יהודי צ. אפ. במלה"ע ה-2-מ.א.

עמוד 1 מתוך 6123456

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הקדמה

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.

מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.

אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.

שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשל שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

אף על פי כן, מעולם לא הושקעו בצפון אפריקה מאמצים רבים כל כך לשם גיוס אידיאולוגי והכשרת הבסיס המשפטי למעשי רדיפה של חפים מפשע. כשלעיניה עמדו " מודֶלים אנטישמיים זרים לחלוטין למגרב, השתמשה ממשלת וישי במינוח ובשיטות שהובילו באירופה הנאצית עצמה במישרין על " הפתרון הסופי "

יתר על כן – ותהיה דעתנו על מידת האחריות של " ההשפעה הזרה " על התנהגותה של וישי אשר תהיה – אין ספק כי מדיניותה האנטי יהודית של צרפת נועדה גם לספק את האינטרסים ואת המשאלות שפיעמו זה מכבר בקרב חלק מן האוכלוסייה המקומית.

שאם לא כן, קשה להבין מדוע האמצעי הראשון שאותו נקטה ממשלת וישי בצפון אפריקה היא דווקא ביטולו של , צו כרמיה ", שהיה למגינת לבם של האנטישמים בצפון אפריקה למן שנת 1870.

 הן בפריפריה שבצפון אפריקה הו במרכז אירופה של עולם השואה, דעת הקהל מילאה תפקיד לא מבוטל בקביעת גורלם של היהודים. הוא הדין בתקופת וישי וגם בימים שבהם נמצאו יהודי תוניסיה תחת הקלגסים הנאציים.

פרסום החוקים האנטי יהודיים בצפון אפריקה, בסתיו 1940, לא היה כרעם ביום בהיר : קדמה לצעד זה תקופה ארוכה של הסתה אנטישמית שפשטה בשלוש הטריטוריות של המגרב, בדרגות שונות של חומרה. לכן הקדמו תיאור של יחסי היהודים עם שכניהם בני אירופה והמוסלמים בשנים האחרונות שלפני המלחמה.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

בארכיון של המושבות הצרפתיות, המצוי באקס-אן-פרובנס, יש מגוון רב של מסמכים מפורטים ביותר שעניינם בתקופה הנדונה. מאגר תעודות זה כולל דינים וחשבונות שמקורם בכל דרגי המנהל והמשטרה, וכן קטעי עיתונות נדירים ביותר, כרזות פרסומת וסקירות סינתזה " רשמיות " על הלכי הרוח שרווחו בקרב אוכלוסי צפון אפריקה ערב מלחמת  העולם השנייה ולאחר כניעת צרפת לגרמניה.

תיעוד זה לוקה לעתים בחסר, משום שהוא מייחס כמעט אותה חשיבות למידע המהימן ביותר כמו לשמועות חסרות שחר. אף על פי כן זהו חומר ממדרגה ראשונה המאפשר לחוקר " למשש " את האווירה טעונת האיִומים שתלויה הייתה כחרב פיפיות על הקהילות בצפון אפריקה.

אשר לעמדם של יהודי צפון אפריקה מול ההסתה האנטישמית, מועט שבמועט הוא המידע שנמצא בדרך כלל בדינים וחשבונות רשמיים. לכן מן הראוי להשלים אותם מהמקורות היהודיים ובראש וראשונה מן העתונים שלהם.

עיתונים אלה ידען שעת שגשוג בתקופה שבין שתי המלחמות, אך נאלמו דום לאחר שביתת הנשק בשנת 1940, ןהוציא את " פטי מאטין – Petit Matin – התוניסאי, וה " ביולטין של האגודות היהודיות באלג'יריה –Bulletin des societes juives d Algerie -. למרות כותרות המשנה שלו – ביטאון יהודי תוניסיה – הפטי מאטין, לא מצטיין כמקור לשחזור חיי הקהילה בימי וישי, שכּן לבד מכמה טורים שהוקדשו מפעם לפעם לענייני הקהילה אין הוא נבדל אלא במעט משאר עיתוני הפרוטקטוראט 

התואר " ביטאון יהודי " הולם הרבה יותר את הביולטין האלג'רי, שבזכותו אפשר לעקוב אחר גוני הגוונים של התמורות והמשברים העמוקים שפקדו את יהודי אלג'יריה – המושבה הצרפתית בה"א הידיעה – בשל מדיניותו של ממשל וישי.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

אשר לעיתונות הכללית בצפון אפריקה, היא מאכזבת למדי בתור מקור למידע, בהיתה סתגלנית וכפופה לצנזורה. לכל היותר אפשר להסתייע בה כדי לתאר את ההצהרות הרשמיות והתעודות המשפטיות של התקופה, שאינן תמיד בהישג יד בשל תהפוכות שלאחר המלחמה.

איכות שונה לחלוטין הייתה לעיתונות בשפה האנגלית ף מכשיר הכרחי לחקר התקופה שבין נחיתת בעלות הברית ( מבצע טורץ' )  בצפון אפריקה בנובמבר 1942והשבת צו כרמיה על כנו בסתיו 1943, היא גם מקור לא נדלה למידע ולמאמרים ראשיים מכל הסוגים, הן על מצבה הכללי של צפון אפריקה הן על קורותיה של האוכלוסייה היהודית, ובוודאי על מאמצי ההסברה של ארגונים היהודים בארצות הברית ובבריטניה לביטול חוקי הגזע שנראו בתוקף עוד חודשים ארוכים אחרי החיתה ב-8 בנובמבר.

