יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיבר׳ שנודעה בשם ״ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילף הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו.

אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497.

מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס ספרבר, אלווירה דה אזבדו מאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז״ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, זיתה טניס קראירה, שרל עמיאל ודב טטוצ׳ינסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".

פתח דבר

ספר זה, המוקדש כולו ליהדות פורטוגל, הוא הראשון מסוגו בעברית. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות.

מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מספרד של ימי הביניים המוקדמים, אשר בתקופה המוסלמית כללה כמעט את כל חצי האי האיברי. קובץ המאמרים המתפרסם עתה בא לבטל עוול גדול שנעשה ליהדות פורטוגל בהיסטוריוגרפיה היהודית ואנו תקווה שיפתח אשנב לתולדותיה של קהילה, שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף בקובץ זה הושם דגש מה על ״הנוצרים החדשים״, עם זאת מבקשים אנו להעלות את יהדות פורטוגל בכללותה למרכז התעניינות הציבור הקורא עברית.

רוב המאמרים בקובץ מבוססים על הרצאות שנישאו במסגרת הכנס שארגנה ״היספניה יודאיקה״, בשיתוף עם מרכז דינור, לציון 500 שנה לשמד פורטוגל. הכנס התקיים בצמוד לתערוכה ״יהדות פורטוגל בראי הספרות והספר״, שנערכה בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים בינואר 1997 והציגה מאוצרות בית הספרים. למען שלמות הקובץ שלפנינו הוזמנו מספר מאמרים נוספים ואחרים תורגמו לעברית.

מאמרו של יום טוב עסיס ״יהודי פורטוגל בימי הביניים: היבטים היסטוריים והיסטוריוגראפיים״ סוקר את קורות היהודים בפורטוגל מתחילתן ועד ימי השמד של שנת 1497. המאמר בודק את צמיחתה ודיכויה של יהדות פורטוגל תוך עיון בשלבים השונים בהתפתחותה ותוך התייחסות להיבטים חשובים בתולדותיהם של יהודי פורטוגל ושל דמויות בולטות בתוכה.

רשימת הספרים שהכינה רחל איבנייס ספרבר ״ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים״ מבוססת על הספרים שהוצגו בתערוכה הנ״ל, שהאחראית עליה הייתה המחברת. בהערותיה לרשימה מוסיפה המחברת מידע רב על גורלם של הספרים ובעיקר של מחבריהם. הרשימה, על תיאוריה הביבליוגראפיים והביוגראפיים, תקל על חוקרים ותלמידים שעניינם יהדות פורטוגל.

אלווירה דה אזבדו מאה מקדישה את מחקרה ״נוצריות חדשות בסבך הלשכההקדושה״ לנשים מצאצאי האנוסים שנפלו בידי בית הדין של האינקוויזיציה. מאמרה, המבוסס על תיקי אינקוויזיציה שחקרה, ממחיש את התנהלות החיים בצל האימה ומבליט את מעמדן המיוחד של הנשים בחברת הנוצרים החדשים בפורטוגל.

רבי יצחק אברבנאל היה מגדולי החכמים והמנהיגים שקמו ליהודי פורטוגל. במאמרו ״ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים״ מתמקד אריק לווי בחיבוריו של אברבנאל שנכתבו בפורטוגל ומתאר את דמותו האינטלקטואלית על סמך חיבורים אלה.

לדעת לווי אפשר למצוא כבר בחיבוריו המוקדמים של אברבנאל (קרי: אלו שנכתבו בפורטוגל) את כל כיווני החשיבה אליהם יפנה בהמשך, ואין לתלות את התפתחותו האינטלקטואלית דווקא בתולדות חייו הסוערים.

אליהו ליפינר ז״ל מקדיש את מאמרו ׳״אנוס רחמנא פטריהי׳ בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה״ להיבטים הלכתיים הנוגעים לאנוסים. שאלות הלכתיות העסיקו את האנוסים עצמם והמחבר מתאר את ״מחתרת השאלות־ ותשובות״ שבין פשוטי הנוצרים החדשים לבין עצמם; שאלות הלכתיות בהקשר לאנוסים בחצי האי האיברי הועלו גם בפני חכמי התקופה. הדיון במאמרו של ליפינר מבהיר את מהות בעיותיהם של האנוסים מול ההלכה ואת התייחסותם של הרבנים אליהם.

אף לאחר היעלמותם הרשמית של היהודים בפורטוגל לא חדל הפולמוס כנגד היהודים והיהדות. הימצאותם של אנוסים או נוצרים חדשים שנחשדו בקיום תורה ומצוות בסתר אולי החריפה את הפולמוס הנוצרי.

 משה אורפלי דן בשאלה החשובה הזאת במאמרו ״יהודים ויהדות בכתבי הפולמוס הנוצריים בפורטוגל״. כתבי הפולמוס שופכים אור נוסף על קשייהם החברתיים ועל בעיית זהותם של הנוצרים החדשים.

אדגר סמואל מספר את סיפורה המרתק של משפחת קוריאל במאמר ״משפחת קוריאל בפורטוגל במאה הט״ז״. על סמך מקורות מגוונים פורס סמואל בפני הקורא 100 שנים בחייה של משפחת אנוסים מפורטוגל, שעל בניה נמנו אנוסים חדשים ומתייהדים, כאלה שהועלו על המוקד וכאלה שיצאו זכאים במשפט האינקוויזיציה, כאלה שהלשינו וכאלה שברחו לארצות השכנות, בעלי קרבת דם למשפחות אצולה, כמרים רבי השפעה, תושבי דרום אמריקה וחוזרים ליהדות. גורלם של בני המשפחה אופייני לחיי הנוצרים החדשים בפורטוגל וניתן ללמוד מהם על משפחות אנוסים רבות.

מאמרו של ז׳וזה נונס קראירה ״גולי פורטוגל במזרח הקרוב(במאות הט״ז והי״ז) באור סיפורי נוסעים״ מרחיק אותנו מחופי פורטוגל אל המזרח הקרוב בעקבות פליטים יהודים מפורטוגל שהתיישבו שם. המאמר מתבסס על נוסעים המספרים את סיפורם של הפליטים, וחושף את הזדהותם המפתיעה של מהגרים אלה עם ״מולדתם הישנהפורטוגל.

״יהדות בסתר נוכח האינקוויזיציה״ של שרל עמיאל דן בתלאותיה של חברת הנוצרים החדשים מנקודת הראות של בתי הדין של האינקוויזיציה, שם הואשמו בקיום מצוות היהדות. המאמר בודק את השינויים שחלו בהתייחסותם של האינקוויזיציה והחברה הנוצרית בכלל ל״התייהדותם״ של הנוצרים החדשים, לאורך מאות שנות קיומה של האינקוויזיציה.

בחלוף השנים הלכה ונשכחה הן מן הנוצרים והן מן הנוצרים החדשים משמעותם של סממני ומנהגי התייהדות שונים, שהופיעו ברשימת ההאשמות של האנוסים.

דב סטוצ׳ינסקי מציע הערכה מחודשת של פעילותם הכלכלית בהקשר לזהותם הדתית של הנוצרים החדשים בפורטוגל. מאמרו ״זהות דתית נוצרית חדשה ופעילות כלכלית: בדיקה חדשה״ מעלה נימוקים וטיעונים לראייה חדשה של פעילותם הכלכלית של הנוצרים החדשים הפורטוגלים בארצם ומחוצה לה, בהקשר לתודעתם ולזהותם כנוצרים חדשים. מהיבט זה הוא בודק הן את התייחסות החברה הכללית אליהם והן את תפיסתם את עצמם.

קובץ המאמרים המוגש כאן לקורא העברי פותח בפניו יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל למן ימי התגבשותה לקהילה מיוחדת, כחלק מיהדות ספרד, ועד הפיכתה לעדת אנוסים או נוצרים חדשים במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים, הפכה פורטוגל למולדתם של יהודים בסתר״, אנוסים או נוצרים חדשים. אחדים מהם מתלבטים עד ימינו אלה בייסורי זהותם הכפולה.

יום טוב עסיס

סלים, אלול תשס״ט

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

יהודי פורטוגל בימי הביניים: היבטים היסטוריים והיסטוריוגראפיים

יום טוב עסיס

גלות פורטוגל אשר בספרד

חקר יהדות  פורטוגל לא זכה עד כה לתשומת לב ראויה, ועצמאותה המדינית של פורטוגל – כמעט ללא הפסקה – תרמה במידה רבה להוצאת יהדות פורטוגל ממסגרתה של ספרד.

אין כמובן לערבב את המונח ״ספרד״, המציין את יהדות חצי האיברי, שאופייה הדתי והתרבותי נתגבש כתוצאה של מפגש התרבויות אשר אירע במערבו של אגן הים התיכון החל מהמאה הח׳ ועד המאה הי״ד, עם השם ״ ספרד ״ הניתן בעברית לאיחודן של ממלכות היספאניות, ובראשן קסטיליה וארגוניה, איחוד שמשמעותו ההיסטורית קיימת מסוף המאה הט״ו, היינו לאחר שהגירושים והשמד בחצי האי האיברי שמו קץ לקיום היהודי במקום.

 עד סוף המאה הט״ו אי אפשר לטעון כי יהדות פורטוגל נבדלה מיהדות קסטיליה יותר מאשר יהדות קטלוניה הייתה שונה מיהדות קסטיליה. מאמר זה בא לטעון את ההפך. לדחיקת יהדות פורטוגל מעולמה של ספרד תרם דווקא גדול חוקריה של יהדות ספרד יצחק בער, כאשר בספרו ״תולדות היהודים בספרד הנוצרית״ כלל את כל היהודים אשר חיו צרת ספרד השונות, לפי הגבולות שהתגבשו מהמאה הט״ז כאשר לא נותרו עוד יהודים בחצי האי האיברי.

מאמר זה מבקש להחזיר את יהדות פורטוגל אל ״ספרד״, אל מורשת היהודית המגוונת אשר התפתחה והשתמרה בקרב יהודי קסטיליה, אנדלוסיה, גליסיה, נבארה, אראגון, ואלנסיה, קטלוניה, רוסיון והבליארים ועברה יחד עם בניה אף מעבר להרים ולימים.

צמיחתה והתגבשותה של פורטוגל

כיתר הממלכות האיכויות אף פורטוגל צמחה כתוצאה מהרקונקיסטה. הכיבוש המוסלמי האריך ימים רק מדרום לנהר דורו. מצפון לנהר התגוררו שבטים גאליקים (Gallaeci) ובדרומו ישבו הלוסיטאנים (Lusitani). באגן הגואדיאנה  (Guadiana) חיו הקלטים ובקצה הדרומי היו הקונאים (Cunei). אף כי פורטוגל שוכנת על שפת האוקיאנוס האטלנטי, הייתה הארץ מאז ומתמיד ארץ ים תיכונית.

השפה הפורטוגלית צמחה במאות הי״א-הי״ב ממפגש הלשון הגליציאנית־ פורטוגלית עם השפה הלוסיטאנית שהושפעה מן הערבית. בשפה הפורטוגלית קיימות כ־500 מילים שמוצאן מערבית, הרבה פחות ממספר המילים הערביות בקסטיליאנית אך יותר מאשר כקטלנית.

 ברור כי אחוז המילים הערביות בשפות האיבריות השונות הוא קנה מידה אמין להשפעת התרבות הערבית במקום. בתחומי החקלאות קלטה הפורטוגלית מילים רבות מן הערבית: ñora, גלגל דליים, מהערבית ״נאורה״; azena, גלגל מים אנכי, מ״סאניה״; aideia, בית כפרי בצפון הנוצרי, מקורו בערבית ״דייעה״, כפר alcaide, מושל, מ״אל־קאיד״, מושל צבאי; המילים ,aleara alcacova, aimedina, באו מהמילים בערבית ״קרייה״, ״קסבה״, ״מדינה״: כך גם alcalde, alfaqui, aimotacé בפורטוגלית מקורם בערבית ״קאדי״(שופט), ״חאכים״ (שופט במקום קטן), ״מוחטסיב״ (מפקח על מחירים, מידות ומשקלים); המילה maiados מציינת בפרוטוגלית את הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי והתאסלמו, מוואלאדון. ושמות של דברי מאכל רבים שנתקבלו בפורטוגל דרך המוסלמים נודעים בשמות שמקורם בערבית.

