החשישים.כת קיצונית באסלאם-ב. ל.

עמוד 1 מתוך 212

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

ברנרד לואיס – החשישים – כת קיצונית באסלאם

פתח דבר למהדורה העברית

ראשיתו של ספר זה הוא בהזמנה שקיבלתי מג'ון לה מונט(La Monte), מן הבולטים שבחוקרי ימי הביניים האמריקאים, לכתוב פרק על החשישים לחיבור היסטורי רב־כרכים על הצלבנים, שהוא, לצד עמיתים נוספים, תכנן לערוך ולהוציא לאור. נעניתי ברצון להזמנה וכתבתי פרק שכותרתו ׳האסמאעילים והחשישים. הפרק הופיע כמתוכנן בכרך הראשון של הסדרה ׳תולדות הצלבנים׳  (A History of the Crusades})שראתה אור בפילדלפיה ב־9551.

הסיבה שבגללה נשלחה הזמנה זו דווקא אליי ולא לחוקר אחר נעוצה בעובדה ששנים קודם לכן פרסמתי ספר המבוסם על חיבור הדוקטורט שלי, שעניינו היה בראשית האסמאעיליה, פלג של השיעה שממנו התפצל לימים תת־הפלג החשישי. כתיבתו של ספר זה הושלמה ב־1939, והוא התפרסם ב־1940. במשך שנים לאחר מכן הייתי עסוק במשימות שלא אפשרו לי להעמיק במחקרי בתחום. אולם ענייני באסמאעיליה לא דעך ומשהגיעה אליי הזמנתו של לה מונט נעניתי לה בחפץ לב. ספרי הקודם על האסמאעיליה עסק בתקופה מוקדמת בהרבה. עם זאת, במהלך עבודתי על מחקר הדוקטורט שלי שהיתי זמן מה בכפרים האסמאעילים שבמרכז סוריה, ובשנים 1950-1949, שבהן עסקתי במחקר הארכיונים העות׳מאניים, אספתי חומר ניכר על כפרים אלה, כפי שהוא עולה מהתיעוד הארכיוני העות׳מאני מן המאה השש עשרה. עסקתי אפוא הן בראשית תולדותיהם של האסמאעילים בסוריה הן בקורותיהם בזמנים מאוחרים יותר. במחקרי זה רכשתי ידע ממקור ראשון על מבצריהם בסוריה. כתיבת תולדותיהם של החשישים בתקופה הצלבנית הייתה אפוא אתגר מרתק שלא ניתן היה לעמוד בפניו.

לאחר שסיימתי את כתיבתו של הפרק לסדרה ׳תולדות הצלבנים׳, פרסמתי כמה מאמרים על היבטים שונים של הנושא, וכן הוצאתי לאור במקורה הערבי ובתרגום לאנגלית ביוגרפיה של אחד ממנהיגי החשישים. מחקרים אלה עסקו כולם בחשישים של סוריה. אולם קורותיהם של החשישים בסוריה אינן ניתנות להבנה במנותק מתולדות אחיהם לאמונה באיראן. החלטתי לפיכך להקדיש לנושא ספר שלם שבו ייחקר מקומם של החשישים במחקר ובפולקלור האירופי, שורשיהם במזרח התיכון, פעילותם באיראן ובסוריה ובכלל זה מגעיהם עם הצלבנים, וכן פרק סיום שכותרתו ׳אמצעים ומטרות" אשר עניינו בשיטות הטרור של החשישים ובאסטרטגיה המהפכנית שלהם. פרות מחקרי ראו אור בספר שהתפרסם בלונדון ב־1967, כלומר שנים אחדות לפני שגל חדש של טרוריסטים, שטענו שהם פועלים בשם האסלאם, העניק לספר ממד של רלוונטיות מחודשת, ואולי אף ממד של דחיפות.

תולדות הספר הזה ממחישות את התמורות שחלו בראיית הנושא. המהדורה האנגלית נדפסה פעמים אחדות הן בבריטניה הן בארצות הברית; וב־1982 הופיע בפריס תרגום צרפתי מלווה הקדמה מעניינת מאת מקסים רודינסון (Rodinson). שלושה תרגומים שונים הופיעו בערבית, שרק אחד מהם נעשה בידיעתי ובהסכמתי. תרגום פרסי לא מוסמך הופיע באיראן בשתי מהדורות, האחד בימי שלטון השאה והאחר בצל קורתה של הרפובליקה האסלאמית. בעקבותיהם הופיעו במהרה תרגומים ליפנית, לספרדית, לתורכית, לאיטלקית ולגרמנית.

העניין המשתנה בנושא ובעצם גם בספר עצמו משתקף בכותרות המשנה שהוספו בידי המתרגמים ובתי ההוצאה. כותרתו האנגלית של הספר היא The Assassins: A Radical Sect in Islam (׳החשישים: כת קיצונית באסלאם׳). בתרגום לצרפתית, שהוא התרגום הראשון של הספר לשפה זרה, שונתה כותרת המשנה ל׳טרור ופוליטיקה באסלאם של ימי הביניים׳. המתרגם לאיטלקית השאיר על כנה את הכותרת האנגלית, אך הוסיף עליה: ׳הטרוריסטים הראשונים בהיסטוריה׳. כותרת המשנה של התרגום הגרמני היא: ׳החשישים: על מסורת הרצח הדתי באסלאם הקיצוני׳.

מטרתם הברורה של כל השינויים הללו הייתה להצביע על דמיון בין התנועות והמעשים המתוארים בספר לבין אלה המשפיעים על ארצות האסלאם במזרח התיכון בן זמננו. אין ספק שהדמיון בין החשישים של ימי הביניים למקביליהם בני זמננו הוא מדהים: הזיקה שבין איראן וסוריה, השימוש המחושב בטרור, דבקותו המוחלטת של הלוחם במטרה והתמסרותו לה עד כדי נכונות להקריב חייו למען השגתה, והצפייה לגמול שמימי. יש שראו קרבה גם ביעד שכנגדו הופנו מעשי הטרור – הצלבנים במקרה האחד, והישראלים במקרה האחר. ייתכן שיש דמיון כזה, אך יותר משהוא משקף ראליה יש בו ביטוי לחוסר הבנה. על פי תפיסה שרווחה במערב מאז ימי הביניים, חמתם ונשקם של החשישים כוונו בעיקר נגד הצלבנים. אולם זו תפיסה שגויה. ברשימה הארוכה של מעשי הרצח שביצעו החשישים נמנים צלבנים אחדים, ואף אלה נעשו מתוך שיקולים פנים-מוסלמיים.

הרוב המכריע של קרבנותיהם היו מוסלמים, והתקפותיהם לא כוונו כלפי זרים, שנתפסו בעיקרו של דבר כבלתי רלוונטיים, אלא נגד קבוצות עילית בולטות ונגד רעיונות מובילים באסלאם בן זמנם. אכן, יש בימינו קבוצות טרור המציבות להן כמטרה ישראלים ומערבים. אולם אחרים, אשר בטווח הרחוק הם ככל הנראה בעלי חשיבות גדולה יותר, שמים לנגד עיניהם כמטרה משטרים בעולם האסלאם, שלדידם נחשבים לכופרים, ואשר על כן יש להפילם ולהעמיד במקומם אחרים. השקפה זו עלתה בבירור מדבריהם של רוצחיו של נשיא מצרים אנור אלסאדאת, ומן הכתבים שמהם ציטטו להצדקת דרכם. כאשר הכריז בגאווה מנהיג חבורת הרוצחים: ׳הרגתי את פרעה; הוא לא התכוון כמובן להאשים את פרעה בכך שעשה שלום עם ישראל.

יש גם נקודות דמיון ושוני בשיטותיהם ובנוהגיהם. החשישים בחרו ברוב המקרים את קרבנותיהם מקרב מנהיגים ושליטים של המשטרים הקיימים – מלכים, מפקדי צבא, שרים, נושאי משרות דת בכירות הם פגעו רק בגדולים ובעלי עוצמה ולא בפשוטי עם שהיו שרויים בעמל יומם. נשקם היה כמעט תמיד אותו נשק – פגיון שאותו היטיב החשישי להניף. ראויה לציון העובדה שהם לא השתמשו כלל בכלי נשק אחרים שעמדו לרשותם כגון קשתות, אבני קלע ורעל, שהשימוש בהם היה עשוי להעניק הגנה טובה יותר למשתמש בהם. לשון אחרת: הם הציבו לעצמם את היעדים הקשים ביותר והמוגנים ביותר ומנגד – השתמשו באמצעי הלחימה המסוכנים ביותר. לאחר שפגע החשישי בקרבנו, הוא לא עשה שום מאמץ להימלט על נפשו, ואיש לא נשלח להצילו. להפך, חשישי שנותר בחיים לאחר משימת התנקשות, הדבר נחשב לו לקלון. מבחינה זאת, ניתן לראות בחשישים אבות קדמונים של המתנקשים המתאבדים בני זמננו. אלה גם אלה נבדלים מטרוריסטים הרוצחים קרבנות ללא הבחנה באמצעות שלט־רחוק וניצלים באמצעות תחזקת בני ערובה ומעשי סחיטה שהם מסימניו המובהקים של הטרור המודרני.

האסלאם, בדומה לנצרות וליהדות, היא דת מוסרית שבעיקרי אמונתה ובמצוותיה אין מקום למעשי טרור וסחטנות. גם באשר למלחמת קודש, פיתח האסלאם כללי התנהגות בשדה הקרב ובכלל זה בשאלות כגון התחלת מלחמה וסיומה, התנהגות כלפי מי שאינם לוחמים, והימנעות משימוש בנשק ללא הבחנה. אף על פי כן, כאז כן היום, נמצאו קבוצות מוסלמיות ואחרות שביצעו מעשי רצח בשם הדת. מחקר על הכת החשישית מימי הביניים עשוי לשמש מטרה מועילה – לא כמדריך להבנת שיטות הרצח של הזרם הראשי של האסלאם בימי הביניים, אלא כדוגמה לדרך שבה חוללו קבוצות מסוימות תפנית קיצונית ואלימה בזיקה הבסיסית שבין דת לפוליטיקה, וניסו להשתמש בכך להשגת יעדיהן. תולדות החשישים בימי הביניים, אשר הופיעו באיראן והתפשטו לעבר הרי סוריה ולבנון, עשויות להיות מאלפות. מכל הלקחים שניתן ללמוד מהחשישים, אולי הלקח החשוב ביותר הוא מפלתם השלמה והמוחלטת.

ברנרד לואיס פרינסטון, דצמבר 1999

כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 

כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

www.nrg.co.il/online/15/ART1/466/697.html

דוד מיכאלי

מוחמד נביא האסלאם נפטר מבלי שבחר יורש  מדיני. כממלא מקומו (ח'ליף) נבחר אבו בכר, שהיה מראשוני חסידיו. מתנגדיו טענו שמוחמד מינה את עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד כיורש. הקבוצה הזאת נקראה שיעת (סיעת) עלי, וזהו שורש הסכסוך הדתי העקרוני ביותר באסלאם – בין השיעים לסונים.  לשיעה, אז וגם היום, היה מצע חברתי-דתי שיצא כנגד קיפוח ובעד מוסר, ואמונה משיחית שיום אחד יבוא זרעו של הנביא והמשיח – המהדי. במאבקה כנגד ההון והשלטון הפכה השיעה לכת שביקשה להפיל את השלטון ולהמליך את האימאם הנבחר שלה. השיעה הקיצונית מייצגת את תפיסה רגשית עממית מול החוקה והדת של הממסד. זהו למעשה אותו פילוג וותיק שאנחנו מכירים בין החסידים למתנגדים, בין הפרולטריון לבורגנות, בין הכפר לעיר או בין הרגשי לשכלי.

בשנת 680, בעיר כרבלה שבעיראק, טבח כוח סוני בשיעים מורדים. עד היום מקיימים שם השיעים טקסי כפרה וסיגוף המוניים – המאפיינים את רוח השיעה – שבהם הם מצליפים בעצמם עד זוב דם. 

במאה השמינית (765) חל פילוג בתוך השיעה עצמה, בין הקיצונים למתונים. המתונים הלכו בעקבות האימאם השביעי של השיעים, מוסא אלכאטם, ואילו חסידי אחיו הבכור, איסמעיל, ייסדו את כת האיסמעילים. האיסמעילים החליפו את האמונות של הכתות הקדומות במשנה אינטלקטואלית סדורה ובה קוסמולוגיה, הקרבה עצמית וקריאת תיגר על הסדר הקיים.

 
     
  מצווה לחנוק בחבל  
     
 
  בחוק ובנוהג המוסלמיים אין מקום לרצח פולחני. אך בתחילת המאה השמינית בדרום עיראק ובחופי המפרץ הפרסי, פרחו כתות שעירבו פולחנים אכזריים עתיקים עם האסלאם. כת אחת נהגה לחנוק בחבל כמצווה דתית, בדומה לכת התאג'ים בהודו, ואילו קבוצה אחרת נהגה לרצוח את קורבנותיה רק באלות עץ, משום שרק עם בוא המשיח המהדי יורשו להשתמש בפלדה. קבוצות אלו שימשו מאוחר יותר כהשראה לאיסמעילים החשישיים.   מושג הנסתר והגלוי הוא מוטיב קבוע באסלאם. בשיעה במיוחד רווח המונח "תקיה", המציין זהירות, ומורה על הסתרת האמונה והכוונות בדרך להשגת מטרה. סבילות והסכמה לשלטון קיים כלולים ב"תקיה". האסמעילים פעלו אפוא תקופה ארוכה בסתר, עד להופעתם בגלוי  ככוח אלטרנטיבי מהפכני המבקש לייסד חברה אידיאלית שבראשה יעמוד הנבחר, מנהיגה החוקי היחיד של האנושות. 

האימאמים המנהיגים נחשבו לחסינים מחטא ומטעות. האימאם נתפס כמיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסאלית, הוא מוקד השיטה, הנאמנות והמדיניות, בעל ידע נסתר ויש לציית לו ציות מוחלט. בסביבתם של האימאמים היו דרך קבע קבוצות מיליטנטיות.

השיעים האיסמעילים עברו חניכה סודית. לשיטתם, הידע הנסתר מפרש את הגלוי. הגלוי נקרא זאהיר, ואילו הנסתר נקרא באטין ומלמד אותו האימאם. בכתבים האיסמעילים החיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע, והוא מגיע לשיא ברגע של הארה מסנוורת. התפיסה האיסמעילית התבססה על הפילוסופיה הניאו-אפלטונית: הבריות בעולם מסודרות ביחס היררכי מטאפיסי, כשהאל בראש. זו תפיסה שרואה במציאות מערכת סמלית גרידא – ולא ממשית בפני עצמה, מה שמסביר, בין השאר, את נכונותם למות ולהרוג בלא היסוס.

ההיסטוריה, לשיטתם, היא סדרת מחזורים שכל אחד מהם נפתח עם אימאם מדבר (נאטק) או נביא גלוי. בעקבותיו באים אימאמים שתקנים (צאמיתון) נסתרים. המסדר האיסמעילי הוא תשובה רוחנית-משיחית ואופק חדש למדוכאים – בדומה  למהפכה הצרפתית, עליית הקומוניזם ובצמיחת הנאציזם. וכמו כל הנדסה חברתית זה נגמר רע מאוד.

 
     
  צבא של מטיפים  
     
 
  בסוף המאה התשיעית, בתימן, הקימה הכת לראשונה בסיס של כוח מדיני. הם נעשו חזקים עד כדי כך שהאימאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כמייסד מדינה ושושלת חדשה. מטרת השושלת הייתה להדיח את הח'ליפים העבאסים הסונים, ולהיות המנהיגים הבלעדיים של האסלאם בעולם.  הם הקימו צבאות בתוניסיה (!) והצליחו לכבוש את מצרים, סיני, ארץ ישראל ודרום סוריה. קהיר נבנתה כבירת הממלכה והוקם המסגד-אוניברסיטה אל אזהאר. רשת של מטיפים גלויים ונסתרים פעלה במיוחד באיראן ומרכז אסיה, ובמדרשות של קהיר הכשירו צבא סוכנים ומטיפים.

הסונים, כזרם הראשי והשמרני של האסלאם, נלחמו במטיפים הממרידים ובממלכה הפאטימית (ע"ש בתו של מוחמד). הסלג'וקים התורכים, שהיו כוח עולה, קיבלו על עצמם את האיסלאם הסוני וכך החלה הממלכה הפאטימית-איסמעילית להחלש ולהתפלג. 

המעמד הצבאי השתלט על מצרים והאיסמעילים ספגו מכה קשה, ושבו להיות מנודים ומוקצים באסלאם. כהרגלה, האיסמעיליה חסרת המנוח התסיסה את נדכאי השלטון הסלג'וקי והסוני בחזון חדש של התקוממות: מה שמביא אותנו אל הכת הקטנה שהמציאה את הטרור.

 
     
 
     
  הזקן מן ההר  
   
  חסן אל צבאח נולד בעיר קום שבפרס, וגדל בעיר ראיי שליד טהראן כשיעי מתון. הוא המיר את אמונתו בעקבות פגישה עם מדריך איסמעילי, הוסמך כמטיף ונשלח למרכז האיסמעילי בקהיר. משם נדד ועשה שנים כמטיף קנאי באסיה, עד שהשתלט על מצודת הרים בדרום פרס בשם אלאמות (משמעות השם – צו הנשר או קן הנשרים. גם מצודתו של היטלר באלפים נקראה קן הנשרים), משם הגדיל את תחום שליטתו על מצודות נוספות ונודע כמטיף ותועמלן. לימים נודע בשם "הזקן מן ההר".  הוא פיתח את אסטרטגית ההתנקשות והרצח כמצווה דתית. הרוצח נקרא פידאי – לוחם קנאי המקריב את חייו. האגדה הרווחת מספרת כי המצודה חלשה על עמק, שחסן הפך אותו לגן עדן סגור ונסתר. הוא נהג להרדים בחשיש חניכים שגידל מגיל צעיר ולהביאם לשם. הם התעוררו בגן העדן, על נשיו היפהפיות שהובאו  במיוחד. כאשר נדרשה התנקשות, הרדימו את החניך שוב, הוא מצא את עצמו מחוץ לגן העדן ותענוגותיו. לצעיר נאמר שהדרך היחידה חזרה היא למות מות קדושים, בביצוע משימת הרצח הפולחנית, באמצעות פגיון. 

מקובל שהחשיש הוא מקור הכינוי "חשישיים" לכת המתאבדים, ובערבית "חשישין". בשפות אירופיות זה הפך ל"אסאסין", רוצח. השערה זאת אינה ודאית. שם התואר חשישי (אולי אפילו בלי קשר לסם, אלא במשמעות של עשבים שוטים) שימש ככינוי גנאי  – בעיקר בסוריה – לפורצי גדר, מוקצים ותמהונים. הכת החשישית, על נטייתה להפר את הסדר הקיים, הרוויחה את הכינוי ביושר. הסונים ראו בחשישיים פושעים רצחניים, כופרים נגד הדת והחברה. עבור האיסמעילים הם היו יחידה נבחרת במלחמה נגד הסונים, אויבי האימאם, גונבי השלטון. 

הפלג האיראני בראשותו של חסן אל צבאח התעצם והחדיר מטיפים, סוכנים ומושתלים לכל עיר ומצודה. לא היה מפקד שהעז לצאת מביתו ללא הגנה ושריון. ניסיונות להילחם באיסמעילים הסתיימו בדרך כלל ברצח השליט. האוכלוסייה שתיעבה אותם ניסתה להתקומם ולטבוח באנשי הכת בערים. הטקטיקות היעילות של האיסמעילים הייתה זריעת  חשד ופחד באמצעות סוכנים, הסכמים כוזבים ברוח ה"תקיה", ההתנקשויות וגם מלחמה גלויה ואכזרית, שגרמו לכך שהצבאות שנשלחו להחריב את מבצריהם לא סיימו את מלאכתם.

 
     
  המסדר הסודי המשיחי  
     
 
  האיסמעילים היו מסדר סתרים עם טקסי חניכה סודיים ומדרג מסועף של מטיפים, מורים וחסידים. המונח הרווח לציון חברי הכת הוא "רפיק" – חבר או עמית. כמו בכל כת, למאמין האיסמעילי לא היה חופש בחירה והוא חייב היה ללכת בעקבות מקור ההדרכה המוחלט, האימאם או נציגו. הדגש הושם על נאמנות, ציות ושלילת העולם הזה.  חסן אל צבאח שנחשב למלומד והוגה, קינן במצודת אלאמות שלושים וחמש שנים, עד מותו. במרוצת חייו הספיק להרוג שנים מבניו על חשדות של שתייה ובגידה. "הזקן מן ההר" הפעיל מחדריו  מאפיית רצח וטרור, תאגיד סתרים משיחי, הממתין לאימאם הנסתר.

בשנת 1162 עלה יורש חדש לחשישיים שנקרא חסן. חסן התעניין בתורת חסן אל צבאח מילדותו ופרסם את עצמו בתור האימאם המשיח. זמן מה לאחר המלכתו הודיע שקיבל מסר מן האימאם הנסתר והוא משחרר את המאמינים מעול מצוות ההלכה וכי הגיע זמן תחיית המתים וחיי נצח. הידיעה התפשטה לסוריה ומאמינים חגגו את תום שלטון ההלכה ואת תורת התחייה בחילול פולחני וחגיגי של אכילה בזמן הצום והפניית הגב למכה. התופעה המשיחית הגיעה לשיא בכפירה ופריקת עול המצוות, אך הפשיטות והרציחות המשיכו כימים ימימה.

 
 
     
     
  ביטול העולם  
     
 
  הכת החשישית ומצודותיה נחרבו כתוצאה של צו שהוריש ג'ינגיס חאן לבניו ונכדיו. ג'ינגיס חאן, על אף סובלנותו הדתית, הבין היטב את הבעייתיות של התופעה האיסמעילית החשישית, וציווה לטפל בה. נכדו הולאגו פעל נמרצות, בדרך מונגולית אופיינית, לחסל את הכת במרחב שבין מצרים ועד אסיה, לרווחתם הגדולה של המאמינים הסונים ושליטים באשר הם. מאז ועד לראשית המאה העשרים שרדו האיסמעילים רק ככת מיעוט מפוזרת. השיעה עצמה נעשתה לדת הרשמית של איראן במאה השש-עשרה.  בעת המודרנית הרוח או השד האיסמעילי עולה מחדש מאגודות הסתרים המיליטנטיות במצרים, וחוזר על נתיב המסע של חסן אל צבאח לאסיה. השיעה, במובנה הקנאי, התגלמה מחדש באיראן ומנהיגיה. נשק ההטפה נפרש מחדש במערך סוכנים גלוי ונסתר. הקהילות השיעיות הרדומות התעוררו לרוח איסמעילית. בתוך מדינות הוקמו אזורים ורבעים ברוח המצודות החשישיות האלימות שאין למדינה הריבונית גישה אליהם, בזמן שהן משתמשות בצורה חד צדדית במערכות המדינה הפונדקאית. כל מצוקה חברתית מנוצלת לערעור השלטון המארח. פיגועים, התנקשויות וטרור חזרו להיות כלי עבודה מתוכנן ומוכוון. המתונים – נרצחים. החשיש הוותיק הפך להיות למשאב פיננסי המביא נשק. השימוש במשיחיות, מוטיב גן העדן, ביטול העולם הזה הצמיחו מחדש את נשק הרוצחים-המתאבדים המשרתים את השאיפה להשיג את הרייך השיעי-איסמעילי ואת המשיח-הפיהרר-האימאם הנסתר.

(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

 

 

 

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

הקדמת העורךהחשישים

החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.

אחד התיאורים הססגוניים של גן עדן אגדי זה מובא בספר המסעות של הנוסע הנודע מרקו פולו. על פי תיאורו, חסם מנהיגם הנערץ והכריזמתי, שהתפרסם בכינויו ׳הזקן מן ההר׳ עמק בין שני הרים והפכו לגן מרהיב, שופע עצי פרי. בגן הקים ארמונות נאים, מעוטרים קישוטי זהב וציורים יפים ובנה בו אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. איש לא הורשה להיכנס לגן פרט לאלה שאותם הועיד הזקן לצאת בשליחותו למשימות התנקשות.

כדי להנעים את שהייתם במקום הובאו לגן נשים ועלמות יפות תואר, שהיטיבו לנגן בכלי נגינה מכל סוג ואף ידעו לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים משובבי לב. הזקן מן ההר, מוסיף מרקו פולו, שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן זהו גן העדן שאותו הבטיח מוחמד למאמיניו, ולפיכך עיצבו בדמות גן העדן המתואר בקוראן. לוחמים שנועדו להישלח לפעולות התנקשות הושקו מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הוכנסו לגן, ומשהקיצו משנתם מצאו עצמם מוקפים מכל עבר נשים ועלמות חן שבילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. הזקן מן ההר דאג להבהיר להם שעם מותם יימצאו בגן עדן כזה לנצח.

כיום אין כמעט מי שחולק על כך שאגדה זו שהעניקה לחשישים את שמם – ואולי להפך באה להסביר שם זה בדיעבד – היא חסרת שחר. התופעה שקבוצה דתית או פוליטית נודעה בהיסטוריה דווקא בשם גנאי שהעניקו לה יריביה אינה ייחודית דווקא לחשישים אלא היא חוזרת ונשנית הרבה בתולדותיהן של כתות. מכל מקום, במקורות אסמאעיליים קרויים החשישים פדאיון, כלומר המקריבים את חייהם (מילולית: הפודים [את נפשם]) על מזבח אמונתם – שם שכידוע שימש מקור השראה לקבוצות שונות בהמשך תולדות האסלאם.

ראשיתה של הכת בפילוג שחל בשיעה האסמאעילית־הפאטמית עם מותו של האמאם הפאטמי אלמֻסתנצר (מת בשנת 1094). אלמֻסתנצר מינה את בנו הבכור נִזאר ליורשו, אולם עם מותו החליט הווזיר הגדול שהיה גם מפקד הצבא, אבו אלקאסם שאהנשאה, הידוע יותר בכינויו אלאַפְצַ׳ל, שכדי לבסס את מעמדו מוטב יהיה להעביר את רסן השלטון דווקא לבנו הצעיר והפחות מנוסה של האמאם – אבו אלקאסם אחמד (המוכר יותר בכינויו אלמֻסתעלי).

ויכוח זה על הירושה פיצל את האסמאעיליה הפאטמית לשני פלגים: המסתעלים שמרכזם היה בקהיר, אך זכו באמונם של אסמאעילים במצרים, בתימן ובהודו; ומנגד – הנזארים שנהנו מתמיכתן של קהילות אסמאעיליות בחלקיה המזרחיים של האימפריה המוסלמית שבהם נתרופף ממילא כח השררה של הפאטמים. החשישים נמנו עם הפלג הנזארי. בפיקודו של חסן אלצבאח, מנהיגם הראשון, כבשו החשישים את מבצר אַלַאמות שמדרום לים הכספי ובעקבותיו השתלטו על שורה של מצודות נוספות בפרס ומאוחר יותר גם בסוריה. מבצרים אלה שימשו מעוזי ההנהגה של הכת – הם היוו בעת ובעונה אחת בית יוצר למטיפים שיצאו בשליחות מנהיגם להפיץ את התורה האסמאעילית ולעשות לה נפשות וגם בסיסי יציאה למשימות הרצח שבהן נודעו, ואשר כוונו נגד שליטים ונכבדים, חילוניים ודתיים כאחד, ובעצם כמעט נגד כל מי שגילה התנגדות לכת ולדרכה. בתקופה מאוחרת יותר הפכו החשישים לשכירי חרב בשירותם של שליטים שונים.

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

העיסוק בתולדות החשישים משך את תשומת לבם של חוקרים רבים בעת החדשה. אחד מחלוצי המחקר עליהם הוא המלומד הצרפתי סילבסטר דה סאסי(De Sacy), אשר פרסם בראשית המאה התשע עשרה סקירה מקיפה על אודותם. סקירתו של דה סאסי סללה את הדרך לכמה עבודות רחבות היקף שבאו בעקבותיה, אשר אחת החשובות שבהן היא חיבור מונוגרפי מקיף, פרי עטו של החוקר האוסטרי יחף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגרט בשתי מהדורות (1833 ו־1835) וסמוך להופעתו תורגם לצרפתית (1833) ולאנגלית (1835). אולם כפי שהעיר בצדק ברנרד לואיס בסקירתו על מצב המחקר בנושא הנדון, ספרו של פון האמר נועד במידה רבה לתקופתו. חיבור זה אינו חף ממגמתיות חינוכית והדברים נתמכים בדברי המחבר עצמו, המציין שכתבו כאזהרה נגד ׳השפעתן המזיקה של אגודות סתר… ונגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. יתר על כן, לדידו, החשישים לא היו אלא ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שבאמצעות פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות׳.

הנטייה להיאחז בדעות קדומות ולחרוץ משפט על מושא המחקר היא מן המאפיינים המובהקים של המחקר המזרחני בראשיתו וגם המחקר על החשישים לא ניקה ממנה. דבריהם של חוקרים שונים על תולדות הכת ויותר מכך על תורותיה ומניעי פעולתה יותר משהם משקפים אמת היסטורית מהווים הם בבואה להשקפת עולמם של החוקרים עצמם. גישה שקולה ומאוזנת המושתתת על שפע של מקורות ראשונים ומשניים מסתמנת במונוגרפיה המקיפה מאת מגייס הודג׳סון (The Order of the Assassins – (Hodgson, שעניינה גם בתולדות הכת וגם בתיאור עיקרי אמונתה.

ספרו של ברנרד לואיס המוגש בזה בתרגום עברי מאת משה אילן הוא נדבך חשוב ועדכני במחקר הלמדני והשקול על כת החשישים. אף כי במקורו האנגלי ראה אור לפני למעלה משלושים שנה לא נס לחו. יתר על כן, במקומות רבים לאורך הספר שילב המחבר תיקונים, השלמות ועדכונים ואלה שובצו כולם במהדורה הנוכחית. כמו ספריו האחרים של לואיס, מצטיין גם חיבורו זה בהרצאת דברים רהוטה ובהירה, בתיאור ובניתוח מפורטים ודקדקניים שאינם פוסחים גם על פרטים קטנים ושוליים לכאורה, וכל זאת ללא ויתור על הצגת השאלות העקרוניות ועל שרטוט התמונה הכוללת. ראוי להטעים, עם זאת, שמעייניו של לואיס בספר נתונים היו בעיקר לתיאור תולדות הכת ואילו משנתה הדתית נדונה בקוויה הכלליים בלבד.

המתרגם שקד להוציא מתחת ידיו תרגום נאה, רהוט ונאמן למקור. עם זאת, כעורכו המדעי של החיבור ראיתי חובה לעצמי לבדוק את התרגום הן מצד תוכנו והן מצד לשונו וסגנונו, ובמקומות שהדבר התבקש ערכתיו גם עריכת לשון. עניינים שנראו לי טעוני הבהרה או הרחבה – ובמקרים בודדים אף עדכון של דברי המחבר – הסברתי בהערות שסומנו בכוכבון, ומושגים חוזרים ונשנים בספר הובאו ברשימה מרוכזת.

אני סמוך ובטוח שהקורא העברי יפיק תועלת מרובה מספרו זה של לואיס המצטרף לשורה חשובה של חיבוריו שכבר ראו אור בלבוש עברי. יתר על כן, ספר זה מציג בפני הקורא תיאור של תופעה דתית־ חברתית־פוליטית שיש לה רלוונטיות רבה גם להבנת שורשיהם ההיסטוריים והדתיים של תנועות דתיות ופוליטיות בעולם בן זמננו, העושות שימוש ברצח ובטרור פוליטי כנשק עיקרי להשגת יעדיהם.

מאיר מ׳ בר־אשר

פרק ראשון גילוי החשישים- החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

בשנת 1332, בעת שפיליפ השישי מלך צרפת שקל לערוך מסע צלב חדש, כדי לשוב ולכבוש את המקומות הקדושים לנצרות, כתב נזיר גרמני בשם ברוקארדוס  (Brocardus) חיבור שבו השיא למלך עצות לקראת משימה זו. ברוקארדום, ששהה זמן מה בארמניה, הקדיש חלק ניכר מחיבורו לסקירת הסכנות המיוחדות האורבות בדרכה של משלחת כזו במזרח, ולאמצעי הזהירות שיש לנקוט כדי לקדם פניהן. בין סכנות אלה, כתב ברוקארדוס:

אני מציין את החשישים הארורים שיש להתרחק מהם. הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש, הורגים חפים מפשע תמורת בצע כסף ואינם חוששים כלל לחייהם או לגאולתם. בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכך שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים; כך, בעודם עוטים עור כבש, הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם.

 מאחר שלאמתו של דבר לא ראיתי אותם בעצמי ואני יודע בל זאת על אודותם רק מפי השמועה או מתוך כתבים מהימנים, איני יכול לגלות יותר מכך ואף לא לתת מידע מלא יותר ואיני יבול גם לציין האם ניתן להכירם על פי התנהגותם או לפי סימנים אחרים, כי דברים אלה אינם ידועים לי, כשם שאינם ידועים גם לאחרים; איני יכול להציע לעצור אותם על פי שמותיהם, כי מקצועם כה נתעב, כה משוקץ בעיני הכול, שהם מסתירים את שמם ככל יכולתם. אני יכול לפיכך להציע רק תרופה אחת כדי להגן על המלך: בכל משק המלך, לכל שירות שהוא, קטן ככל שיהיה, קצר או פחות ערך, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור.

לפי ברוקארדוס, היו החשישים רוצחים שכירי חרב שפעלו במחתרת; הם היו מיומנים ומסוכנים במיוחד. אף כי הזכירם בין סיכוני המזרח, לא קשר אותם למקום ידוע, לכת או לאומה מסוימת. הוא לא ייחס להם אמונה דתית או מטרות פוליטיות כלשהן. לדידו, היו החשישים מרצחים יעילים ואכזרים, שיש להישמר מפניהם. ואכן, במאה השלוש עשרה חדרה המילה " חשישי "(Assassin) על צורותיה השונות, לשפות אירופיות בהוראה כללית של רוצח, שכיר חרב מקצועי. ג׳ובאני וילאני (Villani) הכרוניקן איש פירנצה (מת בשנת 1548) מספר כיצד שלח האביר של לוקה  (Lucca) את החשישים שלו (i suoi assassini) לפוזה להרוג בה איזה אויב טרדן. כבר קודם לכן מזכיר דנטה אגב אורחא, במזמור התשעה עשר של ה" תופת " רוצח בוגדני(    Lo perfido assassin פרנצ׳סקו דה בותי(da Buti), מפרשו בן המאה הארבע עשרה, מסביר את המונח, שבימיו היה כנראה עדיין זר ומעורפל לקוראיו, ׳חשישי הוא זה הרוצח בעבור בצע כסף׳  Assassino e coiui che uccide aitrui per danari מאז נשתגר המונח ׳אסאסין׳ בלשונות אירופה בהוראת רוצח, ובמיוחד אדם ההורג במחתרת או מתון בוגדנות. קרבנו הוא אישיות ציבורית והמגיע למעשהו הוא קנאות או רדיפת בצע.

אולם לא תמיד כך היו פני הדברים. השם מופיע לראשונה בכרוניקות צלבניות, בכינוים של חברי כת מוסלמית מוזרה בלוונט, שמנהיגה דמות מסתורית שהייתה ידועה בכינוי ׳הזקן מן ההר׳. אמונתם ומעשיהם נחשבו נתעבים בעיני נוצרים ומוסלמים כאחד. אחד התיאורים הראשונים של כת זו מופיע בסקירה ששלח ציר ששוגר למצרים ולסוריה בשנת 1175 בידי הקיסר פרדריק ברברוסה. זה לשונו;

תן דעתך על כך שבהרים שבגבולות דמשק, אנטיוכיה וחלב מצוי גזע של ערבים, הקרוי בשפתם  Heyssessini ובלטינית Segnors de montana (׳אדוני ההר׳). גזע זה של אגשים חי ללא חוק: בניגוד לחוקי המוסלמים, אוכלים הם בשר חזיר ובאים על נשים ללא הבחנה, ובכלל זה אימהותיהם ובנותיהם. הם חיים בהרים וכמעט שלא ניתן לפגוע בהם, כי הם נמלטים למצודות מבוצרות היטב. ארצם אינה פורייה במיוחד ועל כן חיים הם על עדריהם.

יש להם מנהיג, המטיל חִתתו על כל הנסיכים המוסלמים הגדולים, הקרובים והרחוקים, כמו גם על לב האבירים הנוצרים השכנים, שבן הוא נוהג להרוג בהם בשיטה מדהימה. זוהי הדרך שבה נעשה הדבר: לנסיך זה יש בהרים ארמונות מפוארים רבים, מוקפים חומות גבוהות, כך שאיש אינו יכול להיכנס לתוכם אלא רק באמצעות דלת קטנה מוגנת היטב. בארמונות אלה הוא מחזיק בני איכרים רבים ומגדלם שם מקטנותם.

הוא מלמד אותם שפות שונות כגון לטינית, יוונית, איטלקית וערבית, וכן לשונות רבות אחרות. מוריהם של נערים אלה מלמדים אותם מאז היותם בגיל רך מאוד ועד להתבגרותם המלאה שעליהם לסור באופן מלא למשמעתו של אדונם. ושאם אכן ינהגו כך – הרי הוא, השולט בכל האלים הקיימים – יעניק להם את מנעמי גן העדן. עוד מלמדים אותם, שלא יוכלו להיוושע אם ימרו את פיו בדבר כלשהו. ראוי לתת את הדעת על כך שמאז שהם נלקחים לארמונות בעודם ילדים אין הם רואים אלא את מוריהם ואדוניהם ואין הם מקבלים שום חינוך חלופי עד שהם נקראים לפני הנסיך לרצוח מישהו. כשהם באים לפני הנסיך הוא שואל אותם אם הם נכונים לציית לפקודותיו כדי שיוכל להעניק להם את גן העדן. ואמנם בהתאם לחינוך שנתחנכו, הם נופלים לרגליו ומשיבים בהתלהבות וללא שום פקפוק או התנגדות, שהם מוכנים לציית לו בכל דבר שיצווה עליהם. אז נותן נסיכם פגיון זהב לכל אחד מהם ושולח אותם להרוג כל נסיך שהוא מציבו להם כמטרה.

שנים אחדות לאחר מכן כותב ויליאם, הארכיבישוף של צור, תיאור קצר על הכת, הכלול בחיבורו על תולדות המדינות הצלבניות:

יש במחוז צור הנקרא גם פיניקיה, בנפת טורטוסה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים, ובכלל זה הכפרים הכפופים להם; מספרם, כפי ששמענו פעמים רבות הוא 60,000 נפש או יותר. דרכם היא למנות עליהם מנהיג שאותו הם בוחרים לא על פי זכות הירושה אלא על פי כישוריו. מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הם קוראים לו ׳הזקן׳. העבותות של קבלת המרות והצייתנות הכובלים אותם למנהיגם הם כה נוקשים עד שאין משימה שתהיה כרוכה במאמץ – קשה ומסוכנת ככל שתהיה – שלא יקבלו עליהם למלאה בקנאות מיד כשיוצאת הפקודה מפי המנהיג. למשל, אם יש נסיך השנוא על אנשים אלה או שאינו נחשב מהימן בעיניהם, נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא מיד למלא את משימתו, בלי לשקול את תוצאות המעשה. או את האפשרות להימלט על נפשו. מתוך להט להוציא לפועל את משימתו הוא טורח ועמל ככל הדרוש עד שמזלו מאיר לו פנים וניתנת לו הזדמנות למלא אחר פקודות מנהיגו. אנשינו, וכן הערבים, קוראים להם אסיסיני׳ (Assissini); איננו יודעים מהו מקורו של שם זה

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

בשנת 1192 מצאו פגיונותיהם של החשישים, אשר הספיקו כבר לחסל כמה מפקדי צבא מוסלמים, את קרבנם הצלבני הראשון – קונראד ממונטפיראט (Conrad of Montferrat), מלכה של ממלכת ירושלים הצלבנית. רצח זה הטביע חותם עמוק על הצלבנים. לרוב מחברי הכרוניקות של מסע הצלב השלישי יש מה לומר על אודות אנשי הכת הנוראים, על אמונותיהם המוזרות, על שיטותיהם הנוראות ועל מנהיגם האיום. ב\כך מתארם הכרוניקן הגרמני ארנולד מליבק Arnold of Lubeck

עתה אספר לכם כמה דברים על ׳האיש הזקן׳ הזה, אשר ייראו בעיניכם מגוחכים אף כי נתאמתו לי בעדותם של עדים בני סמכא. ׳איש זקן׳ זה בלבל כל כך את אנשי ארצו בכשפיו עד שאינם מאמינים ואינם עובדים שום אלוה מלבדו. כמו כן הוא מלהיב אותם באופן מוזר בתקוות ובהבטחת תענוגות נצחיים עד כדי כך שהם מעדיפים את המוות על פני החיים. רבים מהם נכונים לקפוץ מעל חומה גבוהה על פי ניד ידו או פקודתו. בנפצם את גולגולותיהם הם מוצאים את מותם במיתה משונה. המאושרים ביותר שביניהם, כך הוא קובע, הם אלה השופכים דמם של בני אדם כנקמה ומוצאים את מותם במעשה זה. לפיכך, כשבוחר אחד מהם למות בדרך זו – ברוצחו מישהו בתחבולה ומת מות קדושים כדי לבצע מעשה נקמה בשמו של מנהיגם – הוא [מנהיגם] נותן להם במו ידיו סכינים, שהוקדשו כביכול לאירוע זה, ומשכר אותם במין מרקחת כזו שהם שוקעים בהתלהבות ובהינתקות מן המציאות. באמצעות כשפיו הוא מציג בפניהם חלומות תעתועים שופעי מנעמים ותענוגות, או ליתר דיוק הבלים, והוא מבטיח להם דברים אלה לנצח כגמול על מעשים אלה.

בתחילה היתה זו נאמנותם של החשישים יותר מאשר האכזריות שלהם אשר עוררה את הדמיון הנוצרי. בשלהי המאה השלוש עשרה משוררים מפרובנס – ככל הנראה בהשראתם של דיווחים שזכו לתהודה ציבורית רחבה על נסיון של ׳חשישים׳ בשנת 1192 להתנקש בחייו של פיליפ אוגוסטוס, מלך צרפת – השוו את מסירותם לנשותיהם לנאמנותם של החשישים לאיש הזקן. ׳את מחזיקה בי בכוחך – אומר טרובדור איש פרובנס לגבירתו – ׳יותר מאשר מחזיק ״האיש הזקן״ בחשישים שלו ההולכים להרוג את שנואי נפשו׳; ממש כשם שהחשישים משרתים את אדונם ללא לאות׳ – אומר אחר – כן משרת אני את האהבה בנאמנות ללא פקפוקי. במכתב אהבה אלמוני מבטיח הכותב לאהובתו: ׳אני החשישי שלך המקווה לזכות בגן העדן על ידי ביצוע פקודותייך׳. סונטה איטלקית, ככל הנראה מתוך חיבור שכתב דנטה בצעירותו, נוקטת אותו דימוי בתארו את התמסרותו של האוהב לאהבתו: ׳[מסור] יותר מהחשישי לזקן ומן החסיד לאלוהיו׳ piu che .(Assassino al Veglio e a Dio il Presto מכל מקום, תיאור זה נראה לא יותר מאשר אופנה ספרותית. במרוצת הזמן, הטביע החשישי את חותמו לא כנציג האהבה אלא כשליח המוות, ומן המאה הארבע עשרה ואילך נתייחדה לשם ׳חשישי׳ ההוראה של רוצח. מכל מקום לימים הייתה זו הרצחנות, יותר מאשר הנאמנות ללא סייג, שטבעה רושם חזק יותר, והעניקה לשם    Assassinאת ההוראה שנתייחדה לה עד היום.

ככל שנתארכה ישיבתם של הצלבנים בלוונט, הלך והצטבר מידע נוסף על אודות החשישים והיו אפילו אירופים שנפגשו עמהם ושוחחו אתם. אבירי המסדרים הטמפלרים וההוספיטלרים הצליחו לעלות על מבצרי החשישים ולגבות מהם מסים. ויליאם מצור תיאר ניסיון כושל של ׳הזקן מן ההר׳ ליצור מגע עם מלך ירושלים כדי להציע לו לכרות עמו ברית כלשהי; יורשו מספר – סיפור שמהימנותו מוטלת במידת מה בספק – כיצד הרוזן הנרי משמפאיין(Count Henry of Champagne) בשובו מארמניה בשנת 1198 התארח בטירתו של ׳הזקן׳ אשר ציווה על אחדים מעושי דברו לקפוץ אל מותם מן הדייק של מבצרם כדי לשעשע את אורחו, ואף הציע כמחווה של הכנסת אורחים להעמיד כמה מהם לפקודתו של הרוזן, ׳ואם יש מישהו שפגע בו עליו להודיע לו והוא יביא להריגתו׳. מעט יותר סבירה היא עדותו של ההיסטוריון האנגלי מתיו מפריס (Matthew of Paris) המדווח על כן שבשנת 1238 הגיעה לאירופה משלחת מטעם כמה מושלים מוסלמים ׳ובעיקר מטעמו של ׳הזקן מן ההר׳; הם באו לבקש עזרה מן הצרפתים והאנגלים נגד האויב החדש שעמד אז בשער: האיום המונגולי מן המזרח. בשנת 1250 כאשר עמד לואי הקדוש בראש מסע צלב לארץ הקודש, היה באפשרותו להחליף מתנות ומשלחות עם ׳הזקן מן ההר׳ של זמנו. נזיר דובר ערבית איב מברטון(Yves the Breton) ליווה את שליחי המלך אל החשישים ודן עם מנהיגם בענייני דת. בעדותו ניתן להבחין באופן קלוש, מבעד לערפילי הבורות והדעות הקדומות, בכמה מעיקרי האמונה הידועים של הכת המוסלמית שהחשישים השתייכו אליה.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר

כל שידעו הצלבנים על החשישים היה שהם היו חברי כת שפעלה בסוריה. הם היו מודעים אך במקצת – ואפשר שלא היו מודעים כלל – למקומם באסלאם, או לקשריהם עם קבוצות אחרות בארצות האסלאם. הסופר המערבי הראשון שנתן דעתו על החשישים הוא הנוסע היהודי הספרדי, ר׳ בנימין מטודילה, שעבר דרך סוריה בשנת 1167 בדרכו למזרח. בדברו על ״ארץ המולֵהאת״ בפרס, ציין שהאנשים שם כופרים ״ויושבים בהרים הגדולים והם עונין לאיש זקן שבארץ אלחשישים״ (כלומר בסוריה).

הנוצרים נעשו מודעים לקיומם של החשישים מאוחר יותר. בראשית המאה השלוש עשרה, ג׳יימס מוויטרי(James of vitry), בישוף עכו, בדברו על החשישים של סוריה, העיר שהם הופיעו לראשונה במזרח ומשם הגיעו לסוריה. נראה שהוא לא ידע על אודותם יותר מכך. מכל מקום, במחצית השנייה של אותה מאה החל מופיע מידע חדש ממקורות ישירים על אודות כת האם בפרס. העדות הראשונה היא זו של ויליאם מרוברוק (William of Rubruck ), כומר פלמי ששוגר בשליחות מלך צרפת לחצרו של הח׳אן הגדול בכּראכּורום שבמונגוליה בשנים 1255-1253.

 במסעו עבר בפרס והוא מציין שהרי החשישים שם גובלים בהרי הים הכספי מדרום. בהיותו בכראכורום הופתע ויליאם מאמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו במקום בשל השמועה שהגיעה לח׳אן הגדול כי לא פחות מארבעים חשישים, עטויי תחפושות שונות, נשלחו לרוצחו. בתגובה שלח הח׳אן את אחד מאחיו בראש צבא נגד ארצם של החשישים, בפוקדו עליו להרוג את כולם.

המילה שבה מכנים הן ר׳ בנימין והן ויליאם את החשישים היא מולִהֵת או מולחאת – שיבוש של המילה הערבית מֻלחִד (רבים: מלאחדה). במילה זו, שהוראתה המילולית היא " פורש "  השתמשו בדי לכנות כתות דתיות סוטות, בייחוד את האסמעאילים, בני הכת שהחשישים השתייכו אליה. מילה זו מופיעה שוב בתיאור מסעותיו של מרקו פולו, הנוסע הנודע אשר עבר בפרס בשנת 1273 ותיאר מבצר אסמאעילי, אולי את אלאמות, אך סביר יותר שאת מצודת גִרְדְכּוה, אשר זכרון נפילתה בחודש דצמבר 1270 היה עדיין חי.

הזקן מן ההר נקרא בלשונם אלואדין – מערבית – עַלַאאֻ אלדִן – הוא חסם עמק מסוים בין שני הרים והפכו לגן הגדול והיפה ביותר מאז ומעולם, שופע עצי פרי לסוגיהם. בגן הוקמו ביתנים וארמונות מן הנאים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מעוטרים קישוטי זהב וציורים מרהיבים. היו שם אמות מים שבהן זרמו יין וחלב, דבש ומים. במקום היו נשים ועלמות מן היפות ביותר בעולם, המיטיבות נגן בכלי נגינה מכל סוג ואף יודעות לשיר בקול ערב ולחולל ריקודים המשובבים עיני כל רואיהן. ׳הזקן מן ההר׳ שאף לכך שאנשיו יאמינו שאכן מקום זה הוא גן העדן.

 על כן הוא עיצב אותו כפי שתיאר מוחמד את גן העדן. ואכן המוסלמים שבאותה סביבה האמינו שזהו באמת גן העדן! שום אדם לא הורשה להיכנס לגן, פרט לאלה שאותם הועיד הזקן להיות החשישים שלו. בכניסה למבצר הייתה מצודה, שיכלה לעמוד נגד כל העולם, ולא הייתה שום דרך אחרת להיכנס פנימה. הזקן החזיק בחצרו צעירים מהסביבה, מבני שתים עשרה שנה ועד בני עשרים, כאלה שהייתה להם נטייה לחיי צבא. הוא נהג לספר להם סיפורים על גן העדן, ממש כפי שנהג מוחמד, והם האמינו לו כשם שהאמינו למוחמד. לאחר מכן הוא ביקש להכניסם לגן – ארבעה, שישה, או עשרה בעת ובעונה אחת – ולאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה, הורה לשאת אותם פנימה.

משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן. הנשים והעלמות בילו אתם בנעימים ככל שלבם חפץ. בכך השיגו בעצם כל מה שצעירים מתאווים אליו. מרצונם החופשי לא היו עוזבים מקום זה לעולם. הנסיך הזה, שאנו קוראים לו ׳האיש הזקן׳, טיפח בארמונו חצר מלכות שהתנהלה בגינוני הדר ואצילות.

הוא הביא את אנשי ההר הפשוטים שמסביבו להאמין באמונה שלמה שהוא נביא גדול. וכאשר רצה לשלוח את אחד החשישים שלו למשימה הוא גרם להשקותו בגן אותה מרקחת שהזכרתי קודם ולאחר מכן לשאת אותו ולהביאו אל ארמונו. כשהבחור התעורר, הוא מצא עצמו בארמון ולא עוד באותו גן עדן; דבר שלא מצא חן בעיניו כל כך. אחר בך הביאו אותו לפני האיש הזקן, והוא השתחווה לפניו ביראת כבוד גדולה מתוך אמונה שהוא עומד לפני נביא אמת. הנסיך נהג אז לשאול אותו מהיכן הוא בא וזה השיב כי בא מגן העדן!… וזהו אכן מה שתיאר הנביא מוחמד בתורתו.

דבר זה עורר באחרים הניצבים שם, שלא הוכנסו לגן, תשוקה עזה ביותר להגיע לשם. כש׳הזקן מן ההר׳ רצה להרוג נסיך מסוים הוא אמר לבחור כזה: "לך הרוג את פלוני; וכאשר תחזור ישאו אותך מלאכיי אל גן העדן. ואם תמות גם אז אשלח את מלאכיי לשאת אותך לגן העדן׳. באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה שלו אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב אל גן העדן שלו. כך הביא ׳האיש הזקן׳ את אנשיו לרצוח כל מי שהוא חפץ להיפטר ממנו. באמצעות פחד זה שהחדיר בנסיכיו הביאם להעלות לו מס כדי שיואיל לחיות עמהם בשלום ובדעות. עליי לספר לך עוד של׳זקן מן ההר׳ היו כפופים כמה אנשים נוספים שחלקו את דרכי התנהגותו ופעלו בדיוק כמוהו. אחד מהם נשלח לאזור דמשק ואחר לכורדיסתאן.

החשישים-כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

בדברו על האסמאעילים בפרס כחשישים, ועל מנהיגם כ׳זקן מן ההר׳, עשה מרקו פולו, או מעתיקו, שימוש במונחים שהיו כבר ידועים באירופה. מכל מקום, מקורם של מונחים אלה הוא בעצם בסוריה ולא בפרס. המקורות הערביים והפרסיים מבהירים היטב ש׳חשישי׳ היה כינוי מקומי שבו נהגו לכנות רק את האסמאעילים שבסוריה ולעולם לא את אלה שבפרס או בכל ארץ אחרת." התואר ׳הזקן מן ההר׳ אף הוא סורי. היה זה טבעי בעיני האסמאעילים לכנות את מנהיגם ׳הזקן מן ההר׳ (שיח׳ בערבית או פיר בפרסית), תואר כבוד מקובל בקרב מוסלמים. ואולם הכינוי המיוחד ׳הזקן מן ההר׳ היה ככל הנראה בשימוש רק אצל הצלבנים בסוריה, שכן עד עתה טרם נתגלה בחיבורים הערביים בני התקופה.

המונח הערבי שיח׳ אלגַ׳בל הוא תרגום מאוחר של ביטוי בלשונות אירופה. אפשר שהמונח שנעשה בו שימוש בפי הצלבנים, הוא תרגום של ביטוי ערבי שאותו שמעו הצלבנים בערי סוריה. ר׳ בנימין מטודילה מתאר את מנהיגם של החשישים כ"שיך אלחשישין׳ ומוסיף ״והוא הזקן שלהם ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו כל אנשי ההרים׳׳. קרוב לוודאי שהמונח ׳הזקן מן ההר׳ מושתת על אי הבנה של המלה הערבית שיח; שהיתה המונח השגור לציון שמו של מנהיג הכת האסמאעילית, ובאופן מקרי התחלפה בשם ההר שבו התגורר.

מונח אחר שבו נהגו לכנות את שתי קבוצות החשישים, הן אלה של פרס הן אלה של סוריה, היה פידַאי. אולם נראה שתולדותיו של מונח זה נעוץ להן בכיוון הפוך מתולדותיו של המונח הקודם. תחילה שימש כינוי זה במקורות פרסיים לציון לוחם אסמאעילי היוצא בשליחות מנגנון ההטפה. המונח כמעט לא נודע בסוריה ומכל מקום אינו מופיע במקורות בני הזמן המתארים את מעשי ההתנקשות והרצח שביצעו חשישים. אולם, מאוחר יותר, נעשה המונח, בצורתו הפרסית, פידאוי, כינוים הרווח של האסמאעילים בסוריה. אבן ח׳לדון מתאר במקדמה שלו את ״החשישים האסמאעילים הידועים עד ימינו אלה כפידאויה״, הערה שממנה משתמע שמונח זה היה חידוש מאוחר למדיי. המונח שימש גם בפיהם של סופרים ערבים מאוחרים, כגון ח׳ליל בן שאהין אלט׳אהרי ואלמקריזי, פעמים בהוראתו הפרסית בשליח בשירות מנגנון ההטפה ופעמים בהוראה כללית של בן הכת האסמאעילית.

 הביטוי קנה שביתה באמצעות הרומנסה הערבית העממית על בַּיְבַּרְס שבה מתוארת קבוצה של הרפתקנים, שאינם רוחשים אמון כלשהו לשום שליט למעט מנהיגם וחבריהם לקבוצה. נראה שאת תחייתו המחודשת של המונח יש לייחס לקבוצה של קושרים עות׳מאנים ב־1859, אשר בשבועותיהם הסודיות נהגו לכנות עצמם בצורה הפרסית של המונח – פידאי. מאז השתגר המונח והשימוש בו נעשה אופנתי. השימוש במונחים אלה בבינוי הן לענף הפרסי והן לענף הסורי של הכת נעשה רווח. תיאורו של מרקו פולו, בדומה לתיאורו של אודוריק מפורדנון (Odoric of Pordenone) כחמישים שנה אחריו, העמיק את הרושם העז שהטביעו החשישים על דמיונה של אירופה. הסיפורים על גני העדן, על קפיצות המוות של חברי הכת, מיומנותם המופלגת בהתחפשות וברצח ודמותו המסתורית של מנהיגם, ׳הזקן מן ההר׳, מהדהדים היטב בספרותם של עמי אירופה. סיפורים אלו התפשטו מתחום ההיסטוריה וספרות המסעות אל תחום השירה, הבדיה הספרותית והמיתוס. לסיפורים הייתה השפעה גם על הפוליטיקה. החל משלב מוקדם היו מי שגילו את טביעות אצבעותיו של ׳האיש הזקן׳ ברציחות פוליטיות ובניסיונות התנקשות אפילו באירופה. מסופר שבשנת 1158 כאשר פרדריק ברברוסה צר על מילנו, נתפס במחנהו חשישי. בשנת 1195 כאשר ריצ׳רד לב הארי היה בצ׳ינון (Chinon), נעצרו לא פחות מחמישה עשר איש שכונו חשישים, והודו כי נשלחו על ידי מלך צרפת להרוג אותו. לא חלף זמן רב עד שהאשמות כאלה נעשו תכופות וכמה מושלים או מנהיגים הואשמו בכך שבאו בברית עם ׳הזקן מן ההר׳ והשתמשו בשירותם של שליחיו כדי לחסל אויבים לא רצויים. אין ספק שלהאשמות אלה לא היה בסיס. למנהיגי החשישים בפרס או בסוריה לא היה שום עניין בתככים ובמזימות שנקשרו במערב אירופה; האירופים לא היו זקוקים לעזרה מבחוץ באומניות הרצח השונות. במאה הארבע עשרה הפך התואר ׳אסאסין׳ (חשישי) מילה נרדפת לרוצח ומכאן ואילך לא נשמר במילה שום קשר מיוחד לכת שזכתה בכינוי זה במקורו.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

מכל מקום הכת הוסיפה לעורר עניין. נראה שהמחקר המדעי הראשון שנעשה במערב על תולדותיה של הכת הוא מפרי עטו של דניס לבי דה באטילי(de Batiiiy). מחקר זה ראה אור בליון בשנת 1603. זהו תאריך ראוי לציון. המוסר הפגני של תקופת הרנסנס הביא לתחיית הרצח כמכשיר פוליטי ומלחמות הדת העלו אותו לדרגת מצווה דתית. הופעתן של מונרכיות חדשות, שבהן יכול היה אדם אחד לקבוע את המדיניות והדת של מדינה, הפכה את הרצח לנשק יעיל ומקובל. נסיכים והגמונים היו מוכנים לשכור רוצחים כדי להפיל את מתנגדיהם הפוליטיים או הדתיים – והופיעו הוגי דעות שהלבישו את ההיגיון הערטילאי שבאלימות מעטה רעיוני מהוגן.

מטרתו של לֵבֵּי דה באטילי הייתה צנועה; הוא ביקש להסביר את הוראתו ההיסטורית האמתית של המונח שזכה לתפוצה חדשה בצרפת. מחקרו מבוסם היה על מקורות נוצריים בלבד, ומשום כך לא הוסיף הרבה על מה שהיה ידוע באירופה במאה השלוש עשרה. אף על פי כן גם ללא עובדות חדשות ניתן להגיע לתובנה חדשה. היה זה דבר שקל היה להבינו בדור שראה את ויליאם מנסאו  Nassau    (William of נורה בידי רוצח שכיר חרב בשליחותו של מלך ספרד; את הנרי השלישי מצרפת נדקר בידי נזיר דומיניקני ואת אליזבת מלכת אנגליה נאלצת להימלט על נפשה מפני מי שנשלחו להתנקש בחייה.

ההתקדמות הראשונה החשובה לקראת פתרון המסתורין האופפים את מוצאם של ההשישים ואת זהותם היא פרי של ראשית תקופת ההשכלה. צעד ראשון זה נעשה בשנת 1697 כאשר פרסם ברתולומי דה הרבלוט (Barthoiome d'Herbeiot) את חיבורו הגדול  Bibliotheque orientale- מחקר חלוצי המכיל את רוב מה שהיה בפי מלומדים מזרחנים לומר באותה עת על תולדות דת האסלאם וספרותה. במחקרו זה השתמש לראשונה חוקר מלומד ובלתי דוגמתי במקורות מוסלמיים – המקורות המועטים שהיו ידועים באותה עת באירופה. הוא ניסה לשזור את החשישים הפרסים והסורים בתיאור רחב יריעה ובהקשר של תולדות דת האסלאם. הוא הראה עוד שהם היו חלק מן האסמאעיליה, פלג חשוב שפרש מן השיעה, אשר מאבקיה עם האסלאם הסוני הביאו לפיצול הדתי הגדול באסלאם. ראשי הכת האסמאעילית טענו שהם אמאמים, צאצאי אסמאעיל בן ג׳עפר – ובאמצעותו הם בעצם צאצאי הנביא מוחמד – יוצאי חלציהם של בתו פאטמה וחתנו עלי. במשך המאה השמונה עשרה עסקו בנושא זה מזרחנים והיסטוריונים נוספים והוסיפו פרטים חדשים לתולדות החשישים, אמונותיהם וקשריהם עם כת האם האסמאעילית. כמה סופרים ניסו אף להציע הסבר למוצא הכינוי ׳אסאסין, שהניחו כי מקורו בלשון הערבית על אף שטרם נמצאו סימוכין לדבר בטקסט ערבי כלשהו. עד כה הועלו כמה הצעות בדבר האטימולוגיה של המילה אך אף אחת מהן אינה משכנעת דיה.

בתחילת המאה התשע עשרה התחדש העניין בחשישים. המהפכה הצרפתית והשפעתה עוררו מחדש את התעניינות הציבור בתככים וברצח. המשלחת ששיגר נפוליאון בונפרטה למצרים ולסוריה הביאה למגע קרוב יותר עם המזרח המוסלמי, וכן יצרה הזדמנויות חדשות למחקרים על האסלאם. לאחר כמה ניסיונות של חוקרים שוליים לספק את התעניינותו של הציבור בשאלה, הופיע מחקרו של סילבסטר דה סאסי(de Sacy), בכיר חוקרי הערבים והאסלאם באותם ימים. בסקירה, שאותה קרא במאי 1809 בפני ה׳אינסטיטוט דה פראנס׳ (institut de France, תיאר את החשישים ודן באטימולוגיה של שמם.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לוויס

החשישים

סקירתו של סילבסטר דה סאסי הייתה ציון דרך במחקר החשישים. נוסף על קומץ מקורות מזרחיים שעמדו לרשות החוקרים הקודמים יכול היה חוקר זה להסתמך על אוסף כתבי יד ערביים האצור בספרייה הלאומית בפריס וכן על כמה כרוניקות ערביות חשובות על הצלבנים, שלא היו ידועות עד אז במחקר המערבי. ניתוחו של דה סאסי את המקורות האפיל לגמרי על מאמציהם של הסופרים האירופים שקדמו לו. אין ספק שהחלק החשוב ביותר בסקירתו היה הפתרון שהציע לבעיה המציקה בדבר מקור הכינוי ׳אסאסיך. לאחר שבחן תאוריות קודמות ודחה אותן אחת לאחת, הוכיח דה סאסי באופן סופי שמקור הכינוי הוא במילה הערבית ׳חשיש׳. עוד סבר שמקור כל הצורות החלופיות – Assassini, Assissini, Heyssisini ועוד כיוצא בהן – הוא במילים הערביות ׳חשישי׳ או ׳חשאש׳ (אשר צורות הריבוי שלהן בלהגים ערביים שונים הן ׳חשישיין׳ או ׳דושאשין׳). לאישוש דבריו ציטט דה סאסי במה מקורות ערביים שבהם נקראים אנשי הכת ׳השישי׳ אך למעשה לא הפגה לשום מקור שבו הם מכונים ׳חשאש׳. מאז סקירתו הגיעו לידינו מקורות רבים בהם מכונים בני הכת ׳חשישי׳ – אך לפי שעה לא נתגלה, ככל הידוע, שום חיבור שבו הם נקראים ׳חשאש׳. נראה אפוא שיש לזנוח חלק זה בהסברו של דה סאסי שכן הצורות השונות של שם זה נובעות כולן מ׳חשישי׳ הערבית ומצורת הריבוי שלה ׳חשישין….

בחינה מחודשת זו של השם מעוררת את השאלה על אודות משמעותו של הכינוי להבדיל מן האטימולוגיה שלו. הוראתה המקורית של המילה ׳חשיש׳ בערבית היא עשב, במיוחד עשב יבש או מספוא. מאוחר יותר נתייחדה למילה זו ההוראה של ׳קנבוס הודי׳ (Cannabis sativa), שתכונותיו כסם היו ידועות כבר למוסלמים בימי הביניים. ׳רושאש׳ לעומת זאת היא מילה חדישה יותר שהוראתה היא י נוטל החשיש׳. דה סאסי, אף כי דחה את הדעה שהייתה מקובלת על סופרים רבים בזמנים מאוחרים, שהחשישים נקראו בך משום שהתמכרו לחשיש, הסביר את הכינוי כמרמז לנוהגם של ראשי הבת להשתמש בחשיש בסתר, כדי לאפשר לשליחיהם לטעום מקצת תענוגות גן העדן הצפויים להם משעה שימלאו בהצלחה את שליחותם. דה סאסי קשר הסבר זה עם סיפורו של מרקו פולו, המצוי גם במקורות מזרחיים ומערביים, על ׳גני העדן׳ שחסידי הכת המסוממים הוכנסו אליהם.

למרות הופעתו של סיפור זה במקורות קדומים וחרף תפוצתו הרחבה, אין כמעט ספק שהוא חסר כל יסוד. השימוש בחשיש והשפעתו היו ידועים באותה עת ולא היו בגדר סוד. יתר על כן, אין שום עדות – לא אצל סופרים אסמאעילים ואף לא אצל סופרים סונים בני סמכא – לכך שחברי הכת השתמשו בסם. זאת ועוד, שם התואר ׳חשישי׳ היה מוכר בעיקר בסוריה והוא שימש ככל הנראה כינוי גנאי. קרוב לוודאי שהכינוי הוא שהוליד את הסיפור ולא להפך. בין ההסברים השונים שהוצעו, המסתבר ביותר הוא שהיה זה ביטוי של בוז לאמונותיהם הנלוזות ולהתנהגותם יוצאת הדופן של חברי הכת – מתוך התייחסות לגלגנית כלפיהם, ולא כתיאור התמכרותם לסם. סיפורים באלה סיפקו – למתבוננים בני המערב במיוחד – הסבר הגיוני להתנהגות שבלעדיו הייתה בלתי מובנת לגמרי.

סקירתו של דה סאסי פתחה את הדרך לשורה של מחקרים נוספים על הנושא, אשר הנפוץ ביותר ביניהם הוא ללא ספק החיבור ׳תולדות החשישים׳ פרי עטו של המזרחן האוסטרי יוזף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגךט בשנת 1818 ובתרגום צרפתי בשנת 1833 ואנגלי בשנת 1835. ספרו ההיסטורי של האמר, על אף היותו מבוסס על מקורות מזרחיים, הוא חיבור שנועד במידה רבה לתקופתו; הוא בבחינת אזהרה נגד ׳ההשפעה המזיקה של אגודות־סתר… ו… נגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. לדידו, היו החשישים ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שתחת פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות. הם היו כל־יבולים שכן במשך שלוש מאות שנה הטילו חתתם על הכול, עד שלבסוף נפלה מאורת הנבלים שלהם יחד עם הח׳ליפות, המרכז הרוחני והארצי, שאותו נשבעו מראשית דרכם להשמיד ואשר בחורבנו הוכרעו הם עצמם׳. למקרה שמישהו מקוראיו יחטיא את עיקרי הדברים, משווה האמר את החשישים לטמפלרים, לישועים, לאילומינתים, לבונים החופשיים, ולרוצחי המלך באספה הכללית הלאומית הצרפתית. ׳בשם שצמחו במערב אגודות מהפכניות מתוך חיקם של הבונים החופשיים, בן צמחו במזרח ההשישים מתוך האסמאעילים… אי שפיותם של הנאורים, שסברו כי באמצעות הטפה בלבד יכולים הם לשחרר עמים מהגנתם מעניקת החסות של נסיכים ומנהיגי הדת המעשית, התגלתה באופן האיום ביותר בתוצאותיה של המהפכה הצרפתית, כשם שהתגלתה באסיה בתקופת מלכותו של חסן השני.

פרק שני האסמאעילים-ניתוח מבריק של ברנרד לואיס

פרק שני האסמאעיליםהחשישים

המשבר הראשון באסלאם אירע עם מותו של הנביא בשנת 632. מוחמד הקפיד לטעון שהוא בן תמותה, וכי אינו אלוהי ואף לא בן אלמוות; יתרונו היחיד על פני אחרים הוא בהיותו שליח אלוהים ונושא דברו. מכל מקום, הוא לא הותיר אחריו הוראות ברורות בדבר האדם הראוי למלא את מקומו כמנהיג הקהילה המוסלמית ובשליטה של המדינה המוסלמית המתהווה. ניסיונם המדיני של המוסלמים בתקופה שקדמה לאסלאם היה דל מכדי להנחותם. לאחר כמה ויכוחים ורגעי מתח מסוכנים, הסכימו למנות את אבו בכר, אחד מראשוני המאמינים ומן המכובדים ביותר שביניהם, כממלא מקומו(ח׳ליפה), של הנביא. בכך יצרו, כמעט באקראי, את המוסד ההיסטורי הגדול של הח׳ליפות.

כבר מימיה הראשונים של הח׳ליפות חשה קבוצת אנשים כי לעלי, בן דודו וחתנו של הנביא, זכות גדולה יותר לירושה מאשר לאבו בכר ולח׳ליפים שבאו אחריו. אין ספק שהתמיכה בעלי נבעה בחלקה משכנועם של חסידיו בכך שתכונותיו האישיות עשוהו האדם הראוי ביותר לתפקיד ובחלקה מתוך אמונה כנה בזכויותיו של בית הנביא. קבוצה זו טענה שהנביא אכן מינה את עלי ליורשו. לימים נודעה הקבוצה בשם שִׁיעַת עַלי(סיעת עלי) ולאחר מכן סתם שיעה. במרוצת השנים התפתח הדבר לסכסוך הדתי החשוב ביותר באסלאם.

בתחילתה הייתה השיעה בראש ובראשונה מפלגה פוליטית – קבוצת תומכים במועמד לשלטון. היא הייתה חסרת אמונות דתיות ייחודיות או תוכן דתי נוסף לזה הכלול בעצם טבעה של הסמכות המוסלמית הפוליטית, אך עד מהרה חלו שינויים חשובים הן בהרכב חסידיה והן באופי תורתה. למוסלמים רבים נראה היה שהקהילה והמדינה המוסלמית סרו מדרך המלך. במקום החברה האידאלית שחזו הנביא וראשוני חבריו הצדיקים, קמה ממלכה הנשלטת בידי אצולה שאותה ראו כרודפת בצע וחסרת מצפון. במקום צדק ושוויון, התאפיין המעמד השליט באי שוויון, בנטילת זכויות יתר לעצמו ובשתלטנות. רבים מאלה שראו את פני הדברים באור זה סברו שחזרה אל קרובי משפחתו של הנביא עשויה להביא לחידוש הבשורה המקורית והאמתית של האסלאם.

בשנת 656, לאחר הירצחו של הח׳ליף עת׳מאן בידי מורדים, נתמנה עלי סוף סוף לח׳ליף. אולם תקופת שלטונו הייתה קצרה ומלווה מחלוקת ומלחמות אזרחים. כאשר נרצח גם הוא, בשנת 661, עברה החליפות ליריבו מֻעאוִיַה מבית אומיה, המשפחה שהחזיקה ברסן השלטון קרוב למאה שנה.

סיעתו של עלי לא נעלמה עם מותו. קבוצות ניכרות של מוסלמים המשיכו להיות נאמנים לקרובי משפחתו של הנביא, אשר בהם ראו את בעלי הזכות להנהיג את הקהילה המוסלמית. תביעות אלה והתמיכה שעוררו נשאו אופי דתי ואפילו משיחי שהלך וגבר במרוצת הזמן. המדינה המוסלמית, שנולדה כאידאל, היא יחידה מדינית דתית, שנוסדה ומתקיימת באמצעות החוק האלוהי. ריבונותה נובעת מן האל. על הח׳ליף העומד בראשה מוטלת החובה לקיים את האסלאם ולבצרו ולאפשר למאמינים לחיות חיים מוסלמיים טובים. בחברה זו ההבחנה בין חילוני לבין דתי אינה קיימת – לא בחוק, לא בפסיקה ההלכתית ואף לא בסמכות. הממסד הדתי והמדינה ישות אחת הם, אשר בראשם עומד הח׳ליף. בסיס הזהות והליכוד החברתי, חישוקי הנאמנות והחובה במדינה נתפסים ומובעים כולם במונחים דתיים. ההבחנה המוכרת במערב בין דת למדינה – בין ההתייחסות לדת ולפעילות הדתית לבין הפעילות הפוליטית – אינה רלוונטית ולמעשה אינה קיימת כלל. חוסר שביעות רצון דתי, אשר כשלעצמו הוא חוסר שביעות רצון חברתי – מובע במינוח דתי. מחלוקות דת נשאו משמעות פוליטית. כאשר קבוצה של מוסלמים גילתה התנגדות, שהיא יותר מאשר סתם אופוזיציה מקומית או אישית לאנשים שבשלטון – משקראה תיגר על המשטר הקיים והחלה מתארגנת לשנותו, קריאת התיגר שלה נעשתה שיטה תאולוגית, והארגון שלה הפך לכת דתית. במשטר התאוקרטי המוסלמי של הח׳ליפות, לא הייתה שום דרך אחרת לגבש מכשיר או לנסח תורה כלשהי שיחרגו מעבר לפעולותיהם האישיות או מעבר למטרותיהם המידיות.

במאה הראשונה להתפשטות האסלאם נוצרו מתחים רבים שגרמו להתמרמרות, לקובלנות ולשאיפות, שמצאו ביטוין במחלוקות כתתיות ובמרידות. התפשטות האסלאם באמצעות המרת דת הכניסה אל חיק הקהילה המוסלמית מספר רב של מאמינים חדשים, שהביאו עמהם מרקעם – הנוצרי, היהודי או האיראני – מושגים ותפיסות דתיות שלא היו ידועים לערבים המוסלמים הראשונים. מומרים חדשים אלה אף שהיו מוסלמים, לא היו ערבים, ובוודאי לא אצילים; המעמד החברתי והכלכלי שהוקצה להם על ידי האצולה הערבית יצר בקרבם תחושת קיפוח ועשה אותם נוחים להתגייס לכל תנועה שהטילה ספק בחוקיותו של המשטר הקיים. אף הערבים הכובשים לא היו מחוסנים מפני התמרמרות זו. ערבים אדוקים בדת גינו את חילוניותם של הח׳ליף ושל צמרת השלטון. גם הערבים הנוודים נפגעו מהשגת גבולם בידי הרשויות; אלה שהיו ערבים־למחצה, צאצאיהם של פילגשים שנלקחו בשבי, התכחשו לשוויון עם אחיהם מבטן ומלידה, שהיו בני חורין(כלומר בניהם של נשים משוחררות), ורבים מהם סבלו מן הפער הכלכלי והחברתי שיצר הכיבוש ומן העושר שהביא עמו. הם החלו להצטרף למומרים החדשים בטענותיהם ובתקוותיהם. בידי רבים מהם הייתה מסורת של חוקיות פוליטית ודתית. היהודים והנוצרים האמינו בקדושת בית דוד בזכות המלך המשיח העתיד לצאת מחלציו. בדומה להם, ציפו גם בני דת זרתוסטרא לבואו של סאושיאנס, מושיע, נצר לזרעו הקדוש של זרתוסטרא, העתיד להופיע באחרית הימים. משהמירו דתם לאסלאם, נמשכו מומרים אלה בקלות לבית הנביא אשר נראה להם מביא קץ לעוול שנעשה להם בידי המשטר הקיים, ובמי שעתיד להגשים את תקוותיו של האסלאם.

במעברה של השיעה ממפלגה לכת, היו לשני אירועים משמעות מיוחדת ושניהם נבעו מניסיונות כושלים של שיעים אשר בטענתם לזכותם למנהיגות ביקשו להפיל את הח׳ליפות האומיית. הניסיון הראשון נעשה בשנת 680 בידי חוסין, בנם של עלי ואשתו פאטִמה, בת הנביא. ביום העשירי בחודש מדורם, בכרבלא אשר בעיראק, נתקלו חוסין ומשפחתו בכוח של בני אומיה, שטבחו כשבעים מהם ללא רחם. רק ילד חולה, עלי זין אלעאבדין בנו של חוסין, שנשאר באוהל נותר לפלטה. מות קדושים דרמתי זה של צאצאי הנביא וגל האבל והחזרה בתשובה שבא אחריו, הפיחו רוח דתית חדשה בשיעה, שקיבלה עתה השראה מכוחם של מוטיבים רבי עוצמה – ייסורים ובקשת כפרה.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס – האיסמאעילים

נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע החשישיםבכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.

אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.

בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של  האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.

מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.

בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.

המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

המחצית הראשונה של המאה השמינית הייתה תקופה של פעילות נמרצת בקרב השיעים הקיצוניים. במהלכה הופיעו כתות ותת־כתות  למכביר בקרב האוכלוסייה המעורבת של דרום עיראק וחופי המפרץ הפרסי. תורותיהן היו שונות ואקלקטיות, והמעבר מכת לכת וממנהיג למנהיג היה קל ונעשה לעתים תכופות. המקורות המוסלמיים מציינים שמותיהם של מטיפים רבים, חלקם ממוצא פשוט, שהנהיגו מרידות וסופם שהוצאו להורג. כמה מתורותיהם הפכו מאוחר יותר אופייניות לאסמאעילים. קבוצה אחת ביניהן נהגה לחנוק את קרבנותיה בחבל התוך מצווה דתית – נוהג מקביל בעליל לכת התַ׳אגִים בהודו, המבשר את מעשי הרצח של החשישים. אפילו בין בעלי התורה המתונה היו קבוצות מיליטנטיות שניסו לתפוס את השלטון בכוח הזרוע. הם נחלו תבוסה וחוסלו בידי צבאות האומיים ואחר כך גם בידי העבאסים.

רוב התנועות המיליטנטיות הקיצוניות הקדומות במחצית השנייה של המאה השמינית נכשלו ונעלמו כליל או התמעטו באורח ניכר. היו אלה האמאמים החוקיים, אשר בהיותם מתונים, גמישים ועם זאת עיקשים, שמרו על האמונה השיעית והעשירו אותה בהכשירם את הדרך לקראת מאמץ חדש וגדול יותר להשתלט על העולם המוסלמי.

למרות כישלונות אלה בשלב קדום, ואף כי האִמאמים ריפו את ידיהם, הוסיפו להופיע קבוצות מיליטנטיות קיצוניות אפילו בסביבתם הקרובה של האמאמים החוקיים עצמם. הפילוג המכריע בין הקיצוניים והמתונים אירע בשנת 765 לאחר מותו של ג׳עפר אלצאדק, האמאם השישי אחרי עלי. בנו הבכור של ג׳עפר היה אסמאעיל. מסיבות שאינן ברורות כל צורכן – אפשר שבגלל התחברותו לגורמים קיצוניים – נושל אסמאעיל מהיותו יורש. רוב השיעים הכירו באחיו הצעיר, מוסא אלכּאט׳ס, כּאִמאם השביעי. שושלתו של מוסא נמשכה עד האמאם השנים עשר, זה אשר נעלם בשנת 873 בקירוב ואשר נחשב עד היום האמאם המיוחל, המהדי של רוב השיעים. חסידי שנים עשר האמאמים, הידועים בשם אִתְ׳נַא-עַשַרִיָּה (כת השנים עשר) מייצגים את הפלג המתון יותר של הכת. המחלוקת ביניהם לבין הגוף העיקרי של הסונים מצטמצמת בכמה ענייני הלכה, שחשיבותם הלכה והתמעטה במרוצת הזמן. מאז המאה השש עשרה נעשתה השיעה השנים־עשרית לדת הרשמית של איראן.

קבוצה אחרת קיבלה את אסמאעיל ואת צאצאיו והיא ידועה בשם אסמאעיליה. לאחר שפעלו בסתר במשך תקופה ארוכה, הקימו כת אשר בליכודה ובארגונה, מצד כוח משיכתה האינטלקטואלי והרגשי כאחד, עלתה על כל יריביה. את ההשקפות המבולבלות והאמונות התפלות והפרימיטיביות של הכתות הקדומות החליפה קבוצת תאולוגים בולטים בעלי תורה דתית ברמה פילוסופית גבוהה, שיצרה ספרות שרק עתה, אחרי מאות שנים של ליקוי מאורות, היא זוכה להערכה אמתית. למאמין האדוק בדת הציעו האסמאעילים כבוד לקוראן, למסורת ולמצוות, לא פחות מאשר הסונים; למשכיל הציעו הסבר פילוסופי ליקום, המיוסד על מקורות ההגות העתיקה ובייחוד על הפילוסופיה הנאופלטונית; לאיש הרוח העניקו אמונה רגשית אישית חמה, היונקת את כוחה ממופת סבלם של האמאמים ומהקרבתם העצמית של חסידיהם – התנסות בייסורים ובהשגת האמת. ולבסוף – לבלתי מרוצים הציעו את הכוח המושך הגלום בתנועת אופוזיציה חזקה, נפוצה ומאורגנת כהלכה, אשר נראה היה שהיא יכולה לספק אפשרות אמתית להפיל את המשטר הקיים, ולייסד במקומו חברה חדשה וצודקת, אשר בראשה האִמאם – יורש הנביא, בחיר אלוהים ומנהיגה החוקי היחיד של האנושות.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031