העיתונים האמריקנים התעניינו במיוחד במצבם של הפליטים היהודים מאירופה שקיוו למצוא במרוקו ובאלג'יריה ארץ מקלט או מעבר. אלה נכלאו במחנות עבודה במדבר, שָׁם ישבו כבר מאות היהודים הזרים שהתנדבו עוד קודם לכן לצבא צרפת.

לעזרת כל אלה נרתמו ועדות שונות שהקימו למענם קהילותיהן של שתי הארצות. הפעיל שבגופים אלה היה ללא ספק זה שהוקם למענם בקזבלנקה בידי עורכת הדין הלן קאזס בן עטר שתרמה את ארכיונה הפרטי ל " ארכיון המרכזי לחקר תולדות עם ישראל ", שבירושלים.

מדובר באוסף מסמכים מרשים ביותר, הכולל בין השאר את חילופי המכתבים של עורכת הדין בן עטר עם שלטונות צרפת ועם הארגונים היהודים אשר בארצות הברית. הג'וינט והיאס, וכן רשימות מלאות של פליטים במעבר או במעצר.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

לאחר מיונו השיטתי יתרום אוסף זה תרומה שאין ערוך לה לקורות הצלתם של הפליטים היהודים בימי מלחמת העולם השנייה.

הארכיון של ה " מרכז לתיעוד יהודי בן זמננו " – Centre de Documentation Juive Contemporaine : פאריס – השומר בין השאר את אוסף התעודות של ה " נציבות הכללית לשענייני היהודים ". שלא עשתה כל אבחנה בין יהודי צרפת ויהודי המושבות, מספק אוצר בלום של מידע על מצבם של יהודי צפון אפריקה בימי וישי.

הן מקיפות הן את תגובות המוסלמים ובני אירופה לנוכח התחיקה האנטי יהודית, הן את הדיונים הפנימיים בתוך המיניסטריונים והשירותים הצרפתים. בחלקן השתמשו במקורות אלה מ' אנסקי סאביי בעבודותיהם המצויינות על יהודי אלג'יריה ותוניסיה.

בצד תעודותיה של הנציבות הכללית לענייני היהודים יש במרכז לתיעוד אוספים של דינים וחשבונות שלא פורסמו כד כה, מסמכים רשמיים ותזכירים שמקורם בגופים יהודיים שונים, דוגמת " הקונגרס היהודי העולמי " או " הוועד היהודי האמריקני ", שתפקידם מרכזי היה בפעילות למען יהודי צפון אפריקה לאחר ה-8 בנובמבר 1942.

מסמכים אלה קיימים בחלקם בכמה ארכיונים אחרים ובפרט בארכיו הציוני המרכזי ובמוזיאון יד ושם שבירושלים. במקום אחרון זה עלה בידינו לעיין בתעודות של משפטי נירנברג ושל ארכיוני הגרמנים. תעודות אלה אינו מפיצות אלא אור מועט לעניין שגילו הנאצים ביהודי המגרב.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

אך מקופל בהן מידע לא מבוטל של היחסים בין ברלין לבין תנועות לאומניות שונות בצפון אפריקה, על הקשיים שבהם נתקלו ועדות שביתת הנשק הגרמניות והאיטלקיות בקזבלנקה ובאלג'יר. או על הקשרים שנרקמו בין הדיפלומטים הגרמנים לבין אישים צרפתים מסוימים בצפון אפריקה וכן על תכניות הגרמנים בתוניסיה ועל הקשיים שהיו להם עם בעלי בריתם האיטלקים.

נדירים היהודים בצפון אפריקה שכתבו זכרונות על תקופה זו ף זולת פעילי המחתרת באלג'יר שהשאירו עדויות מדויקות על פעולותיהם לפני נחיתתן של בעלות הברית, אפשר לספור על אצבעותיה של יד אחת את הזכרונות שחיברו עדים יהודים מרכזיים.

מ' אייזנבט על אלג'יריה, ר' בורז'ל ופ' גז על תוניסיה היו היחידים שדאגו לפרסם את יומניהם אחרי המלחמה. חיסרון זה תיקן חלקית המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, אשר אסף עדויות בעל פה על חיי הקהילות בצפון אפריקה בזמן המלחמה. במיחד הסתייעו באוסף העדויות על מצבם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני, שנערך בידי אברהם הטל.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

מבוא

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.

רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.

מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.

המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.

בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.

היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.

החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.

מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.

הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.

ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.

אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .

שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.

הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.

כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.

אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני

במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.

ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.

נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.

באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "

המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט –   Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.

כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.

העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.

היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".

הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה –   Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :

" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "

" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :

האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם. 

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה

חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.

 

פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.

האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות  " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.

מתוך ויקיפדיה.

צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.

על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".

קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.

רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ‏‏ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.

גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930