רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה


רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה

גם האור החיים בהקדמת ספרו ״חפץ ה׳״ אומר על סבו:%d7%a0%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9c-%d7%a2%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%95

ושבח לאל שם קנה לו תלמיד הגון אשר למדו חכמה, וזכה בו בזה ובבא, ה״ה ידיד נפשי אחי וראש החכם השלם, שארי, הרב המחבר ספר אזן שמואל וספר כתר תורה.

משפחת אור החיים הקדוש . רבי שם טוב הוא הסבא של מרת פאדוניה אשתו הראשונה של אור החיים הקדוש. והוא אביו של ר׳ משה בן עטר [להבדילו מר׳ משה בן עטר בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן סבו של רבינו] חמיו של אור החיים הקדוש אשר שימש כ׳׳שר״ בשנות תפ״א (1721) בזמן מולאי איסמעיל, ובשנת תפ״ד (1724) כאשר היה רבינו בגיל 10 שנים, דודו הנ׳׳ל החזיר את נשמתו לבוראו, ומאז והלאה כאשר אור החיים הקדוש רכש את כל עושרו, התעוררו נגדו, חביריו ומשפחתו, עם בעלי זכויות לסוגיהם ואנשי הממשל והמלוכה, עד אשר זעק במר נפשו "זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל כוחי והוני מאז פטירת אדוני חמי, איש חיל, הגביר ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים. ומה השקוני? אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי בני קרובי ומיודעי, ״אם יהיו הימים דיו ונמתחו גוילים כשמי מרומים וקני סופר כל עצי רתמים אין די לכתוב קצת צרותי״

(מתוך הקדמה לספרו חפץ ה׳ אשר נדפס בשנת תצ״ב(1732),

נראה שאותו הלשון מובא תוך הקינה ״נלאה להליל על שברינו״ שאומרים בערבית ת״ב). ובהקדמתו לספרו אור החיים אומר: קויתי לשלום והנה מלחמה… וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר ונתקיים בי, כי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת… וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסף והמקנה. על כן הוא מצא לו מקלט בבית אביו בסאלי, סמוך על שולחנו, ושם המשיך ללמוד ולעסוק בתורה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. עד שנת תצ״ג אשר עזב את סאלי ונסע לפאס שם מצא כר נרחב ללמד ולהפיץ תורה כאות נפשו בישיבת חברו הרשב״א ר׳ שמואל בן אלבז. ראה אודותיו בספר מלכי רבנן.

רבי שמואל זכה והוציא לאור בעודו בחייו שני ספרים חשובים: ״כתר תורה״ המוכיח בו מפי ראשונים ואחרונים שת״ח פטורים ממס אפילו אם הם עשירים, וחיבר עוד ספר ״אוזן שמואל״ ובו דרשות שדרש ברבים, אבל ספרו השלישי ״מעיל שמואל״ לא יצא לאור ונשאר בכת״י בני משפחתו נראה לקמןא״ם לחסרת מג].

זריחת שמשו של רבינו

כאמור בדור שלפני רבינו קהילת יהודי רבאט היתה קהילה קטנה יחסית, אשר רובם אנשים אמידים וגרו בה רק סוחרים וקמעונאים שהיו באים מהעיר סאלי, למעשה היתה עיר מבצר של העיר סאלי, וכך גם חותם בפסקיו רבינו בספרו באר מים חיים:

החותם פה ארבט יע״א מגרש מבצר מתא סאלי יע״א.

הוא היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה. בה למדו הרבה תלמידים אשר שמעו את לקחו יום יום כפי שמתאר חתנו רבי שלמה די אבילה:

שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.

רבי אליעזר בהיותו ״בין יחיד לאביו ולאמו״ כפי שיבואר לקמן היה מאוד שמור, כ״מצה שמורה״(ראה הטעם בעמוד הבא). כפי שמתארים זאת חתנו ר׳ שלמה וחברו בביה״ד מהר״ח טולדאנו בהקדמותם לספרי רבינו וזה לשונו:

עודנו באבו מחוסר זמן גם בן ואח אין לו וכו'.

ומקטנותו גדל על ברכי אביו אשר לימדו תורה בעיון עמוק וסברא כפי שקיבל ממוריו הנזכרים נ״ע.

חסד ואמת – רבי אליעזר די אבילה זלה"ה מחכמי העיר רבאט

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

אך רבינו מרוב פיקחותו היה מעמיק מאוד מקשה ומתרץ ומפלפל וכבר מגיל שבע עשרה התחיל להתכתב עם גדולי הדור ולהעלות את חידושיו על הכתב כמו שכתב החיד״א בהקדמה לספריו בין שבע עשרה שנה ופיר״ש כל מידי דקשה וכו'.

ובספרו שם הגדולים אומר:

שמרוב חריפותו של הרב היה כותב ומוחק עד שלא ניכר גדולתו העמוקה מתוך ספריו עיי״ש.