חלקים נרחבים מפורטוגל נכבשו על ידי המוסלמים בשנת 713. הרקונקיסטה החלה במאה השמינית עם מרד האצילים אשר היגרו לצפון. אלפונסו הראשון אשר שלט בגליציה נלחם נגד המוסלמים ורק באמצע המאה הט׳ השתנו התנאים לרעת המוסלמים. לקראת סוף המאה הט׳ הפך השטח דרומית ללימה וצפונית לדורו לחשוב מדי מכדי להיכלל בגליציה, ועל כן נוצרה באמצע המאה הי׳ יחידה אשר מונה עליה שליט הנושא בתואר דוכס (Dux). מקום מושבו של הדוכס היה פורטוקאלי(Portucale). אלפונסו השלישי מינה את וימאראנו פרס לשליטה הראשון של פורטוקאלי. תהליך הרקונקיסטה הואט עקב מתקפת־הנגד המוסלמית. הקרבה בין גליציה לפורטוגל הייתה אמיצה בתקופות הקדומות ורק במאה הי׳ נפרדו שתי הארצות, _יורמירו אורדונייז (930-926) היה ל״מלך פורטוגל״, כאשר גליציה העצמאית נשלטה על ידי מלכים משלה. בשנת 938 הופיע לראשונה השם ״־טוקאלי כשמה של יחידה נפרדת. רשמית הייתה פורטוגל חלק ממלכות ליאון והתרחבות שטחה הציקה לליאון.

ממלכות הטאייפה המוסלמיות קמו בדרום ב״אל ג׳רב אל־אנדלוס׳, במערב אל־אנדלוס, לימים אלגרבה(Algarve). עם נפילתה של החליפות קמו ממלכות ונסיכויות על חורבנה. בדרום פורטוגל, בין השנים 1094-1012, קמו שש ממלכות מוסלמיות. בשנים 1147-1143 הייתה התקופה השנייה של ממלכות הטאייפה. תחת שלטון המואחידון אוחדו בשנת 1156 המוסלמים שבדרום ושלטונם התייצב דרומית לנהר כאגוס. השטח שבידי המוסלמים הצטמק בהדרגה: מ־20,000 קמ״ר שהיו בידיהם באמצע המאה הי״א, ירד השטח שבשליטתם ל־14,500 קמ״ר כמאה שנה מאוחר ״תר, ובשנות השלושים של המאה הי״ג ל־6,000 קמ״ר: ובאמצע המאה הי״ג נותר שטח זעום של כ־1,000 קמ״ר בידי המוסלמים. באל־ג׳רב חיו יהודים ונוצרים ומספרם היה רב. הנוצרים המוסתערבים נהנו משלטון עצמי נרחב בראשותו של מנהיג שנקרא בערבית ״קומיס״(comes), רוזן. הם כתבו לטינית באותיות ערביות.

במאה הי״א השתרעה פורטוגל על שטח של כ־20,000 קמ״ר. מאמצע המאה הי״א ועד המאה הי״ב לא חל כל שינוי במצבה. עיקר הרקונקיסטה התרחש במחצית השנייה של המאה הי׳׳ב, כאשר הפורטוגלים נסתייעו בצלבנים. בתקופה זאת נכבשו ליסבון(1147), אלקור וסילוויס (1189) ואלקאסיר(1217). מוסלמים רבים, במיוחד מקרב המעמד העליון, עברו לספרד המוסלמית או לצפון אפריקה בעוד היהודים נשארו במקום.

מבחינות רבות הייתה פורטוגל קרובה לגליציה. היא הייתה ארץ ספר ובעריה הגדולות, בראגה וקואימברה, חיו בערך 5,000 איש. פורטוקאלי(פורטו) ושאביס (Chaves) היו הרבה יותר קטנות. שאר היישובים לא היו אלא כפרים. באמצע המאה הי״ג חיו בפורטוגל פחות מ־35,000 תושבים. רוב האדמה הייתה רכוש הכנסייה, אשר עושרה בראשית המאה הי״ג הפחיד את המלך. ניסיונותיהם של אפונסו השני וסנצ׳ו השני במחצית הראשונה של המאה הי״ג לעצור בעד התרחבות אדמות הכנסייה לא עלו יפה.

אחרי הכנסייה, היה המלך בעל הרכוש הגדול ביותר בפורטוגל. המלך ירש את רכוש השלטון המוסלמי ואת רכושם של כל אלה אשר ברחו מאדמותיהם. המלך אף התייצב מול האצולה כדי לנשל אותה מחלק גדול מרכושה.

הפעילות הכלכלית העיקרית הייתה מרעה צאן ובקר וגידול סוסים. האדמה הייתה טובה למרעה. התוצרת החקלאית כללה חיטה, ענבים, פשתן, פרות וירקות בפרדסים ומטעים, אף הדייג היה חשוב.

השלטון המרכזי בראשותו של המלך היה מורכב ממספר פקידים בכירים. מפקד הצבא היה ה־- alferes-  ,mor לראש לשכת חצר המלכות נתמנה mordomo;מופקד על חותם המלך היה הקנצלר. עד המאה הי״ג לא היה רישום שיטתי במנהל המלכות. בימי אפונסו השני החלה לפעול מערכת רישום של כל התיעוד המלכותי.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

בימיו של אפונסו אנריקיס הראשון (1185-1128) הופיעה פורטוגל כיחידה עצמאית בעלת אופי נפרד מסביבתה ואוכלוסייתה נבדלה משכניה בשפתה הפורטוגלית, שהייתה אז בראשית התגבשותה, ובזיקתה לשליטה המיוחד. בשנת 1143 הכיר אלפונסו השביעי מקסטיליה באוטונומיה של בן דודו אפונסו אנריקיס הראשון. במרס 1147 כבש אפונסו אנריקיס את סנטרים ובאוקטובר אותה שנה את ליסבון. אפונסו קיבל רשמית את תואר המלך בשנת 1179, כשקיבל על עצמו את חסות האפיפיור. עם מותו בשנת 1185 היה גבולה הדרומי של פורטוגל נהר הטאגוס.

תהליך התפשטותה והתפתחותה של פורטוגל נמשך בימיהם של יורשיו. בימי סנצ׳ו הראשון(1211-1185) נתחזק מעמדן של ערים רבות (concelhos) אשר קיבלו הטבות שנכללו בכתבי הזכויות שלהן(forays). אפונסו השני(1223-1211) חיזק את מעמד הכתר בקורטס של קואימברה. בימי סנצ׳ו השני(1246-1223) נכבש אזור אלנטיז׳ו(Alentejo). אחיו אפונסו השלישי(1279-1246) כבש את אלגארבי והעביר את בירתו מקואימברה לליסבון. כיבוש אלגארבי גרם לסכסוך עם קסטיליה שנפתר עם נישואי אפונסו, שהיה כבר נשוי, עם בתו הבלתי חוקית של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. אפונסו הסכים להחזיק באלגארבי כווסאל של קסטיליה. בקורטס של לייריאה (Leiria) בשנת 1254 השתתפו לראשונה נציגי עם שלא היו מן האצולה או מן הכנסייה.

יורשו של אפונסו השלישי, בנו בכורו דיניס (1325-1279), קירב את פורטוגל לאירופה מבחינות רבות. נוסדה בה אוניברסיטת קואימברה בשנת 1290 ונפתחה ספרייה לאומית. בימיו הוקם צי. אפונסו השביעי(1357-1325) חידש את המלחמה נגד המוסלמים. מלכותו של פדרו הראשון(1367-1357) התאפיינה בגישה קשוחה במשפט, ואילו בימי שלטונו של פרננדו(1383-1367) הסתבכה פורטוגל בסכסוך שפקד את קסטיליה. עם מותו של המלך עלה לשלטון בנו הבלתי חוקי של פדרו הראשון, ז׳ואאו, ובכך החלה לשלוט בפורטוגל שושלת חדשה, אוויז (Aviz). בקורטס בקואימברה בשנת 1385 הוכרז ז׳ואאו הראשון למלך. בשנה ההיא ניצחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה וחידשה את הברית עם אנגליה. דוארטי (1438-1433), אפונסו החמישי(1481-1438), ז׳ואאו הראשון(1495-1481) ומנואל הראשון(1521-1495) מלכו בתקופה מכרעת מבחינת מעמדה של פורטוגל ויחסיה עם שכנתה קסטיליה, והיו מעורבים עמוקות בחיי היהודים משני עברי הגבול, וחלקם אף היו אחראים במידה רבה לגורלם.

ראשיתה של יהדות פורטוגל

בימי הביניים המוקדמים לא נותרו עדויות על יהודים שחיו באזורים המצויים בגבולותיה ההיסטוריים של פורטוגל, מלבד מצבה מהמאה הו׳ שנמצאה באספיצ׳י ׳Espiche). תחת שלטון הוויזיגותים היו היהודים באזור פורטוגל תלויים במדיניותה היהודית של המלכות, וכשבשנת 585 המלך קיבל את הקתוליות, נשתנתה מדיניות זו לרעתם: הם נרדפו, דוכאו ונאנסו לקבל עליהם את הנצרות כשאר יהודי חצי האי האיברי. אף מן התקופה המוסלמית ידיעותינו על היהודים מהאזור הן דלות למדי, אך מכיוון שעניינו של מאמר זה הוא יהדות פורטוגל שנתקיימה כישות איברית נוצרית נפרדת, אין מקום להתעכב על תקופה דלת מקורות.

כזכור, ראשיתה של פורטוגל כיחידה בעלת ייחוד הייתה במאה הי״ב, עם עלייתו לשלטון של אפונסו אנריקיס הראשון. מדיניותו של אפונסו כלפי היהודים הייתה מדיניות של הגנה וחסות. בימי מלכותו חיו יהודים בליסבון, פורטו, סנטרים ובידה. אפונסו פתח את שערי ארצו למהגרים יהודים מקסטיליה ומאל־אנדלוס. מספר היהודים שחיו בשטחה של פורטוגל לפני אמצע המאה הי״ב היה קטן, והוא גדל עקב הגירה לפורטוגל. ההגירה היהודית בין הממלכות ההיספניות השונות לבין אל־אנדלוס, וכן בין ממלכות אלה לבין עצמן, לא פסקה מעולם. נוסף על המקורות העבריים והלועזיים הרבים, יעידו על כך גם שמותיהם של יהודים, אשר נשאו לדורות את שמות ערי מוצאם או אזורי מוצאם. הגירה יהודית משמעותית לפורטוגל באה מאל־אנדלוס וממלכות קסטיליה בשלושה גלים עיקריים: בשנת 1148 מאל־אנדלוס, לאחר פלישת המואחידון! בשנת 1391, כתוצאה מגזירות קנ״א; ובשנת 1492 בעקבות הגירוש. בגל הראשון הגיעו יהודים דוברי ערבית מהדרום, מהשטחים שהיו בשליטת המואחידון. באל־ג׳רב אל־אנדלוס (מערב אל־אנדלוס) חיו יהודים רבים שהתגוררו, כמו הנוצרים, בשכונות נפרדות מהמוסלמים, ולעתים אף מחוץ לערים.

כאמור היה אפונסו אנריקיס הראשון פעיל ביותר במלחמת הרקונקיסטה נגד המוסלמים ועלה בידו לכבוש שטחים וערים רבים, כולל ליסבון, סנטרים, סינטרה, פאמילה (Pamela), אלמדאבאן (Alamdavan), בידה (Beja), אלקאסיר (Alcacer),, סירפה (Serpa), איבורה (livora) ועוד ערים ומבצרים רבים. יישוב האזורים האלה וקיום סדרי שלטון וחוק היו היעדים החשובים שלאחר הכיבוש. היהודים תושבי השטחים הכבושים ויהודים אחרים שהמלך עודדם לבוא ולהתיישב שם מילאו תפקיד חשוב בהתיישבות, דוגמת פעילותם של יהודים בקסטיליה וארגוניה. היו יישובים שבהם רוב התושבים, אם לא כולם, היו יהודים. בימיו נקלטו בפורטוגל פליטי גזרות המואחידון. האוכלוסייה היהודית בפורטוגל גדלה אפוא באופן משמעותי מאמצע המאה הי״ב, לאחר רדיפות המואחידון בספרד המוסלמית. מוצאם של היהודים בברגנסה(Braganca), למשל, היה מאל־אנדלוס.

אפונסו הראשון מינה את היהודי יחיא אבן יעיש לגזברו וכך סלל את הדרך למלכים שבאו אחריו להעסיק יהודים בתפקידים פיננסיים וניהוליים, כדוגמת הממלכות ההיספניות האחרות. יחיא אבן יעיש היה ה- mor   Rabi (רב ראשי) הראשון והוא מתואר כ־rico homem sabio, destemido e״, איש חכם, מכובד ועשיר, ופעל ׳mordomo real e cavaieiro-mor״, ממונה על חצר המלכות ופרש ראשי. תמורת פעילותו למען המלחמה נגד המוסלמים קיבל אבן יעיש רכוש רב ורשות להשתמש בשלט יוחסין.

