמה שורות. אברהם ש. מתפוצץ מצחוק, יוסף א. משתתק, קופא על מקומו, שמואל ר. נבהל ובורח. אצל אברהם ש. אנחנו תמיד מתכוננים למבחנים בתלמוד, מתיישבים מסביב לשולחן כמו אבא עם חבורת המקובלים שלו סביב ספר הזוהר ואני מסכת נזיקין מולי, מסביר את הארמית לשלושת העולים החדשים שעברית בקושי יודעים, מחקים את המורה לתלמוד עם תנועות הידיים והאצבעות, כשהוא מפליג לבדו רחוק בים התלמוד הסוער, האבא והאמא של אברהם ש. יושבים על המיטה שלהם בחדר האפלולי שבו גם המטבח והמקרר הלבן שקיבלו מהדוד באמריקה, צופים בנו עם אושר בפנים, הם לא יודעים מילה עברית וודאי לא ארמית, רואים את חבורת העילויים והבן הקטן שלהם ביניהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה, בקושי שרדו בין פולין לסיביר, רעב, שלג, קור, בדרך הם הזקינו והוא הילד הראשון והאחרון שלהם, מפעם לפעם קמה האמא הגדולה וכחולת העיניים ושופכת ביסקויטים מתוך פח גדול שהדוד בעל המכולת מקרית ים שלח לה, לתוך קערת הבדיל שעל השולחן. אנחנו קוראים ואוכלים, אולי זאת הסיבה שאהבנו את הבחינות בתלמוד. הערב התאספנו מסביב לאותו שולחן ופתחנו לא את מסכת נזיקין אלא את ״אהבה ללא פחד״ עטופה באותה עטיפת עיתון שהורדנו מהחוברת לתלמוד.

ההורים יושבים על אותה מיטה וצופים בנו איך אנחנו עוקרים הרים ורואים מסוף העולם ועד סופו, מגלים את מה שכולם כיסו והחביאו מאיתנו, כל דף שהופכים מקפיץ את המתח, הקול שלנו משתנה כמו חשמל שהמתח שלו יורד ועולה. מרוב זהירות יוסף א. מרים את הקול ומסלסל מנגינה תלמודית ואנחנו מניעים אחריו ראש וידיים, סוד אחרי סוד ואבר אחר אבר, האצבעות צורבות, הלחיים סמוקות, והאבא והאמא שופכים עוד עוגיות ואנחנו אוכלים ומפליגים בנתיבים חדשים, פורצים דרך לכוכבים נעלמים, עד שראינו מה שלא ראתה שפחה על הים, עיני ההורים כבר נעצמות, אבל הם לא ילכו לישון כל זמן שאנחנו יושבים במקום שבו צריכים לפרוש את המיטההמתקפלת, אך שומו שמים!

מישהו שולח יד לקחת ביסקויט ומפיל את הספר מהשולחן, ההורים פוקחים עיניים עייפות ומתכופפים להרים את הספר מהרצפה, אך המעטפה נושרת ובידיים נשאר הספר עם העטיפה החמה והצורכת שעליה מופיע לא רב מזוקן עם פיאות מסולסלות ועם אצבע ובוהן בתנועת פלפול, אלא אשה עם שדיים גדולים, והשם ״אהבה ללא פחד״ מפזז מול העיניים.

היבטנו בזוג ההורים בפחד, כשהם בוחנים את האשה חשופת השדיים, האב דפדף, חייך לעצמו והעביר לאשתו. האמא אחזה בספר בידיים נרגשות, מנשקת אותו כמו שמנשקים ספר קדוש שנפל ומחזירה אותו לבן, הם בטח חושבים שזאת אשתו של רבי עקיבא, או אולי זאת השכינה בכבודה ובעצמה, שמרוב עיסוק בסוגיות הקדושות הצלחנו לעצב בדרך פלא את דיוקנה שכיסה בצבעים וביופי את המילים ״תלמוד בבלי, מסכת נזיקין״. פתחנו את הספר במקום שהפסקנו והמשכנו לקרוא, הפעם ביתר התלהבות ולהט, בתנועות של תלמידי חכמים שטוחנים הרים זה בזה, והאב והאם מביטים בנו בחיבה והערצה ועיניהם זולגות דמעות של אושר.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים מאטיר המציץ

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאטיר המציץ

כל שנה צומחות פה יותר ויותר נשים, ותמיד יותר פורחות, יותר ריחניות, יותר צוחקות, יותר תמימות כמו התותים והדובדבנים באביב ובלי אודם ופודרה. הגברים, חיוורים וחלושים, לובשי ג׳לאבה וטרבוש, נטשו את הכפר לחפש פרנסה בהרים הרחוקים, נשארו פה רק זקנים וילדים ועיר מלאה נשים וחלומות על לילה שהיה וחתונה שתהיה, העיירה קטנה, סיבוב אחד וגמרת אותה, קיימת אולי אלפיים שנה אבל באותו גודל, נולדים מהר ומתים מהר, לא מספיקים לשנות כלום מסביב, עד שנעלמים וחדשים באים להתחיל את הסיבוב, משנה לשנה הקירות מתפוררים יותר, בית המרחץ טחוב יותר, בתי הכנסת יותר חרבים, הציציות יותר מטולאות, התפילין משופשפים, רק הנשים יותר ויותר יפות ואדומות וריחניות, שלא כמו הערביות הן מסתובבות בחוץ, משחקות, צוחקות מכבסות על גדת הנחל, מיבשות כביסה עלהגגות, מתרוצצות בין הבית למאפייה, עולות עם כמון וחוזרות עם זעתר, הנשים הערביות נעולות בין חומות הבית, לבושות רעלה, והגברים, בקרבת מקום, קוטפים את הזיתים, הוורדים והרימונים ובערב אחרי הטג׳ין והקוסקוס מוסקים את החמוקיים שלהן. מפעם לפעם נכנסים למללאח כמה חיילים צרפתים מחיל המצב שחונה סמוך לכפר, מסתובבים בין החנויות הזעירות, קונים קצת גרעינים או בוטנים, מציצים לתוך בתי הכנסת והישיבות ולפעמים משתהים אצל מוכר היין, שותים אצלו כוסית או שתים וזהו.

יש גם כמה מאפיות שמפיצות בסמטאות ריח של לחם טרי והנערות הצחקניות והמפתות, המובילות את הלחם על הראש, מותר להסתכל, אבל אסור לדבר, יש גם סוזאן, ספק משוגעת ספק זונה, שמגישה להם את כוסית היין, מפטפטת ומתבדחת ואחד מהם אף חיבר עליה שיר: אי סוזאן ווי ווי ווי, אי סוזאן נו נו נו, שי סוזאן איל יא דו בון ואן, סודאן היא במקום קולנוע, תיאטרון, כנסיה, בית קפה או מועדון שאין, אפשר לשמוע אצלה סיפורים, בדיחות, רכילות על העירה, אפשר לצחוק, להתלוצץ ולהשתעשע, אבל כל מי שניסה יותר נתקל בחומה. קפיטן מאטיר שונה מחיילים אחרים, מגיע בערב כשכולם כבר הסתלקו, לבוש חליפת צבא מגוהצת ועל ראשו כובע לבן עם מצחיה נוקשה של לגיון הזרים, על כתפו סולם קטן במקום רובה, מסתובב בשקט בסמטאות ובכל מקום שרואה חלון מעמיד את הסולם על הקיר, מטפס, מצמיד את ראשו לתריס ומציץ פנימה, מאטיר אוהב להציץ, מה שגלוי וניתן חופשי לא מעניין אותו, הוא מתחיל להיות סקרן רק באפילה, הוא אוהב לראות רק מה שנשמר בסוד, בחושך או לאור הנר, דרך החלון הוא מציץ עכשיו בסולטנה, נערה צעירה עם בטן של חמאה, מתרחצת בגיגית, שערה השחור נופל עד ברכיה, ואדי המים הרותחים מכסים אותה, בעלה אהב מסיבות ושמחות והבית היה תמיד מלא חברים. יום אחד תפשו אותה השכנים עם חבר, הבעל נאלץ לגרש אותה למרות שאהב אותה, הם רצו לחזור ולהתחתן, אך הרבנים לא הרשו להם,מאטיר סופג את האדים, יורד מהסולם ומעביר אותו לחלון הסמוך, האם הוא יודע מי זאת היפהפיה שם למטה שיושבת בחדר בשעה מאוחרת מול הנול ומציירת על השטיח עצים וציפורים בצבע העיניים שלה? זאת היא יאקות עובדיה, התחתנה לפני שנים, רק נגמרה החתונה, החתן נסע, היא נכנסה להיריון, הילדה כבר בת עשר והוא עוד לא חזר, וזאת בחלון ממול שיושבת שם ובין רגליה קערת קמח וסולת והיא עושה קוסקוס היא באדא אזייני, נערה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואין, בחודש החמישי הוריה חיתנו אותה עם זר שהגיע מהדרום, שלושה חודשים אחרי זה נולד ילד, החתן מת מבושה והיא השתגעה, וההיא שכבר ישנה, עיניה עצומות ולידה כלוב מלא יונים לבנות היא אסתר והדה, בעלה נסע רחוק ורווק מבוגר היה עולה אליה דרך החלון, לא ידוע אם הצליח לחדור פנימה או לא, אבל היו עדים ובעלה נאלץ לגרש אותה והיא הסתלקה ללא כתובה. קפיטן מאטיר יורד לאט ובשקט, מקפל את הסולם, שם על הכתף והולך הלאה מחלון לחלון, נשים בחסות החושך, לפני שהולכות לישון לבדן, או עם הילדים הקטנים, יפות, שמנות, רזות, מיייחלות, סוערות, אילמות, חירשות, הן לא רואות אותו שם ליד הסורגים מציץ עליהן, מרוכז, כשהן שם בחדר הבודד בלילה בלי בעל, ישנות, עירות, משוחחות עם הראי, נוגעות בגופן, מסרקות שיער, מפזרות צמה, עושות חינה, היה רוצה לשלם בעד הצפייה, ההנאה, זה הקולנוע שלו, זאת הכנסיה שלו, לא יודע איך ולמי, הוא לא שואל אם זה מותר, איזה אוצר של יופי, מופקר ללא שמירה של נשים קטנות וגדולות, יפות ועניות מחכות לבעלים שנטשו אותן למאטיר, לדמיונו הפרוע. מאטיר עובר מחלון לחלון, כל חלון סיפור, כל חלון ציפור בכלוב, לפעמים הוא לוקח משקפת ומציץ לחלון של סמטה אחרת. אילו היה סופר היה יכול לכתוב על העיר יותר מכל תושב, כל אחד ראה רק את ביתו, או בתי קרוביו ואילו הוא ראה את כל הבתים, את יושביהם ישנים ומתעוררים, נולדים ומתים, השתתף בחתונות ובהלוויות, בבריתות ובחגיגות אירוסין, באהבות ובבגידות, בשעות שמחהוברגעי טירוף, הוא תמיד שם, לא מדבר, לא לוקח כלום, לא מצלם, לא מקליט, לא כותב, לא מצייר, רק סופג לתוכו את המראות, הנה עכשיו הוא בחלון אחר בסמטת העטרין הכחולה גם בלילה, רבקה סיסו לבד, בעלה איננו, יצא לקסר אסוק, היא לבדה בחדר בדירה של הוריו, מסדרת את המיטה לשינה, מתכוננת להתפשט, לפתע מרימה עיניים לחלון ומבחינה בו. מבטיהם נתקלים זה בזה, היא יכולה לצרוח וכל הרחוב יתעורר, יתפוש אותו ויקרע אותו לגזרים, היא לא אומרת לו כלום, הוא לא בורח, מה הוא יעשה? ממשיך להצמיד את פניו לסורגים ולהביט בחמוקיה הגלויים, בשערה המפוזר, היא תצעק? תקרא לעזרה את החותנת? להיפך, היא נועלת את החדר מבפנים וחוזרת לפגוש את מבטו, צרפתית היא לא יודעת, ערבית הוא לא יודע, הם ממשיכים להביט זה בזה, הסורגים ביניהם, האם הוא יוכל להם? הוא ממשיך לעמוד על הסולם ולהסתכל בה, מה הוא יכול להציע לה? לדקלם לה שיר? מה היא יכולה להציע לו? האם היא תטפס על הכיסא ותושיט לו יד חמה? היא מורידה מעליה את השמלה הפרחונית הקרועה, אחר כך את הקומבניזון ונשארת עם החזיה והתחתונים, אחר כך מתירה את כפתורי ההזיה מאחור והשדיים מול עיניו, נשלפים ומזנקים קדימה שועטים כמו שני סוסים רתומים לרכב מלכות, הוא כמעט נשאב פנימה בין הסורגים, כשהיא מסתובבת עם התחתונים לגופה, השיער השחור מתגלגל על כתפיה כמו רעמה, מלטף את גבה ועיניו פעורות כאילו חזה בהתגלות אלוהית.

