רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

עמוד 1 מתוך 212

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

חסד ואמת – דרשות אגדות ומאמרים

מהגאון המפולפל נר המערבי

רבי אליעזר די אבילה זלה"ה בן אחותו של אור החיים הקדוש

מי חכם ויבין אלה נבון וידעם (הושע יד)

 חסד ואמת

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

הספר ״חסד ואמת״ הודפס בליוורנו בשנת התקס״ו (1806) בסוף הספר מלחמת מצוה. כאן העתקתיו שוב מילה במילה ללא שום שינוי מלשון המחבר, הודפס בדף למעלה באותיות רש״י גדולות ומודגשות, וזאת כדי להקל על המעיין, אשר קודם כל עליו לעיין היטב בדברי הרב, שהם למעשה הבסיס היסודי אשר עליהם בניתי את ספרי ״מעי״ן רבי אליעזר״.

מטרת הביאור לפירושי הקונטרס ״חסד ואמת״ על מדרשים, אגדות וסוגיות הש״ס, הוא לעורר לב הלומד, לגרות רצונו ולזרזו אל העיון והפלפול ולהרגילו לשיטת :

לימוד העיון והפלפול של חכמי מרוקו

ובפרט לשיטת פירושיו ולשונו הקצר והשנון של גדול המעיינים והמפלפלים, הגאון האדיר מורינו רב אד״א זצ״ל החושף בספר זה את ההתמודדויות הרעיוניות המצויות ביסודם של האגדות שבגמרא, הן בדרך השקלא וטריא בסוגיות, והן בדרך הבהרת המסרים הטמונים והמוסתרים בהם. וזאת ע״י ״לימוד תפיסה אמיתית ומוסברת של הדברים בבהירות וביסודיות״, וגדולת רבינו שמשלב את כל השיטות ביחד על דרך העיון בכל דבר.

מקורו של החיבור בדרשות ועיונים של הרב אשר נמסרו לקהל שומעיו ותלמידיו לפני כמאתיים וששים שנה, כעת יכול ספר זה לשמש כעין מבוא והדרכה לעיון בסוגיות הש״ס שהינו יסוד מוסד בהבנת הגמרא, הצריכים קודם כל תפיסה נכונה של הדברים ביסודיות ובבהירות ורק על ידי זה אפשר להגיע לפסיקת ההלכה בדרך ישרה וברורה, וגם להקל על העיון בספריו אשר על הש״ס שו״ת ושו״ע, לרדת אל עמקי ים התלמוד להבין דבר מתוך דבר, להקשות ולתרץ, לשאול ולהשיב בכל דבר הסתום והתמוה, וכדי להיות לעזר למתאמץ לדלות ולגלות מצפוני פירושי רבעו המחבר המדבר בשפה קצרה, חדה ובדקדוק גדול, מעטי הכמות ורבי האיכות.

על כץ הצטרכתי לחלק את הביאור כסדר כדלקמן:

א – מעי״ן רבי אליעזר

בפירוש זה השתדלתי לבאר כפי שחנני ה׳ ב״ה את כל פירושי המדרשים והמאמרים הבאים בספר חסד ואמת. הביאור הודפס באותיות דקות, משולב בתוך דברי הרב המודפסים באותיות גדולות ומרובעות בכדי שיבינם הקורא, שהרי ידוע שדברי רבינו קצרים ועמוקים מאוד, ובכדי להבינם דרוש עיון מעמיק והרחבת הדברים.

ב – המדרשים והמאמרים מהש״ס

מאחר ורבעו כתב המדרשים והמאמרים שעליהם הוא דן בקיצור נמרץ, כדי להקל על המעיין הבאתי אותם בשלימותם באותיות יותר גדולות ובולטות.

ג – פרקים וסעיפים

חילקתי את פירושי ״המעי״ך לשני שערים, השער הראשון מחולק לשבעה חלקים שכולם סוגיא אחת הדנה בעניין ׳שכר מצוה/ ושער השני מפרק ח׳ ועד פרק ל״ט הוא משא ומתן על מכלול מאמרים, מדרשים וסוגיות מהש״ס. וגם חולק לפרקים ולסעיפים, משום שלשיטת הרב כדי לתרץ את קושיותיו מביא הוא קודם מדרשים ומאמרים אחרים ומפרשם ועל פיהם הוא מתרץ את קושיותיו.

וכדי להפיק תועלת ולהנות גם מאותם פירושים אשר הרב מביא אותם רק כדי לתרץ את קושיותיו, הצטרכתי לחלק את דרשותיו ומאמריו לפרקים ולסעיפים קטנים כדי שאוכל לציין למעיינים איה מקום הקושיות והתירוצים כמבואר לקמן:

ד – ציון הקושיות והתירוצים

שיטת הלימוד של רבינו היא כדרך חכמי צפון אפריקה המעיינים והמפלפלים, על הרוב מביא המדרש, אחר כך הוא מדקדק ומקשה עליו הרבה קושיות, וכדי לתרצם מקדים מאמרים ומדרשים אחרים אשר גם עליהם מקשה ומתרץ, אחר כך על פיהם הוא מתרץ ומפרק את כל הדיקדוקים והקושיות אשר הביא בראשית דבריו, אך בנתיים המעיין עלול לשכוח את כל אותן הקושיות הראשונות, לכן לפני כל מאמר ציינתי מספר הקושיות וליד כל קושיא ציינתי איה מקום תירוצה, וליד כל תירוץ ציינתי איה מקום הקושיא על פי חילוק הפרקים והסעיפים אשר ציינתי, ובכל כל ראש פרק או סעיף חיברתי כותרת הממצה את הנושא הנדון בו. כדלקמן:

ה – כותרות

לכל פרק וסעיף ב״מעי״ך הקדמתי כותרת הכוללת את תמצית תוכנו, כותרות אלה מכינות את הלומד לקראת הענין הבא ומקילות הבנתו, ביודעו מראש על מה יסובו הדברים, ומאפשרות לו חזרה מהירה על תמצית תוכן העניין.

ו – מראה מקומות

צוינו במעי״ן מאות מראה מקומות לכל מאמרי הש״ס, האגדות המדרשים וההלכות בכל מקומות תחנותם.

רבינו המחבר לרוב בקיאותו ופשיטותם אצלו, לא טרח לציין מקורם כדרך החכמים הראשונים, אשר בעיניהם היה נראה שכל בן תורה מסתמא יודע בפשיטות איה מקומם

ז – הפיסוק והראשי תיבות

במעי״ן, פיסקתי ופיענחתי כל הראשי תיבות אשר בדברי רבינו, אפילו אותם הראשי תיבות הידועים והמוכרים ביותר, על מנת שכל בן תורה הפשוט ביותר יוכל ללמוד פירושי רבינו בלי שום עיכוב. כמו כן השלמתי מילים שהובאו בקיצור ומחקתי מילים שהיו לעיתים נדירות כפולות במשפט אחד.

ח – א״ם למסרת

למטה בשולי הביאור הוספתי את חלק ההערות וההארות הנקרא ״א״ם למטרת״ ביאורים והערות הנחוצות לצורך איזה עניין הדרוש ביאור יותר מקיף, עם מבחר פניני מפרשים ובפרט מפרשי אותן הסוגיות אשר עליהן דן המחבר גם בשאר חיבוריו, שלעתים דבריו עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר(ירושלמי מס׳ חיה פ״ג ה״ה), הבאתי גם אותן סוגיות המובאים בספרי אביו של רבינו, או של דודו אור החיים הקדוש ותלמידי תלמידיו מישיבתו הקדושה אשר בעירנו רבאט,

כל אלה צוינו במספר זיהוי במעי״ן במקביל לאותו מספר בא״ם למסרת.

ט – מפתחות לספר ותולדות המחבר

כדי להקל על המעיינים והדרשנים, חיברתי מפתחות לפירושיו של המחבר על פי סדר: תורה, נביאים, כתובים, משניות, ש״ס ומדרשים, כי על הרוב כל מדרש יכול להתאים לפרשת השבוע, או לחידוש עיוני למשניות, למדרשים, או לפלפול תלמודי.

צירפתי לכאן גם תולדות המחבר אבותיו ומשפחתו בהרחבה כיד ה׳ הטובה עלי, רשימת חיבוריו, צאצאיו והסטוריה תמציתית על עירנו רבאט עיר מושבו של רבינו המחבר.

י — בספר זה הבאתי חלק מההקדמות אשר נדפסו בשאר ספריו, בפרט את אלו אשר חוברו על ידי חברי בית דינו ובני משפחתו.

גם כדי להכיר עוד יותר שלשלת משפחתו הקדושה, הבאתי הקדמת סבו הקדוש רבי משה בן עטר שהוא אביו של ״אור החיים״ אשר כתב להוצאת הספר ״כתר תורה״ של חתנו רבי שמואל די אבילה אביו של רבינו המחבר, ומכיון שאביו בהקדמתו לספרו ״אזן שמואל״ הזכיר את רבותיו אשר למדוהו תורה הבאתי גם אותה הקדמה לכאן כדי שנדע מאיפה רבינו שאב את תורתו, מה גם שאותו הספר אינו בנמצא.

בסופו קיבצתי קבוצת מעשיות ממקורות שונים, למן כתבי חברי בית דינו, כתבי רבינו החיד״א זיע״א ועד ללקט הבא מפי השמועה, ובפרט מאשר שמעתי מפי זקני וחכמי עירנו רבאט מאשר קבלו מפי חכמי העיר דור אחר דור עד ימינו.

תפילתי להשם יתברך שתורתו של רבינו בשיטת עיונו ופילפולו כדי להגיע לאמיתה של תורה תתקבלנה בעולם התורה ורבים יהנו לאורו. 

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

הסכמות על ספרי רבינו המחבר הסכמת מרן החידי׳א זצוק״ל

הסכמת בוצינא דנהורא, ליהודים הוא אורה, וצנא וסוחרה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, איש ירושלים כמה״ר חיים יוסף דוד אזולאי נר״ו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

כאשר שמענו, כץ ראינו, בעי״ר וקדיש משמיא נחית.

אסקולוסטיקא דאורייתא, נר מערבי תרגימו נהוריתא, רעל ידיה זהוריתא, מר סבר תחומין דאוריתא, אשר לו יעדה.