סנצ׳ו הראשון המשיך במדיניות האהדה ומתן החסות ליהודים כמו אביו לפניו. הוא פרש את חסותו הישירה עליהם והעניק להם את הגנתם של חוקי המלכות והעיר. דומה כי המלך העריך את המשך תרומתם לרקונקיסטה. הוא אף מינה את יוסף אבן יחיא, אחיינו של יחיא אבן יעיש, לתפקיד אלמוסרף ראשי, והירשה לו להקים קהילה יהודית ובית כנסת מפואר בליסבון. אפונסו השני, בנו, אשר התרכז בחיזוק הכתר ומוסדותיו, אישר את הזכויות שהוענקו עד אז ליהודים. הוא הרחיב את העסקת היהודים בניהול ממלכתו. גזבריו, גובי המס ורואי החשבונות שלו היו לרוב יהודים. הוא קיים פיקוח קפדני על עבודתם ודרש מהם תשלום גבוה של מעשר מההכנסות. בימיו היה מצבם של היהודים טוב מאוד.

 בימי מלכותו של אפונסו השני נחקקה חקיקה מקיפה בהקשר ליהודים והיא הייתה בסיס הקובץ הידוע בשם Ordenagoes Afonsinas. חוקים אלה לא באו להתערב בחיי הפנים של היהודים אלא להסדיר את היחסים בין יהודים לנוצרים ובין יהודים למומרים. כמקובל בעולם הנוצרי נאסר על יהודי למלא תפקיד שהייתה בו משום שררה על נוצרי. כן נאסר על נוצריות לשרת בבתי יהודים. עבירה על חוק זה גררה אובדן רכושו של העבריין. יהודים שהמירו את דתם נאלצו לצאת מביתם אך לא הפסידו את ירושתם. אם אחד מבני הזוג המיר את דתו, יכלו בני הזוג לחלק ביניהם את הרכוש, או שכל בן זוג לקח את מה שהביא עמו לנישואים. מומר ששב ליהדות נגזר עליו דין מוות. בו בזמן אישר אפונסו השני את זכותם של היהודים לקיים מערכת שיפוט משלהם, שפעלה במשפטים בין יהודי ליהודי.

בתקופה זאת הגיעו לפורטוגל דומיניקנים ופרנציסקנים שמסדריהם נוסדו זמן קצר קודם לכן. לפעילותם בפורטוגל היו כמובן השלכות לגבי מצבם של היהודים. בעקבות הוועידה הלטיראנית הרביעית נדרש אפונסו השני לאלץ את היהודים ללבוש לבוש מיוחד שנועד להבדילם מהנוצרים. מכיוון שפורטוגל הייתה וסאלית ישירה של האפיפיור, היה לפנייתו תוקף חזק יותר מאשר בשאר הארצות.

למרות האיסור, לא נרתע סנצ׳ו השני, בנו ויורשו של אפונסו השני, מלהשתמש בשירותיהם של חצרנים יהודים. הוא שילב אותם בניהול הממלכה על אף מחאות הנוצרים. הבישוף של ליסבון הגיש בקשה מיוחדת לאפיפיור גריגוריוס התשיעי ובה הציע שהחלטות הוועידה הלטיראנית הרביעית תכובדנה במלואן.

בעקבות החלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית, בנושא הריבית שגבו מלווים יהודים, ובעקבות הביקורת והלחץ שגברו מאוד על פעילותם זו של היהודים, החליט אפונסו השלישי לנקוט צעדים, בדומה לאלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, וג׳איימי הראשון, מלך ארגוניה.אפונסו השלישי החליט כי כל מי שקנה משכונות ורכוש ממושכן חייב להחזירם למלווה. המלך אסר שהריבית תעלה בסופו של דבר על סכום ההלוואה. כן נתקבלו החלטות אשר נגעו למעמדו המשפטי של היהודי. המלך קבעשוויון במעמדם של עדים יהודים ונוצרים במשפטים מעורבים, אך במשפטים שבהם היו מעורבים רק נוצרים לא נתקבלה עדותם של יהודים.

מערכת החוקים שהתפתחה בפורטוגל כללה התייחסות ליהודים, ולעתים קרובות חוקים אלה שיקפו קשיחות רבה יותר מאשר תנאי המציאות שבהם חיו היהודים. לפי חוקי ביז׳ה (foros de Beja), למשל, יהודי שפצע נוצרי נידון למוות אם היו עדים נוצרים או עדים יהודים ונוצרים. היהודים חויבו להישבע על התורה בבית הכנסת לפני הרב וחבר העירייה הנוצרית.

בימי חמשת המלכים הראשונים היה מצבם של היהודים בפורטוגל טוב והם חיו בביטחון.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מעמדם הפוליטי והמשפטי של יהודי פורטוגל

בהחלטתם משנת 1361 קבעו הקורטם של אלוואם (Elvas) כי יהודים ונוצרים לא יחיו יחדיו. על היהודים לחיות בשכונתםjudaria, ועל נשים נוצריות נאסרה הכניסה לשכונת היהודים אלא אם כן ליווה אותן נוצרי. למרות ההגבלות חיו יהודי פורטוגל בתנאים נוחים, יחסית ליהודי קסטיליה. בימי פרננדו(1383-1367) סבלה פורטוגל עקב מדיניות כלכלית כושלת ובגלל המלחמה עם קסטיליה. בשנת 1373 בהתקפה על ליסבון היו מנת חלקה של השכונה היהודית מעשי שוד וביזה. כתוצאה מן המצב הקשה היגרו יהודים מפורטוגל לקסטיליה. בין המהגרים היו גם חשובי הקהל ומנהיגיו, ובהם גם גדליה ויוסף בני שלמה אבן יחיא, אשר ידובר בהם להלן.

לאחר מותו של פרננדו ביקשו תושבי ליסבון לסלק את היהודים מתפקידיהם השונים בחצר המלכות. מעמדם הרם עורר רוגז וקנאה ושניים מהם הגיבו בצורה שאף הגבירה את ההתנגדות לחצרנים היהודים. כתוצאה מן ההתרחשויות הוחרם רכושם של יהודים רבים; הפרשה עצמה מעידה על מעורבותם העמוקה של היהודים בפוליטיקה של פורטוגל. בסופה של הפרשה היה ז׳ואאו מלך פורטוגל, ובימיו נהנו יהודי פורטוגל מהגנה ומיחס אוהד. יהודים לא נאלצו עוד להופיע בבית המשפט בשבתות ובחגים. במשך 48 שנות מלכותו, עד מותו באוגוסט 1433, שמר המלך על יהודי פורטוגל מפני סכנות ואיומים.

הימים ההם היו ימי לחץ על יהודי קסטיליה וארגוניה. פראן מרטינז, הארכידיקן של אסיג׳ה, ניהל תעמולת שטנה והסתה נגד היהודים, שהגיעה לשיאה בגזרות הקשות שפקדו את היהודים בשתי הממלכות האיבריות הגדולות. הגזרות פסחו עלפורטוגל בזכות צעדי הזהירות שנקט הרבי מור משה נבארו. פורטוגל הייתה לארץ מקלט לפליטי גזרות קנ״א מקסטיליה.

המלך דוארטי(1438-1433) נקט מדיניות עוינת כלפי היהודים וסטה לחלוטין ממדיניות קודמיו. הוא יזם חוקים רבים נגד היהודים ולא חסך שום מאמץ להפריד בין יהודים ונוצרים. גדליה נגרו, מומחה למזלות, הודיע כי ימי מלכותו של דוארטי יהיו רעים וקצרים. יורשו פדרו היה קטין. בימיו של פדרו כונסו כל החוקים מימי אפונסו השני ועד דוארטי תחת השם הבלתי מדוייק: Ordenagdes do Senhor Rey D. Afonso V.

במהלך המאה הי״ד גברו הלחצים נגד היהודים מטעם גורמים שונים, ובראשם הכנסייה. היא דרשה שוב ושוב לאלץ את היהודים ללבוש בגד מיוחד, בהתאם להחלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית משנת 1215. אפונסו הרביעי החליט בשנת 1325 שהיהודים ישאו סימן מיוחד. בשנת 1391 ציוה ז׳ואאו הראשון שכל יהודי ישא כוכב גדול משושה, בצבע צהוב, על אפודתו או מעילו. העבריין היה עלול לאבד את בגדיו או להיעצר ל־15 ימים. החוק מעולם לא יושם בקפידה ועל כן הבעיה עלתה לדיון שוב ושוב

דוארטי אסר על יהודי ממלכתו להעסיק משרתים נוצרים בהתאם לחוק הכנסייה והטיל קנסות כבדים על העבריינים. הקנס הוכפל בעבירה השנייה, ואילו בשלישית הוחרם כל רכושו של העבריין. כן נאסר על יהודים להיכנס לבתיהן של נוצריות רווקות, אלמנות ונשואות שבעליהן נעדרו מבתיהם. אף על נשים נוצריות, שלא היו מלוות בנוצרים מבוגרים, ״בעלי זקן״, נאסרה הכניסה לבתי היהודים. יחסי מין בין יהודים ונוצרים נאסרו בחומרה והעונש על העבריינים היה גזר דין מוות. 

בימי אפונסו החמישי היה יחסו של המלך ליהודים מצוין, ואילו יחס הקורטס אליהם היה שלילי ביותר. בשנת 1451, למשל, השמיעו הקורטס בסנטרים ביקורת על היהודים שלבשו בגדי משי בניגוד לחוק. בשנת 1461 נאסר   על יהודי סינטרה לעזוב את ה – judaria והוטל קנס על אלה שסחרו בימי ראשון ובחגים לפני סיום התפילה. גם הקורטס של קואימברה הכבידו על היהודים בהחלטות שחיבלו בפרנסתם. מדיניותו החיובית של המלך לא מנעה אפוא את הפעילות והתעמולה נגד היהודים. דרישתו של דוד אבן יחיא נגרו, אחיו של האסטרונום גדליה, שלא ימירו בניו אחרי מותו את הונו לנכסי דלא ניידי, שמאייאלצו לעזוב את פורטוגל, מובנת על רקע האווירה האנטי־יהודית ששררה אז בארץ.

עם עלייתו של ז׳ואאו השני לכס המלוכה נתחדשו התלונות וההתקפות נגד היהודים. הקורטס באיבורה, בשנת 1481, שימשו שופר לשנאתם של תושבים רבים ברחבי המלכות. המלך גילה הבנה לרגשות אלה נגד היהודים ולביקורת שהושמעה על רכושם. אין ספק כי עמדת המלך עודדה את הכוחות המתנגדים ליהודים. המלך עצמו לא נמנע מלהשתמש בשירותיהם של רופאים יהודים. אחד מרופאיו היה מומר בשם אנטוניו, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה ואף כתב כנגדם חוברת מלאה שטנה.

 (Cortes Generales) – בית נבחרים בספרד

לגירוש היהודים מקסטיליה ומארגוניה היו השלכות רציניות ביותר על מעמדם של היהודים בפורטוגל. כתוצאה מהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בפורטוגל, חל שינוי עצום מבחינה דמוגרפית וכלכלית במצבה ובמעמדה של הקהילה היהודית בפורטוגל לאחר שנת 1492. היחס למגורשים היה רע ככלל, ופרשת שילוחם לסן טומה(San Tome) של ילדים יהודים שנחטפו מחיק הוריהם מראה את אכזריותו של המשטר, אשר ביקש לשבור את רוחם של הפליטים שהגיעו לפורטוגל כדי לשמור על יהדותם. ז׳ואאו ה ־II נקט צעדים ממשיים וקשים כדי להביא להמרתם של היהודים, אלה אשר לא אבו לעשות זאת בביתם בקסטיליה. מדיניות המלך הייתה מכוונת הן כלפי יהודי פורטוגל והן כלפי מגורשי קסטיליה שהצטרפו אליהם. תכניתו של המלך להשיא את בנו לבתם של המלכים הקתולים לא יצאה לפועל עקב מותו של הנסיך הפורטוגלי.

לאחר שהציע המלך ז׳ואאו השני ליוסף אבן יחיא לבחור בין טבילה וקבלת האדנות על ברגנסה לבין מוות, ברח יוסף אבן יחיא יחד עם בניו דוד, מאיר, שלמה וכל משפחתו, ועם הון של למעלה מ־100,000 קרוזאדוס. כך עשה יצחק אברבנאל שעבר לקסטיליה, משם עם הגירוש, לנאפולי ומשם בשנת 1503, לוונציה. נקמתו של המלך לא איחרה לבוא. הוא אילץ את כל שאר בני המשפחה להמיר את דתם וחלקם סבלו עינויים קשים.