אם למסורת : ראה היעב״ץ משפט וצדקה ביעקב פסק שאלה מרבינו כשהיה צעיר לימים אשר מופנת לרבי יעקב טולדאנו , וזה לשונו: ידיד  נפשי החכם כמה״ר אליעזר דאבילה נר״ו, אחדש״ו באתי להשיב למאי דשאילנא מקמיה ע״י כהה׳׳ר יעקב אביטבול. על ראובן שנשא אשה ונפטר בתוך שנתו מה יהיה משפט חלוקתם יורשי האיש עם האישה?.״ [וראה עוד שם פסק י״ז],

קריאת שם לרבינו

כ. ראשי תיבות רב אד״א אליעזר די אבילה, לשון מושאל משמם של האמוראים רב אדא בר אהבה ורב אדא בר מתנה, שם המרמז שהיה אוהב את הבריות ובפרט את תלמידיו ורמז שהיה נותן ותומך ביד רחבה בהם כפי שיבואר לקמן. כ״כ נקרא רב אד״א או ר׳ אליעזר הגדול כך מתארו המו״ל עוז והדר בהקדמתו לספר שהוא גם אחד מזרע רב וזה לשונו: כמוהר׳׳ר שלמה ז״ל חתן המלך, נר המערבי, תנא דידן, אביר הרועים נ״י פ״ה ע״ה, ונקרא שמו בישראל ״רבי אליעזר הגדול ומנו רב אד׳׳א ז׳׳ל״. וזה כדי להבדילו מנכדו בן בנה של בתו הרבנית דונה הנקרא על שמו ר׳ אליעזר. וזה לשון ר׳ יוסף די אבילה ב״ר משה בהקדמתו לספר מגן גבורים ח״ב על מסכת כתובות וקידושין: ואלה שמותם בשמות אשר קרא להם אביהם הזק׳׳ן, אשר שם האחד כמוהר״ר משה נר׳׳ו, ושם אחיו אדוני דודי… וכו' כמוהר״ר שמואל נר״ו ועמו בחברתו בבית מדרשו שם נמצא אתו אשר ע׳׳י השני זה דודי שמו כשם רבו החכם השלם והכולל פלפלא חריפא כמה׳׳ר אליעזר נר״ו(עליו ודבר לקמן במערכת אודות בתו ונכדיו ובאם למסרת נזג).

ימי עיבורה של אמו הצדקת

רבי אליעזר הגדול שגורה אגדה בפי זקני חכמי רבאט, שכאשר התעברה אמו הצדקת של רבינו, נגלה אליה בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס המכונה רבי אליעזר הגדול ואמר לה, דעי! שאני ר׳ אליעזר בן הורקנוס ונגזר על נשמתי לרדת שוב לעולם הזה להמשיך להאיר אור התורה בקרב חכמי הדור ולכל עולם התורה, ובכן הנך הרה וילדת בן אשר בו תהיה ניצוץ נשמתי והוא יאיר עיניהם של ישראל בתורתו, על כן הנני מבקש שתקראהו על שמי ולהתנהג אתו בזהירות ובקדושה רבה.

ויגעו בו אביו

באותו עיניין זקני חכמי עירנו רבאט מספרים, שפעם ר׳ אליעזר בהיותו רך מאוד בשנים התווכח עם חכמי הישיבה תלמידי מור אביו ר׳ שמואל והתעקש להסביר את הסוגיא שבה עסקו לפי סברתו ופירושו, אביו בשומעו שהוא עומד על דעתו בצורה עיקשת בפני חכמים גדולים גער בו חזק עד שרבי אליעזר בכה. באותו לילה נגלה לאביו בחלום רבי אליעזר בן הורקנוס, ואמר לו הרי אתה יודע שבנך זה הוא ניצוץ נשמתי ובעל הארה גדולה רוחנית בדור הזה, על כן אבקש להיזהר לא לפגוע בו ולא להרגיזו, אמנם אתה זכית בו, אך אם תמשיך להרגיזו אני אקח לך אותו. תיזהר!.

כידוע רבי אליעזר בן הורקנוס היה מגדולי התנאים בתקופה שלאחר החורבן, נחשב בדעותיו לנוטה אחרי בית שמאי. רבו רבי יוחנן בן זכאי הפליג בשבחו עד שאמר עליו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע הוא את כולם". כך היה גם נחשב רבינו בעיני חכמי דורו דור דעה.

רבי אליעזר די אבילה היה ידוע בפי כל הפוסקים גם בכינוי רב אד״א או בפי חכמי עירו רבאט רבי אליעזר הגדול נולד ברבאט־סאלי בערב פסח של שנת תע״ד (1714) ונימול ביום אחרון של חול המועד פסח.

על כן מכנהו חתנו הזזה״ש רבי שלמה די אבילה בהקדמתו לספריו:

קדש קדשים ״מצה שמורה״ יומם ולילה עוסק בתורה ע״ש.

לזה זוכים, בעת שישראל נזהרים ממשהו חמץ בפסח, ואוכלים ״מצה שמורה״ היתה להם ישועה בדבר גדול, ואין אני יכול לגלותו לטובת הדור (דברי הרב מדרש פנחס אות ל״א) על כן מובן מדוע זכתה אמו ואביו בבן קדוש כזה, ומדוע זכו בו כל אותו הדור.

לכן למעשה מזל יום גרם לו להיות קדוש ושמור כמו ״המצה השמורה״ שהיו מכינים בערב פסח שבו הוא נולד, ואז חל יום מילתו בחול המועד פסח. על זה אביו הגאון אמר דרשה בפלפול עמוק כדרכם בקודש של גדולי ישראל בפני גאוני ארץ דייני וחכמי רבאט וסאלי, ובפרט בפני גאוני המשפחה, הסבא קדישא רבי חיים בן עטר הזקן שהיה עדיין חי, ובפני דודו אחי אמו של רבנו אור החיים הקדוש. כל הדרוש העלהו על ספרו אוזן שמואל דרשה י״ג מחול המועד פסח שנת דע״ת לפ״ק ובאמצע הדרוש הוא אומר:

נשובה אל הקדום ״למצוה שאנו עוסקים בה״ לאמר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אשר ציונו הבורא להסיר ערלת בשרינו.

ועוד בסוף הדרוש מוסיף ואומר:

״היום שקיוינוהו״ שכולם יעלו לרצון,

נפטר ברבאט בבוקרו של יום שבת קודש ג׳ אדר א׳ שנת התקכ״א (1761) ״בימי העמידה״ כלשון חתנו בהקדמה, היו ימיו ארבעים ושבע שנים כפטירת דודו האור החיים הקדוש.

תאריך הולדת ובינו

שנת תע״ד כך צריך להיות ולא כמו שכתב הרה״ג מלכי רבנן זצוק׳׳ל שרבינו נולד בשנת תע״א שהרי הוא זצ״ל מודה שרבינו היו ימיו מ״ז שנה, אך לפי חשבונו יצא שהיו ימיו חמשים שנה שהרי בטוח שהוא נלב״ע בשנת תקכ׳׳א! אלא כמו שאמרתי וכן הוא מדברי החיד׳׳א בשם הגדולים וכן משמע כדאוכיח לקמן בסעיף הבא כב, ומהאגדה המסופרת לקמן שהיתה בינו לבין דודו האור החיים הקדוש עיי׳׳ש. גזירה מפי אור החיים

כב. שמעתי מפי זקני חכמי רבאט. שאחד מביקוריו של אור החיים הקדוש אצל אחותו שהיא אמו של רבינו אשר היה קשור אליה מאוד, היה אור החיים עוקב אחרי אחיינו הקטן ומשתעשע אתו בדברי תורה ונהנה מאוד מחוכמתו המופלאה ומפיקחותו הנדירה, האו׳׳ח השמיע לו חידוש עצום עמוק ומפולפל, מייד רבינו שהיה עדיין ילד בגיל רך מאוד סתר לו את החידוש והפיל לו את הבנין כלאחר יד, ובגלל שדיבר אתו בתקיפות כאדם בוגר, האו״ח פלט מפיו קללה הנאמרת בתור ״חיבה״ לאדם צעיר העושה מעשה בגרות, ״א־ימסי סגיר״ דהיינו שילך מהעולם הזה צעיר, אמו שמעה דיבור קשה זה יוצא מפי אחיה הצדיק מייד גערה בו ובקשה שיברך אותו, האור החיים התנצל מאוד ואמר לה שזה נפלט לו מפיו מרוב שמחה ששמע אחיינו איך הוא מפרק הרי הרים כלאחר יד. מייד בירך אותו לבטל הגזירה. אך כדי להרגיע את לבה של אחותו הוסיף ואמר: ״יהי רצון שכל מה שיגזרו עלי יהיה גם עליו ויזכה ויגדל כמוני״ אבל אור החיים ע״ה לא ידע שכבר בגיל מ״ז ימלא בשלימות את שליחותו בעולם הזה ויחזיר את נשמתו ליוצרה, ואכן כשגגה היוצאת מלפני השליט, דיבורו הקדוש של האוה״ח נקלט בשמים והנה נגזר מייד שגם רבינו הקדוש נפטר בגיל מ״ז באותו גיל של דודו האור החיים הקדוש. (ראה בזה לקמן באם למסרת עב) אגדה זו מזכירה לנו הקפידה שהיתה לרבי אליעזר על רבן גמליאל אבי אשתו אמא שלום שבגינה נפטר [ראה בבא מציעא נ״ט ע״ב],

רבי אליעזר די אבילה זלה"ה-רבאט וחכמיה-חסד ואמת

גדול המעיינים והפוסקים בבני דורו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

הוא היה גדול המעיינים והמפלפלים בבני דורו עד שגדולי המעיינים התלמודיים במרוקו החשיבוהו למהרש״א של בני המערב כי כל ימיו נתן נפשו על התורה ולא איבד אפילו רגע אחד להיות פנוי ובטל מלעסוק בתורה, למרות היותו עשיר גדול, עמד בניסיון הקשה הזה, מסר את כל עושרו לניהולם של בני משפחתו והוא ישב רכון על הספר יומם ולילה, מתענג עונג רוחני עם תלמידיו בישיבה ומקטנותו באו לו נסיונות הרבה ונתגבר עליהם. רבינו נחשב בזמנו מגדולי פוסקי הדור וכל דבר הקשה מסובך שלא ניתן היה לפשרה היו מריצים לו ממרחקים כדי למצוא מענה הוגן ומוסבר על פי כללי התלמוד והפסיקה ההלכתית. הוא ייסד ישיבה ברבאט וכל ימיו שימש בה כראש ישיבה לתלמידי חכמים מעמיקים מכל הסביבה שלו, הוא גם פרנסם הלבישם ותמך בהם כדי שיוכלו לשבת ללמוד בנחת ובשלווה וגם כדי לקלוט העמקות של רבם ולכווין ״לאמיתה של תורה״.

מהרש״א של מרוקו

כג. סיפרו לי זקני חכמי מראכש, שכאשר היו מתקשים באיזה דיבור קשה היו אומרים: ״זיבו אל־מהרש״א דיאלנא אונשופו אש תא איקול״ תביאו(ספרו של) המהרש״א שלנו נראה מה הוא אומר. וכך גם העיד בהקדמתו חברו לביה׳׳ד הרב חיים טולדאנו שראה בבית מדרשו של רבנו: כשהיה יורד לעומק חדרי העיון לא ירדו תלמידיו לסוף דעתו, עיי״ש. מעיד הרב חיד״א ששמע מפי תלמידי רבינו מהפלגת עיונו בעומק וחורפא וקלות הפלא ופלא, ולרוב עיונו היה כותב ואח״כ חוזר ומוחק וכיוצא, ולכן אינו ניכר מהספר גדולתו עיי׳׳ש.

רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (בכתיב ארכאי: איידלש או אידלש; בראשי תיבותמהרש"א (מורנו הרב רבי שמואל איידלס); ה'שט"ו 1555 –ה'שצ"ב 1631 אוסטרואה), רב ומפרש התלמוד, מגדולי האחרונים. צאצא למשפחת קלונימוס, שייחוסה מגיע עד דוד המלך.

 

תורתו תורת אמת

בקשר להתמדת רבינו ועיונו ופלפולו האמיתי, ראיתי להביא לכאן מאמר הקשור לרבינו אשר פורסם בעיתון הצופה בט״ז בכסליו תשס׳׳ה, תחת הכותרת:

המהרש״א התגלה לשני הצדיקים בהפרש של 200 שנה במשפחתו של הרב נסים רביבו זצ״ל, שכיהן כאב״ד צרפת ונחשב לאחד מגדולי החכמים בדורנו, לא מוצאים מנוח, מאז ביקר אותם הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב שלמה עמאר וסיפר את סיפורו של רבי אליעזר די אבילה, שנפטר לפני 243 שנה. ההתרגשות כה גדולה כי במשפחתו של הרב רביבו מאמינים שהוא שורש נשמתו של אותו רבי אליעזר די אבילה. אחד החוטים המקשרים ביניהם הוא הגילוי כי המהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כ־200 שנה.

ביום השלושים לפטירתו של הרב רביבו זצ״ל נערכה אזכרה בישיבת ״יחוה דעת״ בירושלים. הרב הראשי לישראל הראשון לציון, הרב שלמה עמאר, סיפר באותו מעמד על נער בן 12 שהיה חריף וברוך כשרונות ושמו רבי אליעזר די אבילה. אותו רבי אליעזר היה בן אחותו של רבי חיים בן עטר זצ״ל, בעל "אור החיים" הקדוש. הנער, סיפר הרב עמאר, התקשה בהבנת המהרש״א על תוספות באחת ממסכתות הש״ס, ומשלא הצליח לפענח את דברי המהרש״א, החל לבכות. דלת בית המדרש נפתחה, הוסיף לספר הראשון לציון, ונכנס זקן הדור פנים, לבוש בג׳לאביה, מלבוש שהיה מקובל באותם ימים בין יהודי מרוקו. הזקן שאל את רבי אליעזר, מדוע הוא בוכה? רבי אליעזר סבר כי הזקן העומד מולו, מן הסתם אינו מצוי בסוגיות הגמרא, ובוודאי לא בדברי התוספות, וכל שכן לא בדברי המהרש״א, ולכן ניסה להתחמק מלענות לו.

לאחר הפצרות רבות, רבי אליעזר ענה לו כי הוא מתקשה בהבנת דברי המהרש״א. הזקן הסביר לו את דברי התוספות בצורה כזו, שדברי המהרש״א היו ברורים ביותר, ולא נשאר יותר ספק בהבנתם. רבי אליעזר רצה להודות לזקן, אולם הישיש נעלם ״כאילו בלעה אותו האדמה״. באותו לילה, המשיך הרב הראשי את סיפורו, נגלה הזקן לרבי אליעזר בחלום ואמר לו כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את התוספות, כהערכה ליגיעה הרבה שהוא משקיע בלימוד התורה בצורה מעמיקה ביותר. הרב עמאר אמר למשתתפי האזכרה כי הביא את הסיפור הזה, על מנת להדגיש את החריפות הרבה של חכמי מרוקו בדורות הקודמים, ועל כך ש״הרב נסים רביבו זצ״ל המשיך את החריפות הזו, בלימוד המעמיק שהיה לומד, ובחריפות הרבה שאפיינה אותו״.

הראשון לציון העיד כי הסיפור שסיפר לא מופיע בכתובים, אולם הוא עבר מדור לדור בין חכמי מרוקו. אגב, אותו רבי אליעזר די אבילה נפטר בשנת תקכ״א, לפני 243 שנה, בגיל 47, ואילו המהרש״א נפטר לפני כ־370 שנה. באותו זמן משפחתו של הרב רביבו לא הרגישה שייכות כלשהי לאותו רב קדוש, עד שכעבור שבוע שמעו סיפור מופלא לא פחות מהרב דוד לוק, ששימש כמורהו של הרב רביבו בתלמוד תורה ״אמ־הבנים״ במרוקו. הרב גילה כי את הסיפור סיפר לו המנוח לפני כ־40 שנה והשביע אותו שלא לגלותו לאיש. אגב, הרב לוק לא נכח באזכרת ה״שלושים״ ולא שמע את הסיפור על רבי אליעזר די־אבילה ולפי עדותו גם לא שמע מעולם את הסיפור הזה קודם לכן.

רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה – הגאון הרב נסים רביבו

הגאון הרב נסים רביבורבאט העיר 2

הרב לוק סיפר כי כאשר הרב נסים היה בן 16 הוא למד בישיבת סנדרלנד באנגליה. ראש הישיבה ביקש ממנו להעביר שיעור כללי לתלמידי הישיבה. הרב נסים שקד על הכנת החומר, בצורה יסודית ומעמיקה, אבל תוך כדי הכנת השיעור, התקשה רבי נסים בהבנת דברי מהרש״א על הסוגיא שאותה הכין, ומשלא הצליח לפענח את דבריו, החל לבכות.

לפתע, סיפר, נפתחה הדלת ונכנס זקן נשוא פנים לבית המדרש ושאלו לפשר בכיו. רבי נסים ענה, שהוא צריך להכין שיעור כללי, ולא מצליח להבין את דברי המהרש״א על הסוגיא. אותו זקן הציע ללמוד ביחד את הדברים, ואכן לאחר מספר דקות של לימוד, דברי המהרש״א הובנו לאשורם, והאירו את הסוגייה באור חדש. רבי נסים רצה להודות לזקן, אך הוא נעלם, וכל החיפושים אחריו בבית המדרש, לא הועילו למוצאו. באותו לילה הזקן הופיע בחלומו של רבי נסים, ולשאלתו מי הוא ומדוע נעלם, ענה כי הוא המהרש״א, ונשלח משמיים להסביר לו את דבריו על הסוגייה שהכין. הרב לוק אמר כי כל השנים לא רצה להפר את הבטחתו למנוח ולכן נמנע מלספר את הסיפור במשך 40 שנה, ורק עתה, לאחר פטירתו, ראה את עצמו משוחרר מהבטחה זו. בני המשפחה נותרו המומים. הדמיון המפתיע בין שני הסיפורים ששמעו בהפרש של שבוע לא נתן להם מנוח, ואחד האחים אף בדק ומצא קשר מפתיע ומדהים בין שני הרבנים שזכו להתגלות המהרש״א בהפרש של 200 שנה.

אליעזר די אבילה גמטריא – נסים רביבו שמו של אליעזר די אבילה בגימטרייא הוא 380 ואילו שמו של נסים רביבו בגימטרייא הוא גם כן380 … בנוסף מצאה המשפחה דמיון רב בין שני האישים: גם הרב נסים ורב רבי אליעזר די־אבילה נחנו בכשרונות נדירים של חריפות וגאונות שניכרה בהם מגיל קטן: שניהם היו מתמידים גדולים, ולפעמים למדו ימים רצופים ללא שינה; שניהם כתבו ספרים רבים, ולא זכו להדפיסם בימי חייהם; עפ״י החיד״א ב״שם הגדולים״, רבי אליעזר די אבילה, מפאת חריפותו, היה כותב ומוחק וחוזר וכותב, ועל פי עדויות רבות, כך נהג גם רבי נסים ושניהם נפטרו בגיל צעיר, יחסית. בני המשפחה מיהרו לעדכן את הרב עמאר בפרטי הגילויים החדשים וביקשו לשמוע ממנו האם רק במקרה סיפר להם את הסיפור על רבי אליעזר די אבילה. מקורבי הרב הראשי אישרו לנו כי אכן הרב השמיע את הסיפור במקרה, ולא ידע דבר על הסיפור השני.

למרות זאת, בני משפחת רביבו משוכנעים שלא יד המקרה הייתה פה. ״אנחנו מאמינים בהשגחה העליונה, ואין מקריות בעולם. אנחנו, כמשפחה דתית, מאמינים שמהשמיים כיוונו אותם לספר את הסיפור הזה ביום שלושים לזכרו של אחינו המנוח", אמרו בני משפחת רביבו לראשון לציון. מסקנתם מהצירוף המופלא של שני הסיפורים ומהדמיון הרב בין שני הרבנים היא אחת: "הרב נסים רביבו הוא, קרוב לוודאי, שורש נשמתו של רבי אליעזר די אבילה, והמהרש״א התגלה לשניהם בהפרש של כמאתיים שנה" עד כאן הדברים שהובאו בעיתון.

הכל עשה רבינו כדי להגיע "לאמיתה של תורה״, ונראה לי שרבינו רמז את זה באחד מדרשותיו בספר לקמן (בפרק עשרים) בעניין מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, הביא מדרש ילקוט שמעוני, ואחרי משא ומתן בו העלה מאותו מדרש שמעצם הדרשה שבה ר׳ אליעזר בן הורקנוס התחיל את דרשתו הראשונה ונמצא לכתחילה שהוא חולק על חכמים ״לפני ששמע את סברתם״ ממנה מוכח שבכל המחלוקות עם חכמים היו מלכתחילה לשם שמים ולא התכוון לחלוק עימהם, עיי״ש. דחיית יצר הרע בגיל הרך

כד. שמעתי מחכמי זקני עירנו רבאט, שכאשר רבינו היה בעודו ילד קטן כבן שבע בערך, דודו האור החיים בא מנסיעה לבקר את אחותו שהיא אמו של רבינו, שאל את אחותו איפא אליעזר, אמרה לו הנה הוא בחצר כאשר הדלת היתה סגורה עליו ונשמעים רעשים של הספסלים והשולחן אשר בפנים. האור החיים הסתכל פנימה מבעד החור שבו מכניסים המפתח, והנה רואה שאליעזר עולה על השולחן וקופץ על הכיסאות ועושה מעשה של ילדים קטנים דבר שאינו מתאים לאישיותו למרות שהיה קטן, האור החיים המתין לו עד שגמר, כאשר יצא מן החדר ובא לנשק ידי דודו כנהוג, שאל אותו מה קרה אליעזר תמיד כאשר אני בא לבקרך אני רואה אותך רכון על הספר ועכשיו אני רואה בך התנהגות מוזרה, מה קרה? ענה לו בבושה, דוד אל דאגה אני אף פעם לא עשיתי את זה, רק בימים אלו ילדי השכונה צוחקים עלי על שאני תמיד מתחבר רק לזקנים ואיני משחק איתם ומתחבר איתם. אך זה כבר כמה ימים שיצר הרע מתגרה בי ולא נותן לי מנוחה ומשכנע אותי לנסות כי טוב לצאת לחוץ לשחק, ואם לא עכשיו אמתי? על כן היום החלטתי פעם אחת אני אעשה את רצונו כדי שיעזוב אותי לנפשי שאוכל להיכנס לביהמ״ד ללמוד בשקט. רבנו אור החיים שמח מאוד שזו היתה כוונתו, טפח לו על כתפו ובירך אותו להיות גדול בתורה כאבותיו הקדושים.

תומך ומלביש

כה. כך מעיד הרב חיד״א בהקדמתו מאשר שמע מתלמידי אור החיים: באדין מתכנשין אתכנשו חבריא בי מותבא רבה, ישיבה שיש בה ״סמיכה״ גם מקום ללון ״בעומקה של הלכה, ויהי עליהם לראש וצניף מלוכה…

שם נקבצו אצלו המו״ן בעלי תריסין  חריפי  דפומבדית….

כו. כך גם מעיד הרב חיד״א בהקדמתו: בן שבע עשרה שנ״ה ופיר׳׳ש כל מידי דקש״ה, שהקנו לו מן השמים, חכמה מפוארה בכלי הקודש מפואר. והרב חיד״א כאן רומז בדבריו תרתי מלבד היותו צעיר בגיל י״ז שנה גם ״שנה" דהיינו למד, ופיר״ש מלשון פרישות והתקדשות מכל תחבולותיו של יצר הרע הקשה, והקדיש את עצמו רק לתורה ולעבודת השם יתברך. וכך היה גם אביו בגיל טו״ב שנה כאשר היה לומד אצל רבי חיים בן עטר הזקן היה מצוהו לדרוש ברבים ולכתוב על ספר חוקה כל דרשותיו [עיין בהקדמה לספרו אוזן שמואל שהבאנו לעיל].

תולדות רבי אליעזר די אבילה בן אחותו של אור החיים הקדוש וחכמי רבאט

שיטה מיוחדת בלימודו

פעילותו הספרותית היתה ענפה ביותר, הוא כתב בעיקר פרשנות בתלמוד בדרך ״העיון והפלפול״ ובכלל זה פרשנות ספרות האגדה והמדרשים הסתומים חידש בהם חידושים עצומים, בעומק עיונו וברוחב שכלו היה צולל לתוך הסוגיות ומעלה מהם פנינים יקרות. אף כתב דרשות שדרש בפני חכמי דורו כתב ספרים בהלכה ושאלות ותשובות אשר הריצו אליו חכמי דורו ספרים אלה מצטיינים בלמדנות מופלגת ובעומק ״העיון והפלפול של חכמי מרוקו״ תחילת כתיבת פירושיו לתלמוד היתה כבר בימי עלומיו כאביו רבי שמואל. והוא כבר אז ניחן בפקחות עצומה וחכמה עילאית מופלאה מילדותו. כל אוצרותיו הרוחניים נדפסו כחמישים שנה אחרי פטירתו.

פסקים על פי סוגיות הש"ם

רבי אליעזר ראה בלימוד התלמוד מטרה כשלעצמה, שדרכו מפתחים דרך לימוד אמתי על ידי הפלפול והעמקות שבו, ובאותו דרך לימוד כתב רבינו את פסקיו והשתמש בסוגיות הש״ס לצורך מקורות הגיוניים וסברתיים בפשט ההלכה, והוכיח לחכמי הפסק מכח עיונו בו, ולא היה מוכן לוותר על זכות זו היוצאת מכח שיטת עיונו ופילפולו, על כן הרבה פסקים אשר שלח לבתי דין אחרים בהם חלק על פסקיהם, מרוב העמקות בפסקיו הם נלאו לעיין בדבריו ולהבין לאן רבינו חותר, ואיך מסברא ופלפול בדברי התלמוד והראשונים דוחה את דבריהם. על זה היו משהים אצלם הפסק להרבה זמן, עד שהרב היה מבין וחושב שהם מזלזלים בדבריו, (ראה לקמן ״ובינו עם חכמי מראכש) וכך הוא פונה לחכמי מראכש:

כתבתם שקושיותי חלושות אחר שפתחתי לכם פתח ליישב קצת דברי הש״ך, ולא כך היא המידה, אלא היה לכם לבא בתשובות ושאלות, ולא באמרתי ונעשה רצוני שתכתבו, לא פירכא חזינא ולא תיובתא חזינא, כי מי יחוש ומי ישמע לכם לדבר הזה, ואין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבא ויעיד, ואם לא הייתם מפרשים דברים, הייתי אומר, אפשר דטעות אית לכו, אבל ״גליתם דעתיכם שלא נטפלתם כלל להבין דברי, והשויתי בעיניכם כתלמיד בור שכותב דברים מבלי הבנה״ שאני מפרש דההיא דסי״ג מיירי בהמטלטלין — אוי לאזנים שכך שומעות.

על כן רבינו היה משתדל בפסקיו להימנע מלהיכנס פנימה לפלפל בסוגיות הש״ס כאוות נפשו עמוק עמוק מי ימצאנו כדרכו בקודש אף על פי כן לא חדרו לתוך עיונו ופלפולו הפשוטים לדבריו, אשר בזה נמנעו מלהשיב לו:

על כן הוא אומר באחדים מתשובותיו לחכמי אגדיר:

ואם באתי לבאר פרטי שאלה זו על בורייה בש״ם ופוסקים יהיו דברי ״כחזון סתום״ לכן הסכימה דעתי להשיב עליה בקיצור נמרץ. (עיי! באר מים חיים עמי לה).

ועוד שם בפסק אחר בעמוד צד, אומר: אף על פי שלדעתי גם בזה קיצרתי, שמן הראוי היה לפלפל בש״ס ופוסקים כפי מה שחנני ה׳, אבל ראיתי שיהיה פסקי זה ״חמדה גנוזה״ לכן גם בזה קיצרתי.

וכ״כ שם בעמוד פ״ב, אומר לבעלי הפסק: ועוד טעיתם בדין אחר, כמו שאפרש לקמן וכו' ומפני שלא יהיה פסק זה ״כחמור נושא ספרים״ אבאר לכם ישוב פסקי הלכות אלו בקיצור מבלי שום פלפול וכו'.

ועוד ממשיך ואומר שם בעמוד פד: וקושייתי קושיא, אלא שלא נתתם לבכם להבין מה שכתוב….

מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא

רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:

מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).

וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.

על זה הוא אומר:

״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).

 

אם למסורת: כז. באר מים חיים דף פ״ד עמודה א׳(דפוס ראשו!) גם נמצא אצלי כת״י ארוך מרבינו החולק על פוסקים אשר רצו לקיים שטר אם נאמנים לומר שנעשה על תנאי, ואחרי חתימת רבינו בסוף הפסק: העיר הערה חבירו מבית הדין של סאלי רבי חיים טולדאנו לטובת החולקים עליו ואומר: יפה דנו ויפה דחו בזה הדוחים דברי הפוסק נר״ו..״ ובלא פירושם "פשט״ דבריהם מוכיח כן, ודבריהם ברורים, אלא דלפום ״חורפיה דהפוסק״ נר״ו, נזרקה טעות מפיו והוצרך לידחק בדמיונות רחוקים, וה׳ ישפוט שלם בין דייני ישראל ויהיו ״נוחים״ זה לזה בהלכה אכי״ר הצעיר ע״ה חיים טולדנו ס״ט.

מובן מכאן שפוסקי הדור התקשו לרדת לסוף דעתו ובחרו בפסק הלכה פשוט יותר וברור רק על פי חכמי ההלכה ולא על פי חכמי התלמוד המעמיקים. [וכמו שנבאר עוד לקמן] רוב הדיינים הפוסקים חכמי המערב התרגלו בשיטת משא ומתן ההלכתי על פי פסקי הדורות דור דור ודורשיו, וכך גם כותב הרב"ליצחק ריח״ אבן דנן, הלכות וכללים ט״ו: אין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן, אבל מסברת עצמו לא.

ועוד יותר מזה אומר הרב מצור דב״ש בנו של צוף דב״ש יליד רבאט אשר עלה עם אביו לירושלים בהיותו צעיר. נעל כ! הוא אוחז בשיטת בני ספרד שבא״י] ואנחנו לא הורגלנו בדרך הזאת ולא למדונו רבותינו דרכי הפסק וההוראה באופן כזה, ואין אנחנו רק מלקטי שבולים בשדה תבונות חכמתם והם שהתירו לנו ולא אנחנו. עד כאן דבריו, שם האו״ח סי׳ י״א. אך כל פסק הדורש עיון עמוק כדי להגיע אליבא דהלכתא היו פוסקים כרבינו, הא לך דברי המלאך רפאל אנקאווא מגדולי פוסקי חכמי המערב בספרו קרני ראם (סימן ר״ו דף ר״ג עמוד ב׳>: מצאתי להרב המופלא מור זקני המלאך רפאל ביבאס של יוסף אלמליח) וזה לשונו: עיין בשו״ת להרב אד״א זלה״ה דף מ״ו ע״ב, שהעלה דבלא הוחזק צריך בפניו דווקא וכו'. ובוודאי כוותיה דרב אד״א נקטינן דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון. עיי״ש.

חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-

מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:

מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).

וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.

על זה הוא אומר:

״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).

כך גם רואים בדברי רבינו בבאר מים חיים צז ע״ב דוחה סברת מהריק״ש לומר שאפשר להוציא ממון מספק ספיקא בד״ה:

והשתא ניחא נמי דתמיה על מהריק״ש דגברא רבא כוותיה… הרי נסתלקה תמיהתי על מהריק״ש, אם אלו הדברים יצאו מפי קדוש, ומה שיש לבאר עוד יישוב ספקי הרב בש״ע, בכל הנך דוכתי דשייכי בהאי דינא אליבא דמהריק״ש, עיין לקמן במה שפירשתי אני.

האך אמנם ״אין נושאין פנים בתורה לרב״ שלבי מהסם בפירוש זה, דאיכא למידק עליה סובא, וא׳ לציון הוא בעיקר דין זה, דסבירא להו דסמכינן ״אספק ספיקא לאפוקי ממונא״ שאיני מסכים בו, ואף על פי שרבים וגדולים נמשכו אחר סברא זו, הלא המה: מהריב״ל ומהרש״ך והב״ש והג״ת ומהריק״ש על פי דרך זה שכתבתי, מכל מקום ״לבי לא כן ידמה״ וידעתי שבפרט זה יש בו מקום פלפול עצום בהרבה סוגיות בש״ס ובדברי הפוסקים, ויצטרך נגר ובר נגר למפריקנהו, אך מפני שאין הפנאי מסכים מפני ביטול בית המדרש, אמרתי אשנה פרק זה בדרך קצרה ואשיב על דבריהם ממקור שבאו….

[שם בדף י׳ עמודה ד׳. הביא דברי הפוסק אשר הקשה והשאיר את קושייתו בצ״ע. ר״ת: בצריך עיש

הרב עונה לו שם:

אני אומר שצ״ע לצ״ע שלו עיי״ש.

