תקרית פטי ז'אן – י.צור

עמוד 1 מתוך 212

תקרית פטי ז'אן

קהילה קרועה, ירון צור.

התקרית בפטי ז'אן                                                

העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ.  כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי. בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.

בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים. אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה.  הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu  של מרוקו.

עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי : " תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".

כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים. אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי "  ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחוב מרתקת, מאשר העבר הרחוק

תקרית פטי ז'אן

ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי. המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית. במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.

הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת. הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).

                 " בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל. על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה. ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.

כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית. בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :

תקרית פטי ז'אן

                   בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות. הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.

הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים. אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב   l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc.

אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".

תקרית פטי ז'אן

הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה. התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :

                 " האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ?  את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר. על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.

לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי,  התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.

תקרית פטי ז'אן

במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום. יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.

שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו. בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.

המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ". הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ. עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.

העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה. למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.

כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג. בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד. לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.

 מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים. אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר. וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.

ההמון והיהודים.

תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות. הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.

אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי. ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי. משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.

ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה. הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.

בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100נפש.הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.

על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית. הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית. הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה. לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן,  עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים. השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.

ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה. רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.  לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.

דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה. הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.

לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה. אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.

מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן. תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.

מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות. לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם. תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות.

יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.

התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.

אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות. השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין. איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.

ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.

השפעת התקרית.

ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו.  הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור. מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.

ברם הידיעות שהלכו והצטברו  אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים.  הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית. ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.

אלי פילו

תקרית פטי ז'אן

כך מדאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר העריכה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים,  הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.

עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה. לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.

מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי. בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.

בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי  מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ". אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות ".

אלי פילו

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031