כנסיה אין במרחק אלפי קילומטרים מפה, והוא אולי רואה בחסיבה הערומה את המדונה, חסיבה מיסו, היא לוחשת לו כשהיא מקריבה את הנר ומחייכת, הוא מדליק פנס קטן ומאיר על פניו: מאטיר רויסו, הוא אומר ומתחיל למלמל תפילה, מוריד את שרוך ההדרכה שלו ומשלשל אליה דרך הסורגים, עם משרוקית בקצהו, היא מצמידה את המשרוקית לפיה ונושפת, שריקה חדה מתגלגלת מסמטה לסמטה ומבית לבית, העיר מתעוררת, המרפסות והגגות הומים, מאטיר מידרדר מהסולם, בורח, הרב עובדיה והחזן בראש ההמוןרודפים אחריו, אך הוא נעלם, בלעה אותו האדמה, דופקים על דלתה של חסיבה, היא ישנה, לא, היא לא שמעה כלום, לא ראתה, למחרת באותה שעה היא מרימה עיניה לחלון ורואה אותו מחייך, מסיר בברכה את כובע הלגיונר שלו ומגלה שיער בוער, כשהיא מסירה את חזיתה ושני שדיה מזנקים החוצה, הוא רואה את המשרוקית שלו, מתנדנדת ביניהם, מושך את המשרוקית החדשה משרוך ההדרכה שלו, שם בין שפתיו ונושף קלות, היא מצמידה את המשרוקית שלה לשפתיה ועונה לו, וצלילים משני צדי הסורגים מנסים לנגוע זה בזה, מלטפים זה את זה, מתמשכים ומתקצרים, נסוגים ומסתערים זה על זה, מעולם לא נשמעה בספרו מנגינה מוזרה וענוגה כל כך, לאט לאט הנשים יוצאות ממיטותיהן, עולות על המרפסות והגגות ומצטרפות בלחש לשיר. על פני המתפללים תפילת שמונה עשרה ב״בית הכנסת הגדול״ נשפך אור מיוחד וקולו של החזן מסתלסל בערגה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, מלטף כל מילה, עוטף אותה אהבה, אוחז ומשחרר ויחד עם השיר הוא מתמר ועולה, איבריו מתקשים והוא חש איך הנימים שלו מתרחבות ובגופו הזקן נמסך טעם של יין. הרב עובדיה שנשאר מפוכח בכל מצב שם ליבו אל קולו של החזן ומעיר לו על כך, הוא בטוח ששמע בגרונו את קולו של המואזין וחושב לפנות לקאדי, אך למחרת מגיע אליו הקאדי עם המואזין מתלונן על קולו המיוחם של החזן שמבלבל את שירתו, הרב עובדיה לא נח ולא שקט עד שיום אחד תפש את מאטיר בשעת מעשה ליד חלונה של חסיבה. מאטיר המציץ הידרדר בבהלה למטה ונעלם, כשהוא מפקיר את הסולם שלו טרף לתאוותו של עובדיה שטיפס מיד לחלון וראה מה שלא ראתה שפחה על הים. חסיבה ערומה עם שדיים זקופים ושיערה השחור ממלא את כל החדר, הזעיק מיד את כל העיר לבית הכנסת, הכריז צום ושלח את הנואפת למאסר באורוות הסוסים. מפקד הגדוד שאליו הרב פנה בתלונה ביקש ממנו שלא יקפידו עם מאטיר, זה הרגל שכזה אצל הקפיטן ואי אפשר לרפאו, כברכמה שנים מחוץ לבית, נלחם באלג׳יר, טונים, הודו סין ונפצע בכל גופו, בסופו של דבר הוא רק מציץ, שום דבר מזיק, המפקדים איימו עליו, הענישו אותו, אך זה לא עזר. נאלצו לספק לו סולם צבאי מתקפל ומשקפת, כדי שידעו שהוא מציץ מורשה מטעם הצבא. ביקש מהרב להסגירו לידיו, אך איש לא ידע איפה הוא. כעבור זמן הגדוד נערך לעזוב את האיזור ופלוגה שלימה נכנסה לתוך המללאח לחפש את הבן האובד.

אותה שעה מאטיר התחבא מתחת לטלית בברכת כוהנים, מפיק את אחת המנגינות היפות ביותר שנשמעו אי פעם בבית הכנסת: נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש, המשלשים לך קדושה, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש…

הנשים על החומות והגגות ליוו את הקדושה בהמהום וגם המואזין מחוץ למללאח היה מסלסל בגרונו ולא היה ברור מי חוזר אחרי מי, חבריו של מאטיר איתרו אותו, חיכו עד שתיגמר התפילה, שמו עליו את הסולם שלו וגררו אותו אחריהם.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האישה שפרשה כנפיים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

האישה שפרשה כנפיים

כל פעם שאני עובר מתחת לאותו חלון כחול מעל שכונת הפחחים ושומע מיתרי מנדולינה, אני מרים את עיני לראות אם איזו נערה לא פורשת כנפים ועפה באוויר, כי זה החלון ממנו השליכה את עצמה יאקות, אחותה של אמי, בהיותה נשואה לשמעון, לקול צלילי המוזיקה של ציון, אהוב ליבה וחבירה לכיתה. בת שתים־עשרה היתה כשאביה חיים עולייל הבטיח אותה לשמעון, איש גדול, חסון ושרירי כבן שלושים שהיה עוזר לו בכל עבודת השדה, לחרוש ולזרוע ויכול היה להבטיח לבת הצעירה חיי רווחה, הוא גם היה קרוב משפחה ולא היתה שום סיבה בעולם מדוע לא להיענות לשליחים שהופיעו באחת השבתות עמוסי מתנות, בשמים ותכשיטי זהב לבקש את יד ביתו. סבא חיים וסבתה ימנה פתחו שולחן עשיר עם סלטים וחריפים ובקבוקי ערק, שלחו להזמין את הורי הבחור ולהביא את החמיןמהמאפייה ושתי המשפחות ישבו לאכול ולשתות עם ידידים וקרובים, מתבשמים מהשיכר, מתחבקים ומתנשקים כשיאקות, הכלה היעודה בת השתים־עשרה, משחקת עם אחיותיה קלאס על הגג.

לשתי המשפחות היתה זו תחילתה של תקופת זוהר ובילויים עליזים, כשהם מתארחים אלה אצל אלה, כל השבוע טרודים בהכנות לקראת המשתה, כשהם אופים רקיקים, עוגיות, מזקקים שיכר ומכינים את מיטב התבשילים והסלטים למסיבות השבת המשותפות. רק את דעתה של יאקות בת השתים־עשרה איש לא שאל, היא לא ידעה שבעוד היא משחקת חבל וזורקת לקלאם את קופסת הטבק של אביה, הוריה כבר מציגים את הנדוניה שלה בפני הורי בעלה לעתיד, פורשים לפניהם את כל השמלות המלבושים ודברי הערך שהיא מביאה ומקבלים מהם את תנאי כתובתה ומחייתה. לפתע היא מצאה את עצמה במשך שבעה ־מים גיבורה מרכזית של חתונה אגדית, שפע עוגיות וממתקים ושירים וריקודים ושמלות ומשחקים, הסבל שלוקח אותה בתוך סדין לבן למקווה והחכירות שכל הדרך צובטות אותה ודוקרות במחטים כפי שנהוג וצוחקות ושרות וטובלות יחד איתה במקווה לאור הנרות ולריח הקטורת, כשכל אחת רוחצת לה יד או רגל, ״בחזרה הביתה נשות העיר מחכות לה עם סוכר וחלב לאורך הדרך ומטעימות אותה כפית מזה וכפית מזה, וזקנות המללאח מתאספות בלילה לקלוע את צמותיה, שותות ערק ושרות שירי פרידה עצובים, ואחר כך הדרך עם תזמורת לבית החתן, לבושה כמו מלכה, נישאת על כיסא ברחובות ואחריה בתהלוכה כל העיר עם נרות וענני קטורת, חשבה שהיא ממלאת תפקיד באחת ההצגות או המסיבות שהוריה עורכים לעצמם, לרגע לא הבינה שהיא מתחתנת באמת, ושהגבר שלצידה שהוא בגיל דודה, מתכוון באמת להיות בעלה ולוקח אותה לאישה, חשבה שהנה הוריה מציעים לה עוד משחק ילדים, עורכים הצגת חתונה, כדי שתהיה להם סיבה למסיבה, פעם זה פורים, פעם זה חנוכה, את החתונה האמיתית שלה היא מתכוונת לעשות כשתגדל עם ציון,חברה לכיתה, שיושב מאחוריה ומושך לה תמיד בצמות, מעביר אצבעו על עורפה ומעורר בה תחושות נעימות, כותב לה פתקים ושירים, כבר אספה כמעט מחברת שלמה של השירים שלו, חלק מהם הוא מנגן לה במנדולינה מתחת לחלון, מפעם לפעם היא משקיפה מהחלון, זורקת לו כבאקראי שושן אדום, אותו הוא מביא לה למחרת היום לכיתה. ציון הוא שחור שיער וירוק עיניים, תלמיד מצטיין, אהוב המורים, מקום ראשון בכיתה, הוא המתחרה שלה בחשבון, ולא פעם כשהיא מצליחה לפתור תרגיל קשה במיוחד הוא אומר לה שאם הוא יידע שהיא פתרה לבד ולא נעזרה באביה או באחיה הוא יזרוק את עצמו מהחלון, מחוץ לכיתה אסור להם כמובן להיראות ביחד, אבל פעמים אחדות הצליחו להיפגש בגן הציבורי מחוץ למללאח ולשבת זה לצד זה כשריח הפרחים והשושנים מסביב, חסר שאחד ההורים או השכנים יראה אותם, בשבת האחרונה היא הצליחה להתגנב מהבית לשער העיר, שם ציון חיכה לה ושניהם הלכו יחד למפל המים והעיזו להיכנס לבית הקפה היחיד בעיירה ולשבת ליד שולחן, כשהמלצר ניגש לשאול אותם מה ישתו לא ידעו מה לענות, אז הוא הביא להם משקה בצבע ירוק והניח לפניהם, ״פיתו״ הוא קרא לזה וחייך, שפת הכוס היתה מרוחה בסוכר או דבש והמשקה סיחרר להם קצת את הראש, בלגימה השנייה כבר נתנו ידיים ובשלישית הוא העז לנשק אותה על מצחה והיא – להחזיר לו על לחיו.