מנואל הראשון שינה את מדיניותו לחלוטין. הוא השיב ליהודים את זכויותיהם ושיקם את מעמדם. מנואל נהג, כמובן, ממניעים אינטרסנטיים טהורים וחשב שיחס הוגן והגון כלפי היהודים יביא לו יותר תועלת מאשר מדיניות של דיכוי ועינוי. כאשר הביאו לו היהודים מתנה דחה אותה כדי להדגיש את טהרת מניעיו. מלבד מדיניותו התועלתית, הייתה למנואל קרבה ואהדה למדע, לאמנות ולספרות. מספרם הגדול של מדענים, סופרים וחכמים יהודים גרם אף הוא לעידוד מדיניותו האוהדת כלפי היהודים. הימים הטובים חלפו כאשר הוצעו למנואל תנאים ורווחים טובים יותר ממה שסיפקו היהודים. מנואל חשב לשאת את איזבל, הנסיכה מספרד, שנישואיה ליורש העצר של פורטוגל לא יצאו לפועל. שני תנאים הציבו הוריה של הנסיכה, המלכים הקתולים, לנישואים: הצטרפות פורטוגל לברית נגד צרפת וגירוש היהודים משטחי פורטוגל. יועציו של מנואל אשר נתבקשו לחוות את דעתם היו חלוקים. גורל היהודים היה עתה בידי המלך.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

יהדות פורטוגל בהתפתחותה: המאה הי״ד

ניתן לומר כי במאה הי״ד היו יהודים בכל ארץ פורטוגל. היו קהילות יהודיות בברגנסה (Braganca), סנטרים (Santarem), איבורה (Evora), ליסבון (Lisboa), קואימברה (Coimbra), מוגדוירו (Mogadoiro), מונפורטי (Monfort), ריאו ליברי (Rio Livrc), סאבוגל (Sabugai), קסטילו רודריגו (Castelo Rodrigo), שאביס Chaves)), אוליבנסה (Olivers) וגוארדה (Guarda). בימי אפונסו היו יהודים גם בביז׳ה(Beja), ויזיאו(Viseu), סטובאל(Setubai) ופארו(.(Faro

הקהילה היהודית בפורטוגל הייתה מאורגנת היטב ובצד מנהיגיה עמד בראשה רב ראשי או rabi mor. כבשאר הממלכות האיבריות, אף בפורטוגל נוצרו קשרים ויחסים מיוחדים בין הכתר והיהודים. בפי המלך נקראו היהודים ״meus judeus״. במכתב ששלח לאחיו אפונסו כתב דיניס: Sabede que porque todo los judeus do״ ״^– .meu senoryo son meus דע כי כל יהודי ממלכתי הם שלי –  הקשרים ההדוקים בין הכתר ליהודים היו במאה הי״ד לאבן יסוד במעמדם של היהודים. ביטוי לכך נמצא, למשל, בהגנה שהעניק המלך פרננדו ליהודים.

מקומם והשפעתם של יהודים ממוצא אנדלוסי בפורטוגל היו מרכזיים. יהודים אלה השתלבו בפורטוגל בשתי דרכים: בסיפוחם לפורטוגל במהלך הרקונקיסטה, או בהגיעם לתחומי פורטוגל כפליטי רדיפות המואחידון. כמו בממלכות ההיספאניות, אף בפורטוגל אחד משמות מושגי היסוד בחיי היהודים, שמה של הקהילה היהודית המאורגנת מבחינה משפטית, האלפאמה (Alfama), בא מערביתומהתקופה המוסלמית, דבר המעיד על זיקתה של יהדות פורטוגל למורשת יהדות אל־אנדלום.

הקהילה היהודית בפורטוגל

כאמור, הקהילה היהודית המאורגנת והמוכרת בחוק נקראה אלפאמה, מהמילה בערבית אלג׳מאעה. הקהילה נהנתה משלטון עצמי מקיף בתחומי המשפט, החינוך, הפולחן ודיני משפחה.²⁴ השלטונות בפורטוגל היו מעורבים עמוקות בסדרי השלטון בקהילה היהודית.

היהודים בפורטוגל חיו בתוך שכונתם, שכונתה – כבכל הממלכות האיבריות מלבד קטלוניה – ג׳ודאריה:judaria, judiaria או judearia. השכונה הייתה שטח שבו התגוררו בדרך כלל רוב היהודים, גם כאשר לא הוכרחו לגור ברובע סגור. בניגוד לשכונות המוסלמים, השכונה היהודית הייתה ממוקמת בתוך חומות העיר. השכונה היהודית לא נותרה תמיד באותו אתר, ובמקרים אחדים היה במקום יותר משכונה יהודית אחת. בליסבון, במאה הי״ד, היו ארבע שכונות יהודיות: הג׳ודאריה דה פדרירה (judiaria da Pedreira), הג׳ודאריה הישנה או הגדולה (,judiaria veiha grande, הג׳ודאריה דאס טאראסינאס, החדשה או הקטנה (,judiaria das taracenas nova, pequena) והאחרונה שנוצרה בשנת 1370 בימי פרננדו, הג׳ודאריה של האלפאמה (judiaria da Alfama). נראה כי במאה הט״ו, לפני גירוש ספרד, חיו בליסבון כ־1000 יהודים. בפורטו הייתה הג׳ודאריה הישנה או התחתונה judiaria  veiha, de baixo. מכאן ברור שהייתה שכונה יהודית חדשה. באיבורה הייתה שכונה יהודית במערבה של העיר שכללה את רחוב טינהוסו(Tinhoso), היום די מואידה (de Moeda) ומרקאדוריס (.(Mercadores במקור משנת 1341 מוזכרת ״ג׳ודאריה חדשה״(judaria nova).

במרוצת הזמן נסגרו שכונות היהודים והוצבו בהן שערים שננעלו בלילות והופקרו עליהם שומרים מטעם המלך. לשכונת היהודים בסינטרה, למשל, היו שנישערים.' יהודים שנמצאו מחוץ לשכונתם נקנסו, ואם נתפשו שוב הוחרם רכושם. זואאו הראשון נענה לפניית היהודים בשנת 1412 והקל בקנסות ובעונשין. יהודים מסויימים, כגון רופאים, מנתחים וגובי מסים, יכלו לשהות מחוץ לשכונת היהודים בשעות הלילה אם היו מלווים בנוצרי.

אסונסו השלישי הסדיר את מבנה הרבנות בפורטוגל. הרבי מור (Arrabi Moor dos Judeus  נהנה ממעמד מיוחד והיה בעל סמכויות נרחבות בתחומים שלא היו קשורים לעיסוקם הרגיל של תלמידי חכמים. הוא החזיק בחותמת שנשאה את סמל פורטוגל ואת הכיתוב    Scello do Arraby Moor de Portugal  הרב הראשי ביקר לפחות פעם אחת בשנה בכל קהילות המלכות. בביקורו שמע על הבעיות שבהן נתקלו הקהילות ובתי הדין. הרבי מור מינה נציג שלו(ouvidor) בכל אחד משבעת המחוזות. בפיקוחו של כל אחד מהנציגים עבדו קנצלר וסופר. בכל מחוז נתמנו רב ושוחט(magarefe). פקיד של המלכות היה אחראי על ביצוע החלטות הרבי מור.

מנהיגי הקהילה והגזברים procuradores &  thezoureirosפעלו בכל קהילה ודיווחו לרבי מור על פעילותם. בראשונה נכתבו התעודות בעברית, אך למן ימי ז׳ואאו הראשון נדרשו היהודים לכתוב את מסמכיהם בפורטוגלית.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מסי היהודים וחיי הכלכלה

אחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת מעמדם של יהודי פורטוגל, בדומה למעמד היהודים בארצות אחרות בימי הביניים, היה גובה המס ששילמו למלכות. המסים ששילמו יהודי פורטוגל היו גבוהים במיוחד. הם שילמו מס גולגולת ומס רכוש. מס הגולגולת,ה־juderega או judenga, נקבע לראשונה על ידי סנצ׳ו השני בשנת 1295 ועמד על סכום שנתי של 30 דינרין(dinheiros), זכר לבגידת היהודים בישו. מס נוסף שהיהודים אולצו לשלם היה המס על הרבנות, arabiado, ששולם תמורת הסכמת המלך למינויים של הרבנים. היהודים שילמו גם מסי מעבר ומכסים. מסי מעבר שולמו בביז׳ה, וקרוב לוודאי גם במקומות אחרים.

החל מימי סנצ׳ו השני ואילך נדרשו היהודים לשלם מס ימי על כל אנייה שנוספה לצי המלך. בנוסף לכך הוטל על כל יהודי בפורטוגל תשלום ה־ servico realשגובהו היה תלוי בגילם ובמינם של המשלמים. בנים בגיל 14-7 שילמו 5 סולדוס, בנות בגיל 12-7 שילמו 2.5 סולדוס. בנות רווקות מגיל 12 ומעלה השוהות בבית הוריהן שילמו חצי מרבדי ואילו בנים רווקים מעל לגיל 14 ששהו בבית ההורים שילמו מרבדי אחד. גברים בכל גיל שילמו 20 סולדוס ונשים שילמו מחצית הסכום, 10 סולדוס. נראה כי תשלום מס זה נעשה באמצעות הקהילה. בשנת 1382 שילמה קהילת סנטרים 200 ליברה ואילו איבורה שילמה £600

יהודי פורטוגל שילמו מסים על פרטי מזון, על ייצורם, מכירתם וקנייתם. מסים אלה היו משמעותיים יותר כשנגעו למזונות כשרים: הוטל מס על יין, על ענבים ועל שחיטת בהמות ועופות.

בנוסף לכל המסים האלה נאלצו יהודי פורטוגל לשלם תשלומים נוספים שנקבעו על ידי המלך לצרכיו השוטפים או המיוחדים, או על ידי גורמים אחרים כגון עיריות. על פי חוק משנת 1352 שילמו היהודים לאפונסו הרביעי תשלום שנתי בסך £50,000 בשנת 1462 שילמו היהודים £50,000 servico real   לעיריית ליסבון. יהודים שילמו מס צבא (servico military). כל יהודי היה חייב להחזיק פרש חמוש קהילות קטנות רבות נאלצו להלוות כסף לאצילים ולנסיכים שהתרוששו, ולרוב לא הוחזר להן כספן. הדבר היה ברור לראשי הקהל אך הם לא יכלו לסרב לבקשת האצילים הנזקקים. נסיכים אחדים הותירו מאחוריהם חובות כבדים לקהילות רבות. נסיכות שמשפחתן התרוששה קיבלו כנדוניה את ההכנסות מן היהודים במקום.

תשלומי המס של הקהילות שיקפו בדרך כלל את עושרם של יחידים בקהילה, ולעתים אף את גודל הקהילה

ליהודים הותר לעבד את האדמה ולעסוק בחקלאות.

בין היהודים היו בעלי מלאכה רבים. היו חייטים, סנדלרים, נגרים, בורסקאים, צורפים ועוד.

בכלכלתה של פורטוגל בלטו הסוחרים היהודים. ענפים אחדים היו לגמרי בידיהם: שעווה, שמן, דבש. הסוחרים היהודים היו פעילים מאוד בירידים ובשווקים. היו יהודים שעסקו בסחר עבדים מוסלמים.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהודים בחצר המלך

למן ימיה הראשונים של פורטוגל ראו שליטיה את היתרונות שבהעסקת יהודים. היהודים הסתפקו בשירות הכתר וראו את תפקידיהם בחצר המלכות כפסגת שאיפותיהם והישגיהם הפוליטיים. נאמנותם למלך הייתה בדרך כלל מוחלטת וסילוקם מהחצר לא גרם לתגובה מעוררת דאגה. ברור כי החצרנים היהודים נבחרו גם בזכות כישוריהם והאמצעים שיכלו לגייס. בתמורה לשירות שסיפקו למלך זכו היהודים החצרנים למעמד של יוקרה בחברה בכלל, ובקרב היהודים בפרט, ונהנו מהטבות מגוונות.

הרבי מור הראשון היה יחיא אבן יעיש, ששימש בימיו של אפונסו אנריקיס. התפקיד שנחשב לתפקיד הבכיר ביותר של יהדות פורטוגל העניק לנושאו מעמד חשוב בחצר המלך.

