האסמאעילים – החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
האמאם עומד במרכז המערכת האסמאעילית. הוא מוקד הדוקטרינה והארגון, הנאמנות והפעולה. לאחר שנברא העולם באמצעות פעולתו של השכל האוניברסלי על הנפש האוניברסלית, הפכה ההיסטוריה האנושית לסדרה של מחזורים, אשר כל אחד מהם מתחיל באִמאם 'דוֹבר׳(נאטִק) או נביא, שבעקבותיו באים שורת אמאמים ׳שותקים׳ (צאמִתוּן). היו מחזורים של אמאמים נסתרים או גלויים בהתאם לתקופות שבהן נתקיימה האמונה בסתר ולתקופות שבהן הצליחה בגלוי. האמאמים, במחזור הנוכחי – צאצאי עלי ופאטמה באמצעות אסמאעיל – ניחנו בהשראה אלוהית והם חסינים מחטא ומטעות. במובן מסוים הם עצמם אלוהיים מאחר שהאמאם נחשב בעצם למיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסלית. ככזה, האמאם הוא מעיין הידע והסמכות – מקור האמתות האזוטריות, הנעלמות מאלה שלא הובאו בסודן ומקור הוא לצווים המחייבים ציות מוחלט וללא עוררין.
החניך הטירון מצא בכן את הדרמה והריגוש שבידע סודי ובפעילות סודית. הידע הסודי התבטא בפרשנות אזוטרית (תַאְוִיל אלבַּאטִן), דוקטרינה אופיינית לכת שהצמיחה את המונח בַאטִני ברבים: בַּאטִנִיָה) כינוי שבו נקראה הכת לעתים. לפי תפיסה זו יש לציווי הקוראן והמסורת, לצד מובנם המילולי כפשוטם גם פירוש אליגורי ואזוטרי אשר התגלה לאמאם והוא מועבר לחניכים. כמה מענפי הכת הרחיקו לכת אף יותר ואימצו תפיסה אנטינומיסטית, המתגלה שוב ושוב בקרב חוגים כופרים וכן במיסטיקה המוסלמית. המצווה הדתית המוחלטת היא ידיעה – גנוסיס – של האמאם האמתי. מובנה הנגלה של מצווה דתית הוא חסר תוקף עבור המאמין, ואם הוא קיים כלל, הרי הוא בבחינת עונש לחילוני. מוטיב שכיח בכתבי הדת האסמאעיליים הוא החיפוש אחרי האמת. תחילה חיפוש שווא, אן אחר כך מגיע החיפוש לשיאו ברגע של הארה מסנוורת. ארגון הכת ־פעילותה, הנהגתה והפצת הדוקטרינה שלה, נתונים היו בידי מדרג של מטיפים (דֻעאת) שהיו כפופים למרותו של מטיף ראשי (דאעי אלדֻעאת), שהיה עוזרו הקרוב של האמאם.
במאה וחמישים השנה הראשונות לאחר מותו של אסמאעיל חיו האמאמים האסמאעילים בהסתר ומעט מאוד ידוע על פעילותם או אפילו על תורותיהם של המטיפים. שלב חדש החל במחצית השנייה של המאה התשיעית, כאשר חולשתם של הח׳ליפים העבאסים בבגדאד הלכה ובלטה ונעשתה גלויה לעין כול, וסכנת התפוררותה של האימפריה והֶרס החברה המוסלמית היו ממשיים. במחוזות האימפריה הופיעו שושלות מקומיות, בדרך כלל צבאיות, לפעמים שבטיות במקורן. לרוב היו שושלות אלה קצרות ימים ובכמה אזורים – נצלניות ומדכאות. אפילו בבירה הלכו ואיבדו החיליפים את כוחם והפכו לבובות חסרות ישע בידי אנשי הצבא שלהם. יסודות הביטחון וההסכמה בשלטון המוסלמי הכללי הלכו ונהרסו, ואנשים החלו לבקש ניחומים וביטחון במקומות אחרים. בימים טרופים אלה המסר השיעי – שהקהילה המוסלמית סטתה מהדרך וכי יש להחזירה לדרך המלך – מצא לו מחדש אוזניים קשובות. שני ענפים של השיעה, כת ׳השנים עשר׳ והאסמאעיליה, נמצאו נשכרים מהזדמנויות אלה. בתחילה נראה היה שידה של כת ׳השנים עשר׳ על העליונה. שושלות של כת זו החלו מופיעות במקומות אחדים. בשנת 946 עלתה בפרס השושלת הבֻּוַיְהִית שהמיטה קלון על האסלאם הסוני כאשר כבשה את בגדאד והטילה על הח׳ליף העבאסי עצמו פיקוח שיעי. אולם באותו זמן לא היה לשיעים אמאם שכן האמאם השנים עשר שהיה האחרון בשושלת האמאמים נעלם שבעים שנה קודם לכן. הבויהים עמדו בפני בררה מכרעת. הם החליטו שלא להכיר בשום טוען לכתר מצאצאי עלי אלא להחזיק בעבאסים כח׳ליפים מוכתרים, בשליטתם ובחסותם. בעשותם זאת הביאו הבויהים לירידה גדולה עוד יותר במעמד הח׳ליפות הסונית, שמעמדה נפגע ממילא, אך בעת ובעונה אחת הם חיסלו את השיעיות המתונה כחלופה רצינית לה.
גורמים רבים הביאו אנשים לחפש חלופה. התמורות הגדולות שחלו במאות השמינית והתשיעית הפכו חלק מהם עשירים ובעלי עוצמה בעוד שלחלק אחר גרמו קשיים ותסכול. התרבות מספר האחוזות הגדולות, שלעתים קרובות נהנו מהעדפה במיסוי, לוותה בהתרוששות אריסים ובעלי משקים קטנים ובדיכוים. בערים יצרה התפתחות המסחר והמלאכה מעמד של פועלים נודדים וגרמה למשיכתה של אוכלוסייה לא יציבה וניידת של מהגרים נערכים וחסרי שורשים אל הערים. בשגשוג וברווחה הייתה טמונה גם מצוקה גדולה. החוק היבש והמופשטות המנוכרת של האמונה השמרנית, נוסף על ההסתגלות הזהירה של מנהיגיה המקובלים, העניקו נחמה פורתא למרוששים, וכר פעולה מצומצם לערגתם הרוחנית של העקורים משורש והאומללים. הייתה גם תשישות אינטלקטואלית. ההגות והלימוד באסלאם, שהועשרו באמצעות מקורות שונים, נעשו מתוחכמים ומגוונים יותר. היה מקום לתת את הדעת על שאלות מציקות, שהתעוררו כתוצאה מן העימות שבין אמונת ההתגלות המוסלמית, המדע והפילוסופיה היווניים, החכמה הפרסית לבין העובדות ההיסטוריות הקשות. בין היתר אבד האמון בתשובות המוסלמיות המסורתיות, והחלה מסתמנת שאיפה גוברת והולכת לקבלת תשובות חדשות. ההסכמה המוסלמית הרחבה – במישורים הדתי, הפילוסופי, הפוליטי והחברתי – נראתה קורסת. דרוש היה עיקרון חדש של אחדות וסמכות, צודק ויעיל, כדי להציל את האסלאם מחורבן.
כוחם הגדול של האסמאעילים היה בכך שהם יכלו להציע עיקרון כזה ־ מתווה לעולם חדש תחת שלטון האמאם. הבשורה והשירות המסור של המטיפים הביאו עמם ניחומים ותקווה הן למאמינים הן לבלתי מרוצים. לפילוסופים ולתאולוגים, למשוררים ולמלומדים הציעה הסינתזה האסמאעילית אתגר מרתק. בשל תגובות הנגד החריפות כלפי האסמאעילים בתקופות מאוחרות יותר נעלמה רוב ספרותם מארצות האסלאם ונשתמרה רק בקרב בני הכת עצמם. אולם יצירות אחדות שנתחברו בהשראה אסמאעילית מוכרות היטב זה זמן רב ורבים מן החיבורים הקלסיים הגדולים, בערבית ובפרסית, מורים לפחות על עקבות של השפעה אסמאעילית. ׳איגרות האחים הטהורים׳(רסאאל אח׳ואן אלצפאא) – האנציקלופדיה המפורסמת של ידע דתי וכללי אשר נתחברה במאה העשירית – טבועות בחותמה של ההגות האסמאעילית והייתה להן השפעה עמוקה על החיים האינטלקטואליים המוסלמיים בכל המרחב המשתרע מפרס ועד ספרד.
החשישים-כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס
החשישים הוא שמם של מאמיני פלג שהתפצל מן השיעה האסמאעילית והטיל חתתו על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה – במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ – באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בבמה ממנהיגיהם פגעה חרבם של החשישים. שמם של החשישים – assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות – הפך במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע בסף. על פי סברה רווחת בספרות – בעיקר מפרי עטם של יריביהם – מקור השם חשישים בסיפור אגדי שלפני צאתם למשימות רצח, שבהן על פי רוב מצאו את מותם, הושקו בידי מנהיגם מרקחת של עשבי סם (בערבית: חשיש) כדי שישקעו בהזיות וידמו לעצמם שהם מצויים בגן עדן.
אין זה פלא שמטיפי הכת נחלו הצלחות מסוימות במקומות כגון דרום עיראק, בחופי המפרץ הפרסי ובאזורים אחרים של פרס, שבהם זכו כבר גילויים קודמים יותר של שיעיות קיצונית לעשות להם נפשות, או במקומות שבהם הוכשרה הקרקע על ידי פולחנים מקומיים. בסוף המאה התשיעית הצליח ענף של הכת, הידוע בשם קראמִטה – אשר זיקתו המדויקת לגוף העיקרי של האסמאעיליה אינה מחוורת כל עיקר – להחזיק ברסן השלטון ואף להקים במזרח חצי האי ערב מעין רפובליקה, אשר שימשה במשך יותר ממאה שנה בסיס למבצעים צבאיים ותעמולתיים נגד הח׳ליפות. ניסיון קַרְמַטי להשתלט על סוריה בראשית המאה העשירית נכשל. אולם מאורע זה ראוי לציון משום שהוא מלמד על כך שהאסמאעילים זכו בתמיכה מקומית כלשהי כבר בשלב מוקדם זה.
ניצחונה הגדול של האסמאעיליה אירע מאוחר יותר. בשלהי המאה התשיעית הצליחה משלחת לתימן לעשות בארץ זו נפשות רבות לדת וכן להקים שם בסיס לכוח מדיני. מתימן נשלחו משלחות לארצות אחרות, לרבות הודו וצפון אפריקה, שם זכו להצלחתם המרשימה ביותר. בשנת 909 הם נעשו חזקים דים עד כדי כך שהאמאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כח׳ליף בצפון אפריקה, נושא התואר אלמהדי, ובמעשהו זה ייסד בעצם מדינה חדשה ושושלת חדשה שנודעה בשם פאטמים, לציון מוצאם מפאטמה בת הנביא.
במחצית הראשונה של המאה העשירית משלו החיליפים הפאטמים רק במערב – בצפון אפריקה ובסיציליה. אולם עיניהם היו נשואות למזרח, לב האסלאם, שרק בו יכלו לקוות להגשים את מטרתם להדיח את הח׳ליפים העבאסים הסונים ולהעמיד במקומם את עצמם במנהיגיו הבלעדיים של האסלאם כולו. מטיפים ומיסיונרים אסמאעילים היו פעילים בכל ארצות האסלאם; צבאות פאטמיים הוכנו בתוניסיה לכיבוש מצרים – הצעד הראשון בדרך לכינונה של האימפריה של המזרח.
בשנת 969 הושלם צעד צפוי זה. גייסות פאטמיים כבשו את עמק הנילוס ועד מהרה התקדמו דרך סיני לארץ ישראל ולדרום סוריה. בקרבת פסטאט, שהייתה מושבו הראשון של השלטון במצרים, הקימו הפאטמיים עיר חדשה בשם קהיר, ששימשה בירת ממלכתם וכן מסגד־אוניברסיטה בשם אלאַזְהַר אשר שימש מעוז לאמונתם. הח׳ליף אלמעז עבר מתוניסיה למשכנו החדש, שבו משלו צאצאיו במאתיים השנים הבאות.
האתגר האסמאעילי היה עתה קרוב יותר וחזק יותר והיה בשליטתה של מעצמה גדולה, שהייתה במשך זמן מה הגדולה ביותר בעולם האסלאם. הממלכה הפאטמית כללה בשיאה את מצרים, סוריה, צפון אפריקה, סיציליה, חופי הים האדום של אפריקה, תימן וחג׳אז שבחצי האי ערב עם הערים הקדושות מכה ומדינה. יתר על כן, הח׳ליף הפאטמי פיקח על רשת נרחבת של מטיפים וזכה באמונם של חסידים רבים בארצות שהיו נתונות עדיין לשלטונם של מושלים סונים מהמזרח. במדרשות הגדולות של קהיר פיתחו מלומדים ומורים את הדוקטרינה האסמאעילית והכשירו מיסיונרים להטיף לאלה שטרם המירו דתם לאסמאעיליה הן בתחום הממלכה והן מחוצה לה. אחד מכרי הפעולה החשובים שלהם היה פרס ומרכז אסיה. משם מצאו דרכם רבים ממבקשי האמת לקהיר, אשר ממנה חזרו בבוא העת במלומדים מומחים בבשורה האסמאעילית. בולט בין אלה היה הפילוסוף והמשורר נאצר ח׳וסרו. הוא הצטרף לאסמאעיליה עוד בהיותו באיראן, נסע למצרים בשנת 1046 וחזר להטיף לאסמאעיליה בארצות המזרח, שבהן הייתה לו השפעה עצומה.
התגובה הסונית הייתה בתחילתה מוגבלת ובלתי יעילה – ננקטו אמצעי ביטחון נגד מטיפים, ומאבק מדיני נגד הפאטמים. בעצומה שפורסמה בבגדאד בשנת 1011 הואשמו – באופן לא כל כך משכנע – בכך שהם אינם פאטמים כלל אלא צאצאיו של מתחזה בלתי מכובד. אולם, למרות עוצמתם המרשימה, מאמציהם הפוליטיים והדתיים הרבים, מלחמתם הכלכלית נגד החיליפות העבאסית – נכשל האתגר הפאטמי. החיליפות העבאסית שרדה; האסלאם הסוני התאושש וניצח. החיליפים הפאטמיים איבדו בהדרגה את ממלכתם, את סמכותם ואת חסידיהם.