יותר לא העזו, אבל ידעו שיום אחד הם יתחתנו. רק שהחתונה היתה עם מישהו אחר והיא לא היתה מחופשת וזאת לא היתה מסיבת פורים. הובילו אותה לבית החתן בתהלוכה ובתזמורת שם הוריה עזבו אותה לבד וחזרו הביתה עם החברות שלה, עם הנגנים והזמרים והרוקדים והיא פתאום מצאה את עצמה בחדר זר, שנשים שרות וטורקות בקצב על דלתו וגבר זר שוכב לידה, שם עליה רגל ומברך שהחיינו ומתחיל להפשיט אותה, היא מסירה את רגלו, מזנקת ודופקת על הדלת שיפתחו לה, אך מבחוץ בטוחים שהיא עונה לשירים ומשתתפת בשמחה והםמגבירים את הקצב, והיא נופלת לרצפה מעולפת, וכשהתעוררה בבוקר חשבה שזה חלום ולא הבינה מה היא עושה שם ושלחה לאביה שיבוא לקחת אותה, אך איש לא בא, ולא ידעה מה היא צריכה לעשות ומה תגיד לציון, וציון לא הבין מה היא עשתה לו והיה הולך אחרי בית הספר, עומד מתחת לחלון החדש שלה ומנגן את השירים הישנים והחדשים שכתב לה, הצלילים היו מגיעים לאוזניה וסוחטים את ליבה ודמעות היו זולגות מעיניה על המיתרים שלו, כששמעון בעלה היה מנסה בלילה להתקרב אליה, היתה מקדמת אותו בציפורניה, לא ידע מה יש לה נגדו, היה מביא לה סוכריות וופלים ומיני ממתקים, אבל זה לא עזר, חודשים ארוכים אביה ישן איתה במיטה, חשבו שהיא תתרגל, תקבל וסת והמצב ישתפר, כשקיבלה וסת אביה פינה את המיטה ולא שב יותר, הבעל חזר לנסות, אבל לשווא, היא התחילה להתלונן על כאבים והזמינה את אימה או אחת מאחיותיה לישון איתה וכשהיתה נשארת לבד עם הבעל היתה נתקפת חרדה והיתה נושכת ושורטת אותו והוא מגיע לתפילת שחרית עם פנים שרוטות ומדממות, ובעוד הוא עובד עם האב בשדות היה ציון עובר מתחת לחלונה עם שירי אהבתו והיא משקיפה החוצה ־נשמתה יוצאת להיפגש עימו בגן הורדים ובמפל המים, לשתות איתו ״פתו״ ירוק ולקבל סחרחורת קלה ולנשק לו במצח.

יום אחד שלחה להגיד לאמא שלה שיחזירו אותה הביתה, היא רוצה לשחק על הגג קלאס וחבל, אבל אמה לא ענתה לה, כי מה היא יכולה לעשות? להזיז את הזמן לאחור? מי יקח אותה גרושה? מוטב תתרגל כפי שהיא התרגלה לאביה וסבתה לסבה, אבל יאקות קדחה מיום ליום, ויום אחד כששמעה את מיתרי המנדולינה של ציון, היא עלתה על האדן פרשה כנפיים וזרקה את עצמה אליו מהחלון.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים החייט ואשת הטוחן

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

החייט ואשת הטוחן

בכפר הקטן שלנו היה חייט עני, כל בוקר היה קם ורוכן על הבגד שמולו עם חוט ומחט, עינו תמיד קשורה בתפר ההולך ומתעבה ובחוט ומחט הנכנסים ויוצאים באותו קצב, מעולם לא ניתקה עינו מהבד ומהחוט האין סופי שמעולם לא נגמר בתנועה נצחית החוזרת על עצמה ויתכן שכך ישב מאז שנולד על אותו בגד, באותה תנועה, באותה תנוחה ובאותה פינה בה ישב גם אביו ואבי אביו, מדורי דורות, מכניס את המחט והחוט ומוציא, מכניס ומוציא ועינו לא משה מהבגד, מי יודע כמה ג׳לאבות ושרוואלים תפר וכמה מחטים שבר, אבל כאילו היה מדובר באותו בגד ובאותו אדם, שמזמן, מקדמת דנא, רכון עליו ומעולם לא יגמור, עד שיום אחד הרים פתאום את מבטו ועינו קלטה פנים יפות שלאישה שהציצה לרגע מהחלון ממול כדי לסגור את התריס, טיפת דם יצאה מאצבעו שנרקרה והוא חש כאב, אבל מאותו רגע התחיל להרים את עיניו מעל המחט מפעם לפעם, כדי לתפוס שוב את מראה פניה היפות של האישה ממול. היתה זאת אשתו של טוחן הקמח שגרה מעל טחנת הקמח בגדת הנהר.

אנשים היו מביאים לטחנה שקי תבואה, נותנים לטוחן שהיה שופך אותם בין אבני הריחיים בעוד הפרד מסובב את אבני הרכב והשכב, טוחן ביניהם את הגרגרים והופך אותם לקמח, הטחנה מעולם לא שבתה, כמו שמי הנהר מעולם לא עצרו, יום ולילה הסתובב הרכב על השכב וחיטה ושעורה שזרמו לעץ הריחיים הפכו לקמח שנאגר בשקים ונישא שוב על הגב מהטחנה הביתה. יומם ולילה סובב הסוס את אבני הריחיים ללא הפסקה וללא מנוחה, רצועות הריתמה מגבילות את שדה הראייה שלו, לא ימינה ולא שמאלה, כל עולמו מוגבל למסלול הצר מסביב.

בכל פעם שהרים את עיניו לשבריר שנייה קלט החייט את קצה דיוקנה המופלא של אשת הטוחן פותחת או סוגרת את החלון, אצבעו נדקרה והוא חנק צעקה, עד שיום אחד גילתה את מבטו המוקסם והתחילה להופיע לעתים יותר קרובות, פותחת את התרים לרגע ושוב סוגרת אותו, עד שאצבעו הפכה לכברה. יום אחד הוא שמע דפיקה בדלת והנה לפניו העוזרת עם בד אדום בידה, מבקשת שיתפור ג׳לאבה לגבירתה. החייט עזב את כל עבודותיו וישב עם החוט והמחט יום ולילה ותפר את הג׳לאבה הכי יפה שידע לאישה שהיתה מופיעה ליד החלון ונעלמת והוא דוקר בגללה את ידו ללא רחמים.

אחרי הג׳לאבה הראשונה תפר לה את השנייה והשלישית ואחריהן הביאה לו העוזרת בד משי לחולצות ואחרי החולצות שמלות ואחר כך הביאה לו בד לפרנג׳יות לבעלה והוא ישב יומם ולילה ותפר ורקם את הפרנג׳יות והשרוואל של הבעל והחוט והמחט עבדו ללא הרף באותה תנועה נצחית, שלא נגמרת לעולם, מפעם לפעם נהנה החייט לקלוט את צחות עורה ואת אור פניה של האישה המופיעה לשבריר שנייה ונעלמת ואצבעו נדקרתונדקרת עד שהופכת לפצע וחבורה, יום אחד סיפרה האישה לבעלה על החייט והוא שלח לקרוא לו לטחנת הקמח, כשבא הצביע הטוחן על הפרד החולה שמסובב את הריחיים וביקש מהחייט שיעזר לו לטחון את הקמח. החייט נענה בלי שמץ של היסוס.

הטוחן רתם אותו לרתמות וזה התחיל לסובב את הריחיים, מושך וגורר, וכשעמד לרגע, הטוחן הצליף על גבו. בלילה הטוחן עולה אל אשתו והחייט נשאר בין היצולים מושך ומסובב את אבני הריחיים, טוחן את הגרעינים לקמח דק, מושך ומושך בלי להביט ימינה ושמאלה במעגל נצחי, יומם ולילה, ראשו שקוע עמוק בין כתפיו, גבו כפוף, עיניו באדמה, עליה הוא רואה את פניה המופלאות של האישה המופיעה ונעלמת לשבריר שנייה, כקרן אור מכושפת פותחת או סוגרת את החלון שלה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אישה עם שלושה שדיים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם שלושה שדיים

כולן מביטות עליה, מתלחשות, מצחקקות בתוך האדים, ליד המקווה. אמא שלה משפשפת לה את הגב, מסבנת לה את הצוואר הארוך ואת הכתפיים השחומות וכשהיא מגיעה לחזה היא מסבנת לה את השד הימני הקטן, אחר כך עוברת לשמאלי וגומרת עם האמצעי. יש לה שלושה שדיים, רגליים שתיים, ידיים שתיים ועיניים שתיים, אבל שדיים – שלושה, הכפר קטן מאוד, כולם מכירים את כולם, ואיש לא יודע איך זה קרה, שש אחיותיה רגילות לגמרי, לכל אחת שני שדיים, וביום חמישי, ליל הנשים בחמאם, הן נעלמות מיד בין האדים עם יתר הנערות, נשארת רק היא עם האמא, עוזרת לה לסבן את השדיים הקטינים, בינתיים כולם מרכלים, איך תניק בלי להתבלבל? איזה שד תגיש קודם לתינוק ומה תעשה איתם במיטה ? איך תסדר אותם שלא יסתבכו לה? מה יעשה בעלה אם יש לו רק שתי ידיים?

אף אחד לא קרא בספרים על מקרה כזה, והחכמים במללאח לא ידעו לפסוק – זוהרה שרביט היא כשר או טרף? בשולחן ערוך מדברים על סריס ואנדרוגינוס וטומטום, אבל לא על אישה עם שלושה שדיים, ידוע על נשים ללא שדיים כלל, אחות לנו קטנה ושדיים אין לה… אבל אישה עם שלושה שדיים?

בדקו במשנה ובתלמוד, גילו כמה גידולים יוצאי דופן בארץ ישראל, רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי נזדמנו למקום אחד, הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאלפס כפר הינו, ואילפס כפר הינו כמה הוא ? חמש מאים, אכלו שליש והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתם שליש, הקצב יהושע לוי אמר: הכוונה לזוהרה שרביט, ר׳ שאול דהן הרוכל הזכיר את סיפורו של רבי חנינה שאמר: כשעליתי מן הגולה לארץ ישראל היתרתי אזורי ואיזורו של בני ואיזורה של בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, ודיברו רבותינו לשון נקיה, אבל זוהרה שרביט היא לא בארץ ישראל, היא בספרו! איך זה קרה לה? יש סוברים שזה חטא גילוי עריות, שכן אמה סוליקה נתעברה רק אחרי שהתאלמנה מבעלה מכלוף אסטאווני, ואילו הבת נולדה רק שנים עשר חודשים אחרי מותו, האם טוענת שזה מלאך שהתגנב למיטתה בחלום וזוהרה היא מאותו זיווג, בדרך כלל נשים שילדו מחוץ לנישואין מתו או השתגעו, כי אף אחד במללאח לא העז לדבר איתן, סוליקה התעקשה לדבר עם כולם ואפילו העיזה להביא את הבת לחמאם, כי שלושה שדיים, היא אמרה, זה סימן לגאולה קרובה ועוד מעט משיח בא לקחת אותנו לירושלים.

הנשים של ספרו עניות אבל שלמות כמו אתרוגי סוכות, ללא פגם, יש מי שמדמה אותן לתפוחי ספרד, לא צריכות להתאפר כדי להיות אדומות וצחורות, הפה תמיד בצבע דובדבן והלחיים בצבעי הוורד והשושן ועשירים מפאס וקזבלנקה יורדים כל אביב ליריד הכלות לקחת את הטובות שבהן, אם היו יכולים להיכנס לחמאם בליל חמישי לקראת שבת ולראות את עיר הנשים ערומה, היו מבינים כי בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים, זאת עזיזה עטייה, צוארך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק היא תמר עולייל,התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח זאת ימנה ממנה, זוהרה שרביט עולה על כולן ושיר השירים עוד לא הצליח למצוא לה דימוי מתאים.

הערבים מחוץ לחומה נכנסים למללאח לנעוץ עיניהם בפלא, מכנים את זוהרה שרביט רועת אווזים, מדברים על ברבורים ועל כנפים, שהיא כולאת בחזה, עוצרת שלא יפרשו וימריאו יחד איתה, אי אפשר לטעון שהשדיים של זוהרה תוקפניים, להיפך הם ענוגים, ביישנים, צנועים ומשפילים מבט, אף אחד לא יכול להאשים אותם בפיתוי או בהסתה, הם מתנהגים לגמרי רגיל, כאילו היו רק שניים, אבל זקנות הכפר מזהירות, שראוי להישמר מהשדה הקטנה, מי יודע כמה ולדות תביא זאת לעולם עם אברים כפולים, בכל מקרה, הן מדגישות, אין סיכוי שמישהו יתחתן איתה, אלא אם כן הוא זר ועני מאיזור תאפילאלת או מפגר ומשוגע, מעניין שבאותה סמטה ממש גרה גם פריחה מיסו, אלמנה יפה וגבוהה כבת שלושים ולה רק שד אחד. בחמאם הכל מתגלה, מה שיש ומה שאין, כשזוהרה מתרחצת בקצה האחד ליד המקווה, פריחה מתרחצת בקצה האחר ליד התנור הלוהט, וביניהן עומד מתח כאילו אחת לקחה מהשנייה, בת שטן, אומרות הנערות על פריחה מיסו ונשות רבנים שקראו ספרים עתיקים מספרות על שידות יער קדומות שגם להן היה רק שד אחד וגרמו חורבן לעולם.

לא לשווא לבנה היחיד של פריחה, אבנר ממן, יש רק יד אחת והוא מגמגם, בבית הספר כולם מורים עליו באצבע, בכיתה הוא אחרון, אפס בתלמוד וחשבון, אבל מחוץ לכיתה ידו בכל ויד כל בו, ביד אחת הוא יודע להטיל את הסביבון שממשיך להסתובב ללא הרף אחרי שכולם נופלים, מטיב יותר מכולם לזרוק אל על את כדור העץ ולחכות לו עם החוטר למטה ישר לתוך החור, ביד אחת הוא מגלגל את חישוק הברזל בסמטאות ומפריח בשמי הכפר את בועות הסבון הכי גדולות.

בשוק של יום חמישי הופיע להטוטן ערבי שזרק שלושה כדורים לאוויר ותפש את שלושתם אחד אחד בשתי ידיים,כשהוא משאיר תמיד כדור אחד באוויר, מין כישוף כזה, אבנר ממן ביד היחידה שלו מול עיני ממש, זרק שלושה כדורים למעלה והיה תופש אחד אחד בידו כשהוא משאיר שניים באוויר, רק אבנר ממן העיז להתקרב לזוהרה וכשהיה פוגש אותה ברחוב היה מושך לה בשמלה וקורא: ״זוהרה! זוהרה!״ והיא מלטפת לו את הראש, לוקחת את ידו היחידה, מניחה על שדיה וצוחקת: ״מה קרה? שלושה ועוד אחד זה ארבעה״.

למה אישה עם שני שדיים יכולה להתחתן ועם שלושה לא? הוא שאל את עצמו, ממתי יותר זה פחות? למה שמעון עטייה החזן קורא בשמה ומזהיר מפני חורבן העולם, ולמה מימון וידאל הקצב פרץ בסערה לעבר שדיה עם סכין קצבים ורק מתפללים שעברו במקרה עצרו בעדו, אילולא היה מגמגם ויכול היה לדבר היה הוא עומד ליד בית הכנסת ומכריז שהיא גילוי שכינה, ושצריך לתת תפילת הודיה על זה שהיא בינינו.

כשהגיע לפרקו זה היה הוא שהתחתן איתה. יום אחד אחרי שאימו מתה פתח לפתע את הפה, חדל לגמגם והתחיל לשיר ולמחרת הלך לאם וביקש את יד הבת, לאנשים שהתפלאו הסבירו כי הוא מוצא בזה פיצוי למה שאבד לו בילדותו, כי הרי לאימו היה רק שד אחד ולזוהרה – שלושה, אימא שלה שאלה אותו איך הוא יסתדר עם יד אחת, והוא ענה שתהיה לביתה הפתעה כשתספור את כל איבריו. אני לא יודע למה התכוון, מאז שהתחתנו השתנו חייו, כך הוא מספר, ביד אחת הוא מחזיק ברתמה של שלושה סוסים ודוהר, מתרומם איתה גבוה וכנפי הברבורים שלה מכים באוויר – כך הוא מספר בשירים שהוא שר בחתונות ומוסיף: אף אחד לא יכול לעשות בשלוש ידיים מה שאני עושה ביד אחת, היום כשזוהרה מטיילת, המללאח מתמלא ניחוח ורדים, הגברים מפנים את הסמטאות, ומי שנותר מסתתר באיזה גומחה בקיר. היא, כמובן, ילדה מיד שלישיה והנשים בחמאם הולכות לנגוע לה בחזה כדי להירפא מעקרות וללדת ילדים.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שומר האש

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שומר האש

כל היום אני מכניס לתוך האש ומוציא. מבוקר עד ערב, קיץ וחורף, מכניס ומוציא, מכניס ומוציא.

הלחם הוא הפרצוף של גברתו, יש שיוצא עם קרום מוזהב, ויש שיוצא חרוך ובלי ריח, הלחם של זוהרה חליווה תמיד תופח ושזוף, זה לא שהיא עשירה, האבא סנדלר והאמא תופרת, אותו קמח כמו כולן, אותם שמרים ואותם מים, מה שחשוב זה הידיים. ״לידין ג׳לא מן אטעאם״ – הידיים יקרות מהאוכל – כמו שאומרים היהודים.

אני תמיד פה כמו שמש. יום בלי עומר זה תשעה באב או יום כיפור. פותח בארבע בבוקר, כי צריך לחמם את התנור מוקדם. האבות יוצאים לתפילת שחרית, והבנות למאפייה. עד שהשחר מאיר אני כבר שמעתי את חדשות הלילה: את עזיזה חמו תפשו עם בנו של שלמה אסולין מאחורי הגדר והדיין מכריח אותולהתחתן איתה, בנימין עולייל הפסיק לדבר עם אשתו וזה שבוע הוא מסובב פניו לקיר, בוסאפו קנה לאשתו מכונת דיבור ומלמד אותה לרקוד…

זוהרה חליווה באה למאפייה פעמיים ביום, בוקר וצהרים. האמא טוחנת, מנפה, לשה, מניחה את הכיכרות לנוח וזוהרה לוקחת אותן על לוח העץ לעומר אטרראח. עם שתימ־עשרה כיכרות על הראש רואים כמה היא יפה. בשבילה להביא את הלחם למאפייה זה להראות לכולם, את הקומה, השדיים והישבן. אחר כך היא נשארת להתחמם, כי בבית שלה קר ואמא שולחת אותה בכל מיני שליחויות כאילו היתה סביבון. פה היא אוהבת לרכל, לספר ולשמוע סיפורים, לצחוק ולהצחיק, לזרוק פתגמים ומשלים: ״עמל אלכבז פטטבק וכליה תנעבק״ – שים את הלחם בסל ותן לעולם להישרף, ״באס תג׳לב זארתק בכמירתק אובעאפיתק״ – במה תנצחי את שכנתך? בלחם ובאש שלך, ״די כטאק מלגזזאר, כממלו בליבזאר״ – מה שחסר לך מהקצב תשלימי בתבלינים וכו׳ וכר, עד שאחותה הקטנה באה לקרוא לה לקלף את הפול ואת האפונה לארוחת הצהריים, בערב אני מספר לאשה ולבנות על הלחם של היהודיות, של בת הנגר, של בת הצורף, של בת הרב ובת החזן ובת האיכר, זה בטעם תפוז, זה בטעם קינמון, זה בטעם דבש, זה עם ריח ורד וזה עם ריח שושן, אבל הלחם של זוהרה חליווה הוא כמו שאומרים היהודים, טעם המן. שתי הכיכרות בשבוע שאני מקבל מכל משפחה אני מוכר בשוק לכפריים, את שתי הכיכרות של זוהרה אני לוקח הביתה, מהם אני אוכל כל השבוע, טובל בשמן זית, לועס ומעביר אותן לאט לאט דרך הקיבה.

״אידא גאז לחד ולתנאיין רטטבו אלחמיס אלסכאייך, אם עברו יום ראשון ושני תרטיבו את החומוס לחמין, כך אומרות היהודיות ומתחילות להכין את החמין כבר ביום שלישי. ביום שישי החמין מתחילים להגיע מוקדם. האמהות החרוצות שולחות את הבנות כבר בצהריים, האחרונות מגיעות בתפילת מינחה. הסירים עומדים מולי טורים טורים: סירי אמאייל וסירי חרס וחימרגדולים וקטנים, רחבים וצרים, גבוהים ונמוכים, כולם עם מכסה סגור עם בצק מסביב כמו חותם. הכחול זה הסיר של משפחת אזולאי הנגר עם שתי נשותיו ותשעת ילדיו, הלבן הוא של ביידה מרסיאנו האלמנה עם שמונה הילדים, האדום הקטן הוא של רחמה אזווילוז, אשתו החדשה של בן ביהי, חמולת בן חמו מפוזרת בתוך חמולת עולייל והשבט של אסולין בתוך נחמני. הסירים עומדים לפי הסדר שהגיעו, אבל כשאני מכניס לתנור, אני מחליט איזה סיר לשים קרוב לאש ואיזה להרחיק, אלה שקרובים לאש יתבשלו יותר טוב, החמין יהיו מטוגנים ואפויים, האחרים יהיו מיובשים מדי או מרקיים.

במרכז, ממש ליד הגחלים הלוהטות, אני שם, כמובן, את הסיר האדום של זוהרה חליווה. אני מוריד לאש נמוכה בשביל בישול איטי למשך כל הלילה, סוגר את התנור בלוחות ושמיכות והולך הביתה, בדיוק כשמבתי הכנסת נשמעים קולות שיר השירים.

שבת בלי חמין זה כמו חמין בלי שבת. איש לא שוכח עד היום את האירוע הנורא לפני שנים כשעוד הייתי ילד והמאפייה כולה עלתה באש והחמין של כל העיר הפכו לפחם, השבת השחורה – קראו לה – הפכה להיות תאריך בתולדות העיר כמו השטפונות והמגיפות.

פעם רחל טפירו, השכנה של זוהרה, הפילה את החמין שלה בדרך הביתה, הכל נשפך: תפוחי האדמה, החומוס, החיטה, הביצים, הכרעיים, הקורקבנים, המעיים הממולאים, אבל עד שהנערה בוכה ומקוננת מיהרו חברותיה וקראו לאבא והוא בא בריצה עם המשפחה ועם גביע ובקבוק יין, עשה קידוש וישבו לאכול.

בחמין אתה יודע מה הכנסת, אתה לא יודע מה יצא. לך דע אם האש לא היתה חלשה מדי או חזקה מדי ואז כל החישובים משתנים. ביום שבת אחרי ״יגדל אלוהים חי״ הבנות רצות לפה מכל הסמטאות, דופקות על הדלת בשירים: ״עומר מלך החמין, עומר מלך היהודים״, אני פותח את המאפייה והריחות יוצאים החוצה, ממלאים את העיר, כמו אחרי לילה של אהבה, ואני מתחיל להוציא את הסירים מהתנור, קורא בשם הנערה והיא לוקחת את הסיר וממהרת הביתה לפני שיצטנן. זוהרה חליווה לא מתאפקת, שוברת את החותם, מרימה את המכסה ובודקת לפני שהיא הולכת. ריח חזק של קינמון וזעפרן פורץ החוצה, אבל היא לא נותנת לטעום.

ליל שבת אחד ישנתי במאפייה, היה חורף ונהניתי מהחום הנעים ומריחות החמין ונרדמתי, והנה בחלומי עפות אלי כבשות מבושלות ויונים צלויות. פקחתי את עיני, הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום כבש ושום יונה. קמתי ופתחתי את התנור. כל היהודיות של ספרו הביטו עלי. צעירות וזקנות, רק לבחור ולקחת. עומר, תתאפק! אמרתי לעצמי. זאת הפרנסה שלך! תיזהר! סגרתי את התנור וחזרתי לפינה שלי לישון, אבל לריחות אין רחמים. עומר! עומר! קראו לי בקול, אף אחד לא רואה! רק לטעום! קמתי שוב ופתחתי את התנור וכל הסירים רוקדים: קח אותי! אותי! אותי! יותר מכולם קרא לי סיר החרס של זוהרה חליווה בצורת חבית קטנה, רחבה למטה וצרה למעלה והריח – גן עדן. זה טנזייה ללא ספק! טנזייה עם זעפרן וקינמון, איך אפשר לטעות? אני פורץ עם כף העץ הארוכה את הדרך בין הסירים, מושך אותה אלי, מקריב לאפי ומרחרח, רוצה להחזיר אותה למקום, אבל לא יכול, אני שובר את החותם ומסיר את המכסה, ומבעד לאדים – אלוהים גדולים! זוג יונים אפויות עם שומים ובצלים. רק לטעום, אמרתי, ואחזיר את הסיר, זה לא נורא לטעום, הכנסתי את האצבעות פנימה וקרעתי חתיכת יונה ישר לפה, השפתיים שלי נחרכו והעיניים נסגרו בעונג אין מלים, הכנסתי שוב את היד ולקחתי עוד ירך ועוד כנף ועוד חזה רק לטעום, לא לאכול, אבל בשר היונים של זוהרה התנפל עלי, היונים פשוט עפו לי לתוך הפה, נשאבו פנימה עם השומים והבצלים והתבלינים והרטבים, עד שלבסוף ידי נגעה בתחתית הסיר ולא מצאה לא פירור ולא רוטב, לא יונים, לא בצלים ולא שומים. אכן, כמו שאומרים היהודים: ״אלכרס אונאר מאיילהא עבאר״, הבטן והאש אין להם גבול. בלי לחשוב סגרתי את הסירוהחזרתי אותו למקום, אטמתי את התנור והלכתי לישון כאילו הכל היה חלום. למחרת כשזוהרה חליווה באה לקחת את הטנזייה שלה והרימה את המכסה פתחה את הפה בפחד: עומר, מה קרה ליונים שלי? מבולבל עניתי: עפו. עפו? י היא התפלאה, ומה עם השומים והבצלים? שמו על הכנפיים שלהם ופרחו להם…

״מול אלפרראן, ווזהו אלננאר ודהרו אלעאר״ – האופה פניו אל האש וגבו לעריות, כך אומרות היהודיות של ספרו, אבל אני לא כזה, אני רק מתלוצץ ומתבדח איתן, ומאז החמין של זוהרה חליווה לא העזתי יותר, אפילו לא להריח. עכשיו המאפייה ריקה. חמישים שנה בישלתי את היונים ואת הכבשים, עדרים שלמים עברו דרך התנור, לולים שלמים, ארוחות מלכים, מסיבות, חגים, חתונות, הלוויות, אבל הם הלכו. איך יכולתי לדעת שהם הולכים בלי לחזור? מי עוזב כך את הבית שלו? איפה שנולד הוא ואבותיו, איפה שאבות אבותיו קבורים, איפה שהאש שלו. אלוהים שלח את האש של זוהרה לחמם את הקור שלנו. למה הלכה? אני רואה אותה עם החלציים ועם החזה האפוי, ממש טנזייה לוהטת מהתנור, יונה אפויה וריחנית.

אני ידעתי מה יש בסיר של כל אחת, מי נהיה יותר עשיר, מי יותר עני, מי עלה, מי ירד, מי רב עם מי, מי התחתן עם מי, מי מת, מי נולד, מי נסע, מי חזר, מי הגיע, אני ידעתי טעמה של כל אישה וכמו שאומרים היהודים: ״האדא כבזהא – כיף יכון פראסהא״ – זה הלחם שלה, איך תהיה המיטה שלה.

לאט לאט התרוקנה המאפייה, משבת לשבת מספר הסירים פחת, עד אותו יום שישי בו הגיע רק סיר אחד, עמד בודד במקום שפעם עמד גדוד, זה היה הסיר של זוהרה. שנה שלמה הייתי פותח את המאפייה שלי בשביל הלחם והסיר שלה, מדליק תנור שלם בשביל אותה אישה שפעם אכלתי בגניבה את הטנזייה שלה. עד שיום אחד לא הגיעה. חכיתי וחכיתי עד שהשבת נכנסה, שיר השירים לא נשמע והחושך ירד והבנתי שגם היא הלכה.

מסביב בתים ריקים ודלתות סורקות, אבל אני לא סוגר את התנור, ברגע שאסגור – המללאח מת ורק רוחות יסתובבו בו. אז אני ממשיך להדליק, שומר על האש, כל זמן שהאש בוערת, המללאח חי ואולי זוהרה עוד תחזור ותביא את הלחם לתנור של עומר והכל ישוב להיות כמו שהיה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים סודו של הסייד

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סודו של הסייד

הוא לא צריך סולם כדי להגיע לתקרה, עובד מהר וגומר מהר ואנשים מפנים את הדירה מרהיטים וכלים ומקבלים אותה בחזרה בו ביום, עם שחר, בעוד הכוכבים בשמים, עליה אטווילה הפקירה בידיו את החדר הקטן שלה ויצאה לכבס את הצמר בנהר, זה ייקח לה יום שלם ובינתיים הוא יכול לעשות בדירה הקטנה שלה מה שהוא רוצה, הדליים שלו בכל פינה, הקירות ערומים והוא שם לבדו, עובר עליהם הלוך ושוב, מעלה ומטה, מפעם לפעם מערבב את הצבעים בדלי וחוזר עם המברשת, מחליף את הקיר הצהוב בכחול ואת הורוד בלבן, ברגע שקיבל לידיו את הדירה הפשיט אותה לגמרי ופשט עליה בקדחת של צבעים, איש לא מתווכח איתו ולא מתמקח, הוא השליט והוא המחליט באיזה צבע לכסות את הקירות, ואיזה ציורים לצייר עליהם, פרחים, כוכבים או תות ודובדבן, כשמשה עולייל היה ילד לא היו צבעים, במללאח הכל אפור, אין עצים, אין פרחים, אין דשא, אין צמחיה, רק סמטאות אפלות, ואפילו שמים כחולים בקושי אפשר לראות, חיפש ירוק כדי לשים קצת דשא ועצים, אבל לא מצא, אצל מוכר הצבעים הצטברו רק זנבות עפרונות של אדום, צהוב, כחול וסגול, שנזרקו על ידי אלה שלא יכלו עוד להחזיק בהם, אך ירוק לא נמצא ביניהם, כשהמורה נתן יום אחד לצייר גינה עם פרחים, הוא צייר הכל בכחול: גבעולים עלים וענפים – הכל כחול.

המורה שאל: למה כחול? למה לא? הוא ענה, השמים כחולים, העיניים כחולות, אבל העצים? מה פתאום כחול? אמר המורה ושלח אותו לחצר להביא ענף מעץ הזית, איזה צבע אתה רואה? שאל המורה, כשהוא מצליף על ידיו בענף הזית, כחול, הוא ענה ובכה, הצליף בו המורה בידיו וברגליו עד שהפסיק לצעוק, מאז חדל לדבר, הפסיק ללכת לבית הספר והתחיל ללוות את אביו הסייד עם דליי הסיד ביד, עד שהאב מת והוא בא במקומו, משה עולייל מכיר את כל בתי העיירה מבפנים ומבחוץ, הוא סייד גם את ביתו של טובלי העשיר של ספרו, אשתו, עישה יהודה, כבר זקנה ובלי ילדים, אבל הוא לקח אישה שניה, רבקה סיסו, צעירה ונאה, בת חמש עשרה, זנח לגמרי את הזקנה שהפכה לאמו ואוהב רק את הצעירה, לבן ארבבי החייט דוקא יש ילדים מאשתו, מרים וידאלה, אבל עינו צדה נערה יותר צעירה, ימנה עולייל, ונשא אותה לאישה, לה דוקא אין ילדים, אבל עוזרת לאשתו לגדל את ילדיה והן חיות יחד באהבה גדולה, הרוכל, חכם ממן, תמיד במסעות, אשתו שמחה שניאור, נתנה לחברה הטובה ביותר שלה לכתוב לה מכתבים בשבילו, ממכתב למכתב היתה מוסיפה משפט או שנים משלה, כל כך יפה היא כתבה, שהתחיל להתאהב בה ולכתוב לה במקום לאשתו, היה שולח לה כדי שמן, דבש וחמאה, שאשתו היתה מכירה ככדים שלו וכשחזר התגרש מאשתו ונשא את החברה לאישה, אצל כולן הוא סייד, לא בחל באף אחת, אלמנות, גרושות, עגונות ונטושות, אף אחת לא התווכחה איתו על הצבע, את הבית של עליה אטווילה הוא מסייד כחול, זה הצבע שמגיע לו, בעלה, פתחיה,כמו כל יתר הגברים, לא נמצא בעיר, הוא ספר, אבל מאחר שבעיירה קטנה אין צורך ביותר מספר אחד הוא נאלץ לצאת לעבוד בכפרים רחוקים, על הכחול הוא מצייר עלים ירוקים וזיתים, בקיר אחר הוא צייר צבעי שמים ועננים, בקיר שלישי את הזרם הצלול של הנהר וחלוקי האבנים מתחתיו ובקיר האחרון כוכבים נוצצים, על הקיר הזה, המזרחי, הוא מצייר לבסוף את הכותל המערבי – מסגרת סגלגלה ובתוכה קיר אבנים דו ממדי ועליו שלושה ברושים, מתחתיו – ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, בקיר ממול, ממש באותו גובה, הוא משאיר ריבוע קטן לא מסויד זכר לחורבן, כך בכל דירה, זאת טביעת האצבע שלו והחן שלו, בהיותו אילם ולא מדבר חיבבו אותו הנשים שהיו בטוחות ששום רכילות עליהן לא תצא מפיו ושום סוד מסודות הבית לא יתגלה על ידו, עכשיו כשסיים לעבוד הוא נושם לרווחה וחופר מתחת לכותל גומה קטנה, תוחב לתוכה חבילת שטרות, חסכונותיו מעבודתו, עובר עליה בגבם וצובע, כך הוא עושה בכל בית, חסכונותיו טמונים בכל בית בקיר המזרח ליד הכותל, ואיש לא יודע על כך חוץ ממנו והכותל, לא מספר לאף אחד, כי לא מאמין לאף אחד ביחוד לא לאשתו, מרים וואזנה, שלא הביאה לו ילדים, אבל מתלבשת על ארנקו ומבזבזת הכל, וגם לא לאחיו, רפאל, שמסית אותו כל הזמן נגד אשתו שגונבת את כספו, אפילו סוויסו הספר לא יודע. סוויסו יודע את כל סודות העיר ומספר הכל לכולם כשהם יושבים תחת התער שלו, אבל את סודו של הסייד – לא. הוא לא יודע שאפילו בביתו ובמספרה שלו טמונים חסכונותיו של הסייד, בכל פעם שהוא צריך קצת כסף הוא פשוט דופק במברשת תחת הכותל בבית שבו הוא עובד, חופר קצת בפטיש, מוציא את החבילה, מכסה מיד בגבס ועובר בסיד, הכותל זה מקום בטוח, גם אם קיר אחד נופל והבית נהרס עדיין העיר עומדת, ספרו חייתה אלף שנים ותחיה עוד אלף, ומה אם הוא ימות? לא מתים כל כך מהר וגם הגוף מזהיר קודם, הוא משוחח איתך, נכון שהפה לא מדבר, אבל כל יתר האברים כן, והוא הכי חזק מכולם והכי גבוה, יש נשים שרואות בו אישאלוהים, כי כשהוא שומע על מישהי נזקקת, הוא מסוגל לכתוב לה קמיע עם ציור של כותל, לידו את מקום האוצר ותמיד, מעשה פלא, הוא לא טועה, הן חופרות ומוצאות, מה קרה? פתאום עליה אטווילה חוזרת, היא רק יצאה לנהר עם הכביסה, הרי היא צריכה להבעיר את העצים על שפת הנהר, לשים את הדוד הגדול לרתוח עם הצמר של המזרונים והכריות, לכבס, לפזר לייבוש על הגדה ואחר כך לנפץ על הסלעים, להצליף עליו במקל, לנפנף אותו באוויר כדי לנפח אותו מחדש לפני שייכנס חזרה למזרונים, זה עבודה ליום שלם, ועכשיו רק צהריים מה היא עושה כאן? אבל היא, גבוהה וגמישה, צבע יין וחלב, מחייכת אליו ומדברת ומדברת, הנשים הרי יכולות לדבר אתך כל היום על הכביסה שלהן, על החינה, על הקניות, על החתונה, הלידה והגירושין שלהן ושל השכנות, עליה אטווילה פותחת את הסיר הקטן והריחני שהביאה עמה ומראה לו טגיין של זיתים ועטינים, הריח מכה בנחיריו, הוא לא יכול להתנגד, והוא מניח למברשת, מתישב ואוכל יחד איתה מתוך הסיר, תאווה לחיך, לעיניים ולנחיריים, התבשיל של עליה אטווילה משכר, מתוק ומרגיע, היא בטח שמה בו איזה כישוף, כי לפתע הוא מרגיש את ראשו בעננים וידו מושטת אליה והוא חש איך לאט לאט הוא מסייד אותה הלוך ושוב, הלוך ושוב ולבסוף חופר איזה גומה ומטמין בתוכה את אוצרו, הגברים של ספרו הרי מסתובבים בכפרים רחוקים ולא שבים אלא בערב פסח, לכן הנשים מסיירות לפחות פעמיים בשנה, פסח וסוכות, החזקות שבהן לא מתביישות לסייד גם בשבועות, משה עולייל, הסייד האילם לא יכול להסגיר את סודן אפילו היה רוצה, בפסח כשהגברים חוזרים, מוצאים את העיר מצוחצחת, הנשים מרוצות וכשכולם יושבים בליל הסדר מסביב לשולחן ומספרים ביציאת מצרים אף אחד לא יודע כמה צאצאים של משה עולייל יושבים ביניהם, אכן, ספרו כולה שלו, הצבעים שלה כולם שלו, הכסף בקירותיה שלו והילדים שלה – שלו, בלי שירש מלוכה הוא הפך לאבי השבט ואבי העיר, העיר עמדה אלף שנים ואין סיבה שלא תמשיך כך עוד אלף שנים, מי יכול היהלנחש שהיא תתחיל פתאום ללכת, כי באותו פסח, ביום המימונה, בא המשיח וכמו במטה קסם קמו כל האנשים, סגרו את הבתים נטלו את המזוודות והתחילו לזוז, נועלים את הבית והולכים. הסייד עומד ובוהה, לא מבין מה קורה, הכסף שלו שם בתוך הקירות והם נועלים והולכים, הוא עובר ביניהם מגמגם וצווח, כשהוא מסמן באצבעו לכיוון הכותל, אבל אף אחד לא מבין מה הוא רוצה, חושבים שהשתגע, או שהוא קורא להם למהר לכיוון הכותל האמיתי בירושלים, שהוא מסמן להם את הכתובת למסע, הוא מנסה לעכב, שם רגל בין דלת למשקוף, עומד בפתח הבית בגופו הרחב וחוסם את היציאה, אחר כך רץ לשער העיר, מותח את ידיו ורגליו לצדדים סוגר את הדרך, לא מבינים מה קורה לו, הם ממהרים עם המזוודות, נוזפים בו וקוראים לו שיפנה את הדרך, אך הוא רק מוציא קולות מגרונו, למה אתה מפריע? מה אתה רוצה? הנשים מתנכרות לו לגמרי, הולכות אחרי הבעלים וגוררות את הילדים אחריהן, הוא רוצה לצעוק ולא יכול: הי, רגע אחד! מה פשעתי? למי לא סיידתי? מי מתלוננת? רואה את מרים וידאלה מחזיקה ביד בעלה ומתחנן בלי מלים: את לא חיכית אצלי בתור אף פעם, משמחה שניאור שדוחפת את הילדים קדימה הוא מבקש: אתן לך ירוק כמה שאת רוצה, את תבחרי את הצבע י למרים אטווילה הוא מזכיר את הטנזיה שאכלו יחד לפני פסח, אבל אף אחת לא שומעת, כולן עם שיגעון בעיניים, חבילה מתחת לבית השחי והילדים הקטנים בחיקן רצות קדימה אחרי מישהו שרק קולו נשמע והוא, כנראה, רץ קדימה לפני המחנה, הכפריים שבאים ביום חמישי לשוק לא מוצאים את העיר, הם קוראים לסייד, לספר, לסנדלר, לחייט ולפחח, לרב ולחזן ואיש לא עונה, העיר ריקה. כשנכנסים לבתים המתפוררים מבחוץ הם מתפלאים לראות את יופיים מבפנים, איך כל הנופים והצבעים שאין במללאח נמצאים על הקירות: הנהר והשדות, עצי הפרי והפרחים, השמש, הירח, הכוכבים, משתוממים למצוא על כל קיר את הכותל הקטן עם שלושת הברושים ולא מבינים איך עינו של הצייר המוכשר לא הבחינה בריבוע הקטן שנשכח ממול לאמסויד, יהודים מוזרים, עם הציורים והסודות המוזרים שלהם. אלה שמתישבים בבתים הנטושים חיים בין הסודות האלה דור אחרי דור. עם השנים גם הם מסיירים, שכבה אחרי שכבה, מוחקים את הסודות, רק סודו של הסייד נשאר, אותו הם לא יכולים למחוק ואיש לא יודע שבתוך כל קיר בכל בית בספרו טמון עד היום אוצרו של הסייד.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שבת בזגורה

