תקרית פטי ז'אן – י.צור


תקרית פטי ז'אן

קהילה קרועה, ירון צור.פטי זאן 2

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחות מרתקת, מאשר העבר הרחוק.

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

                 בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם

תקרית פטי ז'אן…קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה – ירון צור פטי זאן 2

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100 נפש. הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

תקרית פטי ז'אן…קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה – ירון צורפטי זאן 2

ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם. תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות.

יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.

התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.

אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות. השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.

ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין. איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.

ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.

השפעת התקרית.

ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו.  הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור. מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.

ברם הידיעות שהלכו והצטברו  אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים.  הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית. ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.

כך מסאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר הערי..כה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים,  הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.

עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה. לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.

מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי. בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.

בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי  מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ". אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות ".

תקרית פטי ז'אן….קהילה קרועה – ירון צור

קהילה קרועה

בתשובתו הנימוסית והקצרה הסתייג מנהל קדימה מראיית גל העלייה המסתמן כמקיף וככולל. אכן, בשלב זה עדיין רחוקים היו רוב יהודי מרוקו מלהחליט על יציאה מארצם. הדבר בא לביטוי לא רק בשיעור הקטן יחסית של הנרשמים לעלייה, בסך הכול כמה אלפים מתוך אוכלוסייה של קרוב לרבע מיליון נפש, אלט גם בתפישות ובמהלכים של גורמי ההנהגה והשלטון במרוקו, היהודים והלא יהודים. הרעיון שהיהודים עומדים להיגאל על ידי עלייה המונית כללית לישראל רווח רק במחני הציוני במרוקו ובישראל, אך גם שם לא הייתה ציפייה כללית לכך שהדבר יתרחש בעתיד המיידי. כפי שגורל יהודי מרוקו לא נחרץ בשל תקריות אוג'דה וג'ראדה כך גם לא הצביעה תקרית פטיז'אן על כיוון ההתפתחות של תולדותיהם.

סוף הפרק  " תקרית פטיז'אן " מספרו של ירון צור " קהילה קרועה ". הביא לכתב אלי פילו.

פטיז'אן

אזיוו תסמעו יא נאס

עלא מה זרא בסתא דל נאס

פל אוחד אלבלאד, או הייא מכנאס

פי כ'אלפה מג'דורין, יא סמעין

כ'ארזו פסבאח מן דיארהום

חתא סי מא כאן פבאלהום

מסאו חאלו חאונותהום

פחאל אלקאעידה, יא סמעין

שאיירין איביעו או אישרוו

מא פבאלהום אלעדייאן איז'יאו

כיף שאפוהום, והומה ייבכייו

אילא מה פכהום אלחנין, יא סאמעין

פפטיז'אן זאיין איביעו אואישרווי

עלא לאמאן משאוו מג'דורין, יא סאמעין.

כאלאווי אולאדהום, יא ווילי

 כאלאווי אולאדהום פחאל תשישי, תשיש

איזראווי פדאר , יא ווילי, יא ווילי, כיף אריש

מלי מסאווי ליהום אולדהום, יא ווילי

בקאו בלא שיש, יא יא יא יא יא יא  

עייאו מה יכופו אואיזרבו

אולה סאבו כיף יהארבו

כל אוחאד איעייאט לחבאבו

רא חנא מל מות מאמנעין, יא סאמעין

קאלבו אידדממ עלה בנו

באס מה איקטאלוה קבאל מאנו

סבקו ביה, או איישוף בעינו

האד אלגזירה, יא סאמעין

מאן מא ייכתאפו פיהום

בלחדיד סארו איקטלוהום

פנאר ז'אדו סייבוהום

חתא ארזעו רמאד כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן, משאוי מג'דורין

כילי ווילי נבכיא דימא

עלא האד אלעזייאז, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

די מסאוי ז'עמא

לוכון ג'יר מסאלהום מלהום, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי

או בקאו הומא אי אי א

מה בקא מא איזמעו פיהום

חתא אוחאד יתעקאל פיהום

חתא אלעדאם מה בקא פיהום

כיף לי זמאעוהום כאמלין

פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין

עלא לאמאן משאו מג'דורין.

תקרית פטי ז'אן-Massacre de Petit-jean

????????????????????????????

PETIT-JEAN

Venez ecoutez oh! gens
Ce qui est arrive a six personnes
Dans une certaine ville pres de Meknes
Disparues trahies

Sorties de chez elles un matin
Ne se souciant de rien
Et ont ouvert leurs magasins
Comme a leur habitude

Commercant vendant et achetant
Ne se doutant de l'approche de l'ennemi
Des qu'elles les virent
commencerent a pleurer
Mais n'ont trouve ame pour les sauver
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

.Laissant leurs enfants Oh! malheur
Elles se separerent de leurs nombreux enfants
courant dans la maison Ah Oouili! quand leurs parents les quitterent
qui etaient comme des poussins deplumes et perdus
…..!Aie! Aie! Aie

Elles etaient parlaysees de peur
Fatiguees de se precipiter pour fuir
Ne trouvant comment se sauver
Chacune reclamant ses etres chers
Devant la mort inevitable

Son coeur suppliant envers son enfant
Demandant qu'on le tue avant son fils
Ils commencerent par lui afin qu'il le voie de ses yeux
Malheur! Oh! Entendeur C'est le cruel sort

Combien etaient nombreux
(Qui ont ete assaillis avec le fer (poignardes
Et jetes dans le feu
jusqu'a devenir poussiere
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies

Laissez-moi pleurer sur mon malheur
!Sur ces etres chers Ah! Ouili-Ouili
Qui sont partis
Si au moins on les aurait depourvues de leur bien Ah Ouili-Ouili
.Les epargnant en les laissant en vie Aie, Aie , Aie

On n'a trouve rien d'eux a ramasser de leurs depouilles
Personne n'arrivait a les reconnaitre
Meme les os etaient introuvables
Lorsque on voulu les ramasser ensemble
A Petit-Jean elles sont venues commercer

    Les victimes juifs du massacre de Petit Jean le 3 Aout 1954

Amar Abraham 53 ans

Boussidan Samuel 55 ans

Elfassi Avraham 27 ans

Elfassi Chalom 56 ans

Toledano Davis 16 ans

Toledano Elie 50 ans

L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS

L'ÉMEUTE DE PETITJEAN A FAIT DOUZE MORTS

La Vigie Marocaine

Sept commerçants israélites massacrés par les émeutiers qui les ont ensuite brûlés
PETIT JEANArticle du mercredi 4 août 1954

http://www.judaisme-marocain.org/bibliotheque

Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs

https://www.yabiladi.com/articles/details/54414/maroc-juin-1948-jerada-oujda.html

Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs

 
Au lendemain de la proclamation de l'Etat d'Israël en Palestine occupée, quelques semaines ont suffi pour saper la coexistence pacifique et la paix qui régnaient entre musulmans et juifs dans l'est du Maroc. Le 7 juin 1948, des Marocains de confession juive font l’objet d’une attaque. Le bilan est lourd avec 42 décès et une vingtaine de blessés……Détails……

 
La proclamation, le 14 mai 1948, de la naissance de l'État d'Israël n’avait pas seulement choqué et déçu l’opinion publique arabe et internationale, elle avait surtout perturbé le calme et la paix qui existaient depuis de très longues années au sein de la société marocaine.
Les 7 et 8 juin, Oujda, la capitale de l’Oriental et la ville de Jerada connaîtront des événements sanglants qui marqueront à jamais leurs histoires. Un massacre avait visé plusieurs Marocains de confession juive. A Oujda, cinq personnes sont tuées et 15 autres blessées alors qu’à Jerada, 37 juifs ont été assassinés et 29 blessés.
Ce génocide coïncidait avec une vague de protestations dans divers pays arabes au lendemain de la reconnaissance, par les Nations unies, d'Israël en tant qu’Etat sur des terres palestiniennes, rapporte le magazine Zamane.
Cette coïncidence a poussé certains chercheurs à associer le drame aux évolutions de la situation en Palestine tandis que d'autres affirment l’inexistence de relations entre les deux faits historiques.
Pour ces derniers, le massacre est imputé aux particularités du contexte politique et économique ayant imposé des changements sur la vie des Marocains, musulmans et juifs, en particulier dans la ville de Jerada.

Un discours du sultan à l'origine du massacre ?

Le Maroc étant alors sous Protectorat, les fonctionnaires français estiment, de leur côté, que ces événements ont pris un «caractère local» et qu'ils sont parvenus à cause de l'émigration juive en Israël, qui irrite les Marocains musulmans.
Le 8 juin 2014, le journal israélien Haaretz avait publié un article sur le drame, affirmant que ce massacre avait même accéléré l'émigration des juifs marocains vers l’Etat hébreu. Haaretz rapporte aussi que, quelques jours après la proclamation de l’Etat d’Israël, le sultan chérifien Mohammed Ben Youssef, le futur roi Mohammed V, avait prononcé un discours mettant en garde contre toute forme de solidarité avec l’ennemi sioniste.
«Même s’il avait insisté sur le fait que les juifs étaient des citoyens marocains protégés, son discours incitait implicitement contre les juifs et avait un impact sur les sentiments des Marocains chez qui, la haine envers les juifs n’a fait qu’augmenter», écrit le journal.
Dans la matinée du 7 juin, des manifestations à Oujda se rendent dans le Mellah où ils tuent cinq juifs avant d'en blesser d’autres, poursuit la même source. La vague de haine se déferlera aussi à Jerada, au sud de la capitale de l’Oriental, où des manifestants se sont attaqués aux juifs de la ville, tuant 37 personnes dont le rabbin de la ville Moshe Cohen et quatre membres de sa famille. D’autres personnes parmi les 120 juifs de cette petite ville ont été blessées.
«Les dommages causés aux biens ont également été importants dans les deux villes. Comme la police n'est arrivée que quelques heures après le début de la violence, elle ne pouvait qu'évaluer les pertes», rapporte le média israélien selon qui «lorsque le pacha de Oujda, Mohammed Hajoui a condamné la violence et a même visité les maisons de toutes les victimes, il a été attaqué le 11 juin dans une mosquée de la ville».

Des incidents qui ont accéléré l'émigration des juifs ver Israël

S’exprimant au lendemain de ces tristes événements, le commissaire français René Brunel à Oujda avait affirmé que les juifs étaient responsables de deux massacres, en raison de leur passage à travers la ville d'Oujda sur leur chemin vers Israël.
Il évoquait aussi le fait que les Marocains de confession juive ont publiquement montré leur sympathie avec le mouvement sioniste. Un rapport du ministère français des Affaires étrangères, cité par Haaretz, indiquait que «les habitants de cette région proche de la frontière algérienne considéraient tous les juifs au départ vers Israël comme des combattants du côté de l'entité sioniste».
Mais alors que la France se lavait les mains de toute responsabilité dans ces drames, la Ligue française des droits de l’homme et de la citoyenneté avait accusé les autorités coloniales, qui contrôlaient la province tout comme d’autres régions du Maroc.
En marge des massacres, des travailleurs et des responsables avaient été poursuivis en justice pour incitation à des violences ayant entraîné la mort. Ils avaient ensuite été condamnés à la prison à perpétuité avec des travaux forcés.
Au lendemain des drames, l'émigration des juifs vers Israël s’est multipliée. En 1949, soit un an après le drame, environ 18 000 Marocains de confession juive avaient quitté le Maroc vers Israël.
Pendant la période entre 1956 et 1958, le nombre de juifs ayant quitté le royaume dépassait 100 000 personnes.
Après l’indépendance, feu Mohammed V avait interdit l’émigration des juifs, leur octroyant des droits et en affirmant qu’ils jouissent pleinement de leur citoyenneté marocaine.
Des positions également exprimées lors de ses premiers discours et avec aussi la nomination du Marocain Léon Ben Zaken, de confession juive, pour le poste de ministre dans le premier et le deuxième gouvernement du Maroc.
Toutefois, après sa mort, l’émigration des juifs avait repris et les frontières étaient à nouveau ouvertes.

Par Yassine Benargane et Youssef Dahmani
Source Yabiladi

התקריות באוג׳דה ובג׳ראדה-מלחמת 1948- ירון צור

מלחמת 1948ירון צור

החלטת האו"ם על חלוקת פלסטין בנובמבר 1947 הגבירה את המתיחות במרוקו. ההשלכות המרחביות של הסכסוך הטביעו את חותמן הן בקהילות היהודים והן בקרב המוסלמים וההידרדרות הגיעה לשיאה עם פרוץ המלחמה בפלסטין בחורף-אביב 1948. בהיותה תנועה ערבית המחויבת לעמדת הליגה התייצבה כמובן התנועה הלאומית המרוקנית לצד הפלסטינים, ואילו היהודים המקומיים תמכו ברובם בצד היהודי בסכסוך ואף התעוררה תנועת יציאה לפלסטין, שצעיריה התכוונו להלחם שם במוסלמים. תופעת ההתנדבות למלחמה בארץ הקודש לא הוגבלה ליהודים בצפון אפריקה. בתוניסיה למשל היא לבשה בקרב המוסלמים ממדים מרשימים. במרוקו היתה ההתנדבות בקרב המוסלמים זעומה, אך היו יוזמות להתרמות לטובת הפלסטינים, להפגנות וכו'. העיתונות הערבית נתנה ביטוי רב למאורעות בפלסטין, והדבר עורר באופן טבעי חששות בקרב ההנהגה היהודית.

בפי המרוקנים עמדו כמה בעיות: איך ובאילו אמצעים יביעו את אהדתם לאחים הערבים הנלחמים בפלסטין ? איך יתגברו על הפער בין הזדהות המוסלמים המקומיים לזו של היהודים המקומיים ? איך ימנעו מן היהודים להביע את אהדתם לצד היהודי במלחמה ? ובמיוחד איך ימנעו את העלייה – שהיא בעת ובעונד אחת סיוע לצד הציוני בפלסטין ואות חותך לניכורם של יהודי מרוקו ממולדתם, מפטרונם מימים ימימה, הסולטאן, ומרעיון הלאומיות המרוקנית ?

על רקע בעיות מורכבות אלו נשא הסולטאן הצהרה זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. בראשית ההצהרה הביע הסולטאן תמיכה חד־משמעית בעמדת הליגה. המלחמה פרצה לאחר שהערבים ״נואשו מלשכנע את הציונים לוותר על הרעיון להשתלט על הארץ הזו ולגרש ממנה את תושביה״ – כך הוסברה לציבור המקומי פלישת מדינות ערב, והמלך הצהיר על תמיכה ״בלב ובנפש בשליטי ערב ובראשי הממשלות שלהם״. בחלק הראשון של ההצהרה הודגשו מניעיו הדתיים של הסולטאן. הוא פתח באזכור השליחות האלוהית שהופקדה בידיו ושמכוחה הוא מחויב לשמור על האינטרסים של עמו (כוונתו היתה במובלע לכל נתיניו, מוסלמים כיהודים). זירת המלחמה, פלסטין, תוארה כקדושה, ארץ שבמרכזה ירושלים, שהיא האתר הראשון שאליו כוונו תפילות המוסלמים (קבלה). מטרתם היחידה של הערבים, קבע הסולטאן, היא להגן על ירושלים ״ולהשיב על כנם את השלום והצדק לארץ הקודש, תוך שמירה על המעמד שהוענק דרך קבע ליהודים מאז הכיבוש המוסלמי״ – רמז להסדר הד׳ימה.

החלק השני של ההצהרה הזכיר את היחס הדתי הצודק והמגן שבו חייבים המוסלמים, וקרא לנתיניו המוסלמים לא לזהות את היהודים המקומיים עם הציונים בפלסטין, לא להיגרר להסתה כלפיהם ולא לפגוע בהם. חלק זה בא לענות על הצורך למנוע הידרדרות בין מרכיבי העם המרוקני לפי תפישת המלך, והוא נשען על נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. המלך קרא לנתיניו המוסלמים לדבוק בנוסחה זו. עם זאת קשה שלא לחוש כבר בחלק זה של ההצהרה שהמלך היה מודע לכך שאולי אין ההפרדה הזאת מוסכמת על הציבור וכי היא דורשה דברי שכנוע מיוחדים: ״הם [המוסלמים] צריכים לדעת כי יהודי מרוקו, שהשתקעו לפני מאות שנים בארץ הזאת שהעניקה להם את חסותה, ונהגה בהם כמארחת מסבירת־פנים, ושהעירו על תמיכתם ללא סייג בכס המלכות המרוקני, שונים הם מהיהודים העקורים שפנו מכל קצות תבל לעבר פלסטין בכוונה להשתלט עליה שלא בצדק ובשרירות לב״.

מבין השיטין מצטייר העימות בין שתי התפישות הלאומיות העומדות מאחורי התחרות הלאומית על נפש היהודים. מצד אחד שרטט הסולטאן את האופציה המרוקנית של היהודים, שלפיה הם תושבי ארץ שהסבירה להם פנים זה מאות שנים ושאת נאמנותם כלפיה הוכיחו באמת המידה הקובעת: תמיכה ללא סייג בבית־המלוכה. מצד אחר הוא שרטט, אמנם בצבעים שחורים משחור, את האופציה הלאומית היהודית הציונית המדומה. אין בה דבר מלכד וחיובי לגבי היהודים אלא היא יישות הנוצרת מחסרי מולדת, מעקודים מקצווי תבל המנסים להשתלט בשרירות על פלסטין. פנייתו אל יהודי ארצו מעידה על תחושתו כי התפישה הלאומית המרוקנית החיובית איננה מטבע עובר לסוחר בקרבם:

אנו מצווים גם לנתינינו היהודים לא לשכוח שהם מרוקנים אשר חיים תחת חסותנו וכי בהזדמנויות שונות זכו להגנה הטובה ביותר מצדנו על האינטרסים והזכויות שלהם. לפיכך הם צריכים להימנע מכל מעשה שיש בו כדי לתמוך בתוקפנות הציונית או להפגין סולדיריות כלפיהם, משום שבכך הם יפגעו בזכויות המיוחדות המוענקות להם כשם שיפגעו באזרחותם המרוקנית.

לשון הדברים מלמדת לא רק שיהודי מרוקו נחשדו בנטייה לאופציה הלאומית השלילית, אלא גם שהדרך שנבחרה לעצירת הנטייה הפרו־ציונית בקרבם היתה דרך ההתראה ואפילו האיום: היהודים המזדהים בכל זאת עם הציונות יאבדו את זכויותיהם. להצהרה הסולטאן היו אפוא שני פנים: פן המגונן על היהודים ופן המאיים עליהם..

התקריות באוגדה ובג'רדה

מפי דודו אדם דרעי שסבו היה בין הנרצחים הי"ד

69 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב.

הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?

הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".

הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים. 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת. 
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה. 
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב: 
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד". 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה. 
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'. 
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.

התקריות בוג'דה ובג'ראדה- ירון צור

העדויות החלקיות אינן מקילות על זיהוי מקור התקריות, ואולם ברי למדי שרגשות אנטי־ציוניים ופעילים לאומיים היו מעורבים הן בהגברת הלחץ על היהודים לפני התקריות והן בהתפתחות התקריות עצמן. להלן סיפור התקריות. בבוקרו של ה־7 ביוני התרחשו שני אירועים שציינו את ראשית ההתקפה: קבוצת מוסלמים הטרידה ספר יהודי, מבריח גבול מוכר, שניסה להעביר באותו יום חומר דליק בתוך פחיות. המוסלמים טענו שהיהודי נמצא בדרכו לפלסטין וכי הפחיות אינן אלא רימונים שהוא מנסה ליטול עמו. אירוע חמור יותר התפתח בעקבות ויכוח שהתגלע בין שני אנשים – אחד מהם נדקר, ויהודי, שהיה בעצמו הדוקר או שרק בא לעזרת הנדקר המוסלמי, הואשם במעשה. ברחבי העיר הופצה שמועה כי ״יהודי הרג מוסלמי״. בתי יהודים הותקפו, חמישה נהרגו(בהם צרפתי לא־יהודי אחד), וכ־20 איש נפצעו, מהם ארבעה קשה: הנזק לרכוש היה ניכר. נראה שהתערבות מהירה למדי של כוחות הביטחון הצרפתיים מנעה באוג׳דה נזקים כבדים יותר הן בנפש והן ברכוש. ואולם אז הסיטו הפורעים את מרכז הכובד של ההתקפה לעיירת המכרות הקטנה והבלתי מוגנת ג׳ראדה. לעת ערב הם נסעו במשאית ובמונית לג׳ראדה, והפיצו שם את השמועה שיהודי אוג׳דה התקיפו את המוסלמים וכי הסולטאן ציווה לנקום ביהודים. הם כינסו את פועלי המכרות, העמידו בראשם את הח׳ליפה, המושל המקומי, ופתחו בהתקפה רצחנית על הקהילה הקטנה והענייה שבמקום. באוג׳דה היה מספר ההרוגים קטן יחסית, אך בג׳ראדה היה מספר ההרוגים 37 וגם מספר הפצועים היה גבוה יותר מאשר באוג׳דה: 27 איש, מהם 15 פצועים קשה. לעומת זאת באוג׳דה היה נזק ניכר לרכוש, ואילו בג׳ראדה לא היה כמעט מה לבזוז.

כשש שנים בלבד חלפו מאז התקריות האנטי־יהודיות שהתרחשו במרוקו אחרי הנחיתה האמריקנית ועד התקריות החדשות, אך מה גדול היה ההבדל באופיין. תקריות נובמבר 1942 הסתיימו בלא הרוגים, ופה היו כמה עשרות חללים; התקריות הקודמות נתפשו כפרי הסתה צרפתית אנטישמית, ואילו עתה הוחזקו המוסלמים לבדם בעיני היהודים אחראים ליוזמת ההתקפה עליהם. בדרך­כלל טענו היהודים כלפי הצרפתים לכל היותר שלא גילו אחריות מספיקה בשמירה על ביטחונם. האירועים חיזקו את החרדות הישנות של היהודים מפני רבות שיונחתו עליהם מצד הסביבה המוסלמית, לאחר שבימי מלחמת־העולם השנייה למדו להכיר את האיום המגולם בזרים האירופים והנוצרים. אם לתנועה הלאומית היה אינטרס להבליט את האיום בשלטון הזר ולהאדיר את מסורת הדו־קיום המוסלמי היהודי במרוקו, ברי שתקריות יוני 1948 פגעו בו.

חמור במיוחד לעניין הלאומי המרוקני היה התפקיד החדש שקיבל הסולטאן בפרשה זו. התדמית הפטרונית של הסולטאן היתה מן הנכסים החשובים של התנועה המרוקנית הלאומית בדרכה לשכנע את הציבור היהודי כי האוכלוסייה המקומית היא עם שההיסטוריה העצמאית שלו, לפני בוא הצרפתים, היתה נוחה ליהודים. התדמית המגוננת של הסולטאן היתה נחוצה במיוחד בהתחשב בעובדה שהכל ידעו כי יש ליהודים זיכרונות קשים מרדיפות מידי מוסלמים מקומיים: אנשי שבטים, חיילים או תקיפים מקומיים. דמותו הפטרונית של הסולטאן היתה יכולה אפוא לאזן את הפן השלילי בתחום הביטחון הקולקטיבי של היהודים והתנאים אחרי המלחמה היו נוחים במיוחד מבחינה זו. על נכס זה צריך היה לשמור מכל משמר. והנה התפקיד שיוחס לסולטאן בתקריות אוג׳דה וג׳ראד ציין מפנה חד במעמדו כפטרון המסורתי. בהסתה שקדמה לתקריות, ושליוותה לאחר מכן את התפרצות הדמים, נעשה שימוש בסמכות העליונה של הסולטאן לעידוד הפורעים, בניגוד גמור לכוונתו להגן על היהודים, כפי שבוטאה במפורש בהצהרתו מיוני 1948. כתוצאה מכך היטשטש לחלוטין בתודעת מנהיגי הקהילות החלק המגונן של הצהרת הסולטאן, ובהסתמך על החלק המאיים שבה הם ראו בהצהרה זו, שפורסמה פחות מחודש לפני התקריות, רק מעין מתן הכשר להתקפה הרצחנית על היהודים.

הערת המחבר: בשלהי מלחמת־העולם השנייה היתה עוד תקרית הכרוכה באלימות בין מוסלמים ויהודים, שיכולה לאייר אינטרס זה של התנועה הלאומית. ב־30 ביולי 1944, תאריך שבו חל התשעה באב אותה שנה, היתה בעיר צפרו קטטה בין חייל מוסלמי לנער יהודי. בקטטה האישית התערבה אחותו של הנער ולעזרתה באו יהודים רבים. אז באו חבריו של החייל להתנקם ביהודים, רגמו את המלאח והתקיפו בתי יהודים מחוצה למלאה. הנזקים החומריים לא היו גדולים, מספר הפצועים היה קטן ולא היו אבדות בנפש. (התכתבויות בנושא תקרית צפרו באד״ן, מרוקו, 239/DASH; דוד עובדיה, קהלת צפרו, ג, ירושלים תשל״ו, עמי 185-183; אביטבול, יהודי צפון אפריקה במלחמת־העולם השנייה, עמי 139; ראה גם זיכרון אישי אצל אליהו בן הרוש, שורשים; תולדות משפחת בן־הרוש, ללא ציון מקום ההוצאה, 1987, עמי 134). התגובה ההמונית האלימה של חיילי הגומיה קיבלה מן הסתם עידוד מהלכי רוח אנטישמיים בצבא הצרפתי ואולי גם מן הרטינה המוסלמית החדשה נגד היהודים. ואולם היא לא חרגה בעיקרה מדפוס מוכר במסורת הפרעות נגד היהודים במרוקו: התפרעות חיילים. הפוגרום בפאס ב־1912 השתייך למשל לדפוס זה, ובאותה התפרעות קשה הופיע הסולטאן – לעומת החיילים – כמגן היהודים (אמנם כמגן הרחוק מלהיות מושלם. ראה קנביב, יהודים ומוסלמים, עמי 391)

התקריות גם המחישו את רפיפות נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים. ברור היה הקשר בין תקריות הדמים באוג׳דה ובג׳ראדה לבין המחויבות המוצהרת של התנועה המרוקנית הלאומית שלא לסבול פעילות ציונית. ואולם במהלך הפרעות התברר שלא רק ליהודים יש בעיה במתיחת קו ההפרדה בין יהודים לציונים, אלא גם למוסלמים. הפורעים פגעו לא רק במטרות ציוניות ולא הבחינו בין סוגים שונים של יהודים. הקריאות ״יהודי רצח מוסלמי״ או ״יהודים התקיפו מוסלמים״, שבעזרתן הוסת ההמון, היו מעוגנות במורשת הישנה של היחסים המקומיים ובתרבותם הדתית של המוסלמים.

מקור יהודי העריך את התוצאות המיידיות של התקריות כדלקמן: ״למאורעות באוג׳דה היו השלכות על שאר ערי מרוקו, כמו פאס ומראכש, שבהן התרחשו תקריות מבודדות, או מקרי הרעלה כמו ברבאט, וכעת יהדות מרוקו כולה מרגישה תחת איום הפוגרום והיא שרויה באווירה של מתיחות קיצונית״. המקור אף ידע לציין כי בקהילות אחרות בצפון־מזרח המדינה התגלו הכנות לפרעות. גם אם היתה הגזמה בעדות זו, אין ספק שהתקריות הגבירו מאוד את חוסר הביטחון של היהודים. הן חשפו את הצדדים השליליים ביותר במרקם היחסים שבין שני מרכיבי האוכלוסייה המקומית ופגעו עמוקות בתזה ההרמוניסטית של התנועה הלאומית ובאינטרס הבסיסי שלה ושל הסולטאן. אין תימה שתגובת דובריה וביטאוניה הרשמיים של התנועה על ההתפתחויות היתה שלילית ביותר: ״כל תקרית בין יהודים לבין מוסלמים עומדת בניגוד למטרה [של אלאסתקלאל] המייחסת חשיבות עליונה לכך שנושא [הפרוטקטוראט] הצרפתי במרוקו יבוא לפני האו״ם…כדי להכשיל את מדיניות ההפרדה הננקטת על־ידי הנציבות, חשוב לשמור על שקט מוחלט לכל נתיני הסולטאן. עליהם להימנע מכל קשר עם הסוכנים הפרובוקטורים של האדמיניסטרציה״.

לעומת אלאסתקלאל, שראתה במאורעות הדמים תוצאה של פרובוקציה צרפתית, לדידה של מד״ע היתה האחריות על ההידרדרות מוטלת כולה על שכם הציונים: הפוגרום היה בעיניו של אלווזאני פרי ״הפרובוקציות השטניות״ שלהם. בכל מקרה, התנועה הלאומית על כל פלגיה התנערה לחלוטין מקשר לפרעות או ליוזמיהן, ותגובת ביטאוניה נועדה לנסות למזער את הנזק שעלול היה להיגרם לה הן במישור היחסים הפנימיים והן במישור תדמיתה הביךלאומית. מבחינה זו מזכירה תגובת הלאומיים המרוקנים את תגובת השלטונות הצרפתיים, שאף הם היו מוטרדים מהשלכותיה של הפרשה על תדמיתם. אף־על־פי שמאורעות הדמים הבליטו את הפן המאיים שביחסים בין המוסלמים ליהודים, הדגיש ביטאון אלאסתקלאל, אלעלאם, את הפן החיובי והמגונן שלהם בהזכירו לקוראיו את הקשר עתיק היומין של יהודי הארץ עם הסולטאן, ״אשר מגן עליהם ומכבד את דתם ואת מנהגיהם״. מנהיגי אלאסתקלאל קראו לכל התושבים לשמור על השקט, ושבו והדגישו בהזדמנות זו את נוסחת ההפרדה בין יהודים לציונים: מאבק יש לנהל רק נגד הציונות, ״דוקטרינה קולוניאליסטית ואימפריאליסטית [שמטרתה] לפגוע באינטרסים של מרוקו״.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה

פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב….

שלהי חודש אייר שנת תש״ח (יוני 1948). הימים הם ימי שמחה לישראל בכל התפוצות, כשלפני פחות מחודש הוקמה מדינת ישראל, עם ישראל נוטש את הגלות מאחוריו ושם פעמיו אל עבר הארץ המובטחת – הארץ שזכינו לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות.

על אף שרוב אומות העולם הצביעו באו׳׳ם בעד הקמת מדינת ישראל, עדיץ ברוב ככל מדינות ערב לא היו מוכנים כלל להשלים עם שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך, רובם סגרו את שעריהם בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה, ובמקומות לא מעטים אף נערכו פוגרומים ביהודים וברכושם. אחד מהפרעות הינו ׳פרעות אוז׳דה וג׳ראדה', מן הפוגרומים הפחות ידועים בתולדות עם ישראל ובקרב יהודי מרוקו. עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב.

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב

מאז ומתמיד היו מעת לעת התנכלויות של המוסלמים במרוקו לשכניהם היהודים, אלא שיחסם העוין החריף יותר בעת שנודע להם שאיפתם של עם ישראל להקים בית יהודי בארץ ישראל. יהודים רבים ממרוקו ביקשו להגשים חלום ולעלות אל ארץ ישראל.

העיר אוז'דה הייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג׳יריה עבור מאות יהודים בדרך לארץ, בהיותה בגבול הסמוך לאלג׳יריה. יהודים שרצו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20, לא היה בידם את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, הייתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוז׳דה. עשרות עולים בשנים אלו התרכזו ונפגשו באוז׳דה עם שליחים סמויים שסייעו להם להבריח את הגבול.

מלבד זאת, הרי שאזור זה נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו. בשלב מסוים התגלו בו מכרות פחם, מה שהביא באותן שנים לנהירה של אנשים דלים, רובם המכריע ברברים מוסלמים, שקיוו להרוויח שם מעט פרוטות. ביניהם היו לא מעט יהודים שהעתיקו את מקום מושבם לאזור זה כדי להציע את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור זה. כך לדוגמא הכפר ג׳ראדה, השוכן במרחק של כחמישים קילומטר מהעיר אוז׳דה, בשל התפתחותו הכלכלית החל למשוך בהדרגה יהודים רבים מאוזידה, עד שאף הקימו שם בית כנסת, ומינו לרב הקהילה את רבי משה הכהן סקאלי, שהעתיק לשם את מקום מושבו מדבדו עיר הכהנים. הקהילה בעת ההיא בג'ראדה מנתה כמאה וחמישים יהודים.

היהודים בג'ראדה היו סוחרים או בעלי מקצוע, כך שמצבם הכלכלי היה סביר. זאת לעומת הפועלים המוסלמים במכרות הפחם, שהשתכרו בקושי ממלאכתם. חיי היהודים התנהלו בנחת ובשלווה, כל זאת בלי להעלות על הדעת כי זהו השקט שלפני הסערה הגדולה שעתידה לבוא עליהם.

יום שני כ״ט באייר תש׳׳ח (7 ביוני 1948). השעה 9:30 בבוקר. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים נהרו לשכונת היהודים ׳שוק אל יהוד׳ באוז׳דה, לאחר שנפוצה שמועת זדון ועלילת דם כי יהודי רצח מוסלמי. בפוגרום זה נרצחו חמישה אנשים, מתוכם ארבעה יהודים וצרפתי אחד. עשרות נפצעו בפוגרום זה, וחנויות ובתים רבים נבזזו ורוקנו כליל.

שוטרים וחיילים צרפתיים שהוזעקו למקום השתלטו על המצב, ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוז׳דה. אלא שאירוע זה רק נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג׳ראדה, ומשהגיעו – הפיצו שמועות על יהודי שרצח מוסלמי ושהרסו היהודים את גג מגדל המסגד הגדול באוז׳דה.. הפורענות לא איחרה לבוא. טבח נורא שביצעו חיות הטרף בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל ועובדי כפיים. ללא כל אבחנה ורחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחתו של רבי משה הכהן סקאלי, רב הקהילה, נרצחו יחד עימו ונשחטו על קידוש ה׳. חמשת ילדיו, מבן שמונה חודשים ועד בן שלש עשרה נספו בפרעות אלו. 37 יהודים קיפחו את חייהם באירוע זה, מחציתם נשים וילדים, ועוד עשרות רבות של פצועים בגופם ובנפשם.

רבי דוד אמסללם זצ״ל, בקינה שכתב לזכר הנספים, תיאר את רגעיו האחרונים של רב הקהילה רבי משה הכהן הי״ד. הפורעים פרצו אל ביתו בעת שישבו אצלו כמה מבני הקהילה להיוועץ ברבם. בני הקהילה ובני משפחתו של הרב נחרדו עד עמקי נשמתם מפחד הפורעים, והבינו כי אלו רגעיהם האחרונים. הפורעים קראו לעברם כי יכולים הם להמיר את דתם לדת האסלאם ובכך יצילו את חייהם, אך רבי משה הכהן שנותר בשלוותו, קרא לבני הבית כי לא יאמינו לכך, ואותם צמאי דם ישחטום גם אם ימירו את דתם, ומוטב שימסרו עצמם על קידוש השם ביהדותם, ויקבלו עליהם גזירת האל באהבה.

הפורעים החלו לרצוח את בני הקהילה שהיו עמו, ולאחר מכן רצחו את אמו, אל מול עיניו המשתאות. מיד הניח רבי משה הכהן את ידו הטהורה על עיניו, קרא ׳שמע ישראל׳ במהרה וקיבל עליו את הדין באהבה. הפורעים המשיכו ורצחו את ילדיו האהובים ואת אשתו אל מול עיניו, ופנו אליו בשנית אם מוכן הוא להמיר את דתו. השיבם רבי משה כי אינו מקבל את הצעתם, שחיי העולם הזה דומים לרוח, ומקבל עליו דין שמים באהבה. מששמעו הפורעים את סירובו, התנפלו עליו ורצחוהו נפש.

במותו זכה לקדש שם שמים, כרבי עקיבא בשעתו שגזרו הרומאים את דינו למיתה על כך שלימד תורה ברבים, ובעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל קיבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, והאריך ב׳אחד׳ עד שיצאה נשמתו(מסכת ברכות דף סא עייב).

אחד הניצולים, ליאון יהודה טובול, עד ראייה לפוגרום, שחווה על בשרו את המאורעות. יהודה נולד בשנת 1928 בעיירה מרטימפריי הסמוכה לאזור הספרדי שבמרוקו, בקרבת העיר אוז׳דה. בהעתו כבן 15, למד סנדלרות אצל אחיו הגדול שמעיה. מספר שנים לאחר מכן, כשגילו את מכרות הפחם בכפר ג'ראדה, העתיק שמעיה את מקום מגוריו לשם יחד עם רעייתו ושלשת ילדיו, שם שכר חנות במרכז המסחרי ופתח סנדלרייה לטובת הפועלים הרבים שעבדו במכרות. יהודה הצטרף אל אחיו במעברו לג'ראדה, ויחד היו עוסקים במלאכת הסנדלרות. העבודה הייתה רבה מאוד.

המצב השתנה כרעם ביום בהיר באותו יום שני. היה זה ערב ראש חודש סיוון, החודש בו בחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם, ובו זכינו לקבל את התורה. אוטובוס שעצר במרכז הכפר ג׳ראדה, מתוכו ירדו אותם בני עוולה צמאי דם, חלקם אף היו פועלי מכרות הפחם, בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם.

שמעיה אחיו, יצא מהסנדלרייה בשעה שש בערב, ושם פעמיו אל ביתו. בדרכו נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בכלי הטבח שבידיהם. בניסיון להציל את חייו, הסתער עליהם והדף אותם בידיים חשופות, ומיד נס על נפשו אל עבר הסנדלרייה כדי להציל את בנו עמרם בן ה־12, את אחיו יהודה ואת שלושת הפועלים היהודים שעבדו עמו. אולם הפורעים רדפו אחריו, ובפתח הסנדלרייה היכו בראשו מכת מוות בגרזן. שמעיה נרצח ונפל שדוד בפתח חנותו, בטרם הספיק להציל את יקיריו.

יהודה שנשאר בחנות יחד עם עמרם בנו של שמעיה, ועם שלושת היהודים הנוספים, לא ידעו את אשר מתחולל בחוץ. רק כששמעו את ההמולה וקריאותיו של שמעיה לעזרה, הבינו כי פקד אותם הרעה. יחד עמהם היה מסיה גודן, צרפתי נוצרי, ממנהלי מכרות הפחם, שבא לרכוש סנדלים.

לפתע נשמע ניפוץ זגוגית. הפורעים פרצו אל תוך הסנדלרייה בצרחות, ושברו ובזזו את הסחורה. מסיה גודן שחשש לחייו, קרא לעברם כי אינו יהודי. אלא שקריאותיו לא סייעו לו, מאחר וחלק מן הפורעים היו פועלים במכרות, וחששו שילשין עליהם וימסרם ביד השלטון הצרפתי, לכך התנפלו עליו ורצחוהו במכות גרזן.

כששמעו יהודה ועמרם את הצווחות, עלו והסתתרו בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לעורות ולחומר, גלם שמהם יצרו. את הנעליים. הפורעים לא ידעו כי בקומה השנייה מסתתרים יהודים, ומיד כשסיימו להשחית את החנות כולה, בזזו את הכסף שהיה בקופה ונטשו את המקום. אך יהודה ועמרם לקו בחרדה, והמשיכו לשבת בשקט במקום המסתור, מבלי לדעת מה עליהם לעשות.

לא עבר זמן רב, ומתוך הדממה פרצה קבוצת פורעים נוספת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את מקום מחבואם של יהודה ועמרם. כשראו אותם הפורעים החלו לצווח: "אל יהוד הנה, אל יהוד הנה״ (הנה יהודים, הנה יהודים). יהודה ניסה לגונן על עמרם הנער, אך הפורעים חטפוהו בכוח מתוך ידיו, והחלו לגרור אותו במדרגות היורדות לחנות. תוך כדי הירידה בגרם המדרגות, בעטו הפורעים בעמרם, דרכו עליו והיכוהו, עד שכתוצאה מכך כוחותיו לא עמדו לו במותניו ונספה אף הוא. ׳נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן׳.

בתוך כל הרעש והמהומה, הודות לחושך ששרר בחוץ, הצליח יהודה להימלט מציפורניהם של הפורעים, כל עוד נפשו בו. כשהוא פצוע ופגוע מסכינים שדקרו הפורעים באפו ובגרונו, החל לנוס על נפשו, אך הרעה טרם שכחה. בעודו נמלט על נפשו, תפסוהו פורעים נוספים והחלו להפלות בו את מכותיהם. יהודה איבד את ההכרה, והפורעים שיערו כי מת הוא והמשיכו בדרכם.

כך נשאר יהודה לשכב על אדמת הרחוב, אך לא לזמן רב. לפתע קיבל מכה חזקה מאוד בראשו, ממנה התעורר ושב להכרה, וכתוצאה ממכה זו נותרה נפיחות במצחו שגרמה לכאבים עזים בשלושת החודשים הבאים. משהתעורר, החל לנוס ולברוח מאזור הפרעות. במנוסתו מצא מאפייה פתוחה, לא הרחק מהסנדלרייה בה עבד, נכנס אליה ויצא מהיציאה האחורית. שם במגרש החניה של המאפייה, הגיע טנדר עמוס בירקות, כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר המוסלמי שהכירו, נחרד לראותו פגוע ופצוע, ופחד לסייע לו מחשש לחייו שלא ימצאו הפורעים כי סייע ליהודי, אך מיד שם פעמיו אל תחנת המשטרה הצרפתית להודיע על מצבו של יהודה וששוהה הוא ליד הטנדר.

יהודה חשש מאוד לחייו שמא ימצאוהו הפורעים, ולמרות חולשתו כשידו הימנית בלבד מתפקדת, עלה אל הטנדר והתחבא בין ארגזי הירקות. במקום מחבואו נטל ארגז מלא עגבניות ורוקן את תכולתו עליו, תוך שהארגז משמש לו ככיסוי שלא יגלוהו. כעבור זמן מה שמע צעקות, ומתוך הצעקות קוראים לו בשמו: "ליאון! ליאון". היה זה שוטר שהוזעק למקום על ידי נהג הטנדר.

השוטר הציץ אל תוך הטנדר, והבחין בתזוזה בין העגבניות. הוא זיהה את יהודה והרגיעו לבל יחשוש, נטלו על כתפיו אל תחנת המשטרה, שם מצאו יהודים רבים מקום מחסה מפני הפורעים. כעבור זמן מה נלקח אל המרפאה המקומית, לקבל עזרה ראשונה, אך המראות היו קשות מנשוא: גופות חללים רבים היו מוטלים על הרצפה, ביניהם זיהה את אחיו שהשיב את נשמתו לבוראו. רצפת המרפאה הייתה מלאה בדם.

מהמרפאה בג׳ראדה הועבר יהודה יחד עם פצועים נוספים אל בית החולים באוז'דה, שם שהה כחודשיים עד להחלמתו, אך נפשו נותרה פגועה. בבית החולים באוז׳דה התבשר מרה גם על אחיינו עמרם שנספה, וכן על רבם האהוב רבי משה הכהן שנספה אף הוא יחד עם בני משפחתו.

יהודה עלה לארץ ישראל, וגם לאחר שנים רבות כששב לבקר במרוקו יחד עם רעייתו, חש תחושת ניצחון על כי הפורעים לא השיגו את זממם והוא נותר בחיים, ועתה הוא בא לבקר לאחר שזכה לעלות אל ארץ אבותיו. במסגרת הביקור שב אל אוז׳דה, אך לא היה מסוגל לבקר בג׳ראדה, ליבו לא נתן לו לנסוע את שישים הקילומטרים כדי לשוב אל גיא ההריגה של 37 יהודים שנספו רק בגלל שיהודים הם.

עדת ראייה נוספת שחוותה עם בני משפחתה את הפרעות האיומות, היא גב׳ חוה בן־גיגי. לימים תספר על חמיה יצחק בן־גיגי, שהייתה לו חנות בבעלותו, בסמיכות לחנויות המוסלמים המקומיים. ביום הפרעות, הגיע לחנותו שכנו המוסלמי, העניק לו את גלימתו ואמר לו: ״הי לך. תלבש את גלימתי ותחבוש את התרבוש האדום שלי, כך שלא יזהו הפורעים כי יהודי אתה. בכך אציל אותך, כתגמול חסד על כל אשר אתה עושה עמי".

היהודי מיהר לסגור את חנותו ונס על נפשו. הפורעים דלקו אחריו, וכשתפסו אותו, הכו אותו בגרזן מכות רבות בראשו. כשהוא במצב אנוש, פונה על ידי המשטרה הצרפתית לבית החולים המקומי. כשוך הפרעות, הלכו אחיו לחפש אחריו בבתי החולים, אך לא מצאו אותו. נאמר להם על ידי צוות הרפואה, כי יסורו לחדר המתים, אולי ימצאוהו שם.

אחד מאחיו נכנס אל חדר המתים, ונגלה לעיניו מחזה מחריד שלא שיער בנפשו: חללים יהודים שכבו בחדר, האחד לצד רעהו, כשסימני המכות ניכרים היטב על פניהם, מוטלים בתוך שלוליות של דם. מחזה זה, כמו נם הריח הנורא, לא ישכח לעולם. הוא אזר אומץ בנפשו והחל לעבור בין הסתים כדי לזהות את אחיו. לפתע ראה את אחיו, שוכב כאחד המתים, אך הוא בהכרה. מיד הזעיק את הצוות הרפואי, שחשבו בתחילה כי מת הוא ולכך העבירוהו לחדר המתים.

חייו ניצלו, ולאחר תקופת שיקום ארוכה הבריא. אז גם התברר, כי שכנו המוסלמי שהעניק לו את גלימתו כדי להצילו, הלך הוא בעצמו להזעיק את הפורעים, ואמר להם כי יש יהודי שנס מן האזור לאחר שנעל את חנותו, וניתן יהיה לזהותו על ידי הלבוש והתרבוש…

כעבור זמן מה עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, ובכך נקם את נקמתו האישית בפורעים שביקשו ליטול את נפשו.

כשוך הפרעות הושב הסדר על כנו, בתום השוד והביזה שנמשכו מספר ימים. ביום שישי ד’ בסימן תש״ח (11 ביוני 1948), ערב שבת קודש וערב חג מתן תורתנו, הובאו אל בית העלמין באוז'דה ארונות הנספים בפרעות. תוך כדי ההלוויה התווסף ארון נוסף של ילד פצוע אנוש מהפרעות, שנפטר מפצעיו בערב שקודם לכן בבית החולים.

מסע ההלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, לעבר רחבת בית העלמין. קהל רב המתין בבית העלמין לארונות הנספים, והשתתפו בו אף ראש העיר אחידה, וכן הנציב העליון של צרפת במרוקו.

גם הפאשה, הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, השתתף במסע ההלוויה ואף נאם. בנאומו הביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, וציין כי מקווה הוא שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים התרשמו מהדברים האמיצים והתקיפים שנאם הפאשה. אלא שעל כך שילם מחיר כבד: ממסע ההלוויה המשיך בדרכו לתפילה במסגד הגדול לתפילת הצהריים, שם בעת כריעתו בתפילה נדקר בצווארו על ידי בן עוולה, והובל לבית החולים במצב קשה. הדוקר נפל בידיהם הזועמות של המון המתפללים שהפלו בו את מכותיהם.

לאחר הפאשה, עמד לנאום נשיא הקהילה היהודית, אך לא הצליח לנאום מחמת הבכי הרב שאחז בו. את הנאום המשיך מזכיר הקהילה. הרגע המחריד הגיע כשקראו את שמותם וגילם של הנספים, לפי משפחה. גם הקראת שם רבה של ג׳ראדה רבי משה הכהן, בן שלשים וחמש במותו, ושל אשתו וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.

בימים שלאחר מכן, יהודי אוז'דה נרתמו בכל ליבם לסייע לאחיהם ניצולי הטבח מג׳ראדה. הניצולים נשבעו לבל ישובו לג׳ראדה, אך העתיד לוט בערפל: מה יהא בגורלה של אותה אשה שראתה את בעלה וילדיה נרצחים מול עיניה והיא נותרה גלמודה. ומה יהא עם הילד החמוד שלא מפסיק למרר בבכי בגעגועיו לאביו, לאמו ולאחותו שנרצחו בטבח. בית הספר המקומי הפך למחנה פליטים של ניצולי הטבח, לגטו קטן של בכי ודאגה.

הדי האירוע נמצאו בכמה מספרי חכמי מרוקו בתקופה ההיא. כך לדוגמה מצינו בשו״ת ׳מעלות לשלמה׳(חושן משפט, יח), לרבי שלמה הכהן צבאן, שגם נוכח היה בסיום התקרית, שפתח את תשובתו בתיאור קצר: "בזמן אחד התנפלו הגויים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג׳ראדה), והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם, ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו״.

ניצול נוסף מהטבח באוז׳דה, רבי דוד אמסללם זצ״ל, שבנס ניצל מן התופת עם בני משפחתו מאחר ולא שהו באותה העת בביתם, אך הפורעים בזזו את כל הבית והותירו הרס רב. באורח פלא לא נגעו בספרי הקודש ובכתבי היד שהיו שם. לזכר האירוע כתב רבי דוד קינה בשפה הערבית, אותה פתח במילים: ׳אתחיל לכתוב קצות וקינות על רוב הצרות אשר עברו בכל הקהילות, וכל עיניים יזילו דמעות, ובכל בית היו צעקות, ה׳ אלהינו יגאלנו מן הגלות, ותהיה את אחריתנו שמחות בזכות בורא העולמות׳.

מבין מילותיו ניתן ללמוד על עוצמת הפוגרום שחוו. להלן נעתיק מעט ממילות הקינות שכתב, ותורגמו על ידי ידידנו רבי אליהו מרציאנו הי״ו:

שמעו אתם בני הקהל, מה אמור לסבול בן אנוש, הכל רשום בפנקס, אצל אדון העולמים. שונאים אותנו מעידן ועידנים, כל יהודי באשר הוא שם, והורגים בנו בכל דרך ושעל, ה׳ ישפוט  האשמים. רצוני לספר במילים, מה עבר על עיר אוז׳דה, על כך נבכה תמיד, ולא נהיה בשמחה.

יום שני בבוקר, יום לא של מזל, נשדדו הבתים ונכרתו החיים, והרס לכל אדם. התנפלו ושדדו בתי מגורים, ולא הותירו מאומה, כסף וזהב נבזזו, ובעליהן נמלטים. שברו דלתות ונכנסו, וטוב הבתים העלימו, ובעלי הבית מבוהלים, והשאירו בתים מרוקנים. והחנויות, עם סחורות ורכוש, שברו דלתות ומנעולים, את הכל הוריקו עד הסוף, ועזבו החנויות ריקות.

וכמה בני אדם מתו, צעקו ולא נושעו, כל אחד ספג מכתו, והאנשים מבוהלים. מיתה משונה גזרו עליהם, ולא ריחמו עליהם, בסכינים שחטום, ועל האדמה נשארו עזובים. עוד אנחנו שומעים את צרת אחידה, וכבר הגיעו לאוזננו חדשות ג׳ראדה, כי היו מצוידים בכלים, כי התכוונו לבצע בגידה.

כאשר האויב סיים באוז׳דה, התארגנו ועלו על רכבים, ובמים מזון ומסכות, הצטיידו לדרכם ונסעו. באו לג׳ראדה בלילה, והיהודים שם מעט מן המעט, העיר הומה ורעשה, והיהודים מסכנים מבוהלים. התנפלו עליהם בבתים, והרגום כדרך הכופרים, וגם הילדים הקטנים, נשחטו אחד אחד.

את קינתו מסיים רבי דוד אמסללם בבשורת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש, אליה ישובו אחרי אלפיים שנות גלות:

נעלה לארץ השלום, ובידינו יהיו מלכות ושלטון, ונרים על ראשינו הדגל, והאויבים משתוממים. נשוב למדינתנו, ונחיה בה בשלווה ובבטחה, ומלך משיח בן דוד מושל בנו, ונהיה רק שמחים.

ראוי פוגרום זה להיזכר בתולדות עם ישראל, שעד כה כמעט ולא נעשה יד ושם לאותם קדושים שנספו, ובראשם רבי משה סקאלי הי״ד שנספה הוא ובני ביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. ייזכר לטוב ידידי רבי אליהו מרציאנו הי״ו, שישב על המדוכה למצוא ולאסוף את מעשה הפוגרום, וכן נפגש ושוחח עם ניצולי הפוגרום – אודים מוצלים מאש, והעלה את הכל בספרו יעדים והדים לפרעות אחידה וג׳ראדה׳, שעל ספרו זה נסמכתי בכתיבת פרק זה. והי הטוב יאמר לצרותינו די.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עמוד 287

 

73 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו-הביא לכתב דודו אדם דרעי…

 
 
73 שנים לפוגרום בג'רדה ואוג'דה שבמרוקו, עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו ואף אחד לא זוכר ומזכיר! לקרוא, לזכור, ולכאוב. סבי ז"ל " שם טוב דרעי " נרצח בפוגרום 7/6/1948
*********************
הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי מספרים ל"יום ליום" על הפוגרום, ותוהים: מדוע לא נעשתה עד כה שום הנצחה לאותם קדושים וטהורים שנספו יחד עם רב הקהילה הר"ר משה הכהן סקלי ומשפחתו הצעירה?
הרב ישראל מרגלית \\\ מוסף "יום ליום".
הפרשיה נחשבת כעלומה בהחלט, לא רבים נחשפו אליה. אילו הייתה מתרחשת במחצית השנייה של כדור הארץ, או בעיתוי אחר, סביר שהיו על שמה כמה וכמה אנדרטאות להנצחה וזיכרון. אך לא, זה לא קרה באי שם הנידח שבו קרתה הפורענות הנוכחית שעליה אנו סחים.
 
ובכן הסיפור לא היה סתם כך כמות שהוא נשמע, כמו עוד שאלה בין רבבות השאלות שבעולם השו"ת, זו הייתה פורענות של ממש, שעליה שמענו בימים אלו מהרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, שהם כמו עוד אחרים הפעילים בעניין, חפצים לעשות יד שם וזכר לאותם יהודים יקרים שנספו אז, ובעיקר גם לרבה של הקהילה הצעיר, רבי משה הכהן סקאלי הי"ד, שנספה הוא וביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים.
 
סיפור המעשה התרחש בימי קום המדינה, מה שמאשש את התזה הרווחת כי לעתים, הקמת המדינה רק הזיקה ליהודים רבים, בפרט בארצות ערב שעד אז חיו בשלווה יחסית, כמובן. כך קרה שכמו בשאר ארצות האסלאם, הקמת מדינה יהודית המלווה בתבוסת צבאות ארצות ערב עוררה את יצרי הנקם של ההמון הערבי, בכל מקום זה התפתח אחרת.
העיר אוג'דה, עיר גבול, הגבול הסמוך עם אלג'יריה. יהודים שהחליטו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, לא מצאו את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות, מתוך מרוקו. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, היתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית, גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוג'דה.
עשרות עולים בשנים 1945-1948, עשו את הדרך ההיא, התרכזו ונפגשו באוג'דה עם שליחים סמויים וחצו את הגבול. המוסלמים באוג'דה ידעו את המתרחש בעירם, הם החליטו על הנקם ביהודים בקרוב ממש.
 
את שרידי התקרית ניתן למצוא כמו בהרבה מקרים נוספים בספרות השו"ת, לימים הבאים נותרה כאן שאלה הלכתית אופיינית שאותה מצאנו בספר "מעלות לשלמה" [חו"מ, סי' י"ח] שנכתב בידי הגאון רבי שלמה הכהן צבאן, שנוכח היה גם בסיום התקרית, וכה הוא כותב:
"בזמן אחד התנפלו הגוים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג'ראדה) והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם. ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו, ולא נודע אם נשים נהרגו תחלה ולפי זה בניהן יורשים חצי העזבון ובמיתת הבנים יירש אותם אביהם ואין ליורשי האשה ירושה כלל. ויש להסתפק ג"כ דילמא הבנים מתו תחילה ואח"כ מתה האשה ולפ"ז הרי מן התקנה יחלוק הבעל עם יורשי האשה, היכי לעביד".
 
היה זה בדיוק לפני 64 שנים, ביום שני, [7 ליוני 1948] בשעה 9 וחצי בבוקר, בשוק הפחמים בעיר אוג'דה, אירוע זוטר של תקיפת יהודי לאור יום גרם לריב קולני ולתגרה רבתי בין עוברים ובים מוסלמים ויהודים. סמוך למקום האירוע ולאחר זמן מועט, נדקר מוסלמי על ידי יהודי. הדקירה היתה בינונית, אבל חיש מהר השמועה נפוצה לאמור: "יהודי רצח מוסלמי!" זה הספיק להדליק הבעירה.
אספסוף מצויד בכלי משחית, סכינים וכדומה, נהר לשכונת היהודים "שוק אל יאהוד" לנקום נקמת המוסלמי הפצוע, שכביכול נהרג: חמישה אנשים נהרגו, ארבעה יהודים ואחד צרפתי, עשרות פצועים, שמונים ושתים חנויות נבזזו (מתוכם שישים ושבע רוקנו כליל), שבעים וחמישה בתים נבזזו.
 
שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הפורענות השתלטו על המצב ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוג'דה.
אירוע זה נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג'ראדה המרוחק מאוג'דה, כחמישים קילומטר. נוסעים אלה שהגיעו לכפר ג'ראדה, הפיצו שמועות על יהודים שהרגו מוסלמים ושהרסו גג מגדל המסגד הגדול באוג'דה. ויכוח שהתחיל לפנות ערב, בין מוסלמי ליהודי שמכר לו כרטיס הגרלה, ונמשך בתגרה, הסתיים בטבח איום ונורא שביצעו חיות טרף, בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל, עובדי כפיים. הארורים האלה, בלי הבחנה ובלי רחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחת רב הקהילה, הרה"צ רבי משה הכהן סקאלי הי"ד בן 35, אמו בת 52, אשתו בת 28, חמשת הילדים (מבן 8 חודשים ועד בן 13 שנה), נשחטו על קידוש ה'.
מספר הנרצחים הי"ד היה 38 (אחד מהם לא יהודי), עשר נשים, עשרה ילדים, ושמונה עשר גברים, והפצועים עשרות רבות.
מכרות הפחם כמצודת מוות
 
כדי להבין את המתרחש נתאר כי האזור נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו וכי אחר שהתגלו בו מכרות פחם באותן שנים חלה אליו נהירה של אנשים דלים, רובם המכריע כנראה ברברים ערבים, שקיוו להרוויח שם את פרוטותיהם, בהם גם היו יהודים שהציעו את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור, כך היה יהודה טובול שהיה סנדלר במקום והוא ואחיו שימשו במקצועם את הכורים הרבים בעיירה. בדברי עדותו של ליאון יהודה טובול שפורסמה באותן שנים אנו מוצאים בין היתר את עדותו הבאה שממנה אף ניתן ללמוד על החיים היהודיים באזור:
"חיי היהודים בג'ראדה התנהלו בנחת ובשלווה. אתאר, למשל, את ימי שבת. חנויותיהם של היהודים היו נסגרות, כבר ביום שישי בשעות המוקדמות של אחר הצהריים. הכול מתרחצים ומתלבשים בבגדי שבת והולכים בערב שבת לבית הכנסת. בית הכנסת בג'ראדה היה שכור. כולו היה חדר אחד.
 
"לפתע, כרעם ביום בהיר, המצב השתנה היה זה יום שני ה-7 ביוני שנת 1948. היה זה ערב ראש חודש, משום שאני זוכר שאמי הכינה קוסקוס, מנהג יהודי מרוקו היה להכין קוסקוס, פרט לימי שישי, גם בערב ראש חודש.
"ביום זה הגיעה משאית גדולה למרכז ג'ראדה, עמוסה בגברים ממוצא ברברי, אשר חלק גדול מהם היו פועלי מכרות הפחם. בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם. הם צווחו, צעקו ושדדו כל מה שנקרה בדרכם. בצעקות אללה אכבר פגעו ביהודים. בסכינים, בגרזנים, במקלות, ובמה לא.
 
"אחי שמעיה, אשר יצא במקרה מהסנדלריה בשעה שש בערב, כדי להקדים ולחזור לביתו, נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בסכינים ובגרזנים. אחי שמעיה היה גבר גדול וחזק, בעל שרירים. וכפי שסיפרו לי הוא נלחם בפורעים והחל לחזור לחנות על מנת להציל את בנו, אותי ואת הפועלים היהודים שעבדו עמו. למזלו הרע, הם רדפו אחריו ובפתח החנות כמעט הצליחו, במכת גרזן בראשו מאחור, להורגו. שמעיה אחי ז"ל נפל שדוד הרוג בפתח חנותו ולא הצליח להציל את כל הנפש שבחנותו.
"אנחנו שנשארנו בחנות, אני, בנו עמרם ושלושת הפועלים: אלי דהאן ז"ל, אמסלם יוסף, ועוד אחד, שמענו צעקות בחוץ. רצינו לצאת, לסגור את החנות וללכת לבית. משמים, התעכבנו משום היה לנו לקוח בחנות שהתעקש לקחת את זוג הסנדלים שהזמין אצלנו. לקוח זה היה מסיה גודן, שהיה צרפתי נוצרי. מסיה גודן היה אחד ממנהלי מכרות הפחם. לפתע התפרצו לתוך החנות הפורעים עם הסכינים והגרזנים, ובצעקות פרועות שדדו את כל החנות.
 
"מסיה גודן שחשש לחייו, הכריז בפני הפורעים, הרוצחים, שהוא נוצרי צרפתי ולא יהודי. הכרזותיו לא עזרו לו, כיוון שהפורעים, שהיו פועלים במכרות, חששו שמסיה גודן ילשין עליהם, ולכן רצחו אותו.
"אנחנו, אני ובן אחי עמרם, הסתתרנו, לשמע הצווחות והקולות, בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לחומרי גלם, עורות וכדומה לצורכי הסנדלריה, הבוזזים הפורעים לקחו את כל מה שהיה בחנות. אפילו שדדו את הקופה שהיו בה אלפי דרהם. אפילו את סכיני הסנדלרות לקחו. למזלנו, הם לא שמו לב למחסן למעלה, וכך ניצלו חיינו לבינתיים. הפורעים עזבו את החנות והמשיכו הלאה.
"מתוך פחד, היינו בהלם גמור, המשכנו לשבת בשקט במסתור למעלה בחנות, מבלי לדעת מה לעשות.
"לא עבר זמן רב ומתוך השקט כביכול, פרצה קבוצת פורעים אחרת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את המחסן שבו הסתתרנו. ראו אותנו והתחילו לצעוק 'אל יהדו הנה אל יהוד הנה' (הנה יהודים, הנה יהודים) והתחילו לסחוב את הילד מתוך ידי. התעקשתי לא למסור אותו ולהחזיקו, אך לא עמדתי במאמץ ונמשכתי יחד איתו אל הפורעים. כאשר הורידו אותנו, הילד נפל. הפורעים בעטו בו ודרכו עליו וכתוצאה מכך הילד, בנו של שמעיה ז"ל, נהרג.
 
"בתוך הרעש וההמולה ובגלל החושך ששרר, משום שכל העניין הרי התחיל בשעות הערב, הצלחתי להימלט החוצה, כל עוד נפשי בי. אך פצוע ופגוע מסכינים שדקרו בי, ומגרזנים שפצחו את ראשי, בשישה מקומות לפחות: אף חתוך, גרון פגוע, כתף שמאלית פצועה לגמרי, ומכות יבשות וכחולות בכל חלקי גופי.
"בחוץ הצליחו לתפוס אותי תוך מכות וצווחות: 'אללה אכבר', 'אלג'האד עלא אל יהוד' ועוד. כאשר חשבו שאני מת, כי איבדתי את ההכרה, עזבו אותי והלכו הלאה. פתאום קיבלתי מכה חזקה בראש, בצד ימין המצח, שעוררה אותי. ממכה זאת קיבלתי נפיחות אדירה בראש, בגודל של תפוח עץ. נפיחות זו גרמה לי לכאבים במשך כשלושה חודשים. בעקבות המכה שהעירה אותי קמתי והתחלתי ללכת ולברוח מהערבים כמו שיכור מתנודד על רגליי.
"תוך כדי הריצה, מצאתי מאפיה פתוחה, לא רחוק מהסנדלריה שלנו. מאחר שהכרתי את המקום, נכנסתי לשם ויצאתי מהיציאה האחורית. במגרש החניה של המאפיה, בצד האחור, הגיע טנדר מלא ירקות כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר, נהג ערבי שהכיר אותי, שראה אותי פגוע ופצוע, נבהל ממצבי, אך פחד לעזור לי. אולם, סיפרו לי שהוא הלך מהר למשטרה הצרפתית להודיע על מצבי ושאני ליד הטנדר.
 
"מרוב פחד ועם כל חולשתי, ואפילו עם יד אחת, משום שיד שמאל היתה פגועה, מצאתי כוח לעלות לטנדר ולהתחבא בין ארגזי הירקות. לקחתי ארגז מלא עגבניות ושפכתי את תוכנו עלי. הארגז שימש לי ככיסוי שלא יגלו אותי.
"לאחר כמה זמן שמעתי צעקות, מתוך הצעקות אני שומע שקוראים לי בשמי: 'ליאון! ליאון!' פחדתי נורא, אבל לאחר כמה זמן זיהיתי, שזה שוטר שמכיר אותי ולכן פחדתי פחות.
 
"התחלתי להזיז את העגבניות. השוטר ראה את תזוזת העגבניות. הוריד מעלי את הארגזים וסחב אותי על כתפיו לתחנת המשטרה.
"בתחנת המשטרה היו כבר הרבה יהודים שהתאספו שם מפחד, פחד מהטבח, מהביזה וראו במקום מקום מבטחים. לא מעט ביניהם היו פצועים, כמוני או יותר ממני, אני לא יודע.
"לאחר כמה זמן לקחו אותנו משם למרפאה מקומית ושם קיבלתי עזרה ראשונה. במראה ראיתי המון גופות מונחות על הרצפה. ביניהן ראיתי את אחי בפעם האחרונה. אחר כך נודע לי מה קרה לו. אמרתי לאחות של המרפאה, גב' ליאון, שטיפלה בי באותו רגע: 'תראי זה אחי, הוא עדיין חי', היא נדה לי בחמלה ואמרה לי: 'שתוק, טפל קודם בעצמך, אחיך כבר גמר', דהיינו, החזיר את נפשו לבוראו, מת.
 
"אני זוכר עד היום שהחדר היה מלא דם, בגובה של עשרים עד שלושים סנטימטר. מראה מזעזע מאוד.
"אני גם נחשבתי בין המתים. למחרת פרסמו בעיתון וגם ברדיו, כפי שסיפרו אחר כך, שהיו 38 הרוגים, ביניהם שלושה ממשפחת טובול, כולל שמי. רק מאוחר יותר נודע לקהילה שאני עדיין בחיים ופרסמו תיקון.
"37 הרוגים, חמש עשרה נשים וילדות, עשרים ושניים גברים ונערים. חמישים פצועים. שלא לדבר על יהודים רבים, שנמצאו מפחד בכל מיני מקומות: בתחנת המשטרה ועוד.
"אני התעוררתי באוג'דה. כלומר, לאחר שנפגעתי והייתי במרפאה ונחשבתי בין המתים, בכל זאת הייתי חי והתעוררתי באוג'דה. אינני זוכר דבר ממה שקרה ברגע המסוים שהייתי במרפאה בג'ראדה ועד שהגעתי לאוג'דה. המרחק בין ג'ראדה לאוג'דה הוא שישים קילומטר.
"ועד הקהילה היהודית באוג'דה טיפל בנו. כל היהודים מג'ראדה לא חזרו לשם יותר והתבססו באוג'דה.
"כמה שזה עצוב וכמה שזה מצער. בתוך שלושים ושבע הקורבנות, היו גם הר"ר משה הכהן, רעייתו, אמו וילדיו. ה' יקום דמם. היו שם זוועות שקשה לתאר".
 
"לימים", מספר יהודה טובול, "כשחזרתי לבקר במרוקו. רעייתי ואני הגענו לעיר אוג'דה ורצינו לבקר בג'ראדה. אולם, לא יכולתי! לבי לא נתן לי לעבור את שישים הקילומטר האלה. פחדתי פחד של אז, בהיותי עלם בן 20. לא יכולתי לחזור למקום המקולל הזה. גיא הריגה של 37 יהודים, ביניהם אחי, שמעיה ז"ל, ובנו, עמרם ז"ל, שעל מותו נודע לי רק כשהייתי בבית החולים באוג'דה. שם הייתי קרוב לחודשיים, עד שהחלמתי מהפגיעות".
 
הקינה בנוכחות אב בית הדין
הרב יהודה קיסוס, מספר על עצמו כדלהלן: "כל ימי מגיל הנערות הייתי מתאבק בעפר רגליו של אדמו"ר רבי ברוך טולידאנו זצ"ל. רוב הלימודים שלי למדתי בחדר אצל הרב הגאון רבי שמואל חאלואה זצ"ל וזיע"א. את תעודת השחיטה לעופות קבלתי אותה מראב"ד דבני מערבא, הרב יהושע ברדוגו זצ"ל והרב יוסף משאש ראב"ד בתלמסאן ובחיפה שנים רבות. הייתי מנושאי כליו של הרב רפאל ברוך טולידאנו במקנס, ומדי עוברו בנסיעה לאיזה מקום היה לוקח אותי. ג"כ נדבקתי כל הזמן עם צוות אנשי חברה קדישא במקנס. למדתי ג"כ בישיבת כתר תורה אצל הרב יצחק אסבאג זצ"ל, ומשם יצאתי להוראה בכפרים במרוקו וגם בסביבות תזאייר ואזור אוזדא. הייתי גם בתייארת באלזיר וכמה מקומות בתאנדרארא, פיגיג, בוערפא, תיוולי, ברגנת אוגדא, ברקאן, אחפיר, לעיון תאוורירת. כל אגפי אוגדא מרוקו, כמעט בכפריו ובכל אגפיו בלעיון ותאוורירת. לימדתי שנים רבות והייתי משרת בקודש שם בתור מורה ומנהל, תודה לאל".
 
הרב יהודה קיסוס מתאר עוד כדלהלן: "1948 שהיא שנת תש"ח שפכו דם יהודים כמים באוגדה ובג'ראדה.
"את המליצה אמרתי לפני הדרשה בבית הכנסת הגדול באוגדה בנוכחות הרב המלך שלמה הכהן הגדול, אב בית דין באוגדה זצ"ל וזיע"א. כי שם נהרג בז'ראדה תלמיד חכם אחד, הרב משה הכהן זלה"ה שו"ב והוא מן ההרוגים, בן ל"ח שנה, וסימנך ח"ל עליו חובת הביעור, בין שלושים ושמונה שנה, היה המנוח זצ"ל".
לא נאריך כאן בהבאת אותה קינה כאובה, אולם כפי שמובן הרי שהרב המלך שלמה הכהן הגדול, הוא הוא בעל התשובה שבה פתחנו את מאמרנו ולימים נדפסה בספרו מעלות לשלמה.
הקרבן הראשון: יהודי זקן בן שמונה ושמונים
בעדות נוספת אנו מוצאים כי הקרבן הראשון היה דווקא יהודי זקן בן שמונה ושמונים שנה ושמו מסעוד בן דיין. "ההמון המתפרע הזה התפרץ לרחוב מאראכש ולקסריה (שוק חנויות הבדים). אזרח צרפתי לא יהודי בשם אמורוס, מפקח בדואר, בדרכו לשוק, נקלע בדרך ההמון המשתולל, ברגע אחד נדקר למוות. המשטרה שהפגינה נוכחות התקפלה כלעומת שבאה. יתרה מכך, כוחות שיטור וסדר מקומיים, "אלמכזניין", שנקראו לסייע לשוטרים, ערקו כמה מהם והצטרפו לאספסוף ורשויות העיר התעכבו מדי, עד שקראו לעזרת כוח צבאי.
 
"הרוצחים לא ריחמו על אחד, לא נשים, ולא ילדים, ולא תינוק בעריסה. הורגים, שורפים, ובוזזים. משפחה שלמה, משפחת רב הישוב, הרב משה הכהן, בן שלושים וחמש, אשתו, בת עשרים ושמונה, אמו, וחמשת בניו מגיל שמונה חודשים עד גיל שלוש עשרה, כולם נרצחו. נספרו 36 קורבנות – חוץ מששת הקורבנות – חמישה מהם יהודים של אוג'דה, ומספר גדול מאוד של פצועים, כמה מהם פצועים קשה.
"הסדר הושב על כנו בתום השוד והביזה: קהילת ג'ראדה מנתה 177 נפשות. בטכס הלוויה נאם ה'פאשא' של אוג'דה והביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, ומשם המשיך דרכו לתפילה במסגד הגדול, האיש לא הספיק לכרוע בתפילה והנה מאן דהוא תוקע לו סכין בצוואר, הוא הובל לבית החולים במצב קשה. החשוד במעשה הוא אח של מתפרע שהשתתף ברצח הצרפתי אמורוס. אומרים שהפאשא לא מת, וגם הדוקר נפל בידיים זועמות של המון המתפללים.
"מסע הלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, ישר אל רחבת בית העלמין. קהל רב חיכה כאן למסע הלוויה, ראשי העיר כולם נכחו במקום, ושומע אני, שגם הנציב העליון של צרפת במרוקו, מיוצג כאן.
"ועד הקהילה פעל מאחורי הקלעים להביא לקבורה כאן את החללים, כי הרי הם כבר הובאו לקבורה במהירות בג'ראדה. הפאשא שהוא הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, נאם וקיווה שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים השתכנעו על הדברים האמיצים והתקיפים שהשמיע הפאשא.
 
"בשעת כתיבת השורות, אני שומע על מהומה חדשה בעיר, שבמרכזה התקפה ופגיעה באיש זה, הפאשא בעצמו, שנפצע במהלך תפילת יום שישי במסגד.
"אולם זה הספיק לזרוע בהלה ברחובות היהודים. התקבלה הודעה כרגע האומרת שמטעם נציגי המלך, יצא שליח להודיע לתושבים היהודים שאל להם לחשוש מהד המהומה שהתחוללה היום. וכי הדוקר הוא מוסלמי, ואף כבר כוחות שיטור סביב רחובות היהודים.
 
"אחר הפאשא, נאום נשיא הקהילה, אך נאלץ להפסיק מסיבת הבכי, והמזכיר הוא שנאם נאום הפרידה.
"כמו כן נאם המושל המחוזי אשר קרא לאיפוק וגם דרש למצות את הדין עם המתפרעים.
"הרגע המחריד הוא עת קראו בשמותם ובגילם של החללים אחד לאחד ולפי משפחה. בני שמונה חודשים, שנתיים, עד למבוגרים בני השישים.
"גם הקראת שמו של רבה של ג'ראדה, הרב הכהן בן שלושים וחמש במותו, אשתו, אמו בת החמישים, וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.
"ידי כל יהודי האיזור היו כדרכם של יהודים, עסוקות בהספקת עזרה לאומללים הפליטים. תרומות ואספקה מגיעות, ולכן סדר העבודה והתמיכה נמשך במלוא הקצב. כך סיפקו ארוחות ומזון לשבע מאות נפשות.
"ניצולי הטבח נשבעו לבל ישובו לג'ראדה, אולם הכול תהו מה יהיה גורלה של אישה שראתה בעלה וילדיה נהרגים והיא גלמודה כעת? ומה עם ילד שלא מפסיק מלבכות על אב ואם, אח ואחות שנהרגו? בית ספרנו הפך למחנה, לגטו קטן של בכי ודאגה?
"אנשי ג'ראדה שעבדו בכפר, סנדלרים, חייטים, טכנאים, נהגים, כורים, הנה הם מרוכזים כפליטים…
 
"הנציב העליון של צרפת במרוקו, הג'נרל ג'וואן, הואיל להודיע כי יגזור 'משפט ללא רחמים'. משקיפים הדגישו את אי ההתערבות של הרשויות ביום הפוגרום. מושל המחוז עזב את אוג'דה בבוקרו של יום הדמים, למרות שידע ושמע על ההתפרצות הממשמשת ובאה סגן. המושל אף סירב לערב את כוחות הצבא".
סיון תש"ח – מול משפט צבאי
הדי הפרשה הגיעו אף לארץ ישראל הקטנה באותם ימים. בעיתון "הד המזרח" שיצא בתאריך, 25.2.1949 בעמ' 10 אנו מוצאים דיווח אודות כל העניין בזה הלשון:
 
"בשבוע שעבר החל להתברר בפני בית המשפט הצבאי בקאזבלנקה, משפטם של 86 הערבים הנאשמים בפרעות ביהודים באוג'דה ובג'יראדה, בחודש סיון תש"ח. 35 מביניהם הועמדו כעת למשפט ויתרם יועמדו לדין בקרוב.
"התכונה מסביב לבית המשפט הצבאי היתה גדולה מאוד. קהל רב נהר מהעיר עצמה ומסביבותיה, וביניהם התבלטו בעיקר העדים היהודים, הערבים והצרפתים שבאו מערים שונות. משטרה צבאים ואזרחית שמרה על הסדר, ובדקה בקפדנות את כל הנכנסים.
"בית המשפט מורכב מהנשיא, קולונל צרפתי, קפיטן, סגן ומפקד צבא. על השולחן מוצגים סלי נשק, רצועות עור, מטילי ברזל, פגיונות, חרבות ועוד, שבהם השתמשו הפורעים לביצוע פשעם.
"על חזיהם של הנאשמים תלויה מודעה עליה רשום מספרם והאשמה בה הם נאשמים. השופט שואל אותם כרגיל על שמם, גילם, מקום מגורם, מצבם המשפחתי, רמת השכלתם ומצבם הצבאי. מרבית הנאשמים הם סוחרים זעירים או פועלים מאוג'דה, וביניהם סבלים, רוכלים, קצבים וכדומה. אחד מהם מאשר בקול בטוח שמלאכתו: סוחר בשוק השחור.
"בין הנאשמים שני מוסלמים צרפתים מאלג'יריה, שבאו במיוחד מאיראן להשתתף בפרעות אלה.
מתורגמן בית המשפט קורא לפניהם את כתב האשמה: רצח בכוונה תחילה, שוד וביזה, הסתה לרצח, פציעת אנשים וכו'.
"אחרי הקראת כתב האשמה, דרש הקולונול רינולט, שהמשפט יתברר בדלתים סגורות 'מפני סיבות של ביטחון'. אך הסנגור הצרפתי התנגד לכך, והודיע שהוא, כצרפתי ממארוקו, יתנגד לפגיעה כה גסה בזכויות ההגנה, והוא דורש לשמוע את העדויות בדלתים פתוחות. 'משפט זה – הוסיף הסניגור – הוא חשוב מאד ואסור להחניק את הוויכוחים. כי לא רק כל מארוקו אלא גם המטרופולין וכל אירופה מתעניינים בו ומחכים בכיליון עיניים לתוצאותיו ורוצים לדעת איך יסתיימו מאורעות אוג'דה וג'ראדה. אני דורש להביא כאן כעד גם את מושל אוג'דה. עוד מעט' – סיים הסניגור – 'תדרשו לכרות ראשים, ואינם יכולים לדרוש אותם בדלתים סגורות!'
 
"מר טרייפוס דורש שיינתן הפרסום הגדול ביותר לעניין זה. 'לעשרים ושישה נאשמים צפוי עונש מיתה ואנו רוצים שחוקרי המאורעות עצמם יובאו הנה'.
"אחרי התייעצות קצרה, החליטו השופטים שהמשפט יתנהל בדלתים פתוחות. 'מכיוון שאין שום סכנה נשקפת לביטחון הציבור'. מיד התמלא אולם המשפט, והתחילה חקירתם של הנאשמים הראשונים, האחראים לרצח היהודי אמורוס, פקיד במשרדי הדואר והטלפון.
"חמשת הנאשמים טוענים שעדותם הראשונה, נגבתה מהם על ידי המשטרה תחת לחץ, איומים ומכות.
"שני עדים ערבים ספרו שהם ראו במו עיניהם את הנאשמים מכים באלות את אמורוס. היהודי סבאן מאוג'דה נרצח בשעת המהומות וחנותו נשדדה.
"אחד הנאשמים, מוחמד בן מוחמד בן בשיר, כופר בכל הספור ומכחיש נמרצות שהוא השתתף ברצח. גם שני שותפיו האחרים מכחישים את השתתפותם ברצח: להפך, הם מאשימים את אנשי הבולשת ביחס גם אליהם ואומרים שכל הסיפור על השתתפותם ברצח אינו אלא פרי דמיונם של השוטרים. אולם, תוך כדי עדותם, קופץ אחד הנאשמים ומודיע שבכלל האלה המוצגת על שולחן השופט שייכת לו… כל הנוכחים מתפרצים בצחוק, ופני הנאשמים מתכרכמים מהתגלית ש"גילה" חברם בסכלותו.
"השופט מקריא את עדותו של מרדכי פרץ, קרובו של הנרצח סבאן. 'מפי הנאשם שמעתי את הדברים האלה: אינני יודע אם עוד מעט יישאר יהודי חי באוג'דה; אך בינתיים עלי להמית את סבאן!'.
 
"הובאו עוד נאשמים ברציחתו של סבאן, אך כולם בלי יוצא מן הכלל, מכחישים את האשמה; ואחד מהם מבטיח שביום המהומות לא היה בעיר כי 'ביום השבת נסעתי לאירן לעסוק בשוק השחור, שממנו אני מתפרנס את בני משפחתי. מכרתי אותו, חזרתי לאוג'דה. רציתי ללכת לחפש את אחי ופתאום נתקלתי במשמרת. ונאסרתי על לא חמס בכפי'…
"נאשם אחר, קאודר בן מאגין, מודיע שהוא יחד עם אשתו היו משתטחים על קבר הקדוש… ומעודו לא ראה את סבאן.
"נאשם שלישי, מוחמד בן חג'י , אמר שבצאתו לרחוב שמע את הקהל צועק שיהודי אבד את עצמו לדעת, ו'כשנגשתי לראות מצאתי את סבאן מוטל מת סמוך לחנותי, ופקידי הבטיחו לי שלא הם רצחוהו נפש. הלכתי להודיע את למשטרה, וקצב אחד מכירי הסכים לשאת את גופת המת'.
"אולם גם הנאשם "הצדיק" הזה, מכיר בין המוצגים שעל שולחן השופט את הסכין שלו, אחד מפקידיו מודיע שרק מפני המכות שהוכה על ידי הבולשת הוכרח ל"הלשין" על אדונו.
"השופט רצה להיווכח מפי העד היהודי פרץ בעצמו את אמתות עדותו, אך בינתיים הספיק פרץ לעלות לא"י.
"כל הנאשמים שדברו אח"כ, מדגישים שכל עדויותיהם בשעת החקירה נגבו מהם תחת לחץ, איומים ומכות, ורק אחד מהם הודה שהוא התעלל ביהודים הנרצחים; הודאה זו הפליאה את השומעים, שהורגלו כבר לשמוע רק הכחשה לכל ההאשמות שבהן הואשמו הפורעים.
 
"שני נאשמים אחרים הפליאו את הנוכחים בגילם הרך, בני שבע עשרה שנה כל אחד, הם אינם נאשמים ברצח סבאן, אלא בשוד חנותו וביתו.
"אח"כ הובאו עשרה נאשמים ברצח משה בן דיין, ובשדידת ביתו. אחד הנאשמים, עומר בן פ'קיר, הודה שהוא הכה אותו באלה גדולה וכבדה, אך הוא רצח אותו שווייה שווייה (לאט לאט) ולא בפעם אחת!
"אצל נאשם אחר, בן שבע עשרה שנה, נמצאו בגדי הנרצח, שאר הנאשמים לא ראו מאומה, לא שמעו מאומה ולא עשו מאומה, אך בכל זאת נמצאו אצלם מכנסי הנרצח, שאחד מכיסיו נשמט כדי להסיר ממנו את כתמי הדם שהיו בו.
"נאשם אחר, נאשם ברצח שני היהודים אזולאי ויחיה שמעון. כך השופט הקריא את עדויותיהם בכתב של … יהודים, גברים ונשים, שלא יכלו לבוא לעזרה. עד שסוף דבר היה שבית דין הצבאי צרפתי בקזבלנקה גזר בעקבות הטבח על שני נאשמים ערבים למוות, שניים לעבודות פרך לכל חייהם, והנותרים, לעונשים שונים".
פרשייה עצובה בהחלט. אולם הרב אליהו מרציאנו והרב משה בן גיגי, כמו עוד רבים אחרים ממוקירי הקרבנות והקהילה באוג'דה, חפצים ורוצים לעשות להם שם זכר ושארית בקורות ימי עם ישראל. הם שואלים אותנו מדוע מדינת ישראל שהללו נהרגו בגלל חבלי הקמתה אינה מואילה לעשות מאומה לזכרם. מדוע רק הרוגים מארצות קרות זוכים לזה.
כשאנו שואלים את הרב בן גיגי האם סבור הוא שיצליח הדבר ויעלה בידיהם, הוא מצביע על תקדים אוניית אגוז שאז לבסוף הצליח המאבק, ואף גם הפעם כן היא התקווה כי עד היום יהודי מרוקו נוצרים בלבם את הצער העמוק על מסע הרצח והזוועה שארע עם קום המדינה לעשרות יהודים קדושים וטהורים באוג'דה וג'רדה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר