משפחת קורקוס

עמוד 1 מתוך 212

משפחת קורקוס

DAVID CORCOS

DAVID CORCOS

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס – 1917 – 1975

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

כאשר התחיל להתבונן בכל מה שנכתב על ארץ זו ויהודיה, כמעט שלא מצא זכר לאותה ארץ שהיתה מוכרת לו מן הזכרונות והארכיונים המשפחתיים:

״מאז ומתמיד התייחסו אל העם היהודי במארוקו כאילו ראוהו כדלת־העם, כאילו היה ניתן, דרך משל, לרכז את ההיסטוריה של צרפת אך ורק סביב סבלותיהם של הצמיתים וחסרי־הייחוס. היהודי הערמומי, הדל, המסכן, המלוכלך, הקמצן, הגנב — זהו הטיפוס שעליו מבוססים המחקרים האתנוגראפיים־הסוציולוגיים על מארוקו בתקופה שקדמה לפרוטקטוראט. הגיעו הדברים לידי כך, שדעות אלו היכו שורש אף בקרב האוכלוסיה היהודית עצמה .

לא ייפלא אפוא, שכאשר התחיל דוד קורקוס עצמו בכתיבת היסטוריה הקדיש את מאמרו המדעי הראשון לאחד מבניה של משפחה יהודית־מארוקאית מכובדת ביותר— שמואל פלאש, שמוצאו, בדומה למחבר עצמו, היה מענף ספרדי ותיק, ואשר נמנה, בדומה לאבותיו, עם ״הסוכנים הגדולים״ של המח׳זן. מכאן גם המקום הנכבד שתופסים, במאמרו המפורט על היהודים בתקופת המדיניים, הוזירים היהודים ממשפחת הוקאצה.

על דברי השגרה הנדושים אודות ״העוני המשווע של המלאח״ הגיב קורקוס במאמר מפורט וממצה, שבו הוא מוכיח שמצב מעורר־רחמים זה לא היה בכל עת ובכל זמן המאפיין העיקרי של המלאה: מצב זה נוצר עקב המשבר הכלכלי שעבר על מארוקו ערב הפרוטקטוראט, וזוהי תופעת־לוואי של האורבאניזאציה המהירה שידעה המדינה במרוצת המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

נושא אחר שעניין אותו במיוחד קשור ביחסים שנתרקמו בין היהודים והרוב המוסלמי של המדינה. גם בתחום זה ייצא חוצץ נגד הדעה המקובלת, הרואה ביחסים אלו רק המשך הדיכויים והעינויים. בחריפות לא מעטה, יתקיף אותם ״היסטוריונים״ ו״סוציולוגים״ ״זרים״, אשר הציגו ״תמונה קודרת״ של המצב האמיתי מתוך ״דעות קדומות״ או מתוך ״בורות״.

 זהו הרקע למאמרו על מצב היהודים תחת שלטון המווחידון, אף־על־פי שאין דוד קורקוס ממעט בממדי החורבן שהביא כמעט לחיסולה של יהדות המע׳רב במאה השתים־עשרה. לדעתו, לא היתה זו תוצאה של מדיניות אנטי־יהודית שיטתית וממושכת — להוציא כמה התפרצויות זמניות שהיו מכוונות במפורש נגד היהודים. הוא האמין, שעיקר סבלן של הקהילות היהודיות נבע ממשטר הטירור שהונהג בידי ממשיכי דרכו של ן׳ תומרת, אשר ממנו סבלו גם הנתינים המוסלמים.

אמת, לא חסרו בהיסטוריה הארוכה של יהודי מארוקו פרקי־זמן נוספים עקובי־דם, אולם לדעת דוד קורקוס היו אלה בחינת ״תאונות״ רגילות, ״שאין בכוחן ללמד על המצב הכללי״, שכן בסופו של דבר ״חלק גדול מהאוכלוסיה המוסלמית, יחד עם האליטה השלטונית, הצטיינו ביחס של סולידאריות ושל ידידות נוגעת־ללב כלפי היהודים״5. אין ספק שדעה זו הושפעה מנסיונו האישי והמשפחתי, כפי שהוא עצמו מעיד על כך:

״יחסינו עם המוסלמים היו תמיד איתנים, רבגוניים וממושכים. ידידותנו לבורגנות, למעמד השליט ולמשפחה המלכותית היתה חלק ממסורתנו המשפחתית״.

ואולם תהא אשר תהא עמדתנו כלפי השקפתו ההיסטורית של קורקוס, נראה שאי־אפשר שלא להתפעל מן המרץ של היסטוריון־חובב זה — כך נהג להגדיר את עצמו — אשר דלה מכל המקורות העומדים לרשותו: מקורות אירופיים, ערביים ועבריים, כשהוא עושה שימוש אינטנסיבי בטקסטים יהודיים לא־ידועים או נשכחים. המספר הרב של ההערות המלוות כל אחד ממאמריו מעידים, בלי שום ספק, על חוש ביקורתי מחודד. סטיותיו וחזרותיו, המעיבות לא אחת על מסכת דבריו, מראות עד כמה היה חשוב בעיני ד. קורקוס לאפשר לקוראיו לתפוס את המציאות היהודית־מארוקאית בכל סביכותה ובכל המשכיותה. לא היתה תופעה או מאורע בחייה של זו שלא ניסה להתחקות אחר תקדימיהם השונים.

חיפוש ההמשכיות, העולה כחוט השני בכל כתביו, איפיין את חייו והכתיב את צורת ה״דו־שיח״ שניהל עם העבר. חיפוש זה קבע גם במידה רבה את החלטתו להשתקע בישראל ב־1959:

״בחרתי להשתקע עם בני משפחתי לא בניו־יורק ולא בקנדה, ואף לא בפאריס או בלונדון. יותר משני שלישים של משפחתי עברו לנצרות. בני־דודי מלונדון שייכים מזמן לכנסיה הפרוטסטאנטית, אבל אני שמרתי על אמונתי כי היא מושתתת על נחלת אבותי. רצוני שבני משפחתי ימשיכו באותה דרך״.

האיש שנלקח מאתנו שלא בקצו ב־25 בפברואר 1975 לא היה סיפק בידו להשלים את עבודתו, שלה הקדיש את חייו. בין תוכניותיו הרבות שלא יצאו לפועל, אחת במיוחד היתה קרובה ללבו: פרסומו של אוסף תעודות שריפיות מן ההתכתבות הענפה שבין משפחת קורקוס לבין שלטונות מארוקו מן המאה התשע־עשרה. מחוסר זמן ומחמת קשיי שפה נבצר ממנו לבצע את התוכנית, שאותה תיכנן עוד בהיותו במארוקו. מתוך הרשימות הרבות שאסף לשם כך, עלה בידו לפרסם רק מאמר אחד ״יהודים וערבים במארוקו הישנה״. אולם לרוע המזל הוא לא זכה לראותו בדפוס.

מאחר שנקראתי להשלים תוכנית זו, חובה נעימה לי להקדיש את מימצאיה לזכרו של דוד קורקוס ז״ל, להיסטוריון של גלות לא־מוכרת דייה ולעד של מציאות נעלמת.

תוכנית זו לא היתה יוצאת לפועל בלי העזרה שקיבלתי ממשפחת קורקוס הירושלמית. מיטב רגשי תודתי נתונים לגב׳ ג׳ורג׳ט קורקוס על מסירותה העמוקה לזכר בעלה ולפעלו ועל האמון שנתנה בי בכל שלבי התוודעות, עם העבר העשיר של משפחתה. אף לרגע היא לא חששה לספק את סקרנותי ״המקצועית״, בהעמידה לרשותי את ספרייתה העשירה, מיסמכיה וזכרונותיה.

תודתי נתונה גם למכון בן־צבי ולמרכז החדש לחקר יהדות צפון־אפריקה, שנטלו על עצמם את מימוש התוכנית. יצויין במיוחד הספרן אברהם הטל, אשר מהדרכתו המקצועית נהנה כל מי שלבו נמשך אחר ההיסטוריה של יהדות המערב.

משפחת קורקוס – מקורות שונים

DAVID CORCOS

DAVID CORCOS

Extrait du livre " Une histoire de familles " Joseph Toledano

CORCOS ou KARKOS ou KARKOUS ou KARKOUSSE : ce nom vient d’Espagne (on trouve un Astuc Corcos à Saragosse en 1384); en Afrique du Nord il était porté par des juifs espagnols originaires d’Espagne et de Livourne (Italie du Sud). Sans doute originaire de Corcos nom des deux communes des provinces de Léon et de Valladolid

CORCOS

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la petite ville de Corcos dans la province de Valladolid en Castille. 11 existe également une ville portant un nom proche Carcossa, en Aragon. Le rabbin Eisenbeth avance une autre hypothèse: ethnique de Caracassone, en France, centre juif florissant au Moyen Age. Autre explication basée sur l'origine arabe du nom, indicatif d'un métier: le fabricant de cuir, le gratteur, le frotteur de cuir grossier. Sous ces deux formes de Corcos et Carcossa ce patronyme est atteste en Espagne depuis le Xème siècle, en faisant une des plus anciennes familles sépharades connues. Après l'expulsion, les membres de la famille se sont dispersés au Maroc. en Algérie, au Portugal, Italie, et de là ont émigré plus tard vers la Terre Sainte et la Hollande. Mais c'est au Maroc que cette famille s'est le plus illustrée à partir du milieu du XIXeme siècle, particulièrement à Marrakech et à Mogador, dans le négoce et la direction de la communauté. Le rôle éminent joué par cette famille dans la vie juive marocaine est illustre dans l'opuscule que le professeur Michel Abitbol lui a consacré sous le titre: "Les Corcos; temoinss et acteurs de l'histoire". Une des rares familles marocaines à avoir conservé un arbre généalogique qui remonte jusqu'à l'Espagne. Autre orthographe: Karkos. Au XXeme siècle, nom moyennement répandu, porté essentiellement au Maroc (Marrakech, Mogador, Safï, Mazagan, Tanger, Casablanca), en Algérie (Oran, Alger, Mascara, Constantine, Guelma) et en Tunisie (Tunis)

משפחת קורקוס – מקורות שונים

משפחת קורקוס

Extrait du livre " Une Histoire de Familles " Joseph Toledano

R.ABRAHAM: Célèbre rabbin espagnol, disciple de rabbi Yéhouda Ben Acher qui vecut à Avila et écrivit en 1332 un commentaire au traité d'astronomie d'isaac Israeli, "Yessod 'olam".

R.YOMTOB: Grand Rabbin de la ville Monzôn, en Espagne, il fut un des defenseurs de la foi juive au cours de la celebre disputation de Tortosa en 1413-14, convoquée par l'Eglise, opposant rabbins et pretres sur les fondements de la foi juive.

DAVID: En quittant la Castille en 1492, il trouva refuge à Rome et fonda la branche italienne de la famille qui s'illustra dans la rabanout pendant deux siècles. Son fils, Salomon, fut le Grand Rabbin de Rome.

R.YOSSEF: Ancêtre de la branche de Terre Sainte, il mourut à un âge très avancé  Jerusalem en 1575. Son commentaire du livre de Maïmonide, "Michné Torah" fut publié pour la première fois à Smy.

R.YEHOSHOUA: Un des rabbins expulses d'Espagne installés à Fès en1492.  Il fut un des protagonistes de la grande conntroverse entre les nouveaux venus, les Megourachim et les anciens habitants indigenes, les Tochabim, sur l'interprétation de la regle de l'abattage rituel sur l'insuflation des poumons, la "Néfiha" (pour plus de details voir Hayim Gaguin). Il fut entre 1540 et 1552 un des rédacteurs des " Takanot des Expulsés de Castille", organisant la vie communautaire et religieuse des expulsés d'Espagne qui imprimèrent definitivement leur cachet sur l'ensemble du judaïsme marocain 

משפחת קורקוס

משפחת קורקוס

Extrait du livre " Une Histoire de Familles " Joseph Toledano

 R.ABRAHAM: Rabbin né à Fes, il fut appelé à exercer sa fonction à Tunis où il mourut en 1575. Son tombeau était devenu un lieu de pèlerinage local

  1. YOSSEF: Fils de rabbi Yéoshoua, rabbin né à Fes au cours de la seconde moitié du XVmème, il fut appelé par la communauté des originaires du Maroc de la colonie anglaise de Gibraltar à leur servir de guide spirituel. C'est là qu'il devait écrire l'oeuvre qui devait l'immortaliser, "Shiur Koma" (Livoume, 1811), poème kabbalistique basé sur le livre du Zohar, entré dans la liturgie des syna­gogues marocaines et qui était lu avant l'office de Minha les jours de chabbat. 11 fut aussi l'auteur d'un commentaire du Pentateuque, "Yossef Hen" (Livourne, 1825).

MAIMON: Fils d'isaac de Marrakech, le fondateur de la branche de Mogador qui domina le commerce de la ville et la direction de la communauté pendant près d'un siècle. Il fut parmi les 10 premiers "Tajar esultan", marchands du roi, installés dans le nouveau port par le sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah. Il transmit ce privilège par héritage à ses ses successeurs qui en bénificièrent jusqu'à la fin du XIXème siècle. L'édification du port de Mogador en 1766 fut un tournant à la fois dans l'histoire du Maroc et dans celle de la communauté juive. La faillite de la conception centralisatrice de Moulay Ismael qui avait conduit le pays à la ruine, aggravée encore par les trente années d'anarchie des guerres de succession (1727-1757), avaient convaincu le nouveau souverain Sidi Mohamed Ben Abdallah (1757-1790) de la nécessité de trouver pour assurer les recettes du Maghzen, une autre source de revenus que les impôts écrasants levés par la force. Alors qu'il était gouverneur du Sud, les négociants juifs lui avaient fait valoir les importantes recettes qu'il pourrait tirer des droits de douane sur le commerce international. Mais l'essentiel du commerce avec l   'Europe était entre les mains des commerçants du port frondeur d'Agadir qui ne versaient pas au trésor royal les impôts dus, il décida donc de construire à Mogador un nouveau port dépendant uniquement du Makhzen. Il chargea un architecte français qui était prisonnier au Maroc, Courbet, de dessiner les plans du nouveau port et le plan fut si ingéneieux qu'on dit que c'est de là que lui vient son nom en arabe, Essaouira (souira, la (bien) dessinée ). Pour donner vie au nouveau port, et devant les réticences des commer­çants chrétiens de s'y installer, son inter­prète et conseiller favori, Samuel Sumbal, lui proposa de faire appel aux grandes familles juives ayant fait leurs preuves dans les différentes communautés du Maroc et de leur demander d'envoyer un délégué à Mogador. Samuel fut alors chargé d'établir la liste de ces heureux élus, au nombre de dix, représentant les grandes familles commerçantes du pays: les Corcos et Delmar de Marrakech, Sumbal et Delevante-Chriqui de Safi, Bensoussan, Nahoraï et Ben-Yuli de Rabat, Aflalo et Penia d'Agadir, et Aboudraham de Tétouan. Le statut de commerçants du roi comportait d'énormes privilèges politiques, fiscaux et économiques: avance de capi­taux, gestion de fonds du trésor, obtention de concessions et monopoles sur les importations et exportations; fourniture d'un logement confortable et inviolable, le loctaire n'étant justiciable que devant le sultan lui-même. Mais face à ces privi­lèges, de lourdes obligations: garantie de la famille, dépendance totale du souverain, nécessité d'une autorisation pour se déplacer, disponibilité immédiate pour toute mission économique ou politique Europe. La famille Corcos de Marrakech désigna donc pour la représenter Maimon (qui devait mourir au cours de l'épidemie de 1799), secondé par son cousin Abraham (mort en 1797). Le port de Mogador, grace au dynamisme de ses commerçants juifs justifia tous les espoirs mis en lui par sultan et en dix ans devint le plus actif du Maroc

משפחת קורקוס

משפחת קורקוס

SALOMON: Grand commerçant Marrakech, il reçut en 1846 l'ordre du Sultan de transporter ses affaires Mogador. Il laissa à la direction de ses affaires à Marrakech, son fils Yaacob. Il devait inaugurer une autre tradition familiale: la représentation des puissances étrangères, bien que cela puisse sembler a priori incompatible avec la fonction de marchand du sultan. 11 fut l'agent consulaire de l'Angleterre, redevenue le principal partenaire commercial du Maroc. Son influence était telle à Mogador qu'un touriste anglais s'en étonna et demanda un notable juif: "Mogador appartient-elle a Sa Majesté britannique ou au souverair Maroc ?" et s'entendit répondre ironiquement: "bin jouj", c'est-à-dire entre deux ! Ses affaires prospérèrent dans le port où il mourut en 1857.