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

שבת בזגורה

דוד ציון הלך והתרחק מבית הכנסת, מאחוריו לכה דודי, יגדל אלוהים חי ושיר השירים ולפניו כל הריחות והטעמים של שבת, רוח ענוגה ומפויסת יורדת על סמטאות העיירה עם התקדש היום, החולין נעצר בשערי זגורה, יום חמישי ושישי מוקדשים לבוא שבת המלכה, הוא ואשתו מנקים וממרקים ומסיירים, מכבסים ומגהצים ואחרי בית המרחץ, דוד ציון לובש בגדי חג והולך ריחני לבית הכנסת, שם כולם כמוהו כמו טבלו במקווה קסמים, מחויכים וחדשים, נסיכים, פייטנים, הקול מתחזק, החזה מתנפח, הגרון זקוף: לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, עוגה של פיוט, כל אחד נועץ שיניים באחד הקטעים, מגרגר ומלקק ומגלגל ומושיט לחברו: לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה, מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… ודוד ציון, זה שמרכין ראש בפני הורי תלמידיו, תופס גם הואנתח ומתפייט לו בנחת כאחד העשירים בכותל המזרח: מקדש מלך, עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך חמלה… מלקק מכל הצדדים, לא נותן לשום מילה או אות לברוח לו, נוגע בה בשפתיו ולשונו, בחיכו וגרונו כאילו היתה עצם טובה: התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי, על יד בן ישי בית הלחמי, קרבה אל נפשי גאלה… הוא לבוש ג׳לאבה קטיפתית מגוהצת וטרבוש לבד שחור אותו הוא שם כל השבוע על אימום, ולרגליו בלגיה בצבע הזעפרן מריחה עור חדש, מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי רחמים, מלאכי עליון מקיפים אותו מכל צד, שולחנו שופע אור, לא חשוב שבימי השבוע הוא ובני ביתו מסתפקים במועט, כיכר לחם עם שמן זית ופלפל אדום, אולי קצת זיתים שחורים ותה עם נענע, יום שבת מפצה אותו, אור של שלווה עוטה אותו והוא נושם ריחות חמין, שכבר התחילו לבעבע במאפיות וריחות הדגים עם החומוס והמרק עם הקוסברה, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו… ובפסוקים האלה הוא כבר מתחיל להרגיש על קצה לשונו את יין הקידוש ואת החלה ובשר הדגים עם החומוס ואת חמוקי אשתו כמו חמין בתוך המיטה, נספגת לתוכו ועוטפת אותו, אה, מי כמוהו? יום אחד של מלכות בשבוע, וקולות השכנים מהחלונות והמרפסות שרים לקול צעדיו והנה ביתו ממש קרוב ואשתו עטופה הילה מחכה לו, נרות השבת מהבהבים, מנורת הנפט על הקיר, כל צבעי הסלטים וניחוחותיהם, הסדינים והכריות הרקומים, בקבוק היין, על כולם מגיה האור, כולם מחייכים אליו ומחכים לו והוא אוהב להאריך ברגעים האלה, עומד ליד השולחן, שני ילדיו הקטנים משני צידיו, כאילו כנפיהם מוסתרים תחת הבגד הלבן והאמא לידם זקופה ויפה שומעת אותם בשיר הלל: אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר…

זאת לא האם המעונה והמתרוצצת של ימי החול, מודאגת מנין תביא לחמה, רטובה, סחוטה, מקומטת, מכבסת ומגהצת, מקוננת לעת מצוא, זמרת לעת מצוא, רוקמת ותופרת לעת מצוא,והמטפחת כמעט תמיד נשמטת מעל ראשה, ברגע זה היא מלכה, צחה וברה לבושה שמלת קטיפה בצבע ארגמן, עדויה תכשיטי כסף, פניה צוחקות ולחייה בצבע השושן והיין, שולחן שמימי בתוך הסמטאות של הכפר היהודי הקטן זגורה בגבול הסהרה, דוד ציון שולח את קולות השבת וריחותיה על פני המרחבים האין סופיים של הדיונות, מושיט ידיו לבקבוק הזוהר ויוצק את היין האדום לכוס הבדולח, מרים אותה ומביט בהשתקפות פניו הצוחקות ביין ומתחיל לפייט: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… והנה גבו מדגדג, רוצה להושיט יד לחכך, אבל ידיו תפוסות על ידי הגביע, הדגדוג מחריף ומגרה והוא לא יכול להתאפק ונסוג לעבר הקיר מתחכך בו, והמנורה ניתקת ממקומה ונופלת, מבעירה את המזרון מתחתיו, האש מתפשטת, מלחכת את השטיח מתחת לשולחן, אך דוד ציון לא מפסיק את שירתו, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו…

הלהבות עולות ומאכלות כרים וכסתות, וילונות וקירות, מלחכות את החדר וכל אשר בו, והוא מסלסל: סברי מרנן… והבנים והאישה עונים בשקט ובשלווה: לחיים… והלהבות מקיפות אותם, אך לא נוגעות בהם, ממשיכות לטפס ולאכל כל מה שמסביב בעוד הם מסלסלים ושרים: אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקידשנו במצוותיו ויתן לנו ה׳ אלוהינו באהבה את יום השבת הזה… הקול שקט, בוטח, מפרט ועליז, לא מגמגם, לא מהסס, מבטא כל מילה, כל אות וכל תג, מגלגל אותם על לשונו, מלטף אותם בגרונו ובשפתיו כאילו לא היו הלהבות אוכלות את הארונות, המיטות, קירות העץ, הדלתות, המחיצות, משתלחות בתקרת העץ ויוצאות דרך החלונות, קוראות לשכנים שבורחים החוצה ומביטים בלשונות האש האוכלות את הבית מושיטות לשון לעיירה ומקשיבים לשמוע את שירי השבת מתנגנים בשלימות, בשלווה ובבטחה, קולם לא נשבר ואין שום פחד בליבם, דוד ציון! רינה אלעליליה! הםקוראים בשמותיהם, אך תופשים מרחק מפאת הלהבות המתפשטות והחום המתחזק… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים… נשמע שירם הצלול, כשהם מגיעים למלים: באהבה וברצון… קורסת התקרה הצידה, ואחריה הקיר האחורי עליו היתה תלויה המנורה, במלים: בשמחה ובששון הנחלתנו… קורסים שאר הקירות ותושבי המללאח המתפלאים רואים לפניהם את בני המשפחה מוקפים להבות מסביב לשולחן השבת עם המפה הלבנה והנרות הדולקים עומדים ומברכים: ברוך אתה ה׳ מקדש השבת וכולם עונים: אמן… דוד ציון טועם מהיין ומעביר את הכום לילדים ולאישה והיא טועמת ומעבירה את כוס הקידוש הלאה לשכנים, שטועמים ומעבירים מאחד לשני, מבית לבית ומרחוב לרחוב, דוד ציון ובני ביתו יושבים עכשיו בתוך הרחוב בלי בית, אבל השבת מקיפה אותם והם ממשיכים בשיר: למבצע על ריפתא, כזיתא וכביעתא, תריץ יודין נקטא, סתימין ופרישין… העיר הבוערת כבר שרה איתו: אתעטיר ית כלא ברזין דלעילא, בגו האי הילולא, דעירין קדישין… פותח את ידיך ומשביע לכל חי… בוצע את החלה, טובל במלח ומחלק לבני המשפחה שמעבירים את המוציא הלאה מרחוב לרחוב ומיד ליד, וכל העיר נופלת תקרה אחר תקרה, כותל אחר כותל ובית אחר בית, אבל שולחנות השבת גלויים ומוארים, הנרות דולקים עליהם והדיירים יושבים מסביב ושרים: כי אשמרה שבת, אל ישמרני… אות היא לעולמי עד בינו וביני…

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים מראות מהחלון

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מראות מהחלון

אז מה האח הקטן אומר? בוא, נברח לגג, זה יותר גבוה, אבל מה אם היא תתפוס אותנו במדרגות? היא כבר מעל שערי החנויות והיא לא מפסיקה לטפס, מפלצת מוזרה שאין לה רגלים ועיניים, גם לא שומעת ולא מדברת, זה מה שמפחיד בה, אי אפשר לדבר איתה, אחי ואני מתפללים ליושב במרומים, אלוהים, אם תציל אותנו מהמבול הזה שבא מלמעלה ומלמטה נעשה רק מה שתרצה. גם אלוהים אין לו עיניים ולא רגליים, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל הוא שומע ורואה והוא יודע שאנחנו בצרה צרורה, לבד, אבא ואמא לא בבית ומה אנחנו יכולים לעשות? כל שנה בסוכות נכנסת המפלצת למללאח, לוקחת כמה ילדים ונשים והולכת. בשנה שעברה היא לקחה את הבית של השכן יהודה סיסו עם אשתו ושנים־עשר הילדים, רק הוא ניצל, כי היה בבית הכנסת. לפני שנתיים הלך הדוד רפאל להתפלל ערבית ב״סלאדתאזי״, פתאום היא באה ולקחה את כל הרחוב שלו וגם את אשתו עם ששת הילדים. כולם יודעים את הסיפור של אבא ייתאח שהיו לו שמונה ילדים ובחג הסוכות היו אצלו גם האמא של אשתו וגם בן האח שלו, והיא באה לקחה את כולם חוץ ממנו שהלך לבית הכנסת ומאשתו שנתלתה בקורות התקרה והיתה שומעת את קולו מרחוק בבית הכנסת שר את ״סוכה ולולב לעם סגולה יחד ירונו כוכבי תהילה״, ככה זה כל שנה.