מר ניהו רבא דעמיה מדברנה דאומתיה, דברבנותיה דמר ושררותיה זיוה והודה.

מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדר״ו, רבי״ץ חסידא.

עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המחבר, רב אד״א. זלה״ה.

הלא למשמע אזן מימות החור״ף, כד הוינא טליא, אזן ששמעה בסד״ר רעם גבורותיו, הן הן נוראותיו, נתנו הרבבות נפלאות מתורתו, לתורה ולתעודה.

אשר קדשהו שמים מבטן ומהריון, ספק בן תשעה, אור נוצץ, כפטיש יפוצץ, מלי כרסיה מזונות דאורייתא ולא מוצץ, צורבא מרבנן דמי לפרצידא.

כן שבע עשרה שנ״ה ופירש כל מידי דקש״ה, שהקנו לו מן השמים חכמה מפוארה בכלי הקדש כלי חמדה.

מי הקשה אליו וישלם, מרתע כוליה גופיה מפלפוליה, דכיילין ליה, בקבא רבא, אשר לו צד״ה.

דמצדד אצדודי צדדין, וצידי צדדין, יותר מכדי כמראה, אשר הראה, לצד אחד, כה יעשה פנים, מפנים שונים, כל שישנו בלמידה

 

באדין מתכנשין אתכנשו חבריא, בי מותבא רבה, ישיבה שיש בה סמיכה, גם מקום ללון בעומקה של הלכה, ויהי עליהם לראש וצניף מלוכה, הרה מסדר סדר המערכה, בכל יום ארוכה, קשתו דרוכה, וחניתו מעוכה, עוקר הרי הרים או דכו במדוכה, דקו כחדא.

יתיב באימתא, ופתח בשמעתא, אגב חביבותא, בקש לעוררן מקשה ומותיב קבא דקשית״א, ומראה להם באצבע צרדא.

ציצים ופרחים היוצאים מכפתו״ר, חד״ד ותימ״ה ומעשה לסתור, ובהגיע תור, למחסה ולמסתור, ידו הדה.

לקול תתו עקר טורי כמעשהו בחו״ל ופתילת האידן, אז יחלק פטיש ונבקע הסדן, לתרוצי סוגיא עביד האי תנא דידן, וישם מדבר״ה כעדן ופלג עיד״ן, זהו סדר התמיד וכך היא המדה.

שם נקבצו אצלו, המוץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי, עיני העדה.

הן אלה קצות תרומות מדותיו, עזוזו ונפלאותיו, אשר שמענו ונדעם, איכו השתא, הן כל יקר עין לו ראתה, ממקצת חיבוריו, אשר היו בעיר הזאת נעמי, פה מפיק מרגליות, אודם פטדה.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב, מעידין בגודלו ידרכון קסת גבורים, מעידין מן המכירין, דקחזו בשבחא דאורייתא דיליה, ושבחו רבנן את יקר תפארת גדולתו, ושבח ספירי ספריו, בעבור תהיה לעדה.

והאיכא כמה שני, למעלה מעשרה ספרי דבי רב, מיהוה הוו בקרב המחנה אלהים זה, ואין יודע ואין מקיץ להוציא כלי למעשהו, כלי זהב אצעדה.

אך זה היום אידלי יומא, אשר עד כה ברכנו ה׳ העיר ממזר״ח, החכם השלם והכולל, רחימו דנפשין גור אריה יהודה.

בר אורין ובר אבהן, בישראל גדול שמו, ידו פרש שר, לקרבה אל המלאכה, לעבוד עבודה.

אתה ואייתי בידיה, והעלה עולות על מזבח הדפוס, זה ספר תולדות אדם גדול מגן גבורים ח״א משום יגדיל תורה להבין אותה ולסעדה.

 

 

לפעלא טבא אמרינן ליה, יישר חיליה, אפיריין נמטייה, יהא רעוא זכות תורה וזכות הרב המחבר זלה״ה יהיו לו למגן וצנה, וממחתה כי לא תקרב, ועלתה בידו הבריא״ה, ברי״א עדיף, משמיא מיהב יהבי ליה חינא וחסדא.

ולמען אשר לא יקרב איש זר, דחשי״ב לאדפוס״י ספר״א רבא דאורייתא מגן אם יראה, מהיום עד עשר שנים, גזרה עומדת ממנו אנגידא.

כאמור מפי כבוד בי דינא רבא, הרבנים המובהקים יצ״ו, השומע ישמע ישא ברכה, לא יחסר לחמו, מתוקן לסעודה:

אסוף מגילתא, בעיא צלות״א, צלל״ו שפתי ליושבי בשמים, ראה כי עמך הגוי הגדול הזה, דוויים סחופים והיו העטופים, במקום גילה רעדה.

הן שתי ידים, ממשמשין בבני מעיים, מתחתכין במשפט כל יסור״י במקום דאיכא פסידא.

אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור, ליתו תלתא דמרחמי אבהן דעלמא, ורידה די רביעאה אדונינו דוד, מצל״ו אצלוי״י כגון דא, צריכא רבא בעיא העמדה.

הן ישלח איש משיח לישראל, ובנה אצלו ציוץ, ובחר עוד בירושלים, והכהנים הלויים, שם יזבחו זבחי צדק, בדיל רבה אכיל תלמידא.

בזרועו יקבץ נדחי ישראל יאסוף כחול שבי תוככי ירושלם, כעב תעופינה, וכל המרכב בקרון או באסדא.

ושמחת עולם על ראש״ם לפ״ק נגילה ונשמחה בישועתו, נקדמה פניו בתודה.

אמר יאמר, העבד ליראי ה׳ ולחושבי שמו, אנא הוא עבדא.

זעירא מאנשי ירושלים תוב״ב הר סימנאי:

הצעיר תעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט

דרכי לימוד התלמידים והכשרתם להוראה במרוקו מאת גאון עוזינו כמוהר״ר שלום משאש זצוק״ל

רבי שלום משאש - בול

דרכי לימוד התלמידים והכשרתם להוראה במרוקו מאת גאון עוזינו כמוהר״ר שלום משאש זצוק״ל

גם אני הצעיר לא אחשוך פי מלשבח ולפאר שיטת רבותינו הספרדים נ"ן, אשר דבריהם בתשובותיהם פשוטים כאגרת לכל קורא, ותוכם רצוף עמקות בהירה ואמיתית. וזכורני בימי חורפי בהיותי תלמיד אצל מו״ר הגאון הגדול הרב פחד יצחק זצ״ל, שהיה חריף גדול ובקי בחדרי הש״ס והפום׳ וד׳ טורים. כשהיה בא איזה רב לישיבה (הוא ניהו הרה״ג מוהר״א חסין ז״ל בעל ס׳ מטה אהרן.) לנסות אותנו ולבלבל אותנו בקושיות וחורפות של הבל, נאמר כך ונאמר כך. ולמה לא נאמר כך. היה מו״ר הרב ז״ל צועק עליו ואינו מניחו. היה אומר לו מה אתה רוצה שילמדו חורפא. לא זו הדרך. אתה מכנים להם שיבושים.

כשיגיעו ללמוד דברי התוס׳ הקשים ולהבין אותם זוהי חחורפא האמיתי.

חורפא של אמת. וכשיורגלו בזה יגיעו להיות חריפים טובים בלי שיבוש. וככה הורגלנו כל הזמן.

וזהו הדרך הנכונה לפי דעתי. לא כמו שראיתי היום כאן בכמה ישיבות, מבלים זמנם היקר לדקדק דקדוקים של מה בכך שאין להם שום תכלית, לומדים דפים מועטים בכמה חודשים עם פלפולים רבים, ואח״כ נשכח כל השבע.

גם לפי דעתי אין אדם יכול להגיע לפלפול של אמת רק בלימוד ההלכות.

ובפרט בהל׳ או״ה !איסור והיתר] שהם הלכתא רברבתא, עמוקים מני ים וצריכים נגר דובר נגר דליפרקינהו. ואני מצהיר שעיקר הצלחתי בתורה ובעיון הישר, היה בדיני או״ה !איסור והיתר]. שלמדתי בחברותא, על כל סעיף מהש״ע היינו לומדים בקביעות טור וב״י ב״ח פו״ד, ומשם לנושאי כל הש״ע הט״ז והש״ך, ע״כ בחברותא. ושאר אחרונים הפר״ח הכנה״ג הפמ״ג ושאר מפרשי הש״ע הגדול הייתי לומד אותם בביתי עם החבר הגדול האמיתי שהוא העט, כמ״ש התנא וקנה לך חבר. וקנה יהיה לך חבר.

שאין לך דבר שבודק וחוקר כמו העט.

ובימי חורפי היה ממש קולמוסי של קנה כמשמעו כדברי התנא. ובו היינו כותבים. וכמה פעמים לילות שלמים עד הבקר. כתבתי דפים על דפים. ובסוף דבר בהעלות הדבר של הכתב להעתיקו על נכון. בדקדוק הלשון של הכתיבה, עמדתי בקשיים גדולים נגד כל מה שכתבתי. וכל הבנין של לילה שלימה עלה בתוהו. ונזכרתי מדברי התנא שמעון העמסוני. כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה.

ומזה נלמוד שאל ירע בעיני הכותב לחמול על כל מה שכתב ביגיעה רבה ויראה מעשה ידיו טובעים ביום. כי כן יקבל שכר על הפרישה. ולמה תעלה על הכתב דבר שיבא אחר לדחותו. וטוב שתדחה אותו אתה בעצמך, ואל תשכן באהליך ובספרך עולה. ובזה תלך לבטח דרכך.

ותרגיל עצמך ומחשבתך ומצפונך לעמוד על האמת.

גם דבר גדול מדרכי הלימוד הטוב

לחזור להודות על האמת.