יהודה (1303-1295) שהיה רבי מור בימי המלך דיניס שימש שר אוצר. דיניס העניק לו הטבות שונות. בנו גדליה, שהתמנה מאוחר יותר לרבי מור בעצמו, קיבל מהמלך חלקות אדמה. אף לאחר מינויו לתפקיד בשנת 1324 המשיך ליהנות מהטבות כאות תודה על שירותו היעיל והמועיל. הוא שימש גזבר (thesoureiro) של המלכה האם בריטיס. המלך העריך אותו מאוד ובשנת 1306 נתן לו שני אתרים בביז׳ה כדי שיבנה לעצמו בתים.

השפעת החצרנים היהודים ומעמדם בחצר הטרידו במיוחד את אנשי הכנסייה. בשנת 1309 שלחו תלונה לאפיפיור ובה מחו שדבר לא נעשה בפורטוגל מבלי שעבר תחת ידי היהודים. תלונות אלה לא הועילו למתנגדי החצרנים היהודים, והללו המשיכו למלא תפקידים בכירים בחצר המלכות. בימי אפונסו הרביעי זכה גדליה ליחס של אהדה והעדפה. המלך שיחרר אותו מהחובה שהוטלה על היהודים להגיש את רשימת נכסיהם וכספיהם. אף משה נבארו מסנטרים קיבל מפדרו הראשון הטבות.  הוא היה הרבי מור וגם רופאו ומנתחו של המלך. הוא שימש בתפקיד שלושים שנה והחזיק במשרה בימי ז׳ואאו הראשון, והיה רופאו האישי.

יהודה אבן מניר שימש את המלך פרננדו כגזבר (tesoreiro mor, rendeno mor) ומילא בו בזמן את תפקיד הרבי מור. בשנת 1375 קיבל יהודה מהמלך בתים בליסבון לבעלותו המלאה ובהמשך נהנה מהטבות נוספות. גם אשתו ריינה קיבלה בשנת 1383 בתים בליסבון. יהודה היה היהודי העשיר ביותר במלכות וזו הייתה הסיבה העיקרית למינויו לשר האוצר של פורטוגל. מנתחו ורופאו של פרננדו היה גדליה אבן יחיא. ימים ספורים אחרי מותו של פרננדו הגישו נציגי העיר ליסבון איגרת למלכה ליאונור ובה התלוננו על היהודים ששימשו בתפקידים בכירים שהעניקו להם סמכות על נוצרים. יהודה אבן מניר היה אז שר האוצר. המלך החדש דואאו היה יריבה של ליאונור והוא ראה בחצרנים היהודים של המשטר הקודם מטרה חשובה לפגוע בה. שניים מהם, יהודה הגזבר ודוד נגרו יועץ המלך, הכעיסו במעמדם הרם את ז׳ואאו, שנבחר לעוצר בדצמבר 1383. המאבק בין המלכה ליאונור והעוצר הביא להתערבותו של ג׳ואן הראשון מלך קסטיליה, חתנה של המלכה. עצמאותה של פורטוגל הייתה נתונה בסכנה בגלל שני יהודים. דוד נגרו הצליח לשבש את המזימה להרוג את מלך פורטוגל. ואילו יהודה, שהיה מעורב בקשר, הצליח יחד עם יהודים רבים לברוח לקסטיליה.

לאחר גזרות 1391 היו בין הפליטים שמצאו מקלט בפורטוגל בניו של דוד נגרו, שלמה ויהודה. יהודה היה בשירותה של פיליפה, אשתו של ז׳ואאו הראשון ולאחר מותו של משה נבארו, הפך יהודה לחשוב ביותר בין חצרניו של המלך. דוד נגרו שימש בזמנו יועץ למלך פרננדו. יהודה אבן מניר ודוד נגרו חרצו במידה רבה את גורלה ועצמאותה של פורטוגל. דוד נגרו נתמנה לרב די לה קורטי בקסטיליה והיה מעורב עמוקות בפוליטיקה של קסטיליה ופורטוגל. כאמור, דוד חשף מזימה להרוג את המלך ואף הציל את חייו של יהודה אבן מניר. קרבתו לרב די לה קורטי של קסטיליה מאיר אלגואדיס, דרך אשתו, סייעה לו ליצור קשרים ולתפוס עמדה חשובה בקסטיליה. יהודים רבים וביניהם יהודה מצאו מקלט בקסטיליה. רכושם הוחרם. הפרשה כולה מעידה על מעורבות עמוקה ביותר של יהודים בפוליטיקה הפנינסולארית בכלל, והפורטוגלית בפרט.

יהודה נגרו פעל רבות למען בני הקהילה. בשנת 1416 התערב בפרשת ההאשמות שהוטחו כלפי יהודים אשר נחשדו בזיוף כסף. תרומתו של יהודה נגרו לביטחונה ולרווחתה של הקהילה הייתה משמעותית מאוד. ז׳ואאו הראשון אישר את איסור העסקתם של יהודים בתפקידים שהעניקו להם שררה על נוצרים, אך הדבר לא הפריע לו להעסיק בעצמו יהודים.

בשנת 1433 מת ז׳ואאו הראשון לאחר כמעט יובל שנים במלכות. בנו דוארטי שירש את כסאו היה מלך משכיל וקירב אל חצרו מדענים יהודים, למרות שנאתו ליהודים. גדליה בן שלמה אבן יחיא נגרו, רופא ואסטרולוג, היה בין מקורביו.

גדליה ייעץ לדוארטי לדחות את טכס ההכתרה מסיבות אסטרולוגיות ומשלא נענה לעצתו צפה לו שנים מעטות על כס מלכותו. דוארטי מלך בקושי חמש שנים והוא מת במגיפה של שנת 1438. גדליה המשיך לשמש בחצרו של יורשו, פדרו.

כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו היו חצרנים בימי אפונסו החמישי. דוד מת בליסבון בשנת 1460. יוסף היה החשוב מכל אחיו בגלל מעמדו בחצר המלך. אפונסו, שאהבתו לספרים ולמדע הייתה גדולה, כינה את יוסף judeu sabio יהודי חכם. המלך וחצרנו היהודי ניהלו ביניהם שיחות רבות על יהדות ונצרות.

יהודה אברבנאל ובני ביתו היגרו לפורטוגל והתיישבו בליסבון. יהודה נתמנה לגזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. לפני שהפליג למבצע טנג׳יר בשנת 14.17, כתב פרננדו בצוואתו להשיב סכום של 506,600 זהובים ליהודה. אפונסו החמישי התרשם מאוד מכישוריו ומתכונותיו של יצחק אברבנאל, בנו של יהודה, הזמין אותו לחצרו ומינהו לגזברו ולממונה על האוצר. יצחק אברבנאל, שנהנה מכוח פוליטי רב ומידידותם של רבים מבעלי ההשפעה, קנה לו גם יריבים ואויבים.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

הכנסייה והיהודים בפורטוגל

כמקובל בכל ארץ נוצרית, גם בפורטוגל שימשה הכנסייה ככוח מאיץ ומדרבן בהצרת צעדיהם של היהודים. אנשי כנסייה זוטרים העלו שוב ושוב תלונות על השפעת היהודים בחצר המלך. בשנת 1309 נשלחה לאפיפיור תלונה על מעמדם הרם של היהודים בארמון המלך ועל המשך החזקתם כעבדיהם המוסלמים שהתנצרו. הם אף התלוננו על כוחם של היהודים ביחס לכנסייה. בימי המלך דיניס לא זכתה הצעתו של איש כנסייה לחנך את היהודים ברוח הנצרות לכל התייחסות. בתלונה לאפיפיור טענו אנשי הכנסייה כי היהודים נהגו בגאווה שגרמה עוול לתושבי הארץ. האפיפיור נקט במדיניות שהיו בה לכאורה ניגודים וסתירות. כך נהג קלמנט השישי ששלח את הוראותיו לאפונסו הרביעי, יורשו של דיניס. הכנסייה עצמה, שלא חסכה את ביקורתה נגד החצרנים היהודים בשירות הכתר, לא נמנעה מלהעסיק יהודים כגובי המסים שלה.

בימי פדרו הראשון נהגו אנשי כנסייה בהנהגתו של אחד מראשי הכנסייה בקואימברה לפלוש לשכונה היהודית עם צלב ומים קדושים. פעם אחת יצאו הרב המקומי שלמה קטלן, מנהיג הקהילה יצחק פאסאקון ויהודים נוספים כנגד הפולשים וטענו שלא הייתה להם זכות לחדור לשכונתם, שהייתה תחת חסות המלך. ההמון הנוצרי תקף את השכונה היהודית ובייחוד את ביתו של יעקב אלחייט Jaco Alfaiate  פקיד המלך שהוזעק לסייע ליהודים הגן עליהם מפני הפרנציסקנים. תעמולת אנשי הכנסייה נגד היהודים לא פחתה עם הזמן. בימי אפונסו החמישי טען אחד הנזירים מסן מרקו כי עונייה של הארץ נגרם בגלל היהודים.

יהודי קסטיליה בפורטוגל

פליטי גזרות 1391 נתקבלו בברכה בפורטוגל. בייחוד פעל לביסוס מעמדם משה נבארו. בין הנקלטים היו יהודים שנאנסו לטבול וחלקם הצליחו לחזור ליהדותם בפורטוגל. השתדלותו של משה נבארו אצל האפיפיור נשאה פרי ונתקבלו בולות שקבעו כי האנוסים, יהודים שאולצו להתנצר, לא ייחשבו לנוצרים. המלך פירסם צו ביולי 1397 שהגן על האנוסים. אמנם המלך ז׳ואאו הראשון פעל כפי שנהגו מלכי קסטיליה וארגוניה, והעניק ל״נוצרים החדשים״ זכויות מיוחדות, אך יחד עם זאת ציווה על כל הבעלים שהתנצרו לתת גט לנשותיהן אשר נשארו יהודיות. וכך נימק המלך את החלטתו: ״הן [היינו הנשים] אינן צריכות ואינן יכולות להתחתן מבלי שאלה שהיו בעליהן יתנו להן ויעניקו להן שטר גירושין, הנקרא ביניהם גט, שחייב להיכתב על ידי יהודי לפי כללי תקנות היהודים, ואם גט כזה לא יינתן, שום יהודי לא יתחתן אתן ואם תינשאנה בלעדיו ותלדנה בנים, יהיו אלה בלתי חוקיים״. הוראתו החיובית של ז׳ואאו בוטלה שנים לאחר מכן על ידי אפונסו החמישי אשר החליט כי האישה תמשיך לחיות עם בעלה הנוצרי שנה אחת, ורק אז ייתן לה בעלה גט אם תמשיך בסירובה לטבול לנצרות.

זרם המתיישבים היהודים שבאו מן הממלכות האיבריות לפורטוגל לא פסק אחריגזרות קנ״א. יהודים מנבארה הגיעו לפורטוגל עקב הגירוש, שעליו הכריז קרלוס מלך נבארה ביום הכיפורים שנת קנ״ה. גם בימי הרדיפות שפקדו את יהודי קסטיליה וארגוניה בתקופת מסע ההטפות והתעמולה של ויסנט פריר נגד היהודים המשיכו יהודים איברים להגיע לפורטוגל. התנאים הנוחים שמהם נהנו יהודי פורטוגל ופליטי קסטיליה נתנו את אותותיהם בכל תחומי החיים, ובראש ובראשונה בחיי הדת והתרבות, ובמעמדם המדיני.

מעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים עורר שנאה וקנאה בקרב האוכלוסייה בכלל ובקרב אנשי הכנסייה בפרט. שיבתם של אנוסים רבים מקסטיליה ליהדות הוסיפה לזעם שחשו רבים בפורטוגל כלפי היהודים. בשנת 1449 פרצו מהומות נגד היהודים ויהודי ליסבון נפגעו קשה.

משנתפרסם צו הגירוש בקסטיליה וארגוניה במרץ 1492 התחילה שם תקופת הייסורים והלבטים. קהילות ויחידים נאלצו לחפש פתרונות למצוקותיהם. פורטוגל כארץ מקלט נראתה מושכת ביותר מבחינות רבות: קרבת הארץ והשפה, קרבה תרבותית מבחינה יהודית, הימצאות קהילה של יוצאי קסטיליה ואזורי גבול אחרים, כל אלה הפכו את פורטוגל לארץ יעד רצויה. ומלבד זה, כמעט לא היו במערב אירופה ארצות אחרות שהיו פתוחות להתיישבות יהודית.

• יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהודי קסטיליה בפורטוג

ר׳ יצחק אבוהב היה מבעלי היזמה לפתיחת משא ומתן עם המלך ז׳ואאו השני להתיר את קליטתם של מגורשי קסטיליה. בראשות משלחת בת שלושים איש ממנהיגי יהדות קסטיליה ביקש ר׳ יצחק אבוהב לברר את תנאי קליטתם של יהודים מקסטיליה. ז'ואאו השני קיבל את פניהם יפה והציע תנאים נוחים. דובר על 600 משפחות יהודיות אמידות אשר תמורת כניסתן לממלכה תשלמנה שמונה אסקודוס זהב כל אחת. כמו כן הוצע לקבוצת שלושים האישים שנתלוו לר׳ יצחק אבוהב להתיישב עם משפחותיהם ברחוב סאן מיגיל בעיר פורטו, במקום שבו היה בית הכנסת הישן. כל מגורש נדרש לשלם 50 מרבדים לשנה לעירייה.

ז׳ואאו השני קיים התייעצות בסינטרה בעניין קליטת יהודים מקסטיליה. הדיונים היו סוערים מאוד והנושא פילג את יועצי המלך: רובם היו נגד קבלת היהודים המגורשים מקסטיליה. לפי דברי ר׳ גדליה אבן יחיא, היו גם יהודים פורטוגלים שהתנגדו לבואם של יהודים קסטיליאנים יהודים אלה חששו להיפגע כלכליתוחברתית מהתיישבות יהודית חדשה בעלת מעמד רם והון רב. כנגד עדותו של ר׳ גדליה אבן יחיא יש להזכיר את דברי השבח שהביע ר׳ דוד ב״ר שלמה אבן יחיא על יהודי ליסבון, באמרו כי ״כל הקהל כאחד היו עוזרים לנגרשים בכל אופני העזר״. על אף התנגדות יועציו החליט המלך להתיר את כניסת המגורשים.

שיקוליו של המלך היו שונים מאלו של יועציו והכריעו לטובת המגורשים, או בעצם לטובת המלך. החלטתו התבססה על ההערכה, שהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בארצו תתרום לכלכלת הממלכה, לפיתוחה ולחיזוקה. הוא ציפה גם לתרומה נכבדה בתחומי התרבות, המדע והטכנולוגיה.

כאמור, המלך החליט להתיר את כניסת המגורשים לארצו ולקיים את הבטחתו ליצחק אבוהב. נקבעו ערי הספר שדרכם אמורים היו המגורשים לחצות את הגבול: אוליבנסה (01ivenca), ארונצ׳יס (Arronches), קסטיליו רודריגו(Casteiio Rodrigo), ברגנסה (Braganca) ומלגאסו(Melgaco). רבים ודאי חצו את הגבול בסתר ושהותם בפורטוגל הייתה בלתי חוקית או בלתי רשמית. מספר יהודי קסטיליה שהתיישבו בפורטוגל היה רב מאוד והם הטביעו את חותמם על יהדות פורטוגל, לא רק בגלל מספרם אלא בעיקר בגלל כוחם הכלכלי ורמתם התרבותית.

לפי דברי זכות, נכנסו לפורטוגל מעל 120,000 נפש. ואלה דבריו: ״אבל עיקר קסטיליה נכנם לפורטוגאל, מפני שלא היו יכולין ליכנס בים ולזרז עצמן ונתנו מעשר מכל ממונם. ועוד, על כל נפש דוקאדו אחד חוץ משליש דוקאדו בעבור לעבור דרך המדינות, ועוד נתנו רביע כל הממון שהכניסו ומהם קרוב לשליש, ואפילו מי שלא היה לו ממון כלל נתן כופר נפש ח׳ דוקאטוש ואם לאו שהיה שבוי. ויכלה הזמן ולא יכלה מלספור דברי פורטוגאל שנכנסו יותר מק״כ אלף נפשות ולא נשארו אלא מעט, מהם במגפה ומהם שבויים שלקחו בניהם והוליכום באיי הים, ומהם שהמירו דתם מרוב הצרות עד שבא נז״ר לאחור.״ המספר שהביא זכות קרוב למספרים שנתקבלו ממקורות פורטוגליים.⁵³ דמיאאו דה גוס, הכרוניקאי של המלך מנואל, מזכיר למעלה מ־20,000 משפחות מקסטיליה שנכנסו לפורטוגל. מספר דומה סיפק ברנאלדיס אשר תיעד את אירועי הגירוש בהיותו פקיד הממשל ומקורב לשלטונות. הוא מסר את מספר המגורשים שעברו דרך חמש הערים שהיו בקרבת הגבול: מבנבנטי(Benavento) לברגנסה (3,000 – (Braganca, מזמורה (Zamora) למירנדה דו דורו (30,000 – (Miranda do Douro, מסיאודד דה טריגו (Ciudad de Trigo) לוילאר פורמוזה (35,000 – (Viliar Formosa, מאלקנטרה (Alcantara) למרבאו (15,000 – (Marvao, ומבאדאג׳וס (Badajos) לאלבם (10,000 – (Elvas, בסך הכל מעל ל־93,000 יהודים.

מקורות אחרים, וביניהם שמואל אושקי, אבוהב והרקולאנו, מתייחסים ל־600 משפחות העשירים שהתחייבו לשלם 60,000 קרוזאדוס מזהב תמורת אישור כניסה. יתר היהודים היו אמורים לשלם 8 קרוזאדוס עבור אשרת כניסה ושהות של שמונה חודשים.

יהא מספרם אשר יהא, התוספת הזאת שינתה לחלוטין את פניה של יהדות פורטוגל. יש להדגיש כי אלפי המגורשים אשר נכנסו לפורטוגל היו סלתה ושמנה של יהדות קסטיליה. אלה היו היהודים שלא ויתרו על זהותם היהודית בשום תנאי והשאירו מאחוריהם נכסים, קרובים וידידים ויצאו ליעדים בלתי ידועים כדי להישאר נאמנים לעמם ולאמונתם.

המלך התיר לאנשי הכנסייה לקיים פעילות מיסיונרית בקרב מגורשי קסטיליה. אלה הורשו לשאת דרשות ליהודים, אף בבתי הכנסת. במקומות אחדים נישאו הדרשות בימים ובמקומות מסוימים. בטומר מקום הדרשה היה בקרבת כנסיית ס׳ מריה דוס אוליבאס (S. Maria dos olivaes), שם הייתה במה מאבן. סבלם של המגורשים היה רב, ושיא האכזריות היה בתחילת 1493 כאשר ז׳ואאו השני הורה על תפישת ילדי היהודים בין הגילים 10-2 שנים והגלייתם לאיי ס׳ טומה (S. Tome) ופרדידאס(Perdidas). זו הייתה פרשה מזעזעת שגרמה אסון בקרב הקהילה היהודית בכלל ובקרב המשפחות שנפגעו בפרט. ילדים רבים מתו בדרך, בלב ים, ואלה ששרדו הגיעו לאיים מלאים פושעים. הם הותירו מאחוריהם משפחות אבלות, הורים שאיבדו את ילדיהם, לפעמים אף את כל ילדיהם. המלך ביקש לשבור את רוחם של היהודים וציפה להמרתם.

התרבות היהודית בפורטוגל

 המידע על חינוך ותרבות בפורטוגל לפני המאה הט״ו הוא דל והוא מעיד אולי על חולשתה של יהדות פורטוגל בתחום הלימוד והיצירה. בקהילות פעלו מוסדות חינוך, תלמוד תורה או בית מדרש והיו ישיבות בשאביס ובליסבון. היו יהודים שלא ידעו לכתוב, כפי שניתן להסיק מתוך אחת מהוראותיו של אלפונסו הרביעי.

עד המאה הט״ו ידועים לנו בשמם חכמים מעטים מאוד. מספר חכמים נמנו על משפחת אבן יחיא. שלמה בן יוסף אבן יחיא (מאה י״ג) חיבר כנראה פירוש לתלמוד שאבד. בנו יוסף (סוף המאה הי״ג – המחצית הראשונה של המאה הי״ד) היה משורר וכתב בחרוזים פירושים לתלמוד, אשר נשרפו בדליקה. יוסף היה תלמידו של ר׳ שלמה בן אדרת(הרשב״א) ולאחר פטירת רבו כתב הספד:

קרחה מלהרחיב כנשרים שרים

 חושו ותחת שיר אמרים מרום.

יוסף שיקם בקלעתאיוד שבאראגון בית כנסת אשר נבנה על ידי אחד מאבותיו, אהרון אבן יחיא. יוסף נפטר בגיל.90

אחד מחשובי חכמי פורטוגל היה דוד בן יום טוב אבן בליה (המחצית הראשונה של המאה הי׳׳ד), שהיה פורה ויצירתי מאוד בתחומים שונים. הוא היה בקי בתורה ובמקורות ההלכה, חיבר פירושים למקרא וכתב שירה, היה בר סמכא באסטרולוגיה וברפואה ותרגם חיבורים מלטינית לעברית. בחיבורו החשוב ״יסודות המשכיל״ הציע 13 ערכים כערכי יסוד ביהדות.פירושיו למקרא היו מיסטיים ועל כך ביקר אותו שמואל סרסה. בחיבורו ״כלל קטן״ דן דוד בן יום טוב אבן בליה בקשר בין אסטרולוגיה ורפואה. בשנת 1338 תרגם מלטינית לעברית את ״Salus vitae״ – מאמר על סגולותיו של עור הנחש, המיוחם Joannes Pauli. חיבור נוסף שכתב היה ״כללי ההגיון״.

יוסף זרקו, רופאו של הרוזן פדרו דה מנסיס (Pedro de Meneses) ויועצה של ליאונור, אחותו של דוארטי, היה רופא ופילוסוף. משהרגיש שארבה לו סכנה, עזב את פורטוגל והתיישב באגריגנטו (Agrigento) שבסיציליה. מכאן ואילך עסק בקבלה. פירושו על תפילות הימים הנוראים ופירושו על ספר בראשית ראויים לתשומת לב.

פריחתה של יהדות פורטוגל ובראשה קהילת ליסבון במאה הט״ו היא ללא ספק תוצאה של הצטרפות יהודים מקסטיליה. מבחינה תרבותית ודתית המאה הזאת היא החשובה ביותר בתולדות יהדות פורטוגל. רשימת הרבנים, הרופאים, המדענים, המשוררים והפילוסופים היא מרשימה. משפחת אבן יחיא, שבניה הנהיגו את יהדות פורטוגל במשך דורות, מוצאה כזכור היה מאראגון. יהודה אבן יחיא נגרו, בנו של דוד נגרו, אשר ברח לפורטוגל אחרי גזרות 1391 יחד עם אחיו שלמה, היה פייטן. אחת מקינותיו, שנכתבה לרגל חורבן הקהילה, מבוססת על ברכת ״ברוך שאמר״. קינה אחרת, ״יהודה וישראל״, כלולה בתפילת הספרדים לתשעה באב.

יהודה וישראל, דעו מר לי מאוד

לכן בחטאתי, אני ארעד רעוד

 יהיה לבבי בי, בעת אשמע בכות

ובעת שחוק אראה, אזי אסלוד סלוד.

פיוטים רבים שכתב יהודה אבדו, וכנראה גם חיבורים הלכתיים אחדים. כמנהג משכילי ספרד חיבר שירי חול והיה בקי באסטרולוגיה, ואף סייע בידיעותיו למבצעו של אנריקי הספן לכיבוש סאוטה. יהודה פעל בשירותה של פיליפה, אשתו של ז'ואאו, ואחרי פטירתו של משה נבארו, היה יהודה ליהודי החשוב ביותר במלכות פורטוגל. בהזדמנויות שונות פעל למען אחיו היהודים. בשנת 1416 התערב לטובת יהודים שהואשמו בזיוף כספים. השפעתו של יהודה בחיי הקהילה היהודית הייתה עצומה ופעלו ראוי לתשומת לב מיוחדת.

בנו של שלמה, גדליה אבן יחיא נגרו, המכונה במקורות judeu, fisico e grande astrologo  וכן singular fysico e astrologo, שימש כיועצם של דוארטי ופדרו. דוד בן שלמה אבן יחיא פעל בפורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו ונתמנה לרב בקהילת ליסבון בשנת 1477. הוא פעל למען מגורשי ספרד שנקלטו בפורטוגל, אך נאלץ לברוח בעצמו לנאפולי לאחר שהלשינו עליו בחצר במלך. לאחר תלאות רבות השתקע באיסטנבול. דוד אבן יחיא חיבר פירושים על המקרא, ספרי דקדוק והלכה. הוא אף כתב פירוש על ״מורה נבוכים״. ספרו ״לשון לימודים״ על הדקדוק העברי וספרו ״שקל הקודש״ על השירה אשר כתב לבן דודו ותלמידו דוד בן יוסף אבן יחיא, מראה את רוחב היריעה האינטלקטואלית של חכמי פורטוגל. ספרו ״הלכות טרפות ושרכה הודפס באיסטנבול בשנת 1519. פירושו למשלי ״קו ונקי״ נדפס בליסבוןבשנת 1492. כאמור לעיל שימשו כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו בחצרו של אפונסו החמישי, ובראשם יוסף, שעמו ניהל המלך דיונים רבים על היהדות והנצרות. גדליה בן דוד אבן יחיא נגרו, רופא, משורר ומחבר ״שבעת עיניים״ (חיבור על שבע האומנויות) היה בן למשפחה שתרמה רבות לתרבותה ולמעמדה של יהדות פורטוגל. הוא יצא את פורטוגל בכוונה לעלות ארצה, אך חלה בקונסטנטינופול ונקבר בנגרופונטה. משה בן חביב בן שם טוב חיבר שלושה ספרים: פסח שושן, מרפא לשון ודרכי נועם.