בקיץ הנהר עליז, המים זורמים כמו חוטי כסף, הילדים משחקים איתו כאילו היה חבר מהכיתה, מקררים את הרגליים, בונים חומה בתוכו, ואז יש לנו בריכה ושוחים, הנהר צוחק, מחייך, אבל עכשיו הוא מפלצת, צבע המים שחור, הקול זועם, והוא עולה ועולה על גדותיו כאילו נכנס בו השד, לא מכיר אף אחד, מתפרץ לרחובות, פולש לחצרות ולחדרי מדרגות, ממלא את כל המללאח ומתחיל לטפס גבוה, גבוה, מה עשינו לו? אולי זה ששופכים לתוכו את הלכלוך והפסולת? הנשים שוטפות שם את הכלים, מכבסות, מנפצות את הצמר ואפילו עושות פיפי, הגברים בראש השנה משליכים לתוכו את כל החטאים והוא בולע הכל בלי להתנגד, כל אחד עושה בו מה שהוא רוצה בלי לשאול אותו ובלי להגיד תודה או סליחה, ועכשיו הוא מתפרע, לא חבר, ממש מפחיד, אולי הרב יצא מבית הכנסת ויעשה משהו? אולי יעלה קרבן? ישליך מצה או ישפוך שמן זית? אולי הפייטן ילך בתוך השיטפון וישיר? רק זה יכול אולי לעזור, אבל אף אחד לא עושה שום דבר נגד זה וכל שנה זה ככה, לא ממהרים, כי ״הפזיזות מהשטן״ ו״כל עכבא לטבא״ ו״אסבר חתא אלקבר״ (סבלנות עד הקבר), שרשרת אין סופית של פתגמים, שמסבירים כל דבר, או כמו שאומרת סבתה מרים: ״אלעיסה בין ספיחא אלמסמאר וואלא זממת אלקבר״, חיים בין הפרסה והמסמר ולא צפיפות הקבר, או מה שדודה סולטנה אומרת: ״די מה קדדו קברו יטלע פוקו״, מי שהקבר לא מספיק לו, שיעלה עליו, שאם, למשל הקבר שלך קטן עליך וזה קשה לך ואתה מנסה לזוז ואי אפשר – מה תעשה? אתה יכול לשנות? הרי אתה מת, אם אתה יכול תעלה עליו.

אוהפתגם של סבתא פריחה: ״די דיאקת עליה יוסעהא בלגוואת״ – מי שצר לו(המקום) ירחיב (אותו) בצעקות שפירושו: אם הבית קטן אתה יכול רק לצעוק, והכי יפה זה מה שאומר סבא אברהים: ״די כלאלו בוה וזדדו סי עקבא כאיטלעהא״ – מי שאביו ואבי אביו השאירו לו עליה, שיטפס עליה, הכוונה שכל אחד מטפס על המדרון שהשאירו לו הוריו, אתה לא יכול לבחור מדרון יותר קל, ומה שהותירו הפתגמים גמרו המשלים והפסוקים כמו: ״גולל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך״ ובערבית: ״כרכאבי עלא אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״, שפירושו: תשאיר את הכל לאלוהים, האחריות עליו, לא עליך, הוא כבר יסדר הכל, אתה שב ואל תפריע, ועל כך אולי, חרבה העיר. כל פתגם באר עמוקה כמו הבארות בכפר הברברי שלידנו, אסני, על מדרונות הרי האטלס, הפתגמים האלה, אומר אבא, הם מים נקיים ממעיינות עתיקים שיוצאים מהשלג בהרים הגבוהים שנוגעים בשמים, שעברו סינון של אלפי שנים ואין בהם לכלוך או שקר, אף אחד לא כיוון אותם ולא שיחד אותם ולא הפחיד אותם או איים עליהם, אין בהם אפילו פעם אחת שם אלוהים או תמונה של המלך שנמצאת בכל מקום ובכל חדר, כי הם לא אוהבים שיגידו להם מה לומר ולא מצייתים לאף אחד, אפילו לא למלך, ולכן אפשר להאמין להם, וחברי ועד הקהילה מומחים בעיקר לנחם, להספיד, לקונן, לערוך הלוויות, לכרות קברים, לחבר שירים על המציבות, נהנים לארגן סעודות הבראה בהם מפייטים ושרים ושותים, כששומעים את קסידת יוסף הצדיק, קורעים את הבגדים מרוב התרגשות ועל פסוק כמו ״חלצני ה׳ מאדם רע, מאיש חמסים הצילני״ שותים בקבוק ערק.

סעודות שדומות לחתונות, גברים ונשים ביחד, מנחמים זה את זה, כמו שאומר הפתגם ״מוות בין קרובים חגיגה״, ״חיים ואוכל ומוות ואוכל״ ו״מי שמת שבע, שלא יקום״ וכו' וכו', כשהמלך בא לביקור תנחומים, מקשטים לכבודו את העיירה, מנקים ומסיירים והוא נכנס על סוס לבן ומסתכל מלמעלה על הנשים והילדים, אבל האם הוא מבטיח לעשות משהו? לא. זה הנהר. מי יכול לומר לנהר מה לעשות? צריךלהודות לאלוהים שלא יותר גרוע, שהציל את המללאח מאסון גדול יותר, ובינתיים הנהר מטפס ועולה, פולש דרך החלונות והדלתות של הקומות הראשונות כמו איזה חיה נוראה, נשפך לתוך החדרים והבתים, הקירות מבפנים נפרצים וכל הרהיטים, הכלים, מיטות, ספרים, תמונות, נשפכים החוצה וגם הסוכות, עם השולחנות הערוכים, הלולבים והאתרוגים הכל זורם בזרם אדיר למטה לתוך המבול.

 אם היו למפלצת אוזניים או עיניים אולי אפשר היה לדבר איתה, בבקשה " תקשיבי " אני לבד עם אחי, מה אני אשם לך? מה עשיתי? אני ילד טוב, לא עשיתי רע, אני הולך לבית כנסת, שומר שבת, מתפלל שלוש פעמים ביום, לא מזייף בקריאת שמע, אני ממש עוצם עיניים ומכוון את הלב, אני לא מדלג על שום דבר, תפילת שמונה עשרה עושים בלחש, אף אחד לא שומע, אבל אני לא מדלג על אף פסוק, למרות שיש לי חשק לגמור פעם ראשון, שכולם ידעו: הילד הזה גומר ראשון, אבל תמיד השכן ייסו ברוך צועד ראשון שלושה צעדים אחורה, מנשק את הציצית והאצבעות, אף פעם לא אצליח להשיג אותו, השני אחריו הוא רבי דוד אזולאי, אז אני כבר ב״ותחזינה עינינו בשובך לציון…״ ואני צריך למהר כדי לתפוס מקום שלישי או רביעי, אבל כמה שאני מתאמץ אני לא מצליח, והחזן כבר מתחיל בחזרה ואני עוד ב״שים שלום טובה וברכה״ אחרון בבית הכנסת! אפילו הילדים מהכיתה גומרים לפני! אלוהים, המים כבר מגיעים אלינו, מרטיבים את סף החלון, עוד מעט יחדרו פנימה, אנחנו נוגעים בהם, הקיר של בית המטבחיים ממול נופל למטה כמו על ציר וגל גדול של מים פורץ בעקבות הקיר החוצה עם פרות ועגלים מפרפרים ישר לתוך התהום, אולי כל זה בגלל החטא שלי ב״ברכת כהנים״, שהרי אסור בתכלית האיסור להסתכל על הכהנים כשהם עטופים בטליתות חוזרים אחרי ברכות החזן: יברכך ה׳ וישמרך, יאיר ה׳ פניו אליך ויחוניך, ישא ה׳ פניו אליך וישים לך שלום… ואני ממש לא יכול להתאפק, פותח קצת את העין ומציץ.

האם יקרה לי משהו? לא, לא קורה לי כלום. אז בסוף אני פוקח את העיניים לגמרי: איזה יופי, איךשהם נראים שם ליד ההיכל! הגב לארון הקודש והפנים אלינו, מתנועעים כמו רוחות, רוקדים ומסלסלים בקולם במנגינה נהדרת ומסביב אני רואה את כל המתפללים עם עיניים עצומות, אף אחד לא מעיז לפתוח את העיניים, רגע של קדושה גדולה, כל בית הכנסת, גם הילדים מהכיתה, עוצמים את העיניים שלהם, רק העיניים שלי פתוחות לגמרי מביט בכולם, בית הכנסת כולו שלי, כל העולם שלי, רק שלי, אבל הנה לפתע המים נסוגים, המבול פסק, המפלצת לא זזה יותר, זהו, כאילו במטה קסם, כמה מפליא! ואבא ואמא הופיעו לפתע מאי שם, מנפנפים בידיים, אני מביט באחי, העיניים שלו צוחקות, ניצחנו את המפלצת? היא נחלשה, מרחמת? אולי זה הפסוק שלי, ״אמתלאי בת עורבתא״ עליו חזרתי בלב שלוש פעמים, לא רק שלוש פעמים, אלא שלוש פעמים שלוש, אבא הטוב והרחום הוא שצייד אותי בנשק הסודי הזה, שהוא סוד גמור ואסור בתכלית האיסור לגלות אותו, כי אם מגלים אותו, הוא מאבד את כוחו, אז כל פעם שתתקל בצרה שאין ממנה מוצא תאמר את הפסוק בכוונת מכוון שלוש פעמים ואם המצב קשה יותר תכפיל את זה בשלוש וכך עד אין סוף.

מה הייתי עושה אילולא אבא שידע את כל הסודות האלה? הוא ממש הכין אותי לכל המלחמות בעולם. אין לי בעיות ברוך השם, חבל לי על אלה שאין להם אבא כזה, שיוצאים לעולם בלי פסוקי הגנה, מה הם עושים נגד כל המפלצות? והכוח שלי הוא שלא רואים אותו, חושבים שגם אני חלש ומתקיפים אותי, אבל אני פשוט מחוסן, שומרים עלי מלמעלה, רק צריך לעבוד בכוונת מכוון את הקב״ה, את אבי ואת אמי ואת הרב והמורה, זה הכל. לקיים את כל המצוות, תרי״ג, זה הכל, לקרוא קריאת שמע של המיטה וקריאת שמע של שחרית, מנחה וערבית וזה הכל, וכשאני רואה אילן יפה, לעמוד ולברך מה יפה אילן זה וכשרואה אישה יפה לברך הנותן מיופיו לבשר ודם וכשמריח ריח טוב לברך מיני בשמים, וכשטועם עוגה טובה לברך מיני מזונות וכך הלאה, אני כל הזמן מתפעל מהחיים, מהטבע, מאלוהים ומברך, אני מתפעל גם מהנהר ומהמפלצת הזאת, איך היא עולה ועולה ואיך היאיורדת ויורדת, מחוץ להתפעל, אין לי כוח לעשות כלום, גם לא נגד השיטפון הבא, הכל נשאר באותו מצב, אבל אני כל הזמן מתפעל, כי הרי הכל פלא אחד גדול, אני לא מחפש להסביר את הפלא, או למצוא משהו נגד המפלצת, לבנות, למשל, מעקה לנהר או להעמיק את הקרקעית או להוציא את הנהר מחוץ לעיר, זה פוגע במעשה הפלא, פשוט ראוי להתפעל! ולדעת את הפסוקים המתאימים: ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״, ״הולך תמים, ישכון בטח״, ״אללה יעטינא אסבר חתא אלקבר״, (אלוהים יתן לנו סבלנות עד הקבר), ״צדיקים לעולם ירשו ארץ״, ״כון מאפי ונעל אלביטאר״ (היה נקי ושכח חשבון), ״אלמרא בלא רככא, וראזל בלא תככא וזא אלהם ותככא״.״ וכו׳ וכו'

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אלקאייד עומר

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אלקאייד עומרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

איך שהגיע התחיל הפחד, בנה קסבה בסוף הכפר עם חומות ושערים.

את הברברים בלעה האדמה ואנחנו הקברנים הלכנו לישון בשקט, קודם הם היו מתקיפים את הכפר בכל בצורת, ידעו שאצלנו תמיד יש משהו: קמח, שמן, סוכר, קטניות, חמוצים, פירות יבשים ולפעמים גם קצת זהב, היו מפתיעים אותנו, לוקחים מה שנחוץ והולכים, לפעמים היינו מגלים אותם וסוגרים את השערים, אז הם היו מחכים מחוץ לחומות, תביאו ששת אלפים כיכר ולא ניגע בכם, והרבנים הולכים לבתי הכנסת, אוספים קמח, מביאים לחמש המאפיות, אופים וזורקים להם מעל לחומות.

רבי רפאל משה אלבאז הצליח פעם לעשות בהם קסם ולשתק אותם עד שלא יכלו להזיז יד ורגל, לא הם ולא הפרדות רק כשהמנהיג ביקש מהרב מחילה, הוא ביטל את הקללה והםהתרחקו על הבהמות הצולעות בלי כיכר לחם אחת.

לפני אלקאייד עומר היו שודדים בדרכים ולא פעם יצא מהמללאח רוכב על חמורו וחזר בלי ראש. פעם מישהו בא והודיע שהרגו את החזן, הגוויה שלו מוטלת בשדה מחוץ לכפר. הלכנו לבית הקברות לחפור לו קבר, שתינו והשתכרנו, כשלפתע ראינו את החזן מתקרב עם אלה שהלכו להביא את הגוויה שלו, שתינו עוד פעם יחד עם המת על קברו. היום אין הזדמנות לשתות, כמעט אין מתים, הכל שקט. תרנגולות מסתובבות חופשי בשוק ואף אחד לא מעז לקחת ביצים לא שלו, כלה יוצאת לבד לכפר של החתן בלי ליווי, כי אלקאייד עומר מטיל את האחריות על כל כפר,

עד שהיא נכנסת לכפר הבא אחריו. מי שגונב תאנה מהעץ של השכן יושב בבית הסוהר, עד שהתאנים יבשילו בשנה הבאה, מי שמצאו בכיסו אבן ואבן גדולה וקטנה, איפה ואיפה גדולה וקטנה רוגמים אותו בהם ומי שמצאו אותו שוכב עם בהמה או עם אחותו בת אביו או בת אמו או עם חותנתו חותכים לו, אבל כל זה עולה ביוקר. עם הברברים יכולנו להסתדר בכיכרות לחם, אלקאייד עומר רוצה כיכרות כסף וזהב וכבר אין לנו חכמים שיוכלו לעשות לו קסמים,

כי גם בקסמים וכשפים הוא יותר חזק, כולם יודעים שכדורי עופרת לא פוגעים בו, בקרבות הוא דוהר ראשון עם הרובה למעלה וכדורים שורקים מימין ומשמאל, אך אף פעם לא שורטים אותו, וגם אם קרה וכדור פגע בו מיד התחלק כאילו פגע בברזל, לכן הברברים הפסיקו לתקוף, רק שאנחנו במללאח לא יכולים לסבול עוד, יותר קל עם הברברים מאשר עם החוקים שלו, אנחנו הקברנים אומרים: ״זא יעאוונו פקבר בוה הרבלו בלפאם״(בא לעזור לו בקבר אביו – ברח לו עם המעדר).

מעשה שהיתה דודה חסיבה מבשלת שיכר במרתף ומסביב ערימות תאנים לפני ואחרי בישול והנה היא שומעת סוסים דוהרים, מיד הבינה ששוטרי הקאיד מתקרבים, כשראתה אותם נפלה ומתה מפחד. לא מזמן מישהו הלשין שהמחסנים של הדוד עמרם מלאים תבואה ואלקאייד עומר עמד לשלוח גובים, יצאה אשתודונה בחצות לילה אל הגג, הרימה עיניים לאלוהים שייקח אותו, למחרת היא מתה. זה היה יום שישי והיינו מוכרחים לקבור אותה לפני שבת, אבל היתה גם הלוויה של אחד מאנשיו, לכן סחבנו אותה מהר על סולם, בלי ארון, בקושי חפרנו שכבת עפר מלמעלה וזרקנו אותה בלי סימן, בלי שם,

 לכן הקבר שלה אבד. אלקאייד עומר תמיד רואה ויודע הכל, אומרים שיש לו כלי קסם שבו הוא מגלה מהגג כשמישהו גונב זיתים מעצים של השכן בקצה הכפר, ושולח מיד שוטרים לקחת אותו לבית הסוהר, הוא רואה מה אנשים עושים אפילו בתוך הבית ואפילו בחושך, כי איך הוא יודע על הרכוש שלנו, כמה חיטה קצרנו, כמה זיתים, כמה ענבים ? עכשיו הוא פתאום רוצה שכל אחד ישלם לפי מה שיש לו, והוא יודע כמה. סגרנו את האסמים, המרתפים, החנויות והבתים, אבל הוא נתן פקודה לפרוץ, הלכנו לחכמים שיקללו אותו, שיכתבו קמיעות, שילחשו לחשים, עלינו לקברות צדיקים, הדלקנו נרות, אכלנו, שתינו חביות שיכר, צמנו, התפללנו, אני בעצמי שמתי יונה מתה על סף הבית שלו,

 תקעתי מחט ארוכה בציור שעווה שלו, עם חברי הקברנים חפרנו קבר וזרקנו לתוכו את שמו עם נוצות של יונה צעירה ועורב זקן, אך לשווא, שלחו את הרב להתלונן בפני הוואלי, מושל המחוז, זה הבטיח לעזור, אך לא הגיע, טען שעומר מחוסן מפני כדורי עופרת, בסוף עלה רעיון בלב של ר׳ ישועה ממן, הסתובב בבתי הכנסת, אסף תכשיטים ומטבעות של זהב, הצורפים התיכו אותם לקליעים של זהב ואת זה הוא הביא לוואלי. יום אחרי זה כבר הקיפו החיילים של הוואלי את המללאח והקסבה, אלקייד עומר יצא אליהם עם צבא גדול, אך הפעם לא כדורי עופרת עפו ושרקו סביבו, אלא כדורי זהב נקבו את גופו, ומכל מקום שכדור זהב חדר, יצא זרם של דם, עד שגופו התרוקן מדם ונמלא זהב, ואת גוויית הזהב גרר הוואלי בחבל אחרי הסוס לקסבה וזה הפסל העומד היום ליד השער לאות ניצחון, והעיר ספרו צהלה ושמחה.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-האתון והמלך

 

האתון והמלךהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הכל התחיל על גבה של אתון, הוא והאתון הסתדרו יפה ביחד, לשניהם היתה סבלנות ללא גבול, יכול היה להעמיס עליה את כל העולם, הכל נשאה באותה הבעה שליווה ועיניים חצי עצומות, אם היה מקום היה מעמיס גם את עצמו עליה, יחד היו דומים לחיה אחת, מגמאים מרחקים, נהרות, אגמים, הרים ובקעות, הטרבוש השחור על ראשו, שתי הרגליים שלו מתנדנדות מן הצד האחד וגבו כפוף קמעה. נראה שזה התאים לו, כי האתון עזרה לו להסתתר, לא בלטה בשטח, נמוכה והוא כפוף עליה, מעקם גבו שלא לבלוט, אם שודדים ארבו בסביבה הם חיכו לסוס דוהר או לגמל שועט, האתון נבלעה בנוף וצעדיה לא נשמעו, התאימה לאיש שהסתתר כל חייו מפני העולם וניסה לעבור את החיים בשלום, העביר דברי סדקית מכפר לכפר, לא דברים גדולים, מסרק, ראי, סיכות, חוט ומחט, חזר עם שטיח קטן, כבש, כמהתרנגולות, כשהמלך שלח את חייליו להשליט את החוק באיזור, שכרו אותו עם אתונו להעביר אספקה לעמדות הרחוקות, הוא הכיר טוב את השבילים, את השווקים, היה קונה לחיילים את המצרכים שביקשו, קמח, שמן אורז, קטניות, בכסף שהרוויח קנה עוד אתון ועוד אחת, עד שהקים צי גדול של אתונות עם חמרים ורכבים שהביאו את הסחורות שלו לפינות הנידחות ביותר. דרכים עוד לא היו, כבישים לא נסללו, אבל הוא עם האתון הסבלנית והעקשנית תמיד הגיעו בזמן לכל מקום. חיילי המלך שהיו מבודדים בפסגות נידחות היו צוהלים משמחה כשהיו רואים אותו ממרחק, יודעים שהוא מביא איתו חדשות מהבית ומהעולם, מכתבים, עיתונים, וגם יין טוב ומתנות משלו, שיכר שעשתה אשתו ופיצוחים טריים, לאט לאט הפך להיות ידידם של אנשי הצבא והמפקדים הגבוהים, הוא הכיר את כולם וידע הכל ואפשר היה לסמוך עליו ועל המילה שלו, על ידיעות שהעביר והערכות ופרשנויות, גם הפחות התיידדו עימו, הוא ידע לחמם את ליבם בסיפורים ופתגמים ומתנות וחתונות וחגיגות שהיה עורך לכבודם עם תזמורות רקדניות וזמרים, לעתים היה נזעק להושיט עזרה לאחד התושבים, תמיד ידע אל מי לפנות ואיך לפתור בעיות, למעשה לא היה דבר שלא יכול להשיג, קשריו הביאו אותו עד לארמון המלוכה, המלך עצמו נשבה בקסמיו, הוא אהב לשבת איתו ולשמוע את סיפוריו על הגנרלים שלו, השרים והמפקדים הגדולים, וגם הם אהבו לשמוע את סיפוריו על המלך, הוא התמצא יותר מהמלך בנעשה בחצרו, כי היה מיודד גם עם החייט והספר ועם עובדי הבית והמטבח והמנהלים שלהם שגם הם נהנו מחברתו, גם בני משפחת המלך, בניו ונשותיו היו מתייעצים איתו בכל דבר וגם יועצי המלך ושריו שמעו את דעתו לפני שבאו להביע דעתם לפני המלך, מפקדי הצבא הבכירים קבעו על פיו את תכניותיהם ומערכיהם, ורק טבעי היה שהמלך נעזר בו כשרצה לבחון את נאמנותם או לבדוק איך יתקבל רעיון שלו על ידם, בסופו של דבר הוא הפך בעיני הסביבה ליד ימינו של המלך, לפעמים החשיבו אותו אפילו ליותר ממלך, כי ידעו שעמדה שלוקובעת אצל המלך והוא יכול למכור לו כל רעיון או לבטל אותו מלפניו, המלך היה תמיד ספון מאחורי החומות, הארמונות וגדודי השומרים, כמעט שלא נראה, חושש להתגלות שמא יתנקשו בו או יגלו את חולשותיו האנושיות, ואילו הוא נגיש, חשוף, מסתובב חופשי בכל מקום, כל אחד יכול לפנות אליו, והוא ממשיך לרכב על אתון כאחד האדם, לא שינה ממנהגו, האתון מספקת כל צרכיו והוא רגיל אליה, היא זו שהביאה אותו עד הלום, עד הארמון, נמוכה, סבלנית ולא מאיימת, למעשה המדינה כולה נשענת עליו, כשהוא עצמו נשען על אתון ויום אחד כשנכנס לאולם הכתר, מצא את הכיסא פנוי וראש השרים עומד ומורה לו עליו בידו וקורא: יחי המלך 

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31