אפי׳ כנגד מה שפסקת והדפסת בספרך, דבר שאינו מצוי בדורינו, שחושבין זה לשפלות ולחסרון כבוד לחזור ממה שכתבו, אע״פ שיודעים האמת, ובפרט אם המשיב הוא קטן מהפוסק. וכפי האמת אין זה גרעון אלא מעלה רמה וגבוהה שאין למעלה הימנה. ויקובל האמת ממי שאמרו, וכמה אמוראים בש״ס חזרו בהם מדבריהם להודות על האמת. הדר ביה רבא מההיא וכו'. הבאתי דבריהם בספרי תבואות שמ״ש ח״א סי׳ ס״ה דף קנ״ד ע״ב ע״ש. ועי׳ להרה״ג מוהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה בספר מוצב״י ח״א סי׳ שנ״ה. פס״ד יקר ונפלא בענין אחד שכתב בו ב׳ וג׳ פעמים ושלח אותו לרבנים גדולים חביריו. ושוב נשתנית דעתו וחזר להודות על האמת. והביא ראיה מהש״ס מאחד האמוראים שאמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי. וכתב שבלי ספק יכול היה מסדר התלמוד להשמיט דבריו הא׳ של אותו אמורא, ולהשמיענו רק דבריו האחרונים שהם עיקר. ולא יצטרך לו' טעות הם בידי, אלא ודאי ללמדינו דעת שלא נתקע עצמינו בדבר הלכה וח״ו בזרועינו נקבץ טלאים טלאי ע״ג טלאי להעמיד דברינו הא׳ מפני הבושה אחר שיתגלה לנו האמת וכו׳ ע״ש. וסיים וכתב לא עתה יבוש יעקב (שם המחבר) ולא עתה פניו יחוורו מלומר הדרי בי. וזהו הודי וזהו הדרי. שהוא אחת מד מדות שמנו חכמים ומודה על האמת. והיא השביעית שבאחרונה ואחרון אחרון חביב. וכי אם שגיתי אתי תלין משוגתי. אתמהה. טוב שאבוש בעוה״ז ולא אכלם לעוה״ב, עכ״ל הטהור.

פוק חזי, פה קדוש מדבר. אחד מן הרמתים, פוסק גדול ידוע ומפורסם בין כל רבני דורו. וע״ז מודה על האמת. אחר שהוציא ג׳ פסקים מתחת ידו בסגנון א׳ ושלחם לגדולי הדור כמותו. וע״ז לא נמנע מלהורות על האמת ולחזור בו, ובפרט אם יהיה אדם גדול שהעם נמשכים אחרי הוראותיו, הרי הוא גורם לצבור ליכשל בדבר הלכה. ולכן חובתינו ליזהר הרבה בזה. וטוב ונכון שיחזיר הדבר בעצמו ומשמו, יותר טוב משיגידו אחרים וכמ״ש שזהו כבודו הגדול ותפארתו. ועי׳ בספרי תבו״ש אה״ע סי׳ ב׳אות ב׳. וחיו״ד סי׳ כ״ב איך חזרתי בשמחה. וה׳ יזכנו לעמוד על האמת. ואל יצל מפינו דבר אמת עד מאד.

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

גם מדרך הפסק הנכון שלא לצאת מהנדון.

לפלפל בעניינים אחרים, שלא להאריך טרחא. ואם מתוך הענין יצא לפלפל בדבר אחר, אין לו אלא לייחד לו פס״ד אחר מיוחד לאותו ענין, וכך היתה דרך הא׳ זצ״ל לקצר דבריהם ולא לצאת מהנדון. ופתגם עממי אומר ״ויאמר לקוצרים ה׳ עמכם״. לך נא ראה, תשו׳ הרשב״א והר״ן והרא״ש. וכך היו תשר אבו״ר נ״ן חכמי המערב. עי׳ משו״ץ ביעקב, משפטים ישרים, תורה אמת, נופת צופים, שופריה דיעקב, דברי יוסף, אבני שי״ש, מנחת העומר, נר מערבי, משפטים צדיקים ועוד.

ג״כ צריך להתלמד סידור הפסק. מה להקדים ומה לאחר,

שע״י הסידור הנכון יהיה מובן יותר. למדתי זה בהעתיקי ספר דברי שלום למו״ז זצ״ל לצורך הדפום, והיו רק עלים בודדים, שמהם ארגתי את הספר לעשות שם למ״ז שהיה גברא רבא. מצאתי ביניהם פסקים שיש בהם יו״ד טיותות כפולות. וההפרש שביניהם הוא בסידור הפסק, פעם מקדים דבר זה ופעם מאחרו. וזהו טבעו של אדם מסודר ודייקן, שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

גם ראיתי לחכמים הפוסקים שאפי׳ דבר פשוט בש״ע וב״י עם טעמו ונימוקו, עכ״ז מתחילין הפסק בל׳ המשנה והגמ׳ שהביא הב״י, עם כל המשו״ט שבב״י, ופוסקים שדיברו בזה, ומפלפלים הרבה. ובסוף הדברים מסיימים וכ״כ ב״י והש״ע. וע״ז נאמרו להג הרבה יגיעת בשר, וגם לדעתי יש בזה משום גניבת דעת, כאלו הוא גאון יודע התלמוד בע״פ. ובאמת הוא שאב דבריו מהב״י והש״ע. שם באה הגמ׳ והמשנה וכל מה שצריך. ואיך יבואו דבריהם לבסוף, כאלו אחר שפלפל בחכמתו. אז מציאה מצא בש״ע שפסק כוותיה, ולא כך דרך רבותינו השלמים.

ע״פ רוב מתחילין בדברי הש״ע מורה לנו את הדרך ושלחנו ערוך לפנינו

ואם יש ספק בפירושו, או ספיקות אחרים, אז מגיעין למקורות בב״י ושאר מפרשים והש״ס להכריע מהם.

גם ראיתי לחכמי הזמן ובפרט תלמידי הישיבות שהם ממהרים להשיג על חבריהם או רבותיהם, או על פוסק א׳ מהפוס׳. וע״י החשק להשיג ובפרט אם הוא נגד גדול, לא נותנים לב להבין ולהעמיק בדבריהם, וסוגרים עיניהם מלרדת אל האמת. ובזה מטריחים המשיב להשיב תשובה ולבטל זמן. ולולא המהירות היו עומדים על האמת. וזאת היתה.

שיטת בית הלל שנקבעה הלכה כמותם, משום שהיו מקדימין דברי ב״ש לדבריהם.

לחקור בהם להבינם ואז יהיה מקום לחלוק.

גם ראיתי הרבה פעמים למסדרי הפסק, שאינם נותנים לב לכללי המשפט אשר קבעו לנו רז״ל, ומביאים שיטת האוסרים והמתירים. ופוסקים ההלכה ע״פ רוב הפוס׳, או ע״פ ספיקות וספיקי ספיקות, ואינם נותנים לב לעמוד על דעת מרץ ז״ל דקי״ל כוותיה. ולדייק בדבריו בכל מקום שמהם יוצא הדין בהינומא. היפך ממה שהכריעו מסברתם, שכפי האמת לא רוב הפוס׳ או רוב הספרים הוא הקובע, אלא קודם כל הכרעה צריך לחפש חיפוש מחיפוש למצוא דעת מר״ן בכל המקומות שאפשר לברר דעתו מהם. וע״פ כללי המפשט. דבזה נצא מכל ספק. וימעט הטורח לאפושי גברי מכל צד שאין יוצא מהם תועלת. אם מר״ן מכריע היפך.

ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת מר"ן. אז נעמוד על רוב הפוסקים.

כל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי. כי קשה לאדם להתגבר נגד נטיית החומריות. וצריך גבורה ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת, ולחפש אותו בחורין ובסדקין איפה שהוא נמצא.

ואחר כל זה אני מוסיף, ובזה אני מסיים. לפי הניסיון ולפי מה שראו עיני, שלזכות לעיון האמיתי. חד וקולע אל האמת הברור. זה דבר יקר מאד, ראיתי בני עליה והם מועטים. ומי שחננו ה׳ בזה. זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת הלידה נתברך בזה שיהיה מוחו זך ונקי וקולע אל השערה ומכוין אל האמת מתחילת העיון. ובפרט אם הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכה לזה, הרי זו ברכה גדולה מה״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל גורלם ברב ומורה כזה זך השכל. שילמדו ממנו להשיגה אמת הברור מפעם א׳. ולהרחיק כל סברא זרה. וזה ראיתי בחוש ברבינו הגדול

רבי אליעזר די אבילה זלה"ה וחכמי רבאט

 

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

ורק כאשר לא נוכל לעמוד על דעת מר"ן. אז נעמוד על רוב הפוסקים.

כל זה כתבתי להעיר לעצמי ולזולתי. כי קשה לאדם להתגבר נגד נטיית החומריות. וצריך גבורה ותפלה לה׳ שיעזרנו לעמוד על האמת, ולחפש אותו בחורין ובסדקין איפה שהוא נמצא.

ואחר כל זה אני מוסיף, ובזה אני מסיים. לפי הניסיון ולפי מה שראו עיני, שלזכות לעיון האמיתי. חד וקולע אל האמת הברור. זה דבר יקר מאד, ראיתי בני עליה והם מועטים. ומי שחננו ה׳ בזה. זהו זכות גדולה ומתנה טובה מן השמים מעת הלידה נתברך בזה שיהיה מוחו זך ונקי וקולע אל השערה ומכוין אל האמת מתחילת העיון. ובפרט אם הוא רב וראש ישיבה מלמד לתלמידים וזכה לזה, הרי זו ברכה גדולה מה״ש ומזל גדול לתלמידיו שנפל גורלם ברב ומורה כזה זך השכל. שילמדו ממנו להשיגה אמת הברור מפעם א׳. ולהרחיק כל סברא זרה. וזה ראיתי בחוש ברבינו הגדול

מו״ר הרב פחד יצחק סבג זלה׳יה,

שמעולם לא לקח ספר גמרא בידו, כי היו עיניו טרוטות, ורק היינו מסדרים לפניו גמי ותוס׳ ומהרש״א. וכל דבר קשה. אותו ימסה כל אחר יד. ובפירושו לא מניח מקום לשום קושיא או דוחק לחול. ואם איזה פעם ביובל, היה איזה דיבור תוס׳ קשה ההיתוך, אזי אחרי שחזרנו על הלשון ב׳ וג׳ פעמים, אז לוקח הספר מידינו ומעבירו על עיניו ממש פעם ושתים, ותיכף כרגע כבר הבין ומחזיר לנו הספר, ואומר שכדי להבין זה, מוכרח לו׳ שבמסכת פ׳ שציינו התום׳ ודאי כתוב כך וכך. ובזה יבא הכל על נכון. ואחר הלימוד הולכים ומחפשים בש״ס ומוצאים כדבריו.