YAACOB: Fils de Salomon. Après avoir dirigé l'affaire familiale à Marrakech apres le déaprt de son père en 1846 pour Mogador, il prit sa succession et s'installa définitivement à Mogador en 1857. confiant la direction de la branche de Marrakech à son cousin Haïm. Peu de temps après son arrivée dans le port, il fut confirmé par le sultan dans ses privileges de tajer esultan en même temps que son frère Abraham. Le sultan écrivit l'annee suivante au nouveau caïd d'Essaouira " Les deux marchands, Abraham et Jacob, fils de Salomon Corcos, sont Nos Juifs de meme que le père était Notre Juif. Ils sont la creme parmi les Juifs et très peu de Juifs peuvent leur être comparés quant aux benéfices qu'ils rapportent. Protège-les donc et veille à leur bien-être." Après l'accession au trône de Moulay Abderahman, ils furent de nouveau confirmés dans leurs fonctions. Mort en 1878.

ABRAHAM: Fils de Salomon. Commer­çant du roi, il accumula une énorme fortune avec son frère Yaacob dans l'importation de drapperies, bougies, sucre, thé et l'exportation des produits agricoles du Sous: grains, amandes, cuirs, plumes d'autruche importées d'Afrique Noire, etc.. Il fut le fournisseur exclusif du Palais royal en produits de luxe: bijoux, pierres précieuses, chocolat, meubles, soie, tissus pour les uniformes des serviteurs .. En 1844, quand la flotte française de l'amiral de Joinville bombarda la ville, il se réfugia chez les tribus du Haha et à son retour dans le port bénéficia d'indemnisations du sultan Moualy Abdelrahman auquel il fut très lié. Nommé en 1862 consul des Etats- Unis, il fut un des organisateurs de la visite historique de Sir Moses Montéfiori qu'il accompagna à Marrakech lors de l'audience que lui accorda le sultan dans son palais le 5 Février 1864 à la suite de laquelle le sultan promulgua le dahir célèbre assurant l'égalité de traitement pour les Juifs de son empire. Avec son frère Jacob, il oeuvra pour l'amélioration des conditions de vie de la population juive de Mogador qui avait doublé en quelques années dépassant les 10.000 âmes. L'illustre visiteur anglais avait été ému par "l'entassement inouï" du Mellah. Sur son conseil, les deux frères demandèrent au sultan de permettre l'élargissement du mellah et proposèrent d'avancer les fonds nécessaires pour l'achat du terrain. Le sultan aacéda à leur demande et la construction du nouveau mellah commença aussitôt mais ne mit pas fin à la promscuité, la population continuant de s'aceroître sans cesse. Ils obtinrent du sultan un terrain supplémentaire pour la construction d'un hôpital juif dont le premier financement fut offert par Montéfiori. Ils favorisèrent également l'ouverture d'une école de l'Allaince à Mogador. En 1881 ils inaugurent une nouvelle ère dans le développement du capitalisme au Maroc en devenant agents de la Banque françaises des frères Pereire, Mort en 1883.

משפחת קורקוס – מקורות שונים….

משפחת קורקוס

Extrait du livre " Une Histoire de Familles " Joseph Toledano

MEYER (1844-1931): Fils d'Abraham, né en 1844 alors que son père avait trouvé refuge dans le Haha après le sac de Mogador par les tribus à la suite du bombardement français, Il succéda à son père comme consul des Etats-Unis à Mogador. Hébraïsant distingué, il publia un livre consacré aux lois du shabbat et de Pessah, "Ben Meyer" imprimé à Jérusalem en 1912.

MOSES: Riche négociant né à Alger, il s'installa à Mogador en 1885 venant d'Angleterre.

STELLA DURAN-CORCOS: Juive anglaise d'origine algérienne, elle épousa à Alger Moses Corcos. En 1884, ils s'instal­lèrent à Mogador où Stella fonda en 1885 un collège de jeunes filles, "Honneur et courage", donnant une stricte éducation victorienne en langue anglaise qui rencon­tra un énorme succès, concurençant l'école de l'Alliance en langue française: il compta jusqu'à 170 éléves en 1900, soit plus que l'école de l'Alliance. Elle se consacra également à améliorer les conditions de logement effroyables des pauvres habitant le mellah. En 1898 elle accepta malgré son grand âge, à la demande de l'Anglo-Jewish Association, de se rendre à Marrakech pour solliciter du sultan le droit de construire de nouvelles maisons. Le roi accepta de la recevoir – cas exçeptionnel dans un pays où les femmes n'ont aucun droit dans la vie publique – et lui accorda l'autorisation de construire 150 maisons en dehors du mellah, mais le projet ne devait jamais aboutir en raison de l'opposition des propriétaires fonciers du Mellah craignant une baisse des loyers. Avec elle l'influence anglaise atteignit son apogée dans la bonne société juive de Mogador et après sa mort la fermeture du collège devait signer la fin de la prépondérance de l'influence anglaise au profit de la culture et de la langue françaises véhiculées par les écoles de l'Alliance dans toutes les grandes villes du pays.

HAYIM: Commerçant, financier, banquier des rois du Maroc tout au long de la seconde moitié du XIXème siècle, alors que la banque moderne était encore inconnue. Dirigeant incontesté de la communauté de Marrakech qu'il anima pendant plus d'un demi-siècle. Le sultan Moulay Abdelrahaman lui accorda sa protection personnelle à titre de "l'un des commerçants les plus respectables de Nos Sujets et pour les services éminents rendus au trésor public, Bit Elmal". Pour assurer sa succession, il demanda en 1880 au sultan Moulay Hassan de bien vouloir agréer son fils Yéhoshoua auprès de lui. Pour toute répomse Moulay Hassan prit le pan de son bournous et en couvrit Yéchoua, indiquant ainsi qu'il le prenait sous sa protection.

YEHOSHUA (1832-1929): Fils de Hayim. il lui succéda dans le commerce et la direction de la communauté. Il fut le banquier du dernier grand roi du Maroc avant le Protectorat, Moulay Hassan qui chercha avant tout à maintenir à préserver l'indépendance du vieux Maroc et s'opposa autant que possible à l'invasion des banques européennes. Son sucesseur, Moulay Abdel-Aziz au contraire, fasciné par les techniques européennes, ouvrit largemment le Maroc aux financiers étrangers, privant les juifs de leur traditionnel de banquiers du Palais. Incarnation du vieux Maroc en plein XX siècle, il laissa une grande impression tous les visiteurs européens. "Le patriarche de cet enfer hébraïque est le bon homme Yéhoshua Corcos, l'argentier du sultan millionnaire du mellah. Sa maison est la seule qui soit propre au Mellah.Ses enfants sont habillés à l'européenne, mais lui, reste fidèle aux antiques usages il garde l'antique vêtement et les babouches noires ainsi que le foulard bleu jeté par- dessus la calotte et noué autour du cou (Jérôme et Jean Tharaud, " Marrakech ou les Seigneurs de l'Atlas"). Les monarques successifs, Moulay Hassan, Moulay Abdel-Aziz et Moulay Hafid lui renouvelèrent la protection accordée déjà à son père. Il se lia d'amitié avec la nouvelle force montante de Marrakech, la famille El-Glaoui, dont il deviendra le banquier – on disait la "sacoche", servant d'intermediaire dans leurs contacts préliminaires avec le prétendant Moulay Hafid à la disposition duquel il mit le trésor de guerre qui lui permit de renverser son frère Moulay Abdel Aziz en 1907.11 dirigea avec autorité, sinon absolutisme, la communaute et ses oeuvres de bienfaisance. Maigre son attachement aux coutumes antiques, il fut le plus enthousiaste partisan de l'ouverture d'une école de l'Alliance à Marrakech en 1899, passant outre à l'opposition des rabbins conservateurs.

MORDEKHAY (1885-1944): Fils Yéhoshoua, il lui succéda en de 1930 a 1938 à la tête des affaires et et comme président du Comité de la Communaute mais sans avoir ni son autorité, ni son panache. Son fils, Josué, quitta Marrakech au début des années cinquante pour les Etats-Unis où il est professeur de médecine à l'Université de New-York. C'est la fin de la dynastie.

LEON: Un des derniers grands commerçants de Mogador avant son déclin avec le développement météorique du port de Casablanca au début du Protectorat. Arabisant distingué, il encouragea le developpement de l'enseignement dans sa communauté. Grâce à ses bonnes relations avec le caid du Sous, Anflous, il fut un des premiers à croire en l'avenir du port d'Agadir qui devait connaître un developpement prodigieux dans les années quarante et encouragea ses amis à acquérir des terrains.

משפחת קורקוס

Corcos DavidFERNAND (1875-1956): Eminent juriste s avocat parisien, descendant d'une famille d'origine marocaine. Militant sioniste de premier plan, il fut chargé à plusieurs reprises de faire des tournées de conferences au Maroc dans les années 20 et 30, par lesquelles il contribua par son talent à propager l'idéal sioniste parmi les nouvelles élites formées dans la culture française. Le sionisme qu'il professait avec ardeur était bien celui de "l'école française", éloigné de toute idée de Alya, de realisation immédiate, ne réclamant que de la symapthie et un peu d'argent pour les pionniers d'Eretz Israël. "Juifs du Maroc n'ayez pas peur: on ne vous demande pas de monter en Palestine. Nous ne voulons meme pas que vous essayiez d'y aller, nous avons assez de candidats, nous en avons trop: Les Juifs marocains ne sont pas des postulants à la colonisation palestinienne, nous le savons et nous leur demandons rien de ce genre". (Conférence publique à Casablanca en 1931 reproduite par l'organe sioniste du Maroc "L'Avenir Illustré"). Auteur de deux ouvrages sur le sionisme: Israel sur la terre biblique" (Paris, 1923), et " A travers la Palestine juive" (Paris, 1925)

L MORDEKHAY (1890-1955): Rabbin-juge  à Marrakech, il représenta sa ville au Premier Concile des Rabbins du Maroc à Rabat en 1947

DAVID:(1917-1975): Fils de Jacob et de Hana Aboulafia, né à Mogador. Dans la tradition de la famille, il commença par diriger une maison de commerce interna­tional à Mogador. Le déclin des affaires le poussa après l'indépendance à quitter le Maroc en 1959, mais contrairement aux autres représentants de la classe aisée, il choisit de monter en Israël et de s'installer à Jérusalem. Après avoir tenté de reprendre ses activités commerciales, il se consacra exclusivement au travail culturel dans le cadre du Comité de la Communauté Sépharade de Jérusalem et aux recherches sur le patrimoine du judaïsme marocain. Il y apporta une excellente connaissance des langues, une curiosité naturelle et une approche scientifique rigoureuse bien qu'il n'ait pas reçu de formation universitaire. Il apporta également une vision nouvelle de l'histoire du Maroc, plus "optimiste", reprochant aux chroniqueurs chrétiens d'avoir noirci le tableau par leurs préjugés anti-juifs et anti-musulmans. Dans ses nombreuses études, il montre que l'attitude générale des Musulmans envers la minorité juive a été faite de tolérance et de co­habitation, les excès de fanatisme n'étant que des accidents passagers. Comme chercheur, il a eu le rare privilège de posséder des archives familiales particuliè­rement riches qu'il a été le premier à exploiter. Auteur d'un grand nombre de rubriques concernant les Juifs du Maroc dans la Jewish Encyclopedy. Ses études sur l'histoire et l'onomastique, parues dans différentes revues en hébreu, français et anglais, ont été réunies dans un volume intitulé "Studies in the History of Moroccan Jews" (Jérusalem 1976) publié après sa mort prématurée, par le professeur E. Ashtor de l'Université Hébraïque. Ce livre est devenu un indispensable outil pour tout chercheur et l'auteur de ce livre y a largement puisé et fait référence

ABRAHAM (1890-1961): Notable de la communauté de Marrakech, membre du Comité de la Communauté et de la Commission Municipale dans les années cinquante

JACOB (1898-1988): Notable de la communauté de Marrakech dont il fut président du Comité dans les annés cinquante

HENRY: Président de l'association des originaires de Safi en France. L'association est à l'origine de la rénovation du tombeau des frères Zamiro, les saints protecteurs la communauté (voir Benzimra)

MAURICE: Mohel et militant communautaire né à Marrakech. Membre Comité de la Communauté dans les annees cinquante. Il fut élu au Congrès de 1952 Délégué régional pour Marrakech et région du Conseil des Communautés exerça ensuite à Casablanca avant s'installer à Paris

מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול

מארוקו ויהודיה במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבולמשפחת קורקוס

מארוקו המוקפת חומת־מים ארוכה בעברה הצפוני ובעברה המערבי, נשארה עד ימינו ארץ יבשתית ביסודה. ואולם במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה התחילה מדינה זו להפנות את גבה לים ולהקטין את תלותה בשיירות היורדות מהרי האטלאס או העולות מהצחרה.

ערי־נמל עתיקות, כמו אל־עראיש, טאנג׳ר, קאזאבלאנקה (אנפה) וסאפי, שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן שפסקה הפעילות האיברית במאה השש־עשרה — חזרו ופתחו את שעריהן לחיים חדשים, וערי־נמל אחרות כמו מוגאדור נבנו מחדש(1764/5).

שינוי חריף זה, שבדומה למקומות אחדים בעולם, עתיד היה להזיז את הארץ לכיוון החוף, לא נעשה מרצון. הוא בא כתוצאה מלחצן של ספינות המלחמה וספינות־הסחר של אירופה, אשר הכריחו את מארוקו לפתוח את שעריה למוצרים ולצרכים של התעשייה הצעירה של היבשת הישנה וכתוצאה מן האינטריגות של הקונסולים המערביים ושאיפות ההתפשטות של שולחיהם. מקומה של מארוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן נכסיה הטבעיים(תבואה, עורות, צמר ועוד) הגבירו את ההתעניינות בארץ זו ככל שכוחה ירד: חלפו הזמנים שבהם הטילו ״הקורסרים הברברסקיים״ את אימתם על כלי־השיט הנוצריים. שינוי זה, אשר בסופו של דבר יגרום לשעבודה הפוליטי של המדינה, יטביע את חותמו גם על חיי יהודיה, מאחר שהוא טומן בחובו את התהפוכות והתמורות שיגיעו לכלל ביטוי תחת שלטץ הפרוטקטוראט.

הנה כי כן, כשהם נמשכים אחר זרמי־הסחר החדשים, הנוטים מעכשיו לכיוון הים, מתרוקנים היישובים הפנימיים מקצת אוכלוסייתם היהודית, בתוקף תהליך ממושך אשר הגיע לסיומו לפני זמן לא רב. הראשונים שעקרו היו מבין הנפגעים הראשונים של הקוניונקטורה החדשה, כלומר תושבי המרכזים הפזורים לאורך נתיבי השיירות. בשלב ראשון בחרו הללו להתרכז בערים ההיסטוריות שבפנים הארץ(מראכש, פאס, מכנס, צפרו ועוד), שם הכירו לראשונה, לרוב בתנאים קשים, את חיי הערים, ולאחר־מכן הם המשיכו בהגירתם גלים־גלים עד לערי החוף האטלאנטי. ואכן כבר באמצע המאה התשע־עשרה מהווים היהודים 25% ל־40% מכלל האוכלוסיה העירונית של נמלי טאנג׳ר, טיטואן, קאזאבלאנקה ומוגאדור, בעוד מספרם הכולל בקרב האוכלוסיה הכללית אינו עולה על יותר מ־7%.

קוֹנְיוּנְקְטוּרָה

ל (נ') [מלטינית: coniungere (coniunctus) לאַחד, לחַבר] צֵרוּף הַגּוֹרְמִים וְהַמַּצָּבִים הַשּׁוֹנִים הַקַּיָּמִים בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת, מַעֲרֶכֶת הַנְּסִבּוֹת הַקּוֹבְעוֹת אֶת הַמַּצָּב בִּמְדִינָה אוֹ בְּאֵזוֹר מְסֻיָּם: "הַנִּמּוּק הַהֶגְיוֹנִי הַיְּחִידִי… הוּא קוֹנְיוּנְקְטוּרָה שֶׁל מִלְחָמָה" (ברש, ג 92). "הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַמַּתְאִימָה לִפְעֻלָּה מַהְפְּכָנִית" (דינור, בימי 267). הַסּוֹחֵר נִצֵּל אֶת הַקּוֹנְיוּנְקְטוּרָה הַחֲדָשָׁה. קוּנְיוּנְקְטוּרָה נוֹחָה לְהַשְׁקָעַת כְּסָפִים בְּבִנְיָן.

לא מצוקת הדיור וגם לא התנאים הסאניטאריים הקשים, שמהם סבלו הרבעים היהודים בערים ה״החדשות״— שתי תוצאות־לוואי בלתי־נמנעות של כל עיור חפוז ובלתי־מתוכנן — עצרו את הנהירה. בעיני המהגרים החדשים ניצנץ תמיד החוף באורות העולם החדש, אם כי הדוחק והעוני היו מנת חלקם של רוב העקורים. אולם להם ישחק המזל, ואפשרויות לשינוי כלכלי אכן לא תחסרנה. ה״נועזים״ ביניהם יוכלו גם לרכוש השכלה מערבית בעזרת מורי ״כי״ח״, שהחלו בפעולתם בראשית שנות השישים, והפעלתנים ביותר יוכלו גם לקבל חסות אירופית מטעם הקונסולים, אשר במחי־יד ביטלה את רוב סממני הנחיתות המשפטית, שהיו מנת־חלקם של הד'מיים היהודים.

יחסו האוהד של היהודי כלפי האירופים וכלפי הרפורמות שהונהגו בלחצם: הכרתו העמוקה של הארץ ומנהגיה: כשרונותיו המסחריים והדינאמיים שגילה — תכונות המאושרות על־ידי כל צופה מבחוץ— כל אלה הפכו אותו לאלמנט קבוע בנוף הכלכלי החדש של מארוקו אם כסוכן מסחרי, ואם כשותף לעסק, אם כתורגמן או אפילו כפקיד פשוט. עד־מהרה הוא נעשה למתווך נחוץ ויחיד בין הקונסוליות והחברות המערביות, מצד אחד, לבין השלטונות והיצרנים המקומיים, מצד אחר. להוציא את תג׳אר אל־שולטאן, או ״סוחרי המלך״, שבהם נדון בהמשך הדברים, עתיד מרהיב נשקף לרבים מאנשי העסקים היהודים החדשים האלה: והללו לא רק שיתפסו מקום בולט בסחר הגדול, בבנקים ובתחבורה הימית, אלא רישומם יהיה ניכר גם בענפי התעשיה ובעיתונות.

הערת המחבר : [1] נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדם־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

משפחת קורקוס-מקורות שונים

דוד קורקוס

המירוץ לשינוי כלכלי, ששאב את תנופתו מהשאיפה החזקה לאמנציפאציה חברתית ומשפטית, לא הגיע לקצו על החוף. הוא המריץ מאות יהודים להגר מארץ מולדתם ולהכליל במפת נדודיהם מקומות רחוקים ובלתי־מוכרים כמו ארצות־הברית, ארגנטינה, בראזיל ופרו, לצד יעדים מסורתיים כמו ירושלים, טבריה או צפת. אולם רק יחידים נסעו לארצות המרוחקות הללו. רובם המכריע של היוצאים בחרו ביעדים קרובים יותר: ג׳בראלטאר— שריכזה את הסחר בין בריטניה למארוקו — ואלג׳יריה, תחת שליטת הצרפתים משנת 1830, השוכנות כמה ״צעדים״ בלבד מהגבול המארוקאי.

הערת המחבר :  נציין בין היתר שמות כמו קורקוס ממראבש וממוגאדור באשר לסחר הגדול, בנוסף לאפריאט מהעירה הקדס־צחרית של אופראן וכן לסרי מרבאט; בתחום הבנקאות נזכיר את משה פאריינטה ומשה נהון מטנג׳ה, שייסדו את שני הבנקים הראשונים במארוקו. בתחום העיתונות יצוינו הנסיונות שנעשו בעיר זו למן שנות השבעים בעזרת ה״אליאנס״ ובעזרת השגרירות הצרפתית. אשר עודדה ב־1884 את הוצאתו־לאור של העיתון Le Réveil du Maroc על־ידי לוי כהן.

לגבי קצת מן ה־ Barbary Jews של ג׳בראלטאר מקום זה יישאר בגדר תחנת־מעבר בלבה כשהיעדים הסופיים הם לונדון או מאנצ׳סטר, שם ישבו ספקיהם לשעבר או לעתיד, שותפיהם ונציגיהם. שם יעלה בידם להשלים את השכלתם המערבית, ללמוד את הטכניקות המסחריות החדישות, ובכמה מקרים גם להתאחד עם משפחה יהודית־ספרדית מאנגליה הקשורה עמם בסחר עם המגרב, או שהיא עצמה ממוצא מארוקאי, כמו משפחות גדליה וסבאג הלונדוניות.

בדומה לרבים מאחיהם שנהרו לאלג׳יריה, בתקופה שקדמה לפקודת כרמיה(1870), הם יחזרו בחלקם למארוקו. באמתחתם יהיה לא רק ידע והון רב אלא בעיקר ״מיסמך״ רשמי בעל חשיבות מכרעת: דרכון בריטי, צרפתי, ארגנטיני או בראזילאי, המקנה להם — למרות כל ההיסוסים של השלטונות המארוקאים, ומכל מקום עד לוועידת מדריד (1880)—אותן זכויות כמו לאירופים מלידה הבאים להשתקע במארוקו, וזאת בהתאם להסכמים משנות 1867-1856 אשר המח׳זן נאלץ לקבלן בלחצם של הקונסולים.

הערת המחבר : בהתאם להסכמים הללו, הנתינים האירופאים היו בבחינת " מצאלחון " – מתפשרים – וכיון שכך הם נהנו מתנאים משפטיים, שונים לחלוטין מאלה של שאר הד'ימים, -ה " מעאהדון " . אולם בעקבות ועידת מדריד בשנת 1880, כל יהודי יליד מארוקו שחזר לארצו, חוייב לחזור לקבל את האזרחות המרוקאית, אם רכש אזרחות בחו"ל.

פרוטו־אמאנציפאציה זו של היהודי המארוקאי, שלאמיתו של דבר נגעה רק בחלק זעיר מכלל הקהילה ונראית לנו כאחד ההישגים הבולטים לפתיחת מארוקו לעולם המערבי, נתפסה בעיני האזרח המוסלמי כאחד מסימני המצב הבלתי־נסבלים ביותר שאליו נקלעה מדינתו, ואשר שאר מרכיביו היו: חולשה צבאית שהתגלתה במלוא היקפה בשדות הקרב של אסלי (1844) ושל טיטואן(1860): שיעבוד פוליטי הולך ומעמיק כתוצאה מאותה חולשה: השתלטות אירופית על חיי הכלכלה ופגיעה ביצרנים הזעירים. רגשי זעם אלה הלכו וגברו בעקבות כמה וכמה אסונות־טבע שהקדירו את סוף המאה כגון מגיפות, בצורת, ארבה וכיוצא באלה, והללו ימצאו את ביטויים בהתפרצויות נגד השלטונות מצד אחד, ונגד הריכוזים היהודיים שבפנים־הארץ מצד אחר. האחרונים ישלמו בדמם את מחיר החדירה האירופית ואת השחרור ״המחוצף״ של אחיהם מערי החוף, שרק בזכות המרות שהטילו הקונסולים חדלו להיות בהישג־ידם של המתנכלים המוסלמים.

מצב כללי זה של יהודי מארוקו המתאפיין ביחסיותו מהווה היבט נוסף בהתפתחותה של הקהילה המארוקאית בשלהי המאה התשע־עשרה. יהדות מארוקו כאילו התפלגה לשני מחנות: הללו שמצבם ילך וישתפר, והללו — חלק גדול של האוכלוסיה ואולי רובה — שימשיכו לחיות בתנאים ההולכים ומתדרדרים ככל שמתפתח ה״משבר המארוקאי״.

אולם שלא כבעבר הד ההתנכלויות נגד הקהילות שבפנים הארץ ימצא דרכו מעבר לגבולות המדינה. קריאות העזרה והתיאורים המזעזעים שיגיעו לחו״ל יעוררו שימת־לב לא רק של ועדי הקהילות בצרפת, בבריטניה ובארה״ב, אלא גם של עורכי העתונים ונציגי הממשלות האירופיות עצמם. ואמנם המסע הרועש לטובת יהודי מארוקו, מסע שבו נטלה חלק אפילו ספרד, לא היה מחוסר כוונות פוליטיות זרות לעצם העניין. במארוקו, כמו בתוניסיה בעקבות פרשת באטו־ספז (1857), שימשה הבעיה היהודית מעין קרדום בידי המעצמות האירופיות לקידום מטרותיהן שלהן.

תוספת למאמר : 1878-1848אפריקהתוניס

יהודי בשם באטו ספז (Batto Sfez)  הוצא להורג, באשמת חילול קודשי האיסלם, למרות הבטחת הביי לממשלת צרפת כי יחון את חייו. בתגובה, שיגר נפוליאון השלישי שייטת קרב מול נמל לה גולט (La Goulette).  תחת איום זה פרסם הביי מוחמד (1859-1855) הכרזה המבטיחה זכויות שוות לכל הדתות בארצו וביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים.

L’affaire Batto Sfez

Un Juif tunisien, nommé Batto Sfez, alors qu’il se trouvait, selon l’accusation, en état d’ivresse, aurait injurié un musulman et maudit la religion islamique.

Il fut déféré à la justice selon la Charia et condamné à mort.

Les Juifs et les Chrétiens, indignés par la cruauté de cette sentence, firent appel aux autorités consulaires pour en empêcher l’exécution et implorer la clémence de Mohammed Bey.

Rappelons que quelques jours avant l’arrestation de Batto Sfez, le Bey fit exécuter un soldat musulman qui avait assassiné un Juif.  Pour faire bonne mesure, semble t-il, le Bey ordonna d’appliquer la sentence avec la nuance près que Batto Sfez n’était pas un assassin. Il fut décapité le 24 juin 1857.

Ce drame ébranla la communauté juive qui subit sa dhimmitude en silence et n’eut pas droit au chapitre. Devant cette parodie de justice elle  s’en offusqua  d’autant plus qu’on ne lui ait pas remis le corps.

Nous sommes en début d’année  5772 (année civile 2011). Je rendis compte à une amie, d’origine tunisienne, de ma recherche sur l’affaire Batto Sfez. Elle me rappela qu’il fut décapité et que sa tête fut récupérée par une bande d’arabes  sans morale et qu’ils l’utilisèrent comme ballon de football.

La communauté juive s’évertua à trouver une solution pour récupérer la tête du malheureux. Elle se réunit dans la discrétion et décida, pour appâter cette foule haineuse, de vider les poches de toute monnaie sonnante et trébuchante, ainsi que les boites de « tsédaka » et de remettre le tout au Conseil qui en remettra une poignée à chacun d’eux. Le secret fut bien gardé. Le corps sans tête, récupéré, était déjà installé dans une carriole

aménagée en corbillard suivi d’une foule éplorée. Cette procession se dirigea en direction des arabes qui jouissaient de leur jeu macabre. Le convoi mortuaire s’arrêta à leur hauteur. Les pièces de monnaie furent jetées au loin. Ils lâchèrent leur proie et coururent  se précipiter sur la manne, abandonnant leur proie. Le stratagème réussit ; ils récupérèrent la tête et l’enterrèrent dignement dans le cimetière juif.

Cette condamnation que le Bey semble avoir oubliée fut, pour les Consuls de France  et d’Angleterre l’occasion, le prétexte de faire pression sur le Bey le 13 Août 1857 pour qu’il introduise des réformes fondées sur la justice, la sécurité et les libertés accordées à tous les sujets. Après quelques réticences, le Bey introduisit des réformes basées sur les principes de justice et de liberté.

זה היה הרקע לביקורו של משה מונטיפיורי(1864), אשר התקבל ברוב פאר על־ידי השולטאן מחמד הרביעי(1859-73), שאותו ניסה לשכנע לשפר את מעמדם המשפטי של נתיניו היהודיים. מסע זה עתיד היה להרשים יותר בצורת ניהולו מאשר בתוצאותיו הממשיות. ואכן, הט׳היר המפורסם שהוצא בעקבות הביקור, לא היה בו משום שינוי משמעותי של המצב הכללי של הקהילה: ולא רק משום שלמלך לא היתה למעשה שליטה מלאה ושווה בכל חלקי הארץ, אלא גם מפני שבסופו של דבר עיקר התחייבותו היתה ליישם ברוח ליבראלית פחות או יותר את עקרונות החוק המוסלמי בכל הקשור למעמד האהל אל־ד׳מה. אין בכלל מקום להשוואה בין ״הישג״ זה לבין הוויתורים הממשיים שעליהם התחייב הבי של תוניס, מחמד ן׳ חוסיין, במסגרת ״חוקת היסוד״ של שנת 1858.

מכל מקום, לא עבר זמן רב והט׳היר משנת 1864 תוקן ונשתכח, וזאת אחרי שובו של לורד מונטיפיורי לארצו. אלא בעיני המשכילים המוסלמים הט׳היר ישאר כראיה נוספת לניוון משטרם כתוצאה מהחדירה האירופית, המסתייעת במקרה הצורך בשתדלנותם של יהודי חו״ל. תחושה זו, שהתפשטה בקרב המוני העם באמצעות מטיפים ומיסדרים דתיים למיניהם, העכירה עוד יותר את האווירה הכללית שהיתה רווייה מתח בשל הפעילות הצבאית הצרפתית־ספרדית במזרח ובדרום־מערב המדינה ובשל אובדן השליטה של המח׳זן על אזורים רחבים שהפכו לבלאד אל־סבא. כל זה גרם לכך, שמספר ההתקפות על הריכוזים היהודיים הלך וגדל ככל שהתקרב מועד הפרוטקטוראט, ומכאן גם ההסבר לנחשול האהדה שבה התקבלו ה״מצילים״ הצרפתיים ב־1912

משפחת קורקוס-מקורות שונים מיכאל אביטבול

משפחת קורקוס-מקורות שונים

מיכאל אביטבולדוד קורקוס

ובינתיים גל ההגירה לכיוון החוף הלך והתעצם. ב־1900 התרכז כשליש מהאוכלוסיה היהודית בערי־הנמל: 45,000 נגד 20,000 ב־1836, 25,000 ב־1857, ו־30,000 ב־1867.

לתמורות דימוגראפיות אלו היו תוצאות מפליגות בכל תחומי החיים. הן גרמו, בין השאר, לירידת מעמדן של הקהילות ההיסטוריות שבפנים הארץ כמו פאס, מכנס ומראכש. הללו נגזר עליהן, במרוצת השנים, לחיות בצילן של טנג׳ר, רבאט, ובעיקר קאזאבלאנקה. אין זה מקרה שבי״ס הראשון של כי״ח בפאס הוקם ב־1889, ובמראכש ב־1901, שנים הרבה לאחר פתיחת בתי־הספר של טיטואן (1862), טנג׳ה (1864), ומוגאדור(1867)

אך מעבר להפרת שיווי־המשקל הבין-קהילתי והפנים־קהילתי גם יחד — מצב המשקף לאמיתו של דבר את ההתפתחות הכללית של הארץ — הדבר הבולט ביותר הוא ראשית תהליך של ריבוד חברתי חדש בקרב הקהילות היהודיות ככלל.

במארוקו כמו בשאר תפוצות הגולה, החינוך או מיטען הידע הדתי היה עד עכשיו הקריטריון העיקרי והמסורתי לריבוד חברתי. הוא קבע את מעמד היחיד בתוך חברתו וקהילתו, והוא גם קבע את צורת ניהול חיי הקהילה. מכיוון שבמערב המוסלמי לא היה לקהילה היהודית מעמד אחר או זהות אחרת מזה של מעמד דתי או זהות דתית, הרי שבחירת מנהיגיה ונציגיה בפני השלטונות היתה לרוב מתוך משכיליה, חכמיה ורבניה. אמת, לצדם של אנשי השררה הדתית נשמר תמיד מקום לאישים ״חילוניים״ (פרנסים, גזברים, נגידים וכדי), שמעמדם החברתי שיקף את גודל הונם ומידת השפעתם אצל השלטונות; אחדים מ״יחידי סגולה״ אלו אף רכשו מוניטין במישור הארצי והבינלאומי, מה גם שרבים מהם היו תלמידי־חכמים מובהקים. החברה היהודית־המארוקאית היתה מושתתת על בכורת האליטה הדתית, או מכל מקום על שיווי־משקל בינה ובין היסוד הפלוטוקרטי של הקהילה.

עם ייסוד הקהילות החדשות של ערי־החוף הופר אותו שיווי־משקל מסורתי ונתחזקה שליטתם של היסודות הכלכליים, שיהיו מעתה מעין ״פטרונים״ יותר משהיו ״מנהיגים״. אולם טעות תהיה בידינו אם נשווה לעלייה זו של ה״גבירים״ אופי של מהפיכה רעיונית או תוצאה של מאבק בין דוברי ה״קידמה״ לשומרי ה״מסורת״. בעיקרו של דבר היתה זו הגדרה מחודשת של תפקידים קיימים והתאמתם למצב החדש. המסיבות החדשות הן שחייבו עליית אנשים בעלי קשרים עם השלטונות המקומיים והגורמים המערביים כאחד, אבל גם בעלי אמצעים למילוי הקופות לעזרת הנצרכים אשר מספרם הלך וגדל. מכל מקום, שינוי מבני זה שבא לכלל ביטוי בירידת השפעתם של המוסדות הדתיים — מגמה המתחזקת ככל שהזמן עובר — טבע את חותמו על צורת ״ההליכה לקראת המערב״ של גלות עתיקת־יומין זו.

תג׳אראל־שלטאן-משפחת קורקוס-מקורות שונים

תג׳אראל־שלטאןדוד קורקוס

הללו משמשים עתה כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ״סוחרי המלך״ יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מארוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.

ואכן, ההיסטוריה של יהדות מארוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומטיה של ארץ מולדתם: החל בוקאצה או רקאצה תחת המדיניים (המאה היג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות יד-טו), פלאצ׳י תחת הסעדיים (המאה טז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלוויים הראשונים(המאות יז-יח). אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.

בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המארוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ״משפחות גדולות״ יהודיות.

על אף שבמארוקו התפתחו כבר בתקופה המוקדמת חיים עירוניים ערים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים, השבטים הגדולים אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזת בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק.

אלא דמות זו של הבורגנות המארוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה לגדל את משאביה ולגוונם! היא למדה איך להשקיעם בחו״ל או להמירם באמצעי־ייצור ובנכסים דלא־ניידי, ובמקרה הצורך גם ידעה איך לאבטחם בפני הרדיפות ותאוותנות השלטון, בנצלה היטב את החסות הקונסולארית ואת קשריה הבינלאומיים.

משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו ל״מעמד״ חדש זה. תולדותיהן הן אפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מארוקו במאה התשע־עשרה.

תג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה, לסוחר הגדול ביותר של המדינה.

עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), הצבא נעשה עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו השולטאן מוחמד השלישי(1790-1757) הגיע למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך את יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.

לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם, וביקש מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ״סוחרי המלך״.

התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מיסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מארוקו עד תחילת המאה העשרים.

אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון, שהיה נתון תחת השפעת רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה כל כך שאסר על נתיניו המוסלמים לצאת אל ג׳בראלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.

משפחת קורקוס- וההיסטוריה של מארוקו בזמננו- מיכאל אביטבול

דוד קורקוס

מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל  (Joinville) ב־1844, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.

בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה גם שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש מולאי מחמד(ראה מיסמך מס׳ 1), הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. שלמה קורקוס לא עזב לחלוטין את עיר מולדתו מראכש אלא ב־1847 והשאיר שם כממלאי־מקומו את שני בניו דוד ויעקב, וזאת באישור השלטונות. באותה שנה נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), אשר עזב את המדינה מבלי לשלם למכס סכום של 180,000 מת׳קאלי.

לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, בעוד בן דודם חיים״' טיפל בענייני המשפחה במראכש. שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היד מלכותי מהשביעי לרמדאן 1273 (ראה מיסמך מס׳ 2), וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא ־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ ״בין הסוחרים החשובים ביותר״ של הממלכה.

עסקיהם הענפים הקיפו כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה ״הלאומי״ של מארוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם, למן תלבושות ייצוג ועד… טבלאות שוקולאד לילדיהם.

קשריהם המשפחתיים־עסקיים המסועפים, שחצו את כל הריכוזים היהודיים הגדולים של הארץ, מן הצחרה עד לים־התיכון ומטנג׳ר ללונדון ולמארסיי דרך ג׳יבראלטאר ווהראן(Oran), ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות(ראה מיסמך מם׳ 2) : יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן (ראה מיסמך מס׳ 3); העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים באספקת נתונים בעלי חשיבות מסחרית (תנודות המחירים המקומיים, מצב הדרכים, הבטחון השוטף וכד׳) כשרונותיהם וסגולותיהם — כל זה איפשר לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים ״על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות״.

בהעדר כל סיכוי לפגוע בהם ניסו אפוא הקונסולים ואנשי־העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במארוקו. ואכן, כאשר החברה הימית פאקה  (Paquet) החלה ב־1863 להפעיל את קוויה בין מארוקו לצרפת, היו כמה סוחרים יהודים מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור, וכן לסרי מרבאט. ואחר־כך כאשר קבוצת האחים פרייר מפאריס הקימה ב־1881 את ״הבנק הטראנסאטלאנטי״ היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגאדור.

עד לשנת 1857, חב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני־המקום; י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל; ש. סומבל וי. בן־דהאן ייצגו את צרפת בקאזאבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגדור; בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובסאפי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המארוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקום והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארה״ב במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאגיד אל־שולטאן. במסגרת המאמצים להחזרת היחסים לתיקנם, מן הראוי לציין את התערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, אשר פנתה אישית לוזיר הגדול אל־טייב אל־ימאני למען בניה. התשובה החמה (ראה מיסמך 3), שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה עד כמה היו הדוקים היחסים בין ״המשפחות הגדולות״ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המארוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצילו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ״מעמדית״ משותפת, מתגלה במסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

כמעט בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, הגורם הדתי לא הפריע כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ״המשפחות הגדולות״. היה זה בגדר נתון חברתי, בעל משמעויות ידועות מראש.

בספטמבר 1863 לא היה צורך אפוא להסביר כלל לוזיר אל־טייב בן אל־ימאני, שלרגל החגים לא יוכל אברהם קורקוס לשלוח למראכש את שלושים התלבושות שהוזמנו אצלו על־ידי המלך. וב־1865 ראה שר־הכספים מחמד ן׳ אל־מדני בניס כדבר מובן מאליו, של״ידיד אברהם״ אין זמן להתפנות לעיסקה מסוימת בגין הכנותיו לעלייה לרגל למקום קדוש ליהודים, מחוץ לעיר. וכן לא ראו השלטונות שום דפי בכך, שפנו אליהם מטעם משפחת קורקוס בעניין הקמת רובע יהודי חדש במוגאדור, או אפילו בחלק שנטלו אברהם ואחיו יעקב בארגון המסע של סר מונטיפיורי במארוקו.

בטוחים במעמדם ויתרו שני האחים ב־1866 על תפקידיהם הרשמיים כאות מחאה נגד מדיניות השולטאן בענייני מכס. אלא שהניתוק לא ארך יותר מחודשים אחדים, והוא לא מנע בעד הוזירים להמשיך ולהתייעץ אתם לפני כל מינוי חשוב במוגאדור ולפני כל החלטה הקשורה בפיתוח הנמל. בסוף שנת 1867 קיבלו אברהם ויעקב בחכירה את דמי־המעבר של סחורות המובאות למוגאדור, לתקופה של שלוש שנים. את הזיכיון שניתן להם — בראש קבוצה של אחד־עשר סוחרים ותמורת 200,000 מת׳קאל — הם השיגו, כדברי אל־טייב, ״על אף שיותר מאיש אחד ניסה לשדל את השולטאן נגדכם: אך אדוננו, האל ינצרהו, לא שם לב לטענותיהם״.

שני האחים הלכו לעולמם ב־1878 וב־1883; את תפקידיהם העביר כמקובל השולטאן מולאי אל־חסאן הראשון(1894-1873)לידי יורשיהם: לשני בניו של יעקב, דוד וחיים (הסבא של דוד קורקוס מירושלים) ולבניו של אברהם, מאיר ואהרון. שני האחרונים עזבו, כעבור כמה שנים, את עסקי המשפחה והתמסרו לענייני תורה. אך המדינה עצמה חיתה את שנותיה האחרונות כארץ עצמאית. בדומה לבורגנות המוסלמית מפאס, שגם זו עלתה לגדולה בזכות חידוש המגע עם אירופה במאה התשע־עשרה, בני משפחת קורקוס ועוד כמה תג׳אר יהודים הסתגלו בקלות למצב החדש שנוצר על־ידי הפרוטקטוראט. למרות חלוקותיו המרובות, איפשר עדיין הרכוש המשפחתי לחיים קורקוס(ב־1924), לבנו יעקב(שנפטר ב־1951) ולנכדו דוד לנהל עסקים ענפים בערי מוגאדור ואגאדיר. אך מאז 1912 חל שינוי חריף בנוף הכלכלי־פוליטי של הממלכה. בין משפחת קורקוס לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי; בינה לבין הקאידים המקומיים ניצבים מעתה ״המפקחים האזרחיים״, ואין צורך לומר כל אלפי המתיישבים, הבנקאים ואנשי־העסקים מצרפת, שהגיעו למארוקו בזכויות־יתר מיוחדות בעקבות ליוטי, וצמיחתן של ״האליטות החדשות״, לגביהן כל אופציה היתה בעלת משמעות תרבותית מפליגה.

אוסף משפחת קורקוס – מיכאל אביטבול

אוסף משפחת קורקוס%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%a1

מקשריה המסועפים של משפחת קורקוס עם המח׳זן נותרה התכתבות ענפה, אשר רק בחלקה השתמרה עד לימינו.

דוד קורקוס אשר פעל הרבה לקיים את המורשה המשפחתית, מסביר כיצד הלך לאיבוד חלק מהמסמכים המשפחתיים: ״בשנות השלושים, מרבית המסמכים העתיקים ביותר וגם בעלי הערך הגדול ביותר נשלחו ללונדון, אל דודי מסעוד קורקוס. כמה שנים לפני מותו, ב־1936, הוא הפקיד אותם בספריית מוכטה הלונדונית, אשר למרבה הצער נחרבה בימי ה׳בליץ׳ הגרמני, כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של השולטאנים סיידי מחמד ן׳ עבד־אללה (1790-1757) ומולאי סולימן (1822-1792) וכן של וזיריהם למשפחת קורקוס: נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למח׳זן ולשולטאן מולאי עבד אל־רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במארוקו. כיום יש בידינו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלו, יחד עם כמה מסמכים מן המאות ה־18 וה־19 בנוסף למכתבים השריפיים מן השנים 1890-1840, מהווים את שרידי ׳ארכיוני משפחת קורקוס׳״.

מאתיים וחמישה־עשר המכתבים השריפיים מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בין משפחות קורקוס לבין השלטון, וכן כמה היבטים מחייה הכלכליים של מארוקו בתקופת פתיחותה. לדעתנו, הם מהווים הקורפוס הרשמי היחיד המוחזק בידיים פרטיות. חשיבותו המדעית גדולה עוד יותר בהתחשב בעובדה, שעד היום אין גישה בכלל לארכיבים של המח׳זן עצמם. כל מה שידוע לנו על אותה תקופה לקוח ממקורות אירופיים: דו״חות קונסולאריים, דו״חות מסחריים ורישומי נסיעות.

אולם מחובתנו לציין, שתעודות אלו עשויות לאכזב כל מי שמצפה לגלות בין שורותיהן עובדות ״מרעישות״ או תגליות היסטוריות ״מפוצצות״: הן כמעט שאינן נוגעות או מדווחות על מאורעות ידועים בעלי חשיבות מכרעת, כמו למשל, המלחמה נגד הספרדים ב־1860-1859, או הקרב על אסלי(1844). חשיבותן נעוצה בכך, שהן מספקות לקורא נתונים ״פנימיים״ על המיכאניזמים של קבלת החלטות, על הלך־הרוחות של ההנהגה הפוליטית ועל המצב בפנים הארץ, ועוד כל מיני ידיעות מסוג זה, שאותן לא יכלו לקבל הקונסולים והצופים ״מבחוץ״ על המתרחש בממלכה.

״המכתבים השריפיים״ שברשות משפחת קורקוס מתחלקים כלהלן:

(א)       כעשרה ט׳היריס מלכותיים: הט׳היר במארוקו היה מה שהפרמאן באימפריה העות׳מאנית— מיסמך חתום בידי המלך או משנהו, הנשמר בידי הנמען ככתב־מינוי, מכתב־המלצה או רשיון־תנועה בכל רחבי הארץ.

(ב)        עשרות מכתבים מהשרים ומהיועצים הבכירים של שלושת השולטאנים שמלכו בתקופה הנזכרת: מולאי עבד אל־רחמאן, סידי מחמד הרביעי ומולאי אל־חסאן הראשון. בין האישים האלה נציין, בין היתר, את אל־טייב ן׳ אל־ימאני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה! מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727-1672). ולבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ(וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן.

(ג)        יחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר עם מספר גורמים עויינים למח׳זן, עם כמה שייח׳ים או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי. עם אלה נמנו הקאידים מחמד או־ביהי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחה, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות תמבוכטו ומאוריטאניה. שייח׳ים אלה בנצלם חוסר המעש של השלטון המרכזי וכן את התחרות הבין-אירופית על השליטה בסחר הצחרי, נהגו להשתמש בשירותיהם של התג׳אר היהודיים מבני המקום, כמו אפריאט וששפורטש מאופראן וגולימין.

(ד)        סוג אחר של תעודות מורכב מכמה חוזים לממכר מקרקעין. כולם חתומים בידי הקאדי של העיר מוגאדור, כולל החוזה שנערך בין שני יהודים.

 (ה)      ולבסוף נציין תעודה יחידה ומיוחדת־במינה: מדובר במיסמך כתוב אנגלית, שבו נתפרטה רשימת הנושים מבין פקידי המח׳זן של משפחת קורקוס בשנת 1883, וכן את הסכום הכולל של חובותיהם בסך 45,832 דולרים.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930