גם ר׳ יצחק קארו, מגדולי חכמי קסטיליה, הגיע לפורטוגל ושימש בה מורה ופוסק. מדבריו ברור כי היה מרוצה מאוד מרמת הלימודים בארץ זו.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בין התורמים לשגשוגה ולפריחתה של יהדות פורטוגל היו בני משפחת אברבנאל. שמואל אברבנאל, לו הקדיש ר׳ מנחם בן זרח את ספרו ״צידה לדרך״, התנצר, אך המשפחה, כולל יהודה, אביו של יצחק, עברה לפורטוגל, שבה ליהדות ונהפכה לחשובה בארץ זו. יהודה שימש גזברו של פרננדו, אחיו של המלך דוארטי. בנו ר׳ יצחק אברבנאל היה המפורסם מבני המשפחה. בעודנו בפורטוגל פרסם מספר חיבורים: ״צורות היסודות״ ו״עטרת זקנים״. בחיבורו האחרון דן אברבנאל בנושאי אמונה, השגחה ונבואה וכיו״ב. כאמור לעיל, התרשם אפונסו החמישי מאוד מכישוריו ומינה אותו לשר אוצר וגזבר. מהקדמתו לפירושו לספר יהושע ניתן ללמוד על מעמדו בחצר המלך. לאורך כל התקופה לא זנח את בני עמו, קרובים ורחוקים. יצחק אברבנאל היה מנהיג מיוחד שניחן בעושר, בחכמה ובכישרון מנהיגות פוליטית. ליפינר תיאר את השתלשלות העניינים לאחר מותו של אפונסו החמישי ואת בריחתו של אברבנאל לקסטיליה, ואין כאן המקום לדון בזה.

על יצחק אברבנאל השפיע רבות יוסף בן אברהם חיון, שהיה רבה של קהילת ליסבון במשך 25 שנה, לפני שעבר לאיבורה. אביו אברהם בן נסים חיון חיבר את ״אמרות טהורות״. יוסף חיון כתב פירושים על ירמיהו(1466), פרקי אבות(1470), תהלים, משלי, וכל הנביאים.נראה כי אברבנאל הושפע ממנו בפירושיו על המקרא.

בחצרו של ז׳ואאו השני פעלו מספר רופאים יהודים: ליאאו(mestreLeao), יוסי או דייגו מנדס ואסינו(Diego Mendes Vecinho) והמומר אנטוניו(mestre Antonio). יוסי מנדס ואסינו שיתף פעולה עם הנווט והספן פדרו דה קובילה ועם המתמטיקאי היהודי משה. תרומתו של ואסינו למדע הניווט בפורטוגל הייתה נכבדת.

במחציתה השנייה של המאה הט״ו פעל בליסבון בית מלאכה – האחרון שעסק בהעתקת כתבי יד ועיטורם בחצי האי האיברי – ובו נכתבו ועוטרו כתבי יד עבריים,ובכללם ספרי מקרא ופירושים, סידורים וספרי הלכה. כתבי יד אלה כונו במחקר ״קבוצת ליסבון״. כתבי היד כתובים בכתב יד ספרדי, חלקם בכתב בינוני וחלקם בכתב מרובע, דבר המעיד על מקומם של יהודי ספרד בפיתוחה ובטיפוחה של התרבות היהודית בפורטוגל במאה הט״ו. בין המעתיקים ב״קבוצת ליסבון״ נמנים יוסף צרפתי בן ששון הצרפתי, אליעזר בן משה גגוש, שמואל אדרוטיאל ומשה בן יצחק, אשר פעלו בליסבון בין השנים 1484 ו־.1495 כתב היד הקדום ביותר ב״קבוצת ליסבון״ נכתב בשנת 1469. מעתיקיהם של חלק מכתבי היד מ״קבוצת ליסבון״ אינם ידועים לנו.

בית המלאכה של ליסבון יצר סגנון אחד ומיוחד ובזה היה חריג בעולם היהודי. בית המלאכה היה פעיל עד להחלטת הגירוש בשנת 1496 ואסון השמד של שנת 1497. במשך כעשרים ושמונה שנה נוצרו כשלושים כתבי יד בבית מלאכה זה בליסבון או בגלות הפורטוגלית. אחד התנ״כים המהודרים ביותר יצא מבית מלאכה זה במצב בלתי שלם והגיע לאיטליה. חלק גדול מכתבי היד שמקורם בבית מלאכה זה הם ספרי מקרא. נוסף לאלה נכתבו ועוטרו שם שני סידורים, ״משנה תורה״ לרמב״ם, פירוש התורה לרמב״ן וספרו של רד״ק ״ספר מכלול״. שמותיהם של חלק מהסופרים ידועים: שמואל דה מדינה, שמואל אבן מוסא ואלעזר בן משה גאגוש. יצירות בית המלאכה בליסבון כתובות ומאויירות בטוב טעם ובסגנון מעודן. תנ״ך ליסבון הוא היצירה המשוכללת והמייצגת ביותר של בית המלאכה.כתיבת התנ״ך נסתיימה בסוף שנת 1482 בידי הסופר שמואל אבן מוסא, שכנראה אף עסק בהדפסה והיה מהראשונים שהדפיסו ספר בחצי האי האיברי בשנת ^.1487  רשימת כתבי היד מתוצרת בית המלאכה שבליסבון משקפת את רמת ההשכלה והתרבות של יהודי פורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו. עניינם היה בחיבורים הקלסיים של היהדות: ספרי המקרא, סידורים, פירושי המקרא, ספרי הלכה ודקדוק.

התרבות היהודית בפורטוגל

בשנת 1485 נוסד בית הדפוס הראשון בליסבון על ידי אלעזר טולידנו. בבית הדפוס הזה עבדו יוסף חלפון ויהודה גדליה, ונדפסו בו ספרים חשובים. בין ספרים אלה נמנים החומש עם פירוש הרמב״ן שנדפס בשנת 1489, ספרו של ר׳ דוד אבודרהם על התפילה בשנת 1490, חומש עם אונקלוס ופירוש רש״י בשנת 1491, ספרי ישעיהו וירמיהו עם פירוש רד״ק בשנת 1492, ספר משלי עם פירוש דוד בן שלמה אבן יחיא(1492 ?). בית דפוס זה פעל עד 1492.

בית דפוס שני הוקם בלייריאה, הנמצאת באזור הררי אך קרוב לליסבון. מייסדו היה שמואל דורטאס אשר הדפיס בראש חודש אב 1492 את ספר משלי עם תרגום ופירוש ובשנת 1494 נביאים ראשונים עם פירושי רד״ק ורלב״ג.

הספר העברי הראשון שהודפס בפורטוגל היה חומש שנדפס בשנת 1487 בבית הדפוס שהוקם בפארו, והוא בית הדפוס השלישי שפעל על אדמת פורטוגל.

הדפוס הגיע לפורטוגל בזכות יהודים מקסטיליה לפני שהגיע לארצות אירופיות רבות, כולל ונציה, רומא, קונסטנטינופול, אנגליה ואף קסטיליה עצמה. למרוקו ולקיסרות העותומאנית הגיעו יהודים אשר התנסו בדפוס העברי בפורטוגל והם שייסדו שם את הדפוס העברי.

אברהם זכות מקסטיליה נתמנה על ידי מנואל הראשון ליועצו באסטרולוגיה ולרושם דברי ימי מלכותו. בסלמנקה היה אברהם מורו של אגוסטינו ריצ׳יAgostino Ricci. בקרטוגרפיה ובאסטרונומיה הייתה תרומת היהודים משמעותית ביותר. מסטרי רודריגו ומסטרי יוסי הכינו את המפות שבהן השתמשו פרו די קוויליאה Pero de Coviiha)) ואלפונסו די פאיוה (Alfonso de Paiva). בהקשר זה מעניין לציין את פגישתו של פרו די קוביליאה עם ר׳ אברהם די ביג׳ה ((Abrahaao de Beja ומסטרי יוסי.

גירוש יהודי פורטוגל או השמד הגדול

גירוש יהודי פורטוגל בשנת 1496, שאליו מתייחסים במחקר, למעשה לא התרחש מעולם. וכך התנהלו הדברים: מנואל, ״המלך הטוב״, ביקש לשאת את איזבל, בתם של המלכים הקתולים. שאיפתו של מנואל הייתה לאחד את כל חצי האי האיברי תחת שלטונו, ונישואיו לאיזבל, כך קיווה, יקרבו אותו למטרה. כתנאי לנישואין דרשו המלכים הקתולים את גירוש היהודים מפורטוגל. דרישה זו מעידה כי, שלא כטענתםשל חוקרים, גירוש היהודים מקסטיליה וארגוניה לא נועד אך ורק לפתור את בעיית האנוסים בשתי הממלכות, אלא היה חלק מן המגמה לטהר את הממלכות ההיספאניות מנוכחותם של היהודים והיהדות.

לדעת פרו טאווארס נועד הגירוש למנוע מהיהודים ליהנות מהעושר שהיה צפוי לפורטוגל עקב גילויו הקרב של הנתיב הימי להודו. המלך, הכנסייה והסוחרים חששו מהסוחרים היהודים העשירים פן ישתלטו על כל הטוב שהיה צפון לארצם. גירושם, כך נטען, ייטיב עם הסוחרים הנוצרים.⁷³ טענה זו מתעלמת מחוסר האונים של כל גורם מלבד הכתר ביחס לגירושם של היהודים. יתר על כן, מסתבר שלמלך לא הפריע כלל שיהודים שקיבלו את הנצרות רשמית ייהנו מכל היתרונות שגילויי נתיבי ים חדשים היו אמורים להביא לכלכלת ארצו.

צו הגירוש נתפרסם ב־24 בדצמבר 1496 וניתנה ליהודים ארכה של עשרה חודשים כדי להתארגן לקראת היציאה מפורטוגל או להמיר את דתם. הובטח להם שבזמן הזה תוכנה אניות להוציא את המגורשים מליסבון, פורטו וסטובל. בתחילה הוצעו ליהודים חופש מלא וסיוע ממשי, כנראה מתוך תקווה שרובם ככולם יחליטו להישאר. קשה לדעת בדיוק את פרטי תכניותיו של מנואל, אך ברור כי היה נחוש בדעתו לשמור בצורה זו או אחרת את מרבית היהודים שחיו בממלכתו. ידוע לנו שהתייעץ עם יועציו היהודים וביניהם לוי בן שם טוב. בפברואר 1497 הבהיר לו אחד מיועציו הנוצרים, הבישוף של סילוויס (Silves), כי בלחץ ובכוח לא ניתן להפוך אף לא יהודי אחד לנוצרי טוב.⁷⁴ היהודים, מצדם, לא ציפו ערב הגירוש לשינוי כה מרחיק לכת במצבם, ולראייה תבוא הכתובת שנחרטה בבית הכנסת שנחנך בליסבון !:שנת ״ובאו לציון ברנה ".

גדול יהיה כבוד הבית הזה מן הראשון

אמר ה' צבאות, נשלם בית קדשנו ותפארתנו

בשנת פדויי ה' ישובון ובאו ציון ב"ר"נ"ה 

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד

מנואל לא שעה לעצת הבישוף ונקט מדיניות של לחץ שנועדה לאלץ את היהודים להמיר את דתם ולהישאר בארצו. כאמור לעיל, בפסח של שנת 1497 נלקחו ילדים עד גיל 14 מהוריהם והוטבלו. המלך ידע כי בצעד זה פגע ביהודים בצורה הקשה ביותר. הוא קיווה והאמין שהורים רבים לא ישאירו מאחור את ילדיהםהנטבלים ולא יפליגו למרחקים כדי לשמור על יהדותם. הורים יהודים לא מעטים הגיבו מתוך ייאוש. יצחק בן אברהם אבן זכין מספרד העדיף להרוג את ילדיו ולהרוג את עצמו.

כאשר צעד חריף זה לא הביא את התוצאה המבוקשת פנה המלך למנהיגי היהודים במטרה לשכנעם להתנצר ולהראות את הדרך לבני קהילותיהם. התברר יותר ויותר כי מנואל לא היה מוכן לוותר על היהודים. הוא הכריז על תכנית ליציאת היהודים מפורטוגל. בעקבות פרסום התכנית התקבצו בליסבון במקום המיועד כ־20,000 יהודים שהאמינו כי אניות ציפו להם בנמל. מקום לינה הוכן להם אך אניות לא היו. במקומן נשלחו כמרים אשר טפטפו על ראשיהם, באורח מאוד סמלי, מי טבילה, וכך הפכו יהודי פורטוגל לנוצרים בעל כורחם, אנוסים ללא ספק. בין הנטבלים היו חכמים ומנהיגים, ביניהם אביו של ר׳ לוי בן חביב ואביו של ר׳ יוסף קארו. יש לזכור כי מרבית היהודים בפורטוגל היו מגורשי קסטיליה אשר גילו את נאמנותם ליהדות ואת דבקותם בזהותם היהודית בבחרם לעזוב את בתיהם, את קרוביהם ובני קהילתם, את עסקיהם ואת רכושם ובלבד שלא להמיר את דתם.

לאחר השמד הנורא הוכרז שלא נשארו יהודים במלכות פורטוגל וכך התקיימה התחייבותו של המלך למלכים הקתולים. מסופר על שבעה חכמים שנותרו בפורטוגל. ביניהם היו הרב הכולל ר׳ שמעון מימי ור׳ אברהם סבע שהיו בבית הכלא. שלושה מתוך השבעה נפטרו והארבעה הנותרים יצאו דרך הים. האסון היה כבד מאוד ופגע כמעט בכל משפחה. ר׳ אברהם סבע הותיר מאחוריו את שני ילדיו שהוטבלו ולא ראה אותם עוד לעולם. ר׳ יצחק קארו איבד את ילדיו.

רובם הגדול של יהודי פורטוגל ומגורשי ספרד שמצאו שם מקלט נותרו כאנוסים בממלכתו של מנואל. הם היוו קרוב לעשרים אחוזים מכלל אוכלוסיית הארץ. החלטתו של מנואל לטבול את כל יהודי ממלכתו נתקבלה משיקולים כלכליים ומשקיים מובהקים. הוא החליט שאינו יכול לוותר על היהודים מבלי לגרום לממלכתו נזק חמור מבחינה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית. הוא צירף את היהודים בעל כורחם לאומה הפורטוגלית בניגוד לרצונה ובניגוד לרצונם. עקב השמד של 1497 הפכה פורטוגל לארץ שבה אחוז התושבים היהודים הוא מהגבוהים ביותר.

בניגוד למצב בקסטיליה ובארגוניה, לא תתכן שום מחלוקת לגבי אופי המרתם באונס של יהודי פורטוגל וזהותם. דבריו של שמואל אושקימשקפים היטב את עמדתם ומעמדם של אנוסי פורטוגל:

את גופותיהם טמאו, בהכניסם אותם בברית הדת החדשה, אבל נשמתם נשארה דבקה בתורת משה, מורשת אבות שהייתה חרותהבלבותיהם. את שמותיהם המירו בשמות נכרים, את זקניהם גלחו, אבל לא את רוחם.

בין המתנצרים היו כמובן גם מומרים שטבילתם הייתה מעשה דתי וכן. מומר כזה היה לוי בן שם טוב, מחכמי סרגוסה מלפני הגירוש, אשר השתמד בפורטוגל והפך ליועצו של המלך לענייני אנוסים. הוא דרש שיהודים יסגירו את האנוסים שהמשיכו לקיים בסתר את היהדות. הוא אף היה זה שיעץ למלך להטביל ילדים יהודים מתחת לגיל שלוש עשרה.

מנואל קיווה כי צעדו האכזרי יסתיים בטוב ואלה שהוטבלו בעל כורחם ישלימו בסופו של דבר עם מצבם. ברוח זו הבטיח מנואל במאי 1497 לנוצרים החדשים עשרים שנות שקט וחופש מכל לחץ ומצוקה. אמנם נדרשו היהודים לטבול את ילדיהם ולא למול את בניהם, אך לרופאים שביניהם הורשה להשתמש בספריהם העבריים. שכן, בין הצעדים שננקטו לנתק את הנוצרים החדשים ממקורותיהם היהודיים הייתה החרמת ספריהם העבריים. ר׳ אליהו קאפשאלי, אשר נפגש עם פליטים יהודים מפורטוגל, כותב כי המלך מנואל ציווה לקחת ״כל הבתי כנסיות ויסגרום ויתן בתוכם כל ספרי היהודים ויהיו שם סגורים בדלתים ובריח עד היום הזה״.אף כי הובטחה לנוצרים החדשים הגנה, נאסר עליהם בשנת 1499 לצאת מפורטוגל, ונסיעותיהם הותרו רק אם נשותיהם וילדיהם נותרו בארץ כערובה ׳לשובם. ברור, אפוא, שלא הייתה שום כוונה לאפשר להם לשוב ליהדותם. בשנת 1502הושוו תנאי הירושה בין נוצרים חדשים וותיקים.

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

בערים שכבש המלך בצפון אפריקה הותר ליהודים להמשיך להתגורר, והנוצרים החדשים שהתיישבו שם באו תחת השפעתם הישירה של היהודים. שתי הקבוצות חיו בקשרים ידידותיים ושלווים עד הקמתה של האינקוויזיציה.

המלך נכשל כישלון כמעט מוחלט במשימתו להפוך במרוצת הזמן את יהודי ארצו לנוצרים. אנוסי פורטוגל המשיכו לנהוג כיהודים בסתר וככל שעלה הדבר בידם שמרו על תורה ומצוות. מספר דורות חיו יחדיו והדבר איפשר לזקנים להעביר לדורות הבאים את המסורת היהודית בנאמנות.

הערת המחבר : על זהותם של הנוצרים החדשים נחלקו החוקרים. ביינארט הוא דובר ראשי של החוקרים הסבורים שמדובר בעיקר באנוסים שרצו מאוד לשמור על יהדותם ואילו נתניהו הוא ראש המחנה הטוען שהנוצרים החדשים היו נוצרים שעשו מאמצים נחרצים להיות חלק מהכנסייה.

 אף הנוצרים הישנים ראו באנוסים יהודים, גם אם זה ברור שיהדותם של אלה בעיני נוצרים הייתה סוג של פעילות כלכלית. האנוסים שחיו בכפרים רבים, כגון בביירה אלטה (Beira Alta), קיימו ביניהם קשרים הדוקים, כולל קשרי נישואין. מנהגים יהודיים רבים בתפילה, בימי שבת וחג, בתעניות, במאכלים נשתמרו בקרב משפחות אנוסים רבות תוך שינויים שהזמן גרמם. חלקם של האנוסים נהגו במפגין כנוצרים טובים, התוודו בפני כומר, התפילות הנוצריות היו שגורות בפיהם, והם הצטרפו למספר חבורות נוצריות ואף הקימו במקרים אחדים חבורות משלהם שסייעו בשמירת מנהגיהם כיהודים בסתר. אמונתם במשיח שיבוא הייתה חזקה ואף התעצמה עם ביקורו של דוד הראובני בפורטוגל בשנים.1527-1525 אמנם התנהגותם היהודית בבית וחייהם הנוצריים למראית העין מצד אחד, והניתוק מחיים יהודיים מאורגנים וגלויים וממרבית מקורות היהדות מצד אחר, גרמו לצמיחתה של דת ״חדשה״, ספק נוצרית ספק יהודית, אך בעיני עצמם לפחות, וזה אולי העיקר, היו האנוסים יהודים אמתיים וכנים ודימויים העצמי היה רחוק מן הזהות הנוצרית שהתכוון המלך להעניק להם.

הנוצרים החדשים עסקו בתחומים מגוונים לפרנסתם. היו ביניהם בעלי מלאכה, ובמיוחד חייטים וסנדלרים, ומאידך גיסא רבים מהם היו סוחרים ובנקאים. בדור הבא למדו אנוסים רבים רפואה או משפטים באוניברסיטאות של קואיברה וסלמנקה. נוצרים חדשים רבים ביקשו להתרחק משכניהם הנוצרים הישנים, והיגרו לכפרים וערים שבהם לא היו מוכרים לאוכלוסייה המקומית. היו בין האנוסים עשירים גדולים ובתיהם שיקפו היטב את עושרם הרב. הם העסיקו משרתים וחיו אורח חיים דומה לזה של אצילים. בימי מנואל מונו נוצרים חדשים לפקידי החצר.

כוונותיו של המלך לא התאימו ליחסה של האוכלוסייה הנוצרית לנוצרים החדשים. הנוצרים הוותיקים, ככלל, הביעו במעשים את מורת רוחם מהמצב מאז השמד הגדול. משרתים נוצרים שהועסקו בבתי אנוסים הלשינו לעתים קרובות על מעסיקיהם והללו נלקחו לחקירה, ובימי האינקוויזיציה עונו ואף נידונו לעונשים חמורים, כולל מוות. בערים אחדות נראו ילדים מקהילת האנוסים בוכים ברחובות כשאמם הייתה עצורה בבית הסוהר באשמת התנהגות יהודית. מתחילת המאה הט״ז התרבו ההתקפות על האנוסים. בשנת 1504 נרשמו מעשי אלימות רבים נגד האנוסים. מגיפות ואסונות טבע נקשרו לאנוסים. כך היה בימי המגיפה והבצורת בליסבון כשנת 1505. בשנה ההיא הותקפו האנוסים באיבורה ונהרס בית הכנסת שבעיר. שיא האלימות היה בפסח שנת.1506 לפי עדות שלמה אבן וירגה היה ההמון הנוצרי מלא זעם על הנוצרים החדשים והאשימם ברעב ובבצורת שפקדו את פורטוגל בשנה ההיא. טענתו של אבן וירגה כי גילויים של אנוסים שערכו סדר פסח החריפה את ההתקפה, נתמכת על ידי מקור שנכתב בידי גרמני ששהה בפורטוגל באותה עת. הזעם והשנאה כלפיהם נוצלו על ידי הדומיניקנים, ה״פידריקאדוריש״ בלשון אבן וירגה, שהוסיפו בדרשותיהם שנאה על שנאה והסיתו את העם להרוג כל מי שהיה מזרע ישראל״. ממקורות שונים עולה כי תחילת הפרעות הייתה במעשה שאירע ! מנזר הדומיניקני סאו דומינגוס (Sao Domingos) בליסבון. נראה כי אחד הנוצרים החדשים הביע ספק לגבי נס שכלל הציבור האמין שהתרחש ליד הצלב שמעל למזבח. האנוס ״הכופר״ הוכה ונרצח בידי ההמון המוסת על ידי הדומיניקנים ואף ׳׳את אחיו שבא לשאול על מה נרצח אחיו הרגו, ואת גופותיהם קרעו לגזרים ושרפו. או קמו מן העם וחרבם בידם והרגו בשלשה ימים שלשת אלפים נפשות, והיו סוחבים ומוליכין אותם אל רחוב ושורפים אותם״.למעלה מאלף אנוסים נרצחו במהומות.

אבן וירגה מעיר כי ״מלך פורטוגל מלך חסיד היה״, אך נעדר מהעיר ליסבון המכונה בפיו ״קריה נאמנה״. חוקרים הביעו פליאה על כך שהמלך מנואל, אשר יאות בהתחלה לגרש את היהודים ולאחר מכן החליט לאלצם לחיות כנוצרים, כונה אצל אבן וירגה ״מלך חסיד״. לדעתי, יש לחפש את ההסבר בעמדה שנקט המלך לאחר הטבח של 1506 בליסבון. תגובתו של המלך לטבח האנוסים הייתה קשוחה. הוחרם רכושם של כל אלה שהיו מעורבים ישירות בפרעות. אף אלה שלא מנעו אותן איבדו חמישית מרכושם. הדומיניקנים שבמנזר פוזרו ברחבי הארץ. ברור שהמלך פעל על פי האינטרסים שלו, שכן לא עשה דבר להיטיב עם קרובי הקרבנות. הרכוש שהוחרם עבר לבעלותו של המלך. ירושלמי העיר בצדק כי המלך, בצעדים שנקט, פעל כמדכא מרד בליסבון ולא כמי שבא להעניש את רוצחיהם של נוצרים חדשים. אך אין ספק כי האנוסים ראו את מעשי המלך כמעשי חסד ורדיפת צדק, ומבחינתם הייתה התנהגותו של המלך חיובית.