אני זוכר פעם אחת. היינו עוסקים בענין קשה בגמ׳ ותוס׳. ובתוך הענין בא אחד וקרא למו״ר ז״ל לדבר עמו בפתח ביהמ״ד. ובנתים המשכנו בענין ולא הבננו שום דבר, כאלו הכל מכוסה בעבים. בנתים עלה רב א׳ ואב״ד מפורסם ונכנס עמנו בדברים. וגם הוא עמד בקושי, שוב חזר הרב ונכנס לבהמ״ד. וחזרנו עליו הדברים, ורק במרוצת דבריו שאמר נתבטלו כל הקושיות והדוחקים ונתיישרו ההדרים והכל עבר בקלות. לא קושיא ולא תירוץ. וזהו מתת ה׳ בתולדה שזכה רבינו זלה״ה שנטע בו השי״ת זכות המוח וקולט האמת. ומגלה רק האמת.

שוב אחר זמן מצאתי שכן כתב הגאון המלאך ר״ב זצ״ל בס׳ משמחי לב במשלי ג׳ בפסוק

אשרי אדם מצא חכמה, אמר כי העיון והחורפא ( חריפות ) מן השמים הוא.

וכמ״ש בדרוש אכן רוח היא באנוש. וע״ז אמר מצא חכמה כי היא מצד התולדה ואינה תלויה בהשתדלות עכ״ל. וששתי. כל זה כתבתי מתוך הדוחק, להפקת רצון כת״ר שליט״א.

אני תפלה לאל נורא עלילה, לפקוח עינינו העורות. להיות קולעים אל האמת מתחילת העיון, ולא נצטרך לבנין וסתירה ושיפוץ וביטול זמן היקר. ותהיה ברכה רבה בלימודינו. ולא ניגע לריק ולא נלד לבהלת.

וירחיק ממנו אהבת הניצוח שאין יוצא ממנה שום תועלת. אלא יהיה כל לימודינו לש״ש ולגלות האמת לאמיתו. ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתו אשר הם חיינו ואורך ימינו. ויצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות.

אסיפא דמילתא. אני מברך את הרה״ג, דגול וחרוץ, הרב הנאמן שליט״א. ואומר לו, נאמן הוא בעל מלאכתך, לשלם לך שכר פעולתך ועבודתך הנמרצת בכל החוגים של הרבצת תורה. ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח בגו״ר אמן. כה דברי הצעיר החותם בברכה רבה. פה עיה״ק ירושלים ת״ו. בחדש כסלו תשמ״ח לפ״ק.

תולדות רבי אליעזר די-אבילה וחכמי רבאט

רבאט העיר

תולדות רבי אליעזר וחכמי רבאט

תולדות חייו של רבינו

רבינו המחבר מיוחד בדורו היה. שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה. בפרט בעיון ופלפול בעולם התלמודי. אומנם תולדותיו נסתרים ונעלמים. כאן אציין את קורות חייו כפי מה שהשיגה ידי יד כהה ממה ששמעתי מזקני עירינו רבאט וחכמיה. וממה שעולה מספריו וספרי חכמי דורו. וכך מתארים אותו:

תנא דאורייתא הנשר הגדול רבי אליעזר די אבילה זלה״ה

צךיק יסוד עולם, יראת האל אוצרו, קדוש הוא תארו כמראה מלאך ה׳. נר ישראל פטיש חזק עמוד הימני, תמך והחזיק ביד אביון ועני חן חן על שפתיו, רבים זכה וזכה, בעשר אצבעותיו, יגע בדבר הלכה.

דין המצֻין יחיד בדורו היה, בר אבהן בר אורין זיו ליה כבר בתיה דבקה תמיד נפשו וגם אותה, בספרא וספרי ותוספתא.

דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים

דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים

כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר הרבתי עם פנה הודה והדרה.

אם למסורת

הנשר הגדול

א. כך מתארים אותו חכמי רבאט, וכך כתוב בקבורת ראה להלן (אם למסרת כ ) ובכל נרות הנשמה התלויות על שמו בבתי כנסת ברבאט, נראה שתואר זה קיבל על היותו גדול החכמים בדורו כי על ״נשר״ אומרת הגמרא בחגיגה י״ג ע׳׳ב שהוא "מלך" העופות, אותו תואר נאמר גם על "אריה" אך מכיון שכבר קדם אותו בדורו הרה״ג רבי יהודה בן עטר מפאס המתואר "גור אריה יהודה" ושם בגמרא כתוב: "אריה" מלך החיות, על כן כדי להבדיל בין שני המלכים האלו "מאן מלכי רבנן" תואר רבי אליעזר "הנשר הגדול", וכבר הרב חיד׳׳א רמז בהקדמתו באומרו: ויהי עליהם לראש וצניף ״מלוכה" וכוי וגם רבנו דומה בעיונו לקלות הנשר כמ״ש הוי "קל כנשר" וכן כתב מהר״ח טולדאנו בהקדמתו: ומודים דרבנן על "קלות עיונו״ כי לא נמצא מעין זה בארץ תובב״א עי״ש.

ב.         שיר זה הוא מאוסף חריזות מתוך שני הקינות אשר קונן עליו המשורר רבי דוד חסין ממכנס מחכמי בן דורו של רבינו ע״ה (מובאים לקמן במושלם).

ג.          זיו פניו דומים לפניו של משה רבינו בנה של בתיה בת פרעה עפ״י ב״ב עה ע״א.

 

דייק שמעתא כרחבא דפמבדיתא, מבין דת וטעמיה בפלפולים

דמעות יזילו כל התלמידים, כי נשארו בלתו פזורים נדודים

כסה חשך ארץ פתאום בא שברה, עיר רבתי עם פנה הודה והדרה.

91 – אקרע סגור לבי

 

 קינה קוננתי על הרב רבי אליעזר די אבילה בעמדי על מצבת קבורתו, סימן אני דוד חזק

 

אקרע סגור לבי / אזעק " אהה " במרה

לעטרת צבי / ולצפירת תפארת

 

אבכה ואהימה / אוריד לארץ ראשי

את מדי אפרימה / ושק אשית לבושי

יום חשך אור שמשי / והלבנה חסרה

ויקם בי כחשי / ונשמה בי לא נותרה

 

נפל רב החובל / הן אראלים צעקו

וכל יושבי תבל / ארצה פניהם דבקו

כפים ספקו / קול צרה כמבכירה

עד שנתפקפקו / כל חליות שבשדרה

 

יואבד יום אשר בו / נגעל מגן גבורים

איש אשר כל בו / סיני עוקר הרים

ראש המדברים / ארי שבחבורה

נלחם בשערים / את מלחמתה של תורה

 

דין המצוין / יחיד בדורו היה

בר אבהן בר אורין / וזיו ליה כבר בתיה

כסלת נקיה / דעתו זכה וברה

מבני עליה / חד או תרי בדרא

 

ויגדל כאבי / במספד מר כתנים

מיום שמת רבי / אבדה עצה מבנים

כן פסקו השקדנים ואנשים של צורה

בטלו הדרשנים / קומי וספדי תורה

 

דמעה מכל עין / הורידו כאפיקים

איך היה לאין / דגל התורה מקים

משפטים וחקים / שמר כדת כשורה

צור שוכן שחקים / לקחו לכפרה

 

חן חן על שפתיו / רבים זכה וזכה

בעשר אצבעותיו / יגע בדבר הלכה

בשפתיו ערוכה / בכל וגם שמורה

את נפשי אשפכה / בעת אלה אזכרה

 

זכרה לו אל עילום / יראתו טצדקתו

מלאכי השלום / צוה יצאו לקראתו

שלמה משכרתו / תהיה אתך שמורה

ושים מחיצתו / עם ישני מערה

 

קדוש אין בלתך / רב טוב אשר צפנת

אלהים אתך / ועין לא ראתה

בגן עדן שיתה / את נפשו הטהורה

תשביע והיתה / בצרור חיים צרורה

 

רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט-חסד ואמת

רבאט העיר

חסד ואמת לרבי אליעזר די אבילה , בן אחותו של אור החיים הקדוש

חסד ואמת – דרשות, אגדות ומאמרים

ייחוסו של רבינו

קבלה בידינו מדור דור שרוב בני ישראל הגולים מספרד לאיזור המערב שמם המשפחתי מורה על עיר מוצאם, מקצועם או מדותיהם המיוחדות של אבותיהם.

הדעה הרווחת בקרב זקני רבאט היא שרבינו מקור מוצא של אבותיו מעיר ׳אבילה׳ בספרד שהיא עיר קטנה במרחק של 120 ק״מ צפונית מערבית לעיר הבירה מדריד.

היהודים באבילה שבספרד

הנה כנוי משפחת המחבר ״די אבילה״, מורה כי מוצאה מעיר אבילה שבספרד, בה התישבו קדמוני משפחה נכבדה זאת. ובכן, ראיתי לנכון לתת לפני הקוראים ידיעה קצרה בנוגע לתולדות חיי היהודים בעיר ההיא טרם גורשו מארץ ספרד, בשנת רנ״ב, ולחבר אליה רשימה קצרה משמות החכמים המפורסמים המתיחסים לאותה משפחה יקרה, זכר כולם לברכה, אשר הוזכרו בספר ״מלכי רבנן״, בהקדמות לספרי רבינו, ובהקדמות לשאר ספרי אבותיו ונכדיו זלה״ה.

אבילה — עיר קטנה בארץ ספרד. במאה השמינית נכבשה ע״י הערבים, ובמאה ה־י״א שבה לידי הנוצרים.

על התישבות קהלה יהודית באבילה, ידוע לנו כי בשנת 1085 נמצאו בה יהודים, בשנת 1303 ישבו בה כחמשים משפחות יהודים. רוב בני הקהלה היו בעלי מלאכה וחנוונים, אחד מתושביה החשובים היה החכם ר׳ יהודה הצבע, הנקרא כן על שם מלאכתו — מלאכת הצביעה. אדם ידוע כאחד מנכבדי הקהלה היה העשיר דון יוסף די אבילה, אחד מחוכרי המס בזמן המלך סנש׳ו ה־ד'. אליו הלך מעיר גואלדלכרה החכם המקובל ר' משה די ליאון, אשר גלה ופרסם את ספר ה״זוהר״, ואצלו ותחת חסותו בלה את שנותיו האחרונות. דון יוסף, שכאמור היה אמיד בנכסים, קנה מאלמנת ר׳ משה די ליאון את כתב יד ספר הזוהר במחיר מתנות ששלח לה על ידי אשתו.

            אם למסירת

ו. המילה "די" אבילה היא מילה ספרדית אשר פירושה "בן" דהיינו בן אבילה. על כן ראיתי להביא סקירה קצרה זו מתוך איצקלופדיה העברית ערך דוילה והובאה גם בספר ויבא יוסף עה״ת, אשר ערך וההדיר הרב הצדיק ראש חברת הרוחצים בסיטואן רבי יצחק גרשון זצ״ל.

בשנת 1375 נאלצו כל בני הקהלה להופיע בכנסיית העיר, ולהקשיב לויכוח בענייני אמונה, אשר נערך בין המומר כואן די ויאדוליד ובין החכם ר׳ משה הכהן מעיר טורדיסילייאס. הקהלה נפגעה רבות בזמן הרדיפות בשנת 1391 (א-ל ׳קנא׳) ובשנת 1414. היא נתדלדלה עד כדי כך, שבשנת 1439 המלך הפחית המס המוטל עליה. בשנת 1483, הוצא לפועל גם באבילה החוק המחייב את היהודים לדור ברובע המיוחד להם — ״ג׳ודיריאה״. בשנת 1490, הובא לאבילה משפט עלילת הדם: העלילו על סנדלר אחד יוסי פרנקו ועל אביו ואחיו שהרגו נער נוצרי מעיירת לה גוארדיאה לקחת את דמו לצורך מצוה דתית או מעשה כשפים. בית משפט האינקויזיציה חרץ עליהם משפט מות, והעלו אותם על המוקד ביום 16 בנובמבר שנת 1491. אבל בזה לא שככה עוד חמת ההמון, ויתנפלו על היהודים ויעשו בהם הרג ואבדן, עד כי נאלצה הממשלה לשלוח גדודים להגן עליהם. עם גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 (ה׳ אלפים רנ״ב, וסימנה מזרה ישראל יקבצנח, פסק הישוב היהודי באבילה. בית משפט האינקויזיציה עוד הוסיף לפעול באבילה גם אחר כך, ועד שנת 1500 הועלו על המוקד 75 אנוסים.

בזמן הרשב״א, איש מעיר אבילה, שלא היה יודע ספר וסיפור, התימר בתור נביא, ובשם המלאך הדובר בו הודיע כי בשנת ה׳ אלפים נ״ה, ביום אחרון לחדש תמוז, ישמע שופרו של משיח. רבים האמינו בנבואתו, וביום המיועד התכנסו, לבושים בגדי לבן בבתי כנסיות לתפלה ולצפיה למשיח. התבדות הנבואה והופעת צלבים מסתוריים בבגדי היהודים, לפי סיפורו של המומר אבנר די בורגוס — שאחרי השתמדותו הוא נקרא אלפונסו די ויאדוליד — זעזעו את קהלות קאשטילייא, וגרמו תנועת שמד (עיין בח׳׳א מתשובות הרשב׳׳א, סי׳ תקמ״ח, אגרת ארוכה בענין זה).

משפחת ״אבילה״ ברבאט

זכאמור שם חניכתו של רבינו מורה שיחוס אבותיו מאותן משפחות שגלו עם הגולים מספרד למרוקו, וראשית התיישבותם היתה בעיר סאלי בזמן שהעיר השכנה רבאט היתה עיר מבצר של סאלי אשר בה היה הנמל המסחרי הגדול של מרוקו באותה תקופה, ובה גרו מעט יהודים סוחרים ויהודים אשר באו מהעיר סאלי לסחור בה ובשעות הערב חזרו לעירם הקרובה אשר רק נהר הנקרא ״בו רגרג״ מפריד ביניהם.

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה-רבי אליעזר די אבילה-חסד ואמת

רבאט (סקירה כללית)רבאט העיר

רבאט פירושה ״מנזר מבוצר״. היום היא בירת מרוקו והעיר השניה בגדלה במדינה, 367,620 תושבים (1973). רבאט שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בורגרג. באגד — הערים הכולל את פלא שמעברו הצפוני של הנהר 671,700 תושבים.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחוף. בה ״המדינה״ — העיר המוסלמית, ״המלאח״ (1׳ להלן), בה מצודה (מאה 17) ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה־20, משהיתה רבאט לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר־העתיקה רבעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסיה גדלה מ־25,000 נפש ב־1912 ל־156,000 ב־ 1952. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות־עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טכסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. ברבאט אוניברסיטה (נוסדה ב־1957, בה 20,100 תלמידים 1975/6), ומוזיאון ארכיאולוגי.

            אם למסֹרת

ז. כאמור למעלה המילה "די" אבילה בספרדית פירושה"בן". המילה אבילה מורה שהם מיוחסים למשפחות הגולים מאותה עיר. יש כותבים אותם בה״א"דה״ ויש עדיין משפחות במרוקו שכותבים מילה זו בספרדית כמו "דה יפלח" וכו׳ והשאר תרגמו אותה לערבית אבן דנאן, בן טולילה, בן ג׳ו ועוד ועוד. והמון העם השתבש להם השם הספרדי וקוראים אותם "דאבילא"

היסטוריה

ראשיתה של רבאט ביישוב סלא, שהוקם כנראה בידי פניקים, בתקופה הרומנית נקרא סלא קולוניא. את רבאט עצמה יסד ב־1150 בערך, הח׳ליף עבד אל מומן, מייסד שושלת המוחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל מנצור(1199-1184) הפכה בשם רבאט אל־פתח, ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי־ים, עד שהחל מעמדה מתערער במשך המאה ה־15 בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה־17 התיישבו ברבאט ובסלא פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי־ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב־1657 השתלטו על רבאט סופית השלטאנים משושלת העלאווים, והעיר החלה מתפתחת בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט נהיתה לבירת מרוקו רק ב־1912, עם הכיבוש הצרפתי, הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם. במלחמת העולם (סוף 1942) נתפשה רבאט בידי צבא ארה״ב בעת נחיתתו. מאז 1956 רבאט היא בירת מרוקו העצמאית.

יהודים התיישבו ברבאט באמצע המאה ה־16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה־2. תקופה ארוכה היה האיזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה־8, לאחר התאסלמות האוכלוסיה המקומית, קמה ברבאט כת שנטתה ליהדות, היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד (ע״ע) מזכיר את יהודי סלא בספר ״הקבלה״ במחצית השניה של המאה ה־12. במאות ה־13 וה־14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. סוחרי ג׳נובה, ששלטו אז בסחר העיר, לא ראו בעין יפה את בואם של מגורשי ספרד. לאחר 1550 פרחה הקהילה ונודעו בה סוחרים. גם יהודים מהולנד נתיישבו ברבאט. ב־1630 ניהל משה סנטיאגו את המו״מ עם צרפת בדבר שביתת־הנשק, ואת השיחות על הסכם השלום עם ארצות השפלה ב־1683 ניהלו יצחק ויוסף בואנו דהמסקיטא. עד אמצע המאה ה־19 פעלו מספר יהודים בקונסולים של מעצמות אירופה, ביניהם הקונסול ההולנדי גדעון מנדס (1699).

אם למסירת

הקונסולים ברבאט

ח. בין השנים (1790-1785) שימש חיים בן לחסן סגן קונסול של בריטני׳ה בטיטוואן, והיה שותפו

במסחר של החכם רבי ׳׳שלמה די אבילה״ חתנו של רבינו ודודו, אשר גם הוא היה מראשי הקהילה בטיטואן וברבאט וקרוב למלכות, והיה עשיר גדול וניהל עסקים עם סוחרים בלונדון (ראה רומאנילי 48, מזרח שמש עד מבואו 220 ו229).

 הרה״ג רבי רפאל עטיה זצ״ל רבה של רבאט בשנות (1910-1946) כתב בספר זכרונותיו (כת״י אצלי) שבראשית שנות ה־18 נשלח מטאנזה לרבאט סי׳ יוסף בן עטר בנו של סי׳ משה בן עטר לשמש כקונסול איטליה, סי׳ יוסף התחתן ברבאט ונולדו לו שלשה בנים סי׳ משה, סי׳ רפאל והשלישי החה׳׳ש רבי אברהם בן עטר קבור בטאנזא, במות סי׳ יוסף התמנה בנו תחתיו ה״ה סיניור רפאל בן עטר הידוע כבעל צדקה גדול עכ׳׳ד.

בסוף ימי סיניור רפאל התמנה לקונסול גם של אלמניי״א־גרמניה הולנד וצרפת באופן שהיה שמו הולך וגדול בין הגויים על ישרותו אצילותו הוד והדר לפניו דובר טוב לעמו וכל אשר היה עושה ה׳ מצליח בידו, נלב״ע בראשית שנות ה־19 (כ״ז שמעתי מפי זקני רבאט ומפי מור אבי ז"ל אשר זוכר אותו עין בעין, והיה מאוד מתלהב כאשר היה מספר עליו). אחריו התמנה במקומו בנו הקונסול המפורסם סיניור יעקב בן עטר, ואחרי זמן מועט בראשית ממשלת צרפת במרוקו כאשר בטלה כל המינויים האלו, ממשלת אמריקה מינתה אותו לקונסול ארה״ב בעיר הבירה רבאט עד פטירתו בשנות השלשים למינייננו. עיין אודותיו בשו״ת שושנים לדוד ח״א סי׳ סט׳׳ל שם רבי יקותיאל ברדוגו מזכיר אותו שהיה בתור קונסול דר במדינה עם הגוים והיה משכיר להם בתים ובזה אינם אוסרים ליהודים את העירובי חצרות וכו׳ עיי״ש, (הבאתי כל זה מאחר ומשפחה זו היתה רוח החיה והודה ותפארתה של כל קהילת רבאט).

רבי יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית ברבאט. ידוע שרצה לבטל את יום ט׳ באב, רישומה של גזירה זר נשארה עד ימינו אנו, למרות האבלות הכבדה שהיתה שורה בימי בין המצרים. בעיצומו של יום ת״ב בבוקר היתה ״ברחוב״ אוירה של יום פורים, מכירת ממתקים ומשחקים. העניים הסתובבו בבתי כנסת בזמן קריאת הקינות כדי לקבל צדקה בתור ״מתנות לאביונים״ והילדים קבלו ״דמי פורים״ מהוריהם. [כנראה

שדברים אלו חכמי הדור לא בטלו כתקוה ליום המיוחל לביאת משיח צדקנו בב״א]. יהודי רבאט נמנו

על מייסדי הקהילות היהודיות בגיברלטר (1705), מוגאדור (1767), ליסבון (1773) והאיים האזוריים (1820). לאחר 1759 נטמעה קהילת סלא בקהילת רבאט, שהיו בה אז כ־6,000 איש.

רבאט העיר-רבי אליעזר די אבילה.חסד ואמת

הסבל הארוךרבאט העיר

באותה התקופה היהודים סבלו מהשפלות שונות. הם חויבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה רבאט ומראקש נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי, וחויבו לחלוץ את נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים. היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטן והאיסורים האלו נשארו בתוקף עד שנת 1858. ובמראכש נשארו איסורים האלו עד בא הצרפתים למרוקו בשנה 1907 ובעיירות הקטנות נמשך עד שנות השלשים.

ב־1790 מילט המושל המקומי את יהודי סלא רבאט ברדיפות השלטאן מולאי יזיד, תמורת סכום עצום של 600,000 מתקלי זהב. ב־1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסיה היהודית במגפה. ב־1807 נכפתה לראשונה הישיבה במלאח (=״מקום מלאח״ – כינוי לגטו במרוקו). רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית. ב־1830 התיישבו במלאח גם יהודים מתלמסאן, ואולם, כוותיקי המלאה נידלדלו גם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד השולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט כמו ביה״ד הרבני בנשיאותם של הרבנים המלאך רפאל אנקאוה הגאון רבי יוסף בן עטר והגאון רבי יקותיאל חיים ברדוגו(בוטל בידי הממשל ב-1965 ). ב־1947 היו 13,350 יהודים ברבאט ו־3,150 בסלא. ב־1970 ישבו ברבאט 4,000 יהודים ובסלא אף לא יהודי אחד. רוב יהודי רבאט היגרו לצרפת, ארה״ב וקנדה, ויהודי סלא היגרו ברובם לישראל. כל בתי הספר ברבאט נסגרו,.

אם למסרת

מלאח

ט. השם מלאח מקורו מהמילה מלח, כי היהודים גרו בסוף העיר בחלק האחרון והמרוחק ממרכז ישוב האוכלוסיה המוסלמית, ושם המלך היה עורף ראשים למי שממיר את הוראותיו ״מולח״ אותם שלא יסריחו ותולה אותם למען יראו וייראו. ברבאט עד שנת 1807 גרו היהודים ליד נמל העיר רבאט ליד האוכלוסיה העשירה והאצילה המוסלמית סוחרי העיר רבאט. שכונה זו נקראת היום ״דרב אלחות״ ליד בית המכס בנמל העיר הישן ושם היה גר רבינו המחבר, אך בשנת 1807 (תקס״ט) החליט המלך מולאי סלימאן(1792-1822) להעביר היהודים לרובע מיוחד שהיה בסוף העיר כדי להבדילם מהיהודים והוא "המלאח״ שגרים בו עד היום, מקורה בהלשנה שהלשינו הערבים על היהודים, וטענו בפני המלך כי מצאו בפתח אחד המסגדים יין שרף (האסור על המוסלמים), המלך מצא עילה אחרת להחלטתו בטענו בפני היהודים כי כל רצונו הוא שיגורו במקום נבדל ומוקף חומה להבטחת חייהם ורכושם. אך יהודי רבאט שהיו סוחרים ועשירים ראו בזה העלבה ופגיעה בכבודם להעבירם לקצה האחרון של העיר הנקרא "אוקסה" שבו היתה מזבלה גדולה של העיר ומקום בו מעבדים עורות וריחות רעות היו נודפות באותו מקום, אך בהתערבות אישית של המלך בלשון רכה ושכנועים ״אולצו״ למעשה לעבור ״למלאח״ שבו שוכנים בו עוד אחדים מהיהודים עד היום.

למעשה הרבה סירבו לעבור ועזבו את רבאט ובראשם הראב״ד של אז הרה״ג רבי יוסף אלמליח בעל המחבר שו״ת תוקפו של יוסף״. ראה שם בחלק ב׳ סימן ק׳ חותם פ״ה "ארבאט״ שנת ויהי בישורו״ן שנת תקס״ח ובסימן ק״ד בפסק שאחריו חותם פה ״ג׳יבלטאר" שנת מהר״ה חוש״ה שנת תקס״ט עיי׳׳ש היא אותה שנה שגורשו ממקום מושבם הראשון אשר היתה אמורה להיות תוך שלשה חדשים מיום קבלת צו המלך. הרב רמז את זה בסימן השנה מהר״ה חוש׳׳ה ועיין היטב בשו״ת שופריה דיעקב (ברדוגס חו׳׳מ סימן ט״ו בדין חזקות הפונדקים אשר היו בחזקת היהודים המגורשים מהמדינה למלאח של רבאט. [ראה גם באורך בספר ״ויהי בעת המלאח״ ובאוצר המכתבים א׳ לרבי יוסף משאש] עיי״ש.

הגנה לעניי רבאט

כאן ראוי להזכיר ממה ששמעתי מזקני העיר את אופן חלוקת וצורת הקמת הביניינים בעת העברת היהודים לשטחי המלאח החדש. החלוקה נעשתה תחת פיקוחם והדרכתם של חכמי העיר בהתחשבות בעניי העיר אשר היו מחוסרי כל.

כידוע, שהמלאח מיקומו בשכונת ׳האוקסה׳ לאורך כיוון קצה הצפוני של העיר, צד השמאלי של הכניסה נוטה לאורך נהר הבו־ רגרג, ״סוער מרוחות״ הים האטלנטי. אורכו הימני לצד חומת העיר המזרחית. על כן רבני העיר קבעו שכל עשירי העם יבנו את בתיהם רק לכיוון המערבי כדי"שבתיהם יהיו למחסה בתי העניים״ אשר ישכנו סמוך לחומה המזרחית הבינוניים ישכנו במרכז, חלקם בצד מזרח מערב וחלקם בצד מערב מזרח, והאמצע ישמש מקום מסחר לצורכי תושבי השכונה, כמו שמתוכנן עד היום. ״אשריכם ישראל״.

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת-רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

עריפת ראשים ברבאטרבאט העיר

 דיברנו על עריפת ראשים בפתח המלאח, ומליחת ראשי מורדים בחוקי המלך ובמלחמותיו. בשנת 1872 קרה מקרה מדאיב ״לחכמי ולשוחטי העיר רבאט״. באותה שנה הצליח הסולטן מוחמד ה־4 לדכא שבט בני מוסא אשר מרדו בו, ארבעים ושמונה מהם נתפשו ונידונו למוות, לפי פקודתו נשלחו ממראכש לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים להשלח לפאס, שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם, וזה השפלה גדולה ועונש מחפיר לגויים המורדים שיהודים המושפלים בעיניהם (ח״ו) הם שיערפו את ראשיהם, אך מכיון שזה היה ביום שבת קודש החכמים סירבו בכל תוקף לבצע צו המלך מפני קדושת השבת, למרות איומיו של המושל, זה פקד על חייליו להיכנס לבתי הסרבנים החוצה, הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם. הנושא הגיע לאגודת אחים בלונדון ותגובתם פורסמה בדיווחים השנתיים וזה עשה רעש בכל עולם היהודי [ראה דיווחים ותזכירים בספר מזרח שמש עד מבואו עמי 268 והלאה].

מתוך הספר " ממזרח שמש עד מבואו "- אליעזר בשן

מליחת ראשים ערופים של מורדים בשבת

בשנות ה-70 הראשונות של המאה ה-19 הוכרחו יהודים למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. מה הרקע למעשה? הסולטאן מוחמד ה-18 סבל ממרידות של שבטי ברברים, וכדי לאלצם לקבל מרותו היה עורך מסעות עונשין עם צבאו. בין השבטים האלה היו בני שבט מוסא ששכנו דרומית למראכש. ב-1872 הצליח לדכאם, וארבעים ושמונה מהם שנתפשו נידונו למוות. לפי פקודת הסולטאן נשלחו באוקטובר אותה שנה לרבאט כדי לערוף ראשיהם שיוקעו במשך שלשה ימים בשערי העיר, ולאחר מכן אמורים היו להישלח לפאס. שוחטים יהודים נדרשו למלוח את ראשיהם ולתלותם בשבת. הם סירבו, למרות איומיו של מושל רבאט. זה פקד על חייליו להיכנס לבתי היהודים ולגרור את הסרבנים החוצה. הוכו במגלבים עד שנכנעו וביצעו את המלאכה, וראשי המורדים הוקעו לעיני העם.

הדבר הגיע לידיעתה של כי״ח, ונשיאה א. כרמיה פנה ב-27 בפברואר 1873 לשגרירי צרפת, בריטניה ואיטליה במארוקו בבקשה שיפנו לסולטאן בנדון. טיסו  Tissotשגריר צרפת, ג׳והן דרומונד האי John Drummond Hay שגריר בריטניה, ענו ב- 13 במרס והאיטלקי סקובאסו Scovasso ב-21 באפריל, והבטיחו שיטפלו בנדון בהגיעם לפגישה אצל הסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראות לנהוג בצדק כלפי היהודים. הראשון כותב רק על התנכלות ביהודי רבאט ומכנאס, ואילו השני התייחס לעובדה שיהודים ברבאט נאלצו באוקטובר האחרון למלוח ראשיהם הערופים של מורדים ביום השבת. הם משוכנעים שהסולטאן אינו מודע למקרה, ואין ידו במעל רק במאי 1873 הגיע הנושא לידיעת ״אגודת אחים״ בלונדון, כלומר כשבעה חודשים לאחר המעשה. תגובתה פורסמה בדיווח השנתי שלה, ובה נאמר כי בישיבת המועצה הוחלט שבהתחשב בנוכחותו של ג׳והן דרומונד האי בלונדון, יפנו אליו כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן ויבקשו שהאשמים יתנו את הדין, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

ב-19 במאי כתב א. בניש סגן נשיא ״אגודת אחים״ לדרומונד האי שהשוחטים היהודים ברבאט, שהם אנשים לויאלים, הוכרחו ע״י הממשל המקומי למלוח את ראשי המורדים בשבת. הדבר מנוגד לפקודה המלכותית שנתן הסולטאן למונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864. הכותב משוכנע שהדבר נעשה ללא ידיעתו של הסולטאן. הוא מבקש אפוא שבתור נציגה של בריטניה במארוקו יפעיל השפעתו על הסולטאן כדי שמעשה כזה לא יישנה.

בינתיים חזר דרומונד האי לטנג׳יר, ותשובתו נכתבה משם ב-30 במאי. הוא ציין שכבר במרס (צ״ל בפברואר) קיבל מכתב דומה מכרמיה נשיא כי״ח, ובביקורו אצל הסולטאן יחד עם מר טיסו, הביאו את הנושא לתשומת לבו של הסולטאן. התערבותם נשאה פרי, והוראות חמורות ניתנו ע״י הסולטאן למניעת מעשים כאלה21. וכאן אנו באים להשלים את המידע והטיפול של הגורמים השונים בפרשה, שטרם פורסם. המידע מרבאט הגיע לפריס לפני הגעתו ללונדון. כאמור, כבר ב-27 בפברואר 1873 פנה כרמיה לדרומונד האי וביקשו להתערב אצל הסולטאן בקשר לשני נושאים:

א.         באוגוסט 1872 אולצו יהודים במכנאס ע״י המושל לעבוד בשבתות ובחגים. (על אירוע זה אין דיווח בפירסום של ״אגודת אחים״).

ב.         כפייתם של שוחטים יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. וכל זאת למרות הוראת הסולטאן האוסרת להטיל על יהודים מלאכות בזויות, וזו הפרת הפקודה. בנושא האחרון היתה התכתבות בין דרומונד האי לשר החוץ הבריטי והסולטאן עד ה- 24 באפריל 1873, בזמן ש״אגודת אחים״ בלונדון עוד לא היתה מודעת לנושא, או שעדיין לא טיפלה בו. מכתבו הנ״ל של כרמיה הועבר ע״י דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הלורד גרנויל ב 13 במרס 1873, יחד עם העתק תשובתו של דרומונד האי לכרמיה. על מה שאירע במכנאס אין לדרומונד האי כל מידע, ועל האירוע ברבאט קרא לאחר שובו לטנג׳יר ב״גיברלטר כרוניקל״. בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול שלו ברבאט וביקשו לאמת את הידיעה, ולהודיעו תוצאות הבדיקה. זה אמנם אישר את נכונות המידע, אבל היות והוזיר לעניני חוץ נעדר, חשב דרומונד האי לנכון להמתין עד שיגיע לחצר הסולטאן, ובריאיון פרטי עמו יזכיר את ההתנהגות השלילית של הממשל המקומי. כמו כן יזכיר לו כי אמנם מליחת ראשי המורדים ע״י יהודים הוא נוהג קדום, אבל זו הפעם הראשונה ששמע כי על יהודים לבצע מלאכה מגעילה זו בשבת שלהם. (תעודה מס׳ 1) עד כאן מספרו של אליעזר בשן, ממזרח שמש עד מבואו.  

תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט

תיאור המלאחרבאט העיר

כדי לסיים בכי טוב נושא עגום זה אודות המלאח סאלי ושכנו רבאט, ראיתי להביא דברי חן מאחד גדול מאוד בתורה הגאון רבי רפאל אלכרייף מגדולי ראשי הישיבות הספרדיים בא״י המתאר את ״המלאח" בראיית חכם איש תורה ביום היפרדו ממרוקו וכה דבריו הקדושים:

לפני שעזבתי את מרוקו סיירתי ברצון ההשגחה העליונה בעיירה סאלי והסתובבתי בסימטאות ה״מלאח״. כאן על מפתנו של כל בית עמדתי מהורהר קימעא וראיתי בעיני־רוחי את חיי הקדושה והטהרה של משפחות ישראל במשך יותר מארבע מאות שנים. את גדולי התורה הנושאים את ספריהם והולכים לבתי מדרש. את האימהות הצנועות, נשות החיל, שאפו ובישלו וגידלו משפחות גדולות במסירות עילאית למען קיומו הנצחי של עם ישראל. במקומם יושבים היום משפחות ערביות. ואכן אין זכר לשום דבר יהודי, מלבד כמה גומות במזוזות דלתות ישראל, מעין עדות אילמת לקשר בין ישראל לקונו. אבל אני מצאתי לי שפה גם עם האבנים האילמות שהעבירו לי מקצת מן התקוות הרבות, וגם מקצת מן האנחות שלוו את ההיסטוריה של הקהילת יהודי סאלי. (דבריו מובאים בחוברת נהר זע׳׳ה). י. יה: ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א׳־ב׳(מפתח בערכו), תשכ׳׳ה: 1972.

רבאט בתקופת רבינו המחבר

מקוצר היריעה לא נרחיב עוד את הדבור על קורותיה של רבאט סאלי ונסתפק רק בתקופה הדרושה לנו לצורך הסקירה, היינו המחצית האחרונה של המאה ה־ 17 והמחצית הראשונה של המאה ה־18. מרבית התקופה הנסקרת חופפת את תקופת שלטונו של מולאי איסמעיל ותקופת חייו של רבי חיים בן עטר ואחיינו רבי אליעזר די אבילה ונכדיו.

הודות למיקומה הגיאוגרפי במרכז הארץ ועל חוף הים, היתה סאלי מאז ומתמיד מרכז רוחני, תרבותי וכלכלי. ערכה של סאלי כמרכז מסחרי עלה בתקופה הנדונה לאחר שמולאי איסמעיל פיתח קשרי מסחר עם ארצות אירופה ואפריקה ולאחר שהצליח לחסל כמעט לחלוטין את שליטתם של שודדי הים בדרכי הסחר הבינארצי ולהשליט סדר ובטחון בדרכי הים, ערי החוף משכו אליהן סוחרים מאירופה, נוצרים ויהודים.

המסחר — תפס אז מקום חשוב ביותר בכלכלת המדינה. כל ערי החוף — סאלי, טטואן, סאפי ואגדיר, פרחו מבחינה כלכלית כתוצאה מהפיתוח המהיר והמואץ של המסחר. הסוחרים היהודים תרמו רבות לפתוח המסחר המקומי ולקשרי הסחר עם ארצות חוץ. ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה״. הקהילה היהודית בסאלי התפתחה ומשכה אליה יהודים רבים, כך שבראשית המאה ה־18 בה אנו עוסקים הגיע מספר היהודים ברבאט־סאלי לקרוב ל6000 משפחות, המונות כ־36,000 נפש, מהן ישבו ברבאט כ־7,000 והשאר בסאלי. היהודים היוו רוב רובה של אוכלוסית העיר ותפסו את החלק הגדול ממנה. כמובן שלא היתה שכונה מיוחדת ליהודים. הם גרו בכל העיר בקרב התושבים. רווחה חומרית היתה קיימת בכל ערי החוף ונהנו ממנה רק חלק מהתושבים היהודים. הם עסקו ביצוא ויבוא, בבנקאות ובסחר בנשק. קשריהם המסחריים אפשרו להם להכיר מקרוב את כל עמי אירופה ואת בעיות מדינותיהם. חלק מהם למדו שפות ארופיות. הם נקראו משום כך למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ממדרגה ראשונה. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות הבורגרג. ייצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלעדי. יחד עם כמה נוצרים, התעצמו תושבי ערי החוף אט אט מבחינה כלכלית וצברו הון עתק, בנגוד לתושבי שאר ערי השדה אשר כלכלתן נפגעה בימי הרעב. נוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה —אצולת ההון — שלא היה לה שום דבר משותף עם התושבים הותיקים. לאנשים שהשתייכו על החברה המודרנית החדשה היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל, ותמורת שוחד היו פוטרים אותם מתשלומי מסים. יחד עם חברות זרות נוצריות עסקו בהברחת כספים לארצות אירופה, על מנת להשתמט מתשלומי מסים. עי״כ נתקפחה פרנסתם של מאות אנשים. עסקאות מסוג זה הכניסו לבעליהן רווחים גדולים ואפשרו להם להעניק מתנות שמנות למושל העיר כ״דמי לא יחרץ״ וכדי שיעצום עיניו.

אשר למלך, שהיה תמיד זקוק לכסף, גם הוא זכה בנתח ראוי לשמו, אך זה לא הספיק. תאוות הבצע הטבועה בו לא ידעה שובעה וגבול, וללא רחם סחט את לשד עצמותיהם של בני הקהלה היהודית, והטיל עליהם מסים כבדים. אנשי המעמד החדש פטרו את עצמם מנשיאה בעול המסים, והנטל הכבד העיק על האוכלוסיה הותיקה שלא היה לה חלק ונחלה בעסקים המפוקפקים ונהנתה מהפריחה הכלכלית רק במידה זעומה. כך נוצר פער בין מעמד חדש זה לבין האוכלוסיה הותיקה של תושבי ערי החוף של רבאט וסאלי במיוחד.

תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט -חסד ואמת

מסי המלך ברבאט־סאלירבאט העיר

בין האנשים שהשתייכו למעמד החדש ובין המשפחות הותיקות לא היה הרבה מן המשותף, האחרונות היו אמונות על עקרונות מוסריים ורוחניים שאפיינו את הקהילה מימים ימימה. מצבם הכלכלי התדרדר. קשה היה להם לשאת בהתחייבויות שנבעו מאי־השוויון בחלוקת נטל המסים שהטיל עליהם השלטון, בשעה שאנשי המעמד החדש [העשירים החדשים] הופכים לקבוצה טפילית הצוברת הון תועפות ומתנכרים לאחיהם הכורעים תחת המשא הכבד של מסי המלך. הד חזק למאבק הבין מעמדי אנו מוצאים באחת התקנות מאותה תקופה שבשל הענין שבה נביא קטעים ממנה כלשונה ״טופס תקנה פ״ח על ענין המס״ ( פ"ח).

״בהיותנו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד וכד… וראינו עוון גדול בינותינו, שעל דבר המם מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באלי הארץ גויים אלימים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל ועברו תורות וחלפו חוק ולא ידעו ולא יבינו כי טחו מראות עיניהם שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסים על חבריהם… וכמה בני אדם, חלושי כוח וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה״.

התקנה מסתיימת בחרמות ונדרים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום״ וכו'.

באיזו מידה עזרה התקנה אין לדעת, אך ידוע שרבני התקופה שנמנו על החברה הותיקה לא חסכו שבט לשונם מאלה שהוציאו את עצמם מן הכלל, וגם אנשי המעמד החדש לא טמנו ידם בצלחת. בעיקר של סאלי ומכנאס, ועל הנשיאה בעול המסים שהוטלה על שכמם של אנשי האוכלוסיה הותיקה בפרט, אנו מוצאים בדרשותיו והטפותיו בדברי אביו של רבנו ר' שמואל די אבילה ובתלונותיו שהגיש לפני חכמי פאס על דבר סכומי המסים הגדולים שהוטלו עליו.

הערת המחבר : יב. ראה ספרו"כתר תורה״ אשר בו הוא פוסק שאין לתלמידי חכמים לפרוע מס ופטורים מהתורה״״ וראה עוד בעיניין זה אודותיו בפסק ארוך מרבי יעקב אבן צור אשר הובא בשו״ת משפט וצדקה ביעקב ח״א רס״א.

ראשוני משפחת אבילה ברבאט

מראשונה חכמי המשפחה ברבאט־סאלי ידוע לנו על רבי יצחק די אבילה אשר חתום בפסק דין משנת התע״ז ובנו ר' משה ר׳ משה הוא אביו של רבי שמואל די אבילה הראשון אביו של רבינו, מחבר הספרים ״כתר תורה״ ״אוזן שמואל״ (דרשות) ומעיל שמואל אשר עדיין הוא בכת״י כפי שיסופר לקמן.

והוא הוליד את רבינו המאור הגדול נר המערב, רבי אליעזר די אבילה אשר ארץ האירה מכבודו. כאן יש לציין ולהעיר שיש להבדיל בין השמות רבי שמואל הא׳ שהוא אביו של רבינו שהיה עד שנות התפ״ח לבין נכדו של רבינו רבי שמואל ב׳ ע״ש סבו הראשון והוא המחבר ספרי ״עז והדר״ על הש״ס, ולא כמו שכתב הרב מלכי רבנן בערך השמות שם, נראה שחל שיבוש עיין שם] כ״כ כאמור יש לשים לב בין שמו של רבינו הגדול רבי אליעזר לבין רבי אליעזר שלמד בישיבת נכד רבינו הנקרא רבי שמואל. ראה אודותיו לקמן .

אם מסורת :

יג. אבל לפי דברי מהר׳׳י טולדאנו »ר המערב עמי 148( היו שניהם ר׳ יצחק הראשון ור׳ משה מחכמי מכנס ורק ר׳ שמואל בנו של ר׳ משה אביו של רבנו הלך לעיר סאלי לרגלי המחלוקת אשר היתה לו עם ראשי הקהילה במכנס, שהיו רוצים לחייבו לפרוע עימהם מסים למרות היותו ת״ח, יען הוא היה סוחר עשיר, ומפני זה כתב את ספרו ״כתר תורה" אשר בו הוכיח שתלמידי חכמים אף על פי שהם עשירים פטורים מפירעון מסים . כך גם נראה מתשובת היעב׳׳ץ ח״א רס״א לחכמי מכנס בעניין פטור רבי שמואל ממס באומרו: שהרי סוף סוף ארצם הרה וילדה וגידלה שעשועיה מן העליה, ואיך ח״ו יהפכו לו סורי הגפן נכריה ? וגמירי שאין תינוק בורח ומתרחק מחיק אמו עד שרואה שהיא מרחקתו, וכו׳ וכו׳ עיי׳׳ש מה גם שבקטנותו למד אצל ר׳ יוסף בן בהתית ממכנס כפי שיבואר לקמן. ידוע עוד חכם ממשפחת די אבילה מו״צ בעיר צפרו מו״ה ר׳ מאיר די אבילה בר רבי יוסף, חתום בפסק דין כבר משנת התס״ט במשפט וצדקה ביעקב ח״א מ״א עם חכמי צפרו הקדמונים. חיבר ספר ״קבוץ גלויות" ועוד פסקי דין עדיין בכת׳׳י.

הר״ד עובדיה בספרו קהלת ספרו ג׳ עמי 206 מזכירו כתלמידו של גור אריה יהודה בן עטר מפאס.

תולדות רבי אליעזר די אבילה וחכמי רבאט-חסד אמת

אבותיו ורבותיורבאט העיר

ימי ילדותו עברו עליו בעיר רבאט, בחברת חכמי העיר ושועיה ובפרט הושפע מבית אבותיו הקדושים מצד אמו משפחת רבי חיים בן עטר הזקן ובנו רבי משה שהוא אבי אמו, ובמיוחד מדודו הקדוש אור החיים אשר תמיד עקב אחריו וצפה שהילד יהיה לגדול מאוד בתורה כמו שיסופר באם למסרת כב.

ר' משה די אבילה ה־א

יד. הוליד עוד שני בנים כה״ר יצחק (ב) וכה״ר יעקב , שניהם נמנו עם חכמי ורשומי העיר סאלי. ר׳ יצחק (ב) הוליד ר׳ יהודה ר׳ משה, והרה״ג רבי יוסף מחבר הספר"ויבא יוסף״ עה׳׳ת. ערך וההדיר אותו משנת תשנ״ב החה״ש ראש ח״ק של טיטואן רבי יצחק גרשון זצ״ל. יש להזכיר שלרבי משה בן עטר בנו של רבי שם טוב אחיו של רבי חיים הזקן, היה בית כנסת על שמו במכנס. ומוזכר שהמשורר רבי דוד חסין טיפל בשיקום הביהכנ״ס ותמורת זה קיבל 250 אונקיות מרבי עובד אבן צור (ראה כ״י 40 באוסף קלגס נזלד נ׳׳ז, וכ״ז מובא גם בספר תחלה לדוד בהוצאת אורות יהדות המערב עיין עליו לקם! באם למסרת יזז).

רבינו מילדותו היה שקדן בלימודו ולמד בחריצות רבה, ירש מאבותיו את שקדנותם, חריפותם וענוותנותם. אבל שיטתו המקורית וחריפותו המיוחדת מעידה שיותר ממה שלמד מאחרים למד הוא מעצמו.

בעודו צעיר לימים בשנת התפ״ט בהיותו בן חמש עשרה שנה השיא אותו אביו קטנה בת ת״ח מעיר סאלי ה״ה רבי אליהו הלוי אבן שושן.

אשת רבינו היתה יתומה בת יחידה לאמה מרת דונה, ונזקף לזכותה שטר חוב אשר היה על שם בעלה, וגם היה חצר שרבינו בהיותו נער היה סרסור ויכל כבר להיות בעל אחריות ולשאת ולתת במשא ומתן בדיני ממונות וכו'.

תורתו למד מאבותיו, את שיטת לימוד התורה בעיון ופלפול שאב רבינו מאביו הגאון המפולפל רבי שמואל. רבינו מזכירו בחידושיו: ואדוני אביו ז״ל כתב טעמא דאהדריה לקרעיה לאחוריה וכר (ראה לקמן פרק כח עמוד רפו). רבי שמואל אביו למד בצעירותו אצל כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כפי שהוא מספר בהקדמת ספרו ״אזן שמואל״ שמות בא לו בחלום לזרזו להוציא את ספרו לאור, באומרו:

בחלום חזיון לילה וכו' והנה איש עומד לנגדי, מורי ורבי החכם השלם, החסיד העניו, הרב המובהק, המרביץ תורה ברבים כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כי מנעורי גדלני כאב, ייואותי ציוה בעת ההיא, בצו לשון זירוז מיד ולדורות וכו'.

הערת המחבר : ראה אודותיו בספר ״מלכי רבנן" למהר״י בן נאים זצ״ל. וראה דרשת הרב המשבי״ר על רבו זה בספרו כנף רננים שנלב״ע בי״ג בניסן תע׳׳א.

מכאן ראיה גם שאבותיו היו במכנס והוא גדל ולמד במכנס עד היותו בן שבע עשרה שהתחתן בבת בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן ואז עבר לגור בעיר סאלי והמשיך לנהל מסחרו הגדול אשר במכנס ובזה מובנת היטב דברי ריבות וסיכסוכים בינו לבין חכמי קהילת מכנס, ומובנת תשובת היעב״ץ לחכמי העיר כמו שאמרנו לעיל.

בשנות התס״ה — התס״ז שנתיים וחצי נתאכסן בבית אביו במכנס הצדיק רבי חיים אבן עטר הזקן לרגל השותפות במסחרו הגדול של אחיו הנגיד רבי שם טוב בן עטר יחישב רבי שמואל בין ברכיו ללמוד תורה בעיון וסברא ובהתמדה גדולה, כמו שמספר בהקדמת ספרו אוזן שמואל:

ונתאכסן בבית אדוני אבי, ושם תהילות לאל יתברך שימשתי אותו שתי שנים ומחצה ״ביום ובלילה״, בעבודת גדול, שימושה יותר מלימודה. והשפיע עליו [על רבי חיים הזקן] מרוח קדשו כשיצק מים על ידי שני גדולי הדור כמוהר״ר אלישע אשכנזי זצוק״ל לה״ה וכמוהר״ר חייא דיין זצוק״ל לה״ה, הני טנרי תקיפי דארעא דישראל. ולא זזתי, ולא משתי מאהלו של אדוני מורי הנזכר, עד שפנה הלך לביתו ולנחלתג״עיי״ש.

באותה הזדמנות גם אביו של רבינו זכה להתחתן עם בת בנו רבי משה בן עטר אביו של אור החיים הקדוש, וכך הוא מספר בהקדמתו:

ובהגיעני, קוני, לזמן טו״ב שנה, ויעף אלי אחד המיוחד מן השרפים אפילו היה בסוף העולם, הסיטו הקב״ה אשר ״זכיתי להתחתן בו״ ולקחתי בת בנו לאשה, הלא הוא הרב המופלג וכר אדוני מורי ורבי כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930