ולפני שרבינו מקשה, קודם כל מבאר הדק היטב כוונת המפרש שעליו רוצה להקשות, ואחרי שהוא מקשה עליו נדחק גם ליישב את דבריו, ראה לקמן בספר זה בפרק ל״ג, ג, אחרי שמביא את דברי הפרי חדש ומבארו, הוא אומר:

אך קשה על דבריו בין לתירוץ הראשון, בין לתירוץ השני. דלתירוץ הראשון קשה כמה קושיות חדא וכו' וכן'.

ואחרי שמנה כמה קושיות מנסה הרב לתרץ בשפה של כבוד לחכמי ישראל קודמיו, אומר שם (בסעיף ד):

וכי היכי דלא נשוייה להרב [פרי חדש] חס וחלילה טועה בדבר משנה ״מצטרכינן למשכוני״ וכר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

כוונת רבינו לומר:

וכדי שלא נעשה את הרב פרי חדש בעל ספר מים חיים כטועה ח״ו בדברים מפורשים שכתובים שם בגמרא, על כן צריכים אנו ״למשכן ולשעבד עצמנו״ לתרץ דבריו על מה שאמר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

רבינו היה מושיע ומגן ומתרץ דברי הראשונים: לפי כללי ההלכה, כך משמע בתשובותיו, למי שמעיז לחלוק על הראשונים הוא אומר:

מכל מקום מי יוכל להכריע בין ההרים גדולים מכל שכן ח״ו לדבר נגדם!

וקשה לי הרבה להאמין שיצאו הדברים מפיו, ראם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם וכר, ואם באנו לסמוך על סברות לבנו לחלוק על דברי הראשונים ח״ו שנשתכחה תורה מישראל ונעשית לס״ס רבוא תורות ח״ו, אלא שאין לנו אלא להעמיד דברי הראשונים לשהיה לבם פתוח כפתחו של אולם, שכך חובתנו, וכך יפה לנו.

״ואע״פ שבמקום שהרב בש״ע והרב בהג״ה חולקים קי״ל כש״ע, מ״מ כשהרב בהג״ה מביא דבריו בסתם יש לנו לסמוך עליו זה יעיד שהוא ז״ל סבור שדינו מוסכם ושוה ושלם בינו לבין הרב בש״ע״ וכו'.

פירושיו למסכתות הנלמדות בישיבות

ר' אליעזר היה מרעיש הארץ בתורה, דבריו שקולים בפלס, דייקן גדול ויורד לשורש הדברים, מקשה על כל אות ואות כמחרוזת של פנינים ופושטן כאגרת ומעמידן על בוריין. ובפרט בדיבורי הש״ס הקשים ומפרשיו. לזה כתב חידושים עמוקים על הרבה מסכתות הש״ס ובפרט המסכתות הנלמדות בישיבות שדרכן על הרוב לומדים את המשא ומתן התלמודי. בהם הרב חודר לעומק פשט הגמרא בעיון עמוק ובחכמה רבה, ולא פוסח על שום דבור קשה של רש״י או של רבותינו בעלי התוספות, בזה הורה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו קו יחודי ודרך לימוד מעמיק להוציא לאור כוונת חכמי התלמוד לאמיתה של תורה. כך גם מעיד החיד״א בהקדמתו לספרי רבינו:

שם נקבצו אצלו המרץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי ״עיני העדה״.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב מעידין בגודלו, ידרכוץ קסת גבורים ״מעידין מן המכירין.

 

רבינו עם חכמי מראכש

בפסקיו הראה את כוחו וגבורתו ועוצם חוכמתו לוחם מלחמתה של תורה עם חכמי ופוסקי דורו, ובמיוחד נגד חכמי מראכש הנחשבים לגדולי המעיינים במשא ומתן התלמודי אשר מקרנם לא יחת (ראה לקמן ״חכמת א״י ובבל״ בפרק ט״ו עמ׳ קפ״ט).

במלחמת תורתו איתם הוא אומר להם:

באמת אתמהה שגיבובי דברים קא חזינא הכא, והרי זה כמי שטענו בחטים והודה לו בשעורים, ומפני שכת״ר אוהבי כו'…

אני אומר שכת״ר אינם קונים את הנייר ולא את הדיו, אבל בחינם הוא בא להם, ועל זה כתבו מה שמצאו בפתיחת קולמוסים.

והייתי רוצה שיהיה הויכוח בינינו ״בסוגיות הש״ס והפוסקים״ ונקבל שכר שנינו על הכתב והמכתב, אבל בדברים הללו אין בהם כי אם ביטול הזמן,

וסוף דבר את ״והב בסופה״.

ובפסק אחר שם בעמוד קט הוא אומר:

ואיני יודע היאך עושים עצמם כאילו ח״ו אינם רואים, והימה עיניהם פתוחות.

דמה עינין ההוא דהסמ״ע להא דהכא, וזה מבואר בפסקי הראשונים!

אבל כמדומה לי, שתלמידים בורים ישבו לפניהם, והם גרמו, וכבר הזהירה תורה שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו.

ובהמשך אותו הפסק, הוא מוכיח את בעלי הפסק על שחזרו על טעותם פעמיים:

ואני אומר, אי לאו דמסתפינא דקפדי, הוה אמינא להו, וממהדורי מילי ששגגה זו נכתבה יותר משתי פעמים, והיה מן הראוי מי ששגג פעם אחת היה מתבייש עליה, אבל הם חוזרים ושונים אותה פעם אחר פעם, ולא זו היא המידה, אפילו למי שאמר דברי אמת אין לו לחזור ולכותבו אפילו פעם שניה

(ראה גם לעיל בכותבת ״פסקים על פי סוגיות הש״ס).

חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-2007 -92-90

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר