מראכש העיר-חביב אבגי


מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראכש-חביב אבגי

 

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

בנוסח הקינה שפרסם חיים שירמן, חוקר השירה הידוע, מתוך גניזת קהיר, מוזכרת העיר אגמאת הסמוכה לה.

וקול ארים בתמרורים / על סבתה ומכנאסה

אצפצף כסוס / עגור לסו / אשר הייתה לקלסה

עיר אגמאת בלי הצמת / לפני רגע נמס

לזאת אבכה וכך אכה / וידי על חלצים.

ובנוסח אחר מוזכרת העיר מראכש.

והוי אקרא כמצָרָ / על קהילת סג'למאסה

עיר גאונים ונבונים / מאורם חושך כסה

ועיר מלוכה הנבוכה / מראכש המיוחסת

הרי לכם אד הנוסח המלא.

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם  

נראה יותר מדויק הנוסח שאינו מזכיר את העיר מראכש, כי בתקופה זו לא גרו יהודים במראכש, למרות שהותר להם להסתתר בעיר, היה עליהם לצאת ממנה לפני החשכה, ויהודי שנתפס בעיר לאחר החשכה היה נענש קשות. לעומת זאת בעיר אגמאת היה יישוב יהודי קדום והייתה בו קהילה חשובה, מתוכה ידוע רבי זכריה האגמאתי וחיבורו " ספר הנר " על כמה מסכתות.

רבי זכריה או משפחתו כנראה עזבו את מרוקו מאימת במאה ה-13 התחילו היהודים להתיישב בעיר בדרך קבע, ובמשך הזמן הפכה הקהילה במראכש לאחת הקהילות היהודיות הגדולות במרוקו. למרות זאת, הידיעות על היהודים במראכש הן מעטות והובאאו דרל אגב בידי סופרים זרים. הידיעה הראשונה ממקורות יהודיים על קיומה של קהילה יהודית בעיר, מובאת בידי רבנו אפרים אנקאווא זצ"ל, שהיה בן היהודים שנמלטו מספרד למגרב בפרעות קנ"א – 1391.

" וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה העניין, בהיותי בעיר מראכש בתמוז משנת רועה אב"ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת, וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת. ועברנו על שער השר המושל בעיר, והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי, ויצא לקראתי בחימה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי.

וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי, נשתטחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבתי הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודיברתי על לבם דברי ניחומים והתפללנו תפילת מנחה. ויצאנו מבית הכנסת , ויבואו כל הקהל עמי עד ביתי, והמה משבחים ומפארים ומתפארים בדברי הדרש הרבה מאוד

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

הרי לכם אד הנוסח המלא.אבני זכרון לקהיל מראכש

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם  

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם, שאם יאכלו ואם ישתו , הם האוכלים והם השותים. כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה, אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא"ץ ( קנא -1391 ) אויב שמך לנצח. אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ושאני הייתי מתאבל על חורבן הקהילות הגדולות, אשר לקו מיד ה' כפלים מיום הגלות ירושלים, ושאני לא הייתי אוכל לחם חמודות ובשר ויין לא בא אל פי, ושוש לא ששתי, על אשר הסתיר ה' פניו מקהילת ספרד.

כלומר בסוף המאה הי"ד הייתה קהילה יהודית מאורגנת ומסודרת במראכש, שבניה אנשי ספר היודעים להבחין בטיבה של הדרשה ותוכנה. וסביר להניח שזה היה המצב גם בדורות הקודמים. מדבריו נראה שמעמדם של היהודים בעיר היה בשפל, עד כדי כך שעבד כושי מרשה לעצמו להרביץ לאורח מכובד בלי יכולתם של בני הקהילה להעיז להדוף אותו.

הפליט השבור ורצוץ מפרעות ספרד, התר למצוא לעצמו מקום מקלט, הפך ממנוחם למנחם ומעודד את יהודי מראכש על סבלם מצד שכיניהם המוסלמים.

העיר מראכש מאז שנבנתה שימשה כמרכז כלכלי ותרבותי, מדיני ופוליטי לכל הסביבה, ובתקופות שונות אף הייתה לעיר בירה. ליהודים היא שימשה גם כמרכז רוחני לבני הקהילות היהודיות בעיירות ובכפרי הסביבה. צעירים רבים נהרו ללמוד בישיבותיה, ולחכמיה פנו בני הסביבה בשאלות דת ודין.

בעתות משבר – פרעות ובצורות הייתה נהירה מתמדת של יהודים מכפרי הסביבה לבוא ולהתיישב במראכש. היהודים הנמלטים והמגורשים מספרד למגרב בפרעות קנ"א ובגירוש של שנת 1492, חלקם בחר להתיישב בעיר מראכש, בהם היו חכמים גדולים ואנשי מעשה, והם הוסיפו נופך רוחני עצום.

להלן סיפור הממחיש את גדולתם בתורה וחסידותם המופלגת של חכמי הגירוש ותרומתם החשובה לקהילה היהודית. מסופר שהיהודים התושבים במראכש קינאו בעושר הגדול שהביאו אתם המגורשים, הם חששו מתחרות כלכלית שתהיה להם מצד היהודים המגורשים. לכן דברו עליהם רע בפני המלך. המלך זימן את נציגי המגורשים כדי לעמוד על טיבם כפי שמתואר באחת התעודות.

" שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המזומנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והידורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו לשון הרע ואמרו לך שיש לנו ממון הרבה, ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך.

ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדוננו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמר להם, כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום ".

המלך שמח על המתנה שהבטיחו לו היהודים מספרד, וחיכה להזדמנות הראשונה לבחון את נכונותה. כי חשיבות המים עולה לאין ערוך במראכש וסביבתה, מאחר והן שוכנות בקרבת מדבר הסהרה, סובלות מתקופות יובש גדולות ומכמות משקעים קטנה והבוצרת שכיחה בהן. ואכן המקור ממשיך לספר "

" הניח אותם המלך עד תקופת תמוז ואמר להם תנו לי גשם. אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליתות וביקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו , יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.

הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו, ועשה להם כבוד גדול וקיבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם מה אתם רוצים, אמרו לו אדוננו המלך תחזיר לנו כתב ידינו, מפני שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מה' יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם ה' יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו. אמר להם המלך, טוב הדבר….

עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם, ונתן להם. והיא עד היום שהיו קוראים " צלאת אלעזאמה ".

ואכן מקהילות מראכש ידועים לנו שושלות של חכמים בני כמה דורות מבני התושבים ומבני המגורשים, כמו משפחו, אבטאן, אביטבול, אזולאי, אסבאג, בנבנישתי, נחמיאס, עמאר, פינטו, צרפתי, קורקוס, אג'וילוס או אזוילוס, בר מוחא, זריהן, חרוש, לוי, לוסקי, צבאח, רוזיליו ועוד. בהם חכמים שהתעלו בזכות עצמם והתפרסמו בגדולתם בתורה, במידותיהם, בחסידותם ובהתנהגויותיהם, חלקם אף היו מלומדים הנסים.

החכמים והישיבות במראכש.

העיר מראכש התברכה בישיבות רבות ובחכמים שהיו מופלגים בעיונם ובחריפותם. עדויות ממחצית השנייה של המאה הי"ט מדברות על בין שלוש מאות לארבע מאות חכמים שחיו בתקופה זו בעיר. גם אם יש הרבה מן ההגזמה במספרים אלו, בכל אופן המסר ברור מעדויות אלו ואחרות, כי העיר התברכה בישיבות גדולות ובחכמים רבים.

דומה כי הישיבות במראכש זכו לתמיכה גם מעשירי יהדות אירופה. להלן תעודות בעניין זה בה מוזכרת אחת מהישיבות במראכש שלא ידועה ממקור אחר.

" אנחנו החתומים מטה מודים על עצמנו בהודאה גמורה שנטלנו וקיבלנו סך שמונה ושישים לירא סטרלינג ואחד עשר שילינג וחמישה פנס מיד אור עינינו החכם המרומם השר וגדול בישראל ושמו סניור אברהם קורקוס נר"ו אשר אור לו בעיר מוגאדוק יע"א. והסך הנזכר הוא לשכר של חכמי ישיבת המנוח ה"ר אברהם סונבאל נ"ע שבצחנינו זה קדוש מראקיס יע"א ולהלבשת ערומים של שנה אחת שלימה, אשר שלח הרב הגאון כמוהה"ר יעקב יוקב נר"ו בנו של הרב הגאון כמוהה"ר אהרן עטלינגר זלה"ה.

ליד מעלת אור עינינו עטרת ראשינו השר והטפסר דורש טוב לעמו השר משה מונטיפיורי הי"ו, תשואות חן חן לו. והשר משה הנזכר הי"ו שלךח אותם על ידי סניור אברהם קורקוס הנזכר הי"ו. הנה על כן אנחנו מודים במודים דרבנן שנטלנו וקיבלנו הסך הנזכר עד סוף פרוטה האחרונה. לראיית האמת והצדק ביד הסניורים הנזכרים הי"ו, שקיבלנו הסך הנזכר לזכות חכמי הישיבה הנזכרת ולהלבשת ערומים כתבנו וחתמנו פה מראקיס יע"א יושב בסדר למען ייטב לך והארכת ימים ובשנצ ישיש"ו ושמחו לפ"ק ברוב עוז ושלום רב.

חתומים על איגרת זו, שמואל יעקב אבטאן, מסעוד פינטו וחיים דוד קורקוס.

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

אבני זכרון לקהיל מראכש

דומה שריבוי החכמים שהיה בעיר הלך והתמעט לקראת סוף המאה הי"ט. במאה העשרים חלה בידרדרות בתחום הרבני, והעיר הגדולה לאלוקים נזקקה לרבנים מבחוץ, בני ערים וכפרים קרובים ורחוקים, דבר האומר דרשני. לעת כזאת תמיהה זו נשארת בתיקו.

בני מראכש היו מפענחים במליצה את ראשי תיבות של המלה תיקו ( תאג'יר – סוחר עשיר – ישועה קורקוס וולדו  ( ובניו ). מימרא המבטאת את גדולתו של הנגיד ישועה קורקוס – נפטר בשנת 1929 – הכל יכול, אשר בכוחו היה לפתור כל בעיה. יש התולים בו גם פתרונות של בעיות הרבנות.

 כלומר הוא היה גורם לכך, כי כדי לבצר מעמדו מפני אופוזיציה של המשפחות המיוחסות בעיר, הוא דאג למנות רבנים שאינם מבני העיר שאין להם גיבוי מבני העיר ולא " זכות אבות ", מתוך הנחה שאלה יהיו נצונים למרותו ולא יסכנו את מעמדו, הסבר זה קלוש ותלוש, ובמקום אחר ארחיב אי"ה. לדעתי ההסבר לתמיהה זו טמון ביצירות חכמי העיר, ורק עיון שיטתי בשבריהם יוכל להביא לפתרון תעלומה זו.

היצירה הרוחנית.

העיר מראכש הייתה עיר גדולה של חכמים ושל וסופרים במשך מאות בשנים. בתור שכזאת היה סביר להניח שיגיעו לידינו ממנה עשרות רבות אם לא מאות של יצירות, בנוסף לאלפי תעודות. בהן : תקנות, הנהגות, אגרות ומכתבים, שיצרו וכתבו חכמי העיר במחצית הדורות.

אולם המציאות מאכזבת, ידיעות מעטות הגיעו לנו על הקהילה הגדולה במראכש, וגם זה רק מהמאה הי"ח ואילך שאז הולכים ומתרבים הידיעות על הקהילה, חכמיה ועל הקשרים בינה לבין קהילות אחרות. אם כי גם אלו יחסית הן מעטות לעומת קהילות אחרות קטנות בהרבה ממראכש.

די לציין שמהמאה הי"ח, לא פורסמה מחכמי מראכש שום יצירה מחידושי ש"ס או שאלות ותשובות, זו תקופה שידועים לנו חכמים רבים גדולי תורה והוראה שפעלו בעיר ואף באו במשא ומתן של הלכה עם חכמי קהילות אחרות כמו רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו ובנו רבי אברהם, רבי שלמה עמאר ואחרים.

גם היצירות שהגיעו אלינו מחכמי מראכש במשל כל התקופה עד הדורות האחרונים, הן מעטות ביותר. יתירה מכך, גם מבין היצירות ששפר מזלם והשתמרו, רק בודדות הגיעו לפרסום ולהוצאה לאור, דבר המעורר תמיהה מה נשתנתה קהילת מראכש מכל הקהילות.

קהילת מראכש וסביבותיה התברכו באוכלוסין וחכמי העיר נדרשו לבעיות שהזמן גרמן ולשאלות דת ודין בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין הפרט לקהילה ובין קהילה לקהילה. מגם שבני מראכש ידועים כאנשים שאינם נוחים זה לזה. ואלה הדברים המצריכים כתיבת פסקי דין מנומקים ושאלות ותשובות רבות.

ונשאת השאלה איפוא הם הפסקים והתשובות של חכמי הדורות. וקשה לומר שהם לא יצרו ולא כתבו, דבר שאינו מתקבל על הדעת. וגם אם אכן לא יצרו ולא כתבו, הרי שינוי זה דורש הסבר ובתייחסות הן מצד החכמים עצמם והן מצד בני העיר וחוקריה.

אולם מרבית היצירה של יהודי מרוקו סבלה מפגעים שהזמן גרמן, פרעות, שוד וביזה, אסונות טבע, שרפות, שטפונות, טחב ועש. בכל זאת ממרבית הקהילות נותרו לפליטה אודים רבים, להוציא מקהילת מראכש. כזה המצב גם לגבי חכמים שחיו מהמאה הי"ט ואילך, שבגלל קרבת הזמן הגיעו לידינו משאר הקהילות יותר יצירות יחסית.

הקמת בתי דפוס בשלהי המאה הי"ט במרוקו, עוררה בני קהילות רבות לטפל בעזבונם הרוחני של חכמי המשפחה, ושל חכמי העיר מדורות קודמים ולהוציאם לאור, קמו ארגונים לשם כך בערים פאס, מכנאס, תיטואן וצפרו, ועוד. משום מה התעוררות זו פסחה על בני הקהילה וראשיה במראכש, כולל צאצאי החכמים.

מי שיתוודע ליהדות מרוקו דרך ספרות חכמיה, עלול לטעות ולחשוב את קהילת צפרו הקטנה, לגדולה פי כמה מקהילת מראכש. כי מצפרו הגיעה לידינו ספרות ענפה ותיעוד רב, יחסית למראכש הגדולה.

דומה כי תופעה זו קיימת גם בדורנו ביחס של בני העיר מראכש כלפי רבותיהם ויצירותיהם. כי בימינו חלה התעוררות אצל בני רוב הקהילות להתחקות אחר שורשיהם ולהעלות מתחום הנשייה מה שניתן להציל ולשחזר משורשים אלו.ולא רואים באותה מידה דבר זה אצל בני יוצאי העיר מראכש וגרורותיה.

גדולה מזו ישנן משפחות מיוחסות מבני העיר מראכש בארץ המתפרנסות בריווח מייחוסם והוקרתם של בני הסביבה לחכמים מאבות אבותיהם, למרות שזו למעשה תעודת הכבוד ועץ החיים עליו הם נתלים. ולו חכמו ישכילו לעשות מזה קופה גדולה.

וסהדי במרומים שמיום עומדי על דעתי חם לבי בקרבי, וחשתי צערם של רבותינו הקדושים שלא יהיה יגיעם ופרי רוחם בתורה לריק חס ושלום, וכאילו בת קולם המנהמת כיונה מהדהדת באוזני, בבחינה, " מי יתן אפו ויכתבון מלי בספר ויוחקו. בעט ברזל ועופרת, לעת בצור יחצבון. ( איוב יט )

אנא חוסו על שארית הפליטה מפרי רוחינו ועמלינו בתורה, ועשן עמנו חסד ואמת להוציאם לאור שיהיו שפתותינו דובבות. גם אנו נהיה מליצי יושר בעד כל מי שיעזור ויתן יד למלאת בקשתינו זו, בעדו ובעד בני ביתו.

את כאבי זה ביטאתי לפני בני העדה, חברים, חכמים, משכילים ואישי צבור. ולאחר שעמדתי על חומרת המצב אצל חכמי מראכש, מזה כעשור הדגשתי הדברים לפני יוצאי העיר ובניהן ולפני צאצאי המשפחות המיוחסות שבהם, ולצערי הייתי כקול קורא במדבר, ויהי רצון שזכות רבותינו המחברים תעמוד, ודברינו יעשו רושם.

מראכש העיר-אבני זכרון לקהילת מראכש – חביב אבגי

                    מראכש.

המוראביטון והמצביא יוסף אבן תאשפין.אבני זכרון לקהיל מראכש

הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, מזכיר את תקופת המוראביטון במרוקו, שאמנם הטיבה את מעמדם של היהודים, והביאה תמורה כבירה בחייהם. המצביא יוסף אבן תאשפין ובנו עלי משבט סנהג'א, היה מושל המוראביטון הראשון,. יוסף אבן תאשפין הגיע למקום מנראה לו מתאים להקים להפליא להקמת עיר, אזור פורה היושב על מקור מים ודקלים.

הקים מחנה אהלים בלב המדבר הפורה. הוא החל לבנות את העיר מראכש, החל משנת 1062, ובנו עלי השלים את בניינה של העיר. שלטון של המוראביטון התפשט על כל צפון אפריקה וחלקים מספרד הנוצרית, יחסו של יוסף ליהודים היה טוב, הוא מינה מתוכם גובי מסים ופקידים בכירים.

שלטונם של המוראביטון לא ארך יותר משני דורות. ובשנת 1220 נתגלו ניצני המהפכה הקרובה, ששמה קץ לשלטונם ואלה היו אלמואחידון. הרב יעקב משה טולידאנו, מסכם תקופת שלטונם של המראביטון באומרו : " כבר אז ידענו כיח התקופה הזו של ממשלת המוראביטון, נחשבה ליותר מאושרת בקורות ישראל במרוקו.

ואמנם גם אז בימים הטובים ההם, לא נוקו היהודים מצרה כאשר עברה רוח עועים על יהודי אחד בפאס לקרוא לעצמו מבשר, ושלוחו של משיח. דבר שהעלה את חמתם של יושבי הארץ נוצרים ומוסלמים. בעת ההיא הייתה צרה והרס ליהודים שבחבל דרעה שטפחה וגדלה, והייתה זיק תקווה ליהודי מרוקו ".

על כל פנים אם בצפון הריכוז היהודי הגדול היה בעיר פאס ועיירות המחוז, הרי הכוח היהודי הדומיננטי יותר מרוכז בדרום המדינה. ונרקמו סביבו אגדות כי הוא גם היה בעל שלטון עצמאי ובעל כוח לוחם בלתי מנוצח, היושב בחבל רחב ידיים, חבל דרעה.

בימי המושלים יעקב ושלמה בנו, הם רדו במוסלמים שם כמאה שנה עד למפלתם, וגם זו הייתה במלכודת ששמו להם אויביהם הערבים, שעה שהוזמנו אליהם לשיחות שלום ביום שבת. הם האמינו שאכן פני אויביהם לשלום, לכן מפני קדושת השבת באו בלי נשק. ואולם הם נבגדו על ידי איברהים לברדעי וחייליו, והרגו בהם כשבע עשרה אלף מיהודי דרעה.

המואחידון.

המואחידון זו תנועה קיצונית דתית, שהתעמולה שלה הייתה אות מבשר רעות ליהודים. מייסד התנועה מוחמד בן תומראת המהדי, ואחריו בא מולאי עבד אלמומן שהמשיך בכיבושיו. הוא כבש את פאס בשנת 1145, ושנה אחריה כבש את מראכש, והשתלט על כל צפון אפריקה. שלטונו התפשט באזורים נרחבים בספרד, בהם ערים גדולות, כמו, קורדובה וסביליה.

לעבד למומין ולתנועותיו לא  היה מעצור. כי הם נקטו באמצעים אכזריים כלפי כל מי שעמד בדרכם, משכלים יהודים ומוסלמים, שניהם נחשבו בעיניהם לכופרים. הם הרסו את פאס העיר ואת חומותיה, וגם את מראכש וכל מה שנבנה בה. גם משום שהם לא רצו לראות דבר שיזכיר הישגיהם של המוראביטון.

רבי אברהם אבן עזרה נתן ביטוי בקינתו המפורסמת על עוצמת ההרס והחורבן של הקהילות, הסבל שעבר על כל ארצות המערב מתוניס בצפון, ועש מראכש ותאפילאלת בדרום. וכן על קהילותיה המפוארות של ספרד המוסלמית. אם כי עד אחרי מותו של עבד למומין אזנתי, נותרו עוד סדרי קהילה על כנם, אבו יעקב אבן יוסף, המושל שבא תחתיו באנדלוס התגלה כמלך קנאי שחידש גזירות ישנות והוסיף עליהן משלו, מהם סבלו היהודים בעבר לפני בוא המוראביטון. הוא הוציא חכמים להורג, מהידועים שבהם רבי יהודה אבן סוסאן שנהרג בשנת 1165 . אגב רבי יהודה היה מורו של הרמב"ם בעת שהותו שלזה בעיר פאס.

משפחת הרמב"ם ברחו מספרד הדרומית לפאס, מפני חמת המציק. בפאס מצאו מקלט במשך כשש שנים, אולם עם התגברות הפרעות, הם נאלצו לנוס על נפשם למזרח. גם יוסף בנו של אבו יעקב שמלך במקומו היה איש עריץ ונוקם כאביו. במשך עשרים שנות שלטונו, הוא הוסיף על היהודים גזירות, בהן, נשיאת אות קלון על הזרוע, וכל מיני תוספות לבוש משפילים.

גם מוחמד בנו שליוסף המשיך בדרכו. הוא דרש להתחקות על האנוסים אלה שהמירו את דתם, אם לא עשו כך רק למראית עין, ופקדו להבדילם על ידי פריטי לבוש שונים, כמו מעיל צהוב ומגבעת צהובה. ונתקיים ביהודי מרוקו בתקופה זו הפסוק " את אשר השאיר החגב, אכל הארבה " רוצה לומר את אשר השאיר אדריס הפאטימי, אחרי הטבח והמרת הדת שעשה ביהודי ממרוקו לפני ארבע מאות שנה, אכלו עתה המואחדין בכל פה, ולחכו את כל המוסדות היהודים במרוקו ובכל צפון אפריקה.

מי לחרב, ומי לשבי ושמד. כי רבים מהם נאנסו להתאסלם, ואחדים עשו כן לבל יבולע להם ולרכושם. מהקינה שנכתבה בתחילת שלטונם של המאוחדין, הראב"ע כתב את קינתו בשנת 1141, אחרי שידע קודם על מצבם הטוב. כי בכל הקהילות המערב הייתה תורה וחכמה. וגדולי תורה היו במספר לא מבוטל. הראב"ע תיאר את כל התלאות והאסונות שהמיט השלטון הזה, והחורבן שהביא עליהם במלחמתיו, בכל מקום שדרכה כף רגלו. המאחדין השאירו הרס וחורבן בכל מקום שעברו, רתת וחלחלה.

תוכן הקינה הובאה, בהתחלת שירשור זה.

באגרות הרמב"ם לתלמידו רבי יוסף עקנין, תיאר את המצב כך : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, ומבקש ה' נחבא, ואור ישראל כבה " באגרתו לחכמי לוניל כתב על מצבם של חכמי המערב , " בעוונותינו כבר נדע את אשר נגזר עליה ". שכל זה נמשך למותו של מוחמד אנאצור שהיה אחרון משליטיט שלטון הזדון של המואחדין.

צבאו של מוחמד אנאצור, ניגף במלחמה הידועה בספרד, בעיר שואלטירא ( ערב יום הכיפורים תתקע"ד – 1214 – הוכה שם שוק על ירך על ידי הספרדים. ומשם ברח למראכש, ומת שם.

עם מפלתו ומותו הלך ונחלש שלטון הפחד. כי חרב מלכי הנוצרים רדפה אחריהם, והשפילה אותם עד עפר. המושלים האחרונים עבד אלוואחיד, ואלעדיל אבו מוחמד, ואחיו אבו אלעלא אל מומן, החזיקו בשלטון לחילופין עד לשנת 1233.

מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

המורדים מבית, וחרב הנוצרים מבחוץ, הביאו קץ לשלטונם. ( בתקופת מלחמת הספרדים שנמשכה הרבה זמן עם שושלתאבני זכרון לקהיל מראכש המאחדיו, הטיבה עם האנוסים שהיו נרדפים על ידי הנוצרים, טהרבה מהם החלו לחזור ליהדותם בגלוי ) הביאה לקץ שלטונם. למרות זאת כל מושל חדש שעלה בתקופה ההיא, לא פעל לשפר מצבם של היהודים, וזה נראה כמו ההוא שברח מהדוב ונפגע מהאריה.

אחד המורדים " יחייא " שהתמרד נגד אבו אלעלא, הגיע למראכש בראש אספסוף ועשה שפטים ביהודים. בזז רכושם כנקמה בהם על אשר נטו לצדו של אבו אלעלא. אולם שלטון המואחדין מוגר סופית על ידי שושלת בני מרין, בשנת כ"ט לאף החמישי 1269.

שנות שלטון המואחדין, וגזירות השמד שלהם, לא השאירו מקום לשאול מה נותר מתרבות היהודים בארץ המערב. תקופה שעליה נאמר " שכל מבקש ה' נחבא, ואור היהדות כבה ". ומתורת נתיבות החכמה של רבי יצחק אלפאסי, וחקירותיו של רבי יהודה חיוג, לא נשאר שמץ מהם. ועד דור הגירוש מספרד, נשארה היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר, מהולה בהזיות ומנהגים מוזרים של אותם האנוסים של ימי המואחדין.

ממשל בני מרין ויחסו ליהודים 1140 – 1270.

מצבם של היהודים תחת שלטון בני מרין הביא אותם למצב של התאוששות קלה. מחחד אלמנצור קרע את האימפריה שהקים עבד למומן, שהייתה יחידה אחת תחת שלטון המואחדין. והוא חילק אותה לשלוש מדינות, מרוקו, אלג'יריה ותוניס.

שלטון בני מרין נמשך כשלוש מאות שנה. משטרם היה נגוע הרבה פחות מקנאות דתית של קודמיהם. פאס חזרה לתפוס את מקומה בעולם היהודי. רבי יוסף הכספי יאמר בספרו " אם יחיני ה' אז אעבור ואסע לממלכת פאס. כי לפי הנשמע נמצאים שם הרבה אנשים בעלי חכמה ודעת ". עוד אמר שם, שגם הישמעאלים קבעו מדרשות לימוד שם מפי סופרים.

והיהודים חידשו ישיבות ובתי מדרשות. רבנים ממרוקו החליפו מכתבים עם הרשב"א, ידועים מתקופה זו רבי משה בן זכרי, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן, מהעיר תאזה, רבי יהודה בן גיאן ממראכש, רבי יצחק עמאר, ורבי יוסף בן גליל מהעיר סאוטה, ורבי דוד בן זכרי.

מתיעוד הקברים ומציוני הקברים שנשארו לפליטה, שלא נזכרו במל"ר, נזכיר עוד שמות מהמאה השלישית והרביעית " רבי יהודה קסטיאל, רבי יצחק קורייאט, רבי יוסף קורקוס, רבי יהודה בר ישמעאל, ורבי אברהם חליווה הראשון.

אלה הם הרבנים הקדמונים ביותר שמצאתי בבדיקה שעשיתי בבית העלמין במראכש. ורובם ממוקמים מסביב לקברו של רבי יצחק דילויה זלה"ה. רבי ישראל בנבנישתי, שנת רמ"ד , רבי שמעון בו יששכר, שנת כה"ר. רבי שלום בן תאבו, בן לאו"ץ עילי בן תאבו. ורבי מאיר הלוי.

רבנו אפרים אנקאווה במראכש.

בפרעות שהיו ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 – רבים ברחו על נפשם והתיישבו באלג'יריה בין הנמלטים היה רבי אפרים אנקוואה, הוא ביקר במראכש בשנה זו. כנהוג בא לבדוק אפשרות למקלט עבורו במקום. ןנתקבל שם בכבוד גדול. וכך הוא כתב בחיבורו " שער כבוד ה' " וכבר קרה לי אני עצמי בהיותי בעיר מראכש בתמוז בשנת אב"ן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת, אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת. וילכו הקהל אתי, ועברנו על שער המושל בעיר.

והיה שם שומר כושי שנתקנא מהכבוד של הקהל אלי, ויצא לקראתי בחמה גדולה, עם שבט אחד גדול להכות אותי. ובראותו הזקנים אשר השתטחו לפניו ופייסו אותו, ולא הכה אותי. הלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם, ודיברתי על לבם ניחומים, וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי.

אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ויאנץ אויב ( קנ"א ) אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ואפילו הכי סעדו הם עד הערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי, ישנתי וארה בחלומי העבד הכושי מכני ואצעק.

סיפורו הקצר והמרגש של הרב, היה לעדות נאמנה על מצבם של יהודי מראכש לראשונה. וזה תוצאה של שנות הדיכוי. נקודת אות הייתה בסיפורו של הרב אנקוואה זלה"ה, שמצא שם קהילה מתחדשת, מתעוררת מהדיכוי וצמאה לדבר ה'. דומה כי מצבם הירוד של היהודים במרוקו כפי שמשתקף, היה גורם לעזיבת הרב אפרים את מרוקו . רבנו אפרים יצא ממרוקו לאלג'יר, תחילה והתיישב בסוף בעיר תלמסאן.

הרי"מ טולידאנו מוסיף : " הסיפור הזה מראה לנו השפלות והכנעה שבה חיו יהודי מרוקו ( מראכש ), להיות גוום למכים ולמורטים גם מיד עבד כושי מבלי שיוכלו להתייצב נגדו. אין זאת כי אם על דעת הממשלה, שגם היא נהגה בהם כך ".

לבד מידיעה זו של רבי אפרים אנקאוואה, על יהודי  מראכש, נראה שהיה קיים מסך כבד על שבאמת קרה שם. מתשובות הרשב"ץ לבית דין בפאס, אחרי שנת 1430 כתב : " אם מצב יהודי פאס נשאר עוד איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת, האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ , תרבה תפארתם. הנה ימים באו אשר גם יהודי פאס המצוינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, היא שנת קצ"ח.

 

מראכש העיר-עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

עלילת היין משנת קצ"ח – 1438.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על עלילת היין והפרעות שהתלוו אליה, מסופר : " היה מקרה אחד שמוסלמים מצאו במסגד יין בקערה, וחשדו ביהודים שהייתה ידם במעל הזה. עברת ההמון ניתכה על ראשם של יהודי פאס שישבו אז בפנים המדינה הישנה, הם גורשו משם בחמת נקם, ורבים מהם ניתנו להרג בידי המון העם הקנאים. הרבה מהם נאלצו להמיר את דתם. הנשארים ומשפחות אחרות ברחו מחוץ למדינה ובנו שם את המללאח.

הוא מגרש היהודים הנועד רק להם. גירוש היהודים מהמדינה היה גלות מר ונמהר ליהודי פאס מצד שכניהם ששנאו אותם. ולא נודע אם ידה של הממשלה הייתה עם ההמון בזה לגרש את יהודי פאס מהמדינה, או רק עמדה מנגד בלי יכולת לבלום את המתקוממים שקנאה אכלתם מפני היין שנמצא בבית התפילה.

בסוף המאה הט"ו בשנת רנ"ב – 1492, הספרדים בתקופה זו, זכו בניצחון מוחלט על המוסלמים. במלחמת הכיבוש החוזר ( רקונקיסטה ) אוחדו הממלכות הנוצריות בספרד קסטיליה ואראגון תחת כתר אחד. בשנה זו החליטו שלא נותר מקום בספרד לאלה שלא מאמינים בנצרות. וההמשך ידוע, האינקוויזיציה והרדיפות שבאו בעקבותיה עד שהביאו לכך לגירושם הסופי של היהודים בשנה זו.

בזמן שיהודי ספרד היו במצב של רדיפות נוראות, הייתה עדנה ליהודי פאס, תחת שלטון בני מרין. הם זכו לפריחה כלכלית ותרבותית. בגזירת הגירוש של יהודי ספרד עשרות אלפים מהם מצאו מקלט בערי מרוקו, ורבים מהם העדיפו עיר הבירה פאס. עד כי מספר המגורשים שהגיעו לפאס העמיד בצל את היהודים תושבי המקום מקדמת דנא.

בשנים הראשונות לבוא המגורשים, הם סבלו חרפת רעב. רבים התגלגלו ברחובות, וחלק ניכר מהם נאלץ לנדוד לערים אחרות בארצות המזרח. חלק מהמגורשים התיישבו במראכש. מספר המגורשים שהגיעו למראכש ובנותיה, לא ידוע.

בכל אופן הם היו מיעוט יחסית ליהודים המקומיים. הם הקימו להם קהילה נפרדת, ונהגו לפי מסורת שהביאו עמם מספרד. זה בלט בענייני אישות, ירושה ועוד. בכל זאת בבתי הדין ישבו יחדיו רבנים תושבים ומגורשים.

שלטון הסעדים והגירוש השני רנ"ב – 1492.

במאה הט"ז מרוקו נכנסה לתקופה של הסתגרות מרצון, מהעולם החיצון.אם כי היא ממשיכה לנהל יחסים תקינים עם מדינות אירופה. ההיסטוריון הערבי איבן ח'לדון, מתאר את שלטון מלכי מרוקו בחוק ביולוגי החוזר על עצמו בכל שלושת שלביו, דהיינו – זריחה, פריחה, ושקיעה. הערת אגב, איבן ח'לדון, כתב ספר מדהים ביותר, והוא " אקדמות למדה ההיסטוריה ". ספר זה נחשב עד היום הזה, לספר הראשון בעולם שנכתב אודות " מדעי המדינה " ואף משמש הוא, בלימודים עד עצם היום הזה. סוף ההערה.

מייסד השושלת מוחמד אסעדי אלמנצורי, כבש חזרה את העיר אגאדיר, שהייתה אחת מערי החוף שהיו תחת כיבוש הפורטוגזים. דבר זה העלה את קרנו, ובשנת 1525 כבשו הסעדים את מראכש ומתבססים בה פעם נוספת. המלך מולאי מוחמד פנה צפונה בעידודו של יהודי בשם מסעוד בן מצליח, אשר ניבא לא שיכבוש העיר תאזה, ומשם ישלוט על כל ערי המערב.

העיר נכבשה בשנת 1547 והדרך לכיבוש פאס נראתה בהישג יד, הכיבוש שהשלים את השליטה בידם על כל המערב. אותו מוחמד אשייך נשען על ידי אותו יהודי שניבא לו והלך רחוק בכיבושיו, בתחילה ביסס את יוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים. כדי להשלים את כיבושיו הוא לא היסס לכראות ברית נגד מעצמה מוסלמית האימפריה העות'מנית, אשר שלטה על מרבית צפון אפריקה, וחלמה גם על כיבוש מרוקו.

מוחמד אשייך בעזרת הספרדים, ניצל את היריבות שהייתה בין בני מרין והסעדים, התורכים כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על היהודים מסים כבדים מנשוא, ורודפים את מוחמד אשייך עד מראכש, שם הוא נרצח על ידי עריקים.

התורכים בניגוד למסורתם בעבר, הפעם עשו פוגרום ביהודי חבל סוס, שדדו, בזזו, ועינו, וגם לקחו ילדים וילדות בשבי. ניצחונם של התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אשייך, מולאי עבד אללאה אלג'ליב, אשר משל כשלושים ושבע שנים 1557 – 1574, הביס את התורכים והם נאלצו לסגתץ חזרה לאלג'יריה.

הוא כבש בחזרה את פאס, ובהיותו איש הדרום העדיף להעביר בירת המדינה למראכש, עם הפיכתה של מראכש לעיר הבירה, עלתה קדושתה בעיני המוסלמים, ונאסר על היהודים לגור בה. הוא גם ציווה על היהודים, לבנות לעצמם מללאח נפרד ליד ארמונו. 

 

מראכש העיר-חביב אבגי

תחילת בנייתו המשוערת בשנת 1557, ונגמרה בשנת 1622. מתקופה זו יש לנו ידיעות על חכמים שפעלו בעיר כמו : רבי אברהם בן ואעישורהי יצחק קוריאאט, חכם מקובל שחיבר ספרים אחדים , חי בסביבות 1580, רבי ראובן בר נחמן, רבי מרדכי בן עטאר, רבי יוסף בן תאבו, רבי אברהם חליווה, רבי אהרן בן יבגי המקובל, ( חכם מקובל שהחוקרים ייחסו אותו לחכמי המערב, ואולי הוא מאזור תאפילאלת תימג'רות או תמאערופאת, שם היה הריכוז הגדול של משפחת יבגי, כך קיבלנו מאבותינו. ) רבי חיים אלעסרי ורהי יהודה אוחיון.

מותם של שלושת המלכים.

בשנת 1598 עד שנת 1607, היה רעב גדול ובעקבותיו פרצה המגיפה אשר הפילה חללים רבים. גם המלך היה בין המתים. המשך המגיפה ומותו של עבד אללאה אל מנצור, היו אות מבשר רעות. בערי מרוקו כל התקופה הזאת ידעה מרידות ומהומות. ניצונו המזהיר של עבד אללאה, ם\פינה לו דרך לשלטון, אחרי ששני אחיו מתו. שלושת האחים רבו על המלוכה, וכל אחד אומר אני אמלוך.

תחתיו מלך מולאי מוחמד במראכש, הוא גילה שנאה עזה ליהודים, וסבל רב נגרם ממנו ליהודים. למזלם שלטונו לא ארך זמן, כי בשנת 1576, הלך עבד אלצאליק מושל אלג'יר, ותקף אותו. למרות נחיתותו המספרית בחיילים, הביס אותו, ומומחמד ברח למראכש. שני המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי, ושם נלחמו בחירוף נפש, מוחמד וצבאו הובס שם, וברח להרים.

את מאורעות הזמן ההוא הנציח רבי שאול בן דוד סירירו ז"ל, במאמרו הידוע :

" אם אמרתי אספרה קצת מתלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל אוזניים ויבהיל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה, בצורת רעב וצרות רבות. משנת 1604 – 1606, יושבי פאס ברעב. מראש חודש כסלו, מתו ברעב קרוב לשמונה מאות.

בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים. יותר משש מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, המירו את דתם. בדרכים הייתה סכנה גדולה, אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא לחוץ ייפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעז, ויידל ישראל עד מאוד עווניתנו הטו אלה אין דורש ואין מבקש כי רפו ידי עוסקי התורה אין להם יום שאין קללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים.

ולא די לנו הצער שאנו בו, אלא שנתווספו עלינו צרות המלחמות, עד שבוחרים מוות מהחחים. ראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שעביר סכין על צורו ושחת את עצמו.

אבות משליכים את ילדיהם, ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך, ומה אדמה לך פאס המהוללה, וכעת היא זוללה ".

" דבש לשון יונק עוללים שאלו להם. ואין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. התענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו, ולא נענינו. ובערים לאדר שני באותה שנה, על ההרים אשא קינה, על פאס העדינה, הייתה למשל ולשנינה.. נתחזק הרעב, ורובע קב קמח שווה י"ט אוקיות. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

הרכים והענוגים יחד אומללו, זקנים ובחורים בחוץ מושלכים כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים, נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש. בראש חודש אדר ב' מת איש חסיד וקדוש רבי יעקב בן עטר ז"ל, גם הוא בעוונותינו הרבים מת מרעב, או לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו.

נהמת זקן ועולל כנהמת ים יללי בשער. זעקי עיר, כי שבת ששון מעיר פאס, או לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב לשושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם, ותשאיר עיר פאס שדודה וגלמודה. ( נר המערב ).

פרופסור זאב חיים הירשברג, כותב בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה " : " לאור המקורות היהודים, והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצרים, בלי לשים רקע הכללי, עלול ליצור רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של הריפים. כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים כבדים מנשוא. אצילים ודלת העם, מוראביטים וחסידיהם, כולם סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית.

מגיפה כי פרצה, הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר, על כל שכבות האוכלוסייה, ברברים,ערבים, כושים ובני תערובת ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה ".

השער של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל.

בעל השער המופלא הידוע בשם " קשת רבי מרדכי בן עטר ". כך מצאתי כתוב על מצבתו :

העמוד המופלא של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל, נודע לתהילה אשר במאמרו עטר חומת ישראל, וגם בנה לנו שער וקיים השנה הישיבה הקדושה. אחד מאדירי ארץ, פאר הדור והדומו, גודר ועומד בפרץ לפני מלכים יתייצב, למגן ולצינה בנועם הדור. ובצל כנפיו הייתה אורה / צדיק יאמר לו, לרבם של בני הגולה. פה – אל – פה ידבר, ולשבח יקר וגדולה. זכרו לשער בת רבים / ושמו נודע בשערים. יסוד – יסד מלפנים / ידעוהו זקנים וצעירים. והיה להם לחומה ולמחסה / למסתור ולמכסה.

מראכש העיר

גם בתופים ומחולות יענו תפילתו, וישירו בשירים. מפעלו הגדול והופלא, הלא הוא הרב הגדול למעוד ומגדול, כמוה"ר מרדכי בן עטר אשר חולל את חומת המגן של המללאח וגם בנה לנו שער אשר הוא חזק וקיים משנת ישב"ע – מ1622 .

ובכן זהו תאריך ההיסטורי החשוב בדברי ימי המללאח היהודי במראכש. וגיבור הסיפור הוא החכם אשר יסופר עליו כאן, רבי מרדכי אבן עטר בעל הקשת.

מעשה נסים.

הרב יוסף בן נאיים כותב עליו : " אחד מרבני מראכש הקדמונים איש אלוקים קדוש הוא. ולשמע אוזן היה מקרה שהרגו את בן המלך, זרקו אותו בבית הקברות של היהודים. המלך נתן שלושה ימים ליהודים להביא לפניו את עושי המעשה תוך שלושה ימים, שאם לא כן כל היהודים ישלמו על המעשה.

הרב אמר להם שהוא ילך, הרב הלך למלך ואמר לו עכשיו ישמיע לו מפי בנו מי הרג אותו ! רק בתנאי אחד שלא תבקש ממני שאני אחיה אותו, שאין בידי לעשות כן. הרב כתב חתיכת ניר ושם אותה בפי בן המלך המת, והוא דיבר וסיפר בדיוק על מי הרג אותו וגם את מקום הרצח.

ויבוקש הדבר וימצא, המלך שלח לשום את היהודים " על כן הדברים מתיישבים עם מה שכתוב בלוח הזיכרון הנמצא מעל מצבתו במראכש, לחומה ולמדן וצינה לפני מלכים יתייצב.

אגדות רבות נרקמו סביב " השער המקושט " שמעולם לא נעו דלתותיו על צירן, כי אלה לא היו בנמצא, וגם לא היה צורך בהם. אחת מהאגדות מספרת שהעמיד מקלו ביסודות השער, וגזר אומר בס"ד ואמר : שאויב וצר, לא יבוא בתוך השער. שלוש מאות וחמישים שנה עמד השער למגן וחומה לבני העיר הבאים ויוצאים דרכו. הנפטרים ממנו בנגיעת יד על השפתיים ונשיקה, וכאלה המצמידים שפתותיהם לכותל ואולי גם לבקש משאלה. השער נבנה בשנת  1622, ויש סימוכין לכך, מלוח הזיכרון המוצמד לקיר מעל המצבה.

ממאורעות התקופה.

כפי שסופר על ידי כותב הזיכרונות רבי שאול סירירו ז"ל במאמרו הנודע. " אם אמרתי אספרה " הוא כותב : במשך תשעת השנים 1604 – 1614 היה רעב. וכובד במסים , דבר, פחד, מלחמות ומהומות. ובשנת 1623 – 1674 חזר הכל והוכפל ביתא שאת, אלפים מתו בעב וביניהם גם יהודים. כל מה שקרה בערי הצפון פאס מכנאס ועוד.

סופר שם בהרחבה עד לפרטים קטנים כמעט, על מראכש נכתב שהמלך מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה עשו מלחמה, ונהרג במלחמה הזו הצורר " בריחאן " סגנו של מולאי מזידאן.

מולאי עבדאללאה נכנס לפאס, ונגבדי ההקהל באו לברך אותו, דיה את פניהם והטיל עליהם קנס של עשרים וחמישה אלף אומקיות. בכ"ח בסיון עשה מחלחמה מולאי זידאן, ומתו במלחמה ההיא מולאי עבדאללאה ומולאי אשייך, וגם שרים גדולים בעיר מראכש.

היו אלה מהשנים הקשות ביותר שעברו על היהודים במרוקו, הרב סיררו מספר " על הרעש הכבד שפקד את העיר פאס, ובעיר העתקיה מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים. במכנאס נפלו שני מגדלים ונהרגו שני ישמעאלים. בצפרו נהרסו בתים ונהרגו ארבעה. ומהיהודים לא מת ולו אחד בשלושת הערים.

הנה ככה השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת את היהודים במרוקו בכלל בלי הרף, אבל הם עשו רושם בפרט בקהילת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד וכלה על ידי המצוקות האלה. בשנת 1626 התחולל דבר חזק שהפיל חללים רבים. הרבה משפחות מהמגורשים מספרד וגם מהתושבים. משפחות מצאצאי פאס הקדמונים נכחד זכרם כליל. ורק בתחילת המאה החמישי חזרה האוכלוסייה לגדול. על ידי מהגרים חדשים שבאו מיתר ערי המערב.

בעוד כל האמור לעיל מסופר על כמה שהתרחש בערים בצפון המדינה, לא בהכרח שכך היה המצב בדרומה של מרוקו. בעוד שבקהילות יהודי פאס, מכנאס וערי המחוז, חלה ירידה גדולה במספר אנשי המעש, עקב הדיכוי האכזרי שפגע בכושר מנהיגותם וברצון להנהיג גם יחד. רבי יעקב משה טולידאנו כותב " " בהביטנו על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת, כמעט שלא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתבלט בחברה מדינית ".

ולא כך נראה היה המצב במראכש והדרום, במבט של עין בוחנת בין השורות על המעט שנמצא כתוב, ניתן לפתוח צוהר קטן ללמוד ממנו קצת על המתחולל במראכש ובנותיה בסוף המאה החמישית. אמנם גם עליה עבר כוס תרעלה, אך לא במימדים שעליהם סופר לעיל אם בכלל יש בזה נחמה.

מראכש העיר-חביב אבגי

השער ואחד עשר יום מחורב.

בעקבות ריב המלכים בשנת 1578, בין מולאי מוחמד בן עבדאללאה ( בנו של מולאי זידאן, ומשל במראכש ) ובין עבד אלמאליכ. מוחמד בן עבדאללאה נחשב בעיני היהודים כשליט עריץ, בא עבד אלמאליך וקרא תיגר על שלטונו של מולאי מוחמד. למרות נחתותו המספרית באנשים, הוא הצליח להביס את מוחמד ואת צבאו, בסיוע הממון שגבה כמס מלחמה מהיהודים, בסך של שישים אלץ אוקיות.

עבד אלמאליך ישב במראכש לבסס את שלטונו. ובהיותו שם, השיב ליהודים עשרים וארבע אלף אוקיות מאותו כסף שגבה מיהודי פאס, שרצה להחזיר להם על ידי יהודי מראכש. הכסף לא זכה להגיע לייעודו. מיד כשחזר עבד אלמאליך לפאס לבסס שם את שלטונו, בינתיים מולאי מוחמד אסף את שארית צבאו המובס, חזר למראכש והספיק לשבת שם עד אחד עשר יום בחודש אדר.

וכדברי כותב הזיכרונות : " ויעש בם כמה נאצות ונקמות ולולי רחמי שמים שגברו, ולא נכנסו האויבים " לאלקצבא במראכש " ולא יכלו עלינו, כמעט ולא הייתה נשארה שארית לשארית. ועשו בהם סימן " אחד עשר יום מחורב " שבה החמיר הגירוש וכמעט כל השישים אלץ יהודי מראכש כולה הלכה לאבדון הדברים נכתבו בידי בין אותו הדור רבי שמואל בן דנאן השני ב"ר שאול.

קודם אנסה להבין מה היה לפני כן במראכש, ואחר כל אשוב לדון על המצבה של רבי מרדכי בן עטר זלה"ה. המאורעות שהתרחשו במחצית של המאה הרביעית, והגיעו לשיאן במלחמה הידועה שהסתיימה במות שלושת המלכים בשנת 1578 הנה מספר עובדות המסבירות לנו מעט ממה שאירע.

1 – במחצית המאה הנ"ל , עדיים שם המללאח לא נזכר בפי כותבי הזיכרונות, כי הוא עדיין לא היה קיים. במאורעות של אחד עשר יום, דובר שם על מה שקרה בקאצבא.

2 – מעולם לא נבנה ולא היה מללאח שהכיל סך של שישים אלף יהודים. ולא שי לפקפק במספר, ויתכן שזה היה המספר שהיה בקאצבא ובפזורה מסביב לעיר פחות או יותר. ובכלל עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שננקב מספר כלשהו לגבי מספר אוכלוסיית היהודים במראכש. ומכאן אפשר להקיש, שזה היה הפוגרום הקש ביותר שהיה בדברי ימיה של הקהילה.

3 – המשפט " ולא יכלו עלינו " מלמד, שהייתה התנגדות אקטיבית של היהודים נכד צבא האספסוף של מוחמד. שלא אפשרו להם להיכנס לקאצבא, ועל כך הם גמלו להם בגירוש שנמשך כל האחד עשר יום.

מותו הטרגי של מוחמד, הביא קץ לסבלם של היהודים. הוא הרג את כל השרים שהיו בשלטונו של עבד אלמליך, והעמיד אחרים במקומם. עכשיו הסבל בא מצד אחר, מצד מורדים למיניהם. סכסוכים מדיניים שהפנטזיות שלהם מומנו בכספי היהודים. אחריהם באו שנות הרעב, שעליהם אמר רבי שאול סירירו ז"ל " שאין לך יום שקללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים "

מהאמור לעיל ניתן להסיק כי ארבעים וארבע השנים משנת השל"ח ועד לשנת ישב"ע 1578 – 1622, זהו הזמן שעבר מחיסול הקאצבא ועד חגמר העברתם של יהודי מראכש למללאח החדש, שנבנה סמוך לקסרקטיני המלוכה ולא בכדי, כביכול מתוך דאגה לביטחונם.

כי זה מהווה מעין תעודת חסות, אם כי היא נתונה לתנודות של תהפוכות הזמן, במידה ולא יקום מלך חדש בעל השקפה אחרת לגבי היהודים. נראה כי שלא כולם עברו למללאח, שלא היה יכול להכיל את כולם, האמידים שבהם התיישבו בשכונות מסביב למללאח, או בריכוזים קטנים בכפרים מסביב למראכש, שקמו בעטיים של המאורעות.

היורשים בניו של אל מנצור ניהלו מלחמות דמים ביניהם, חרף המצב הקשה שבו נתונה הממלכה והתלאות שפקדו אותה. כל אחד היה צריך לדאוג מאין יממן את הכסך להחזקת צבאו. והפתרון כמובן הטלת מסים עד כמה שידרש.

מולאי זידאן שמרד באחיו המליך עצמו בפאס, ואחיו מולאי עבד אללאה שישב במראכש, עלה עם צבאו טכבש את פאס בחזרה מאחיו מולאי זידרן. יהודי פאס ערכו לו קבלת פנים ולא קיבל את פניהם, כי כעס עליהם בגלל תמיכתם במולאי זידאן.

ולמחרת שלח להם שיתנו עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו לאחיו זידאן – במקרה זה הטיל מס גם התושבים המרוקאים בסך מאה אלף, והאנדלוסים מאה וחמישים אלף אוקיות. ומכך נראה שלא הייתה כונה להעניש את היהודים בלבד.

שמה ושערוריה הייתה בארץ ואין בי כוח לספר אחת מני אלף בה, ונודע גם על החורבות והפרעות שהיו בתאפילאלת, שבגלל הרעב והמצור ראש חמור נמכר בשני אוקיות. בתי כנסיות נחרבו וספרי תורה נרמסו. זה היה המצב בפאס וערים אחרות בצפון מרוקו. אין לנו ידיעות על מה שהיה בדרום, אולי בגלל שאז נחלקה המדינה לשני ממלכות של מולאי זידאן בפאס, ומולאי עבד אללאה במראכש.

היהודים שליחי המלוכה.

רבי אברהם בר נחמן המכונה אבוזגלו, בהקדמה לספרו : פירוש המשניות שכתב והדפיס בוונציה, בשער נכתב : משניות עם פירוש רבנו עובדיה ברטינורא, והרמב"ם באותיות מרובעות הביא לדפוס החכם מוהר"ר אברהם בר הרב  ראובן בנחמן ז"ל ממרוויקוש עיר ואם בישראל ברבריא, י"ג בניסן שנת משוך חסדך היא שנת שס"ו – 1706, ובהקדמה מספר כי הגיע לאיטליה בשליחות מלכותית, הצעיר בן לאדוני אבי הרב ראובן בנחמן המכונה אבוזגלו, ממשפחת בית אזולאי מעיר מראקש.

שלו הייתי בביתי, והזמן טלטלני פה וניציה. כי שלחני הנגיד המעולה הרב אברהם בן וואעיש, קרובי ממשפחתי, לקנות כלים יקרים למלך, ואשב פה מצפה וחרד שנה וחצי, אולי תבוא האוניה אשר ישלח בה אלי הממון….לענים הנזכר לעיל.

מראכש העיר-חביב אבגי

 

והנה בארצנו כל משפטיו הרעים, חרב דבר ורעב. מלחמת שלושת המלכים. ואין יוצא ואין בא. וגם פה לא שקטתי ולא נחתי, כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחר, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת, ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים אל לבי לעשות דבר טוב, לעשות המשניות הגדולות דפוס הנזכר.

הרב יעקב משה טולידאנו כתב, נשאר להעיר על הזרות שיש לרבי אברהם זה, שלוש משפחות נחמן, בוזאגלו, אזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים בשתי משפחות עיקריות ואחת כינוייה מאיזה סיבה. אבל בשלושה למוזר בעיני, על כן. הרב בנאיים כותב : יש להעיר על הכינוי הרביעי..שיש לחכם הנזכר לעיל שהוא כתב – בן וואעיש ממשפחתי.

סוכני המלך.

שושלת הסעדים והפורענות שליוו אותה, ואלה שבאו אחריה, בין הסוחרים היהודים היו סוכני המלך ממשפחת בן וואעיש, ומשפחת שמואל פלאג'י בהולנד. משם הוא ניהל ענייני המסחר של מרוקו מסוף המאה ה-16, שמואל עסק בהרפתקנות של שוד ימי.

בעיק באנית ספרדיות, כנראה כנקמה בספרדים שנואי נפשו. הוא הכה בהם ללא הפרעה והתערבות, הספרדים בקשו לנקום בו וההזדמנות כמעט באה לידם, עת נקלעה שיירת האניות של שמואל בסערה קשה. נמלא ממנה ונכנס לנמל פלימות באנגליה, ועמו שתי אניות ספרדיות שלל מהשוד הימי שלו.

השגריר הספרדי קפץ על ההזדמנות וביקש מיד את הסגרתו, ורק חסינות הכפולה של שמואל ממלך מרוקו והולנד היא שעמדה לו. ההסתה והשוחד של השגריר הספרדי האנטי יהודי לא עזרו, וכמחווה למלך מרוקו יצא מלך אנגליה להתערב לשחרורו. שמואל נפטר בהולנד בשנת 1616, נעשתה לו הלוויה גדולה, ואחרי ארונו הלכו ראשי המדינה ושרי הממשלה.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

לאחר מות שמואל, יוסף בנו המשיך לייצג את מולאי זידאן, אשר הטיל עליו לקנות שתי פריגאטות ולציידן בתותחים.

לאחר מות יוסף, המשיך דוד אחד מבניו, למלא את מקומו, דוד הצליח להביא לחתימת חוזה שלום בן צרפת ומרוקו, אולם במקום לבוא מייד למרוקו, הוא התעכב זמן מה בהולנד. מלך מרוקו שחיכה למסמכים שבוששו להגיע, נעלב, ונתן הוראה לתקוף ספינה צרפתית, דבר שגרם לסכסוך של כמה שנים.

דוד נמלט לקלן שבגרמניה עד יעבור זעם, ואולי עד לעלייתו של מלך חדש במראכש, מולאי אשיך אסג'יר. אז חזר דו למלא את שליחותו של המלך החדש ולדאוג לו לאספקת נשק. בשנת 1619 אחיו הצעיר עבר לגור במראכש, ונעשה מתורגמן של השריפים, והשתתף בעירכת חוזה השלום עם צרפת ואנגליה.

מוולאי זידאן בפאס שהיה מודאג מהתעצמות השריפים בדרום, שלח שתדלנים יהודים מאנשי סודו להולנד, לבקש מההולנדים למנוע הברחת נשק לאויביו. כל הניסיונות לערער את שלטונם של השריפים בדרום לא עלו יפה, עד שקם אחד המורדים מוחמד אלעיאשי והצליח להשתלט על כל צפון המדינה, ובפעם המי יודע כמה, באה המהפכה שוב מהדרום, והשלטון שב לידם.

שושלת אלעלאווין.

שושלת העלאווין התיישבה באזור תאפילאלת במאה ה- 13, היא ישבה כשלוש מאות שנה עד שהם חשו בסכנה של מנהיגים דתיים על ארצם, ויצאו להגנת תאפילאלת.

הסעידם יהעלאווין שניהם טוענים שהם מתייחסים לצאצאיו של מוחמד. שלטונם של הסעדים והלאווין בראשותו של מוחמד אשריף, החל בשנת 1653, כאשר כבשו את כל הדרום, ללא כל כוונה להרחיב את שלטונם לאזור הצפון.

כי הם חשו בסכנת השתלטות של מנהיגים דתיים מאזור אגאדיר על ארצם, פחד זה אילצם להתלכד להגנת תאפילאלת. עד אשר בשנת 1650 נקרא מולאי מוחמד להשלים כיבושו על ידי אנשי פאב עצמם. שלטונם לא ארך זמן, כי מלחמות הירושה הביאו לתוהו ובוהו בצפון המדינה, למשך כיובל שנים. עד להמלכתו של מייסד שושלת העלאווין מולאי ארשיד 1666 – 1672.

השבתאים.

שנת תכ"ו 1666 הצביע עליה שבתאי צבי וחסידיו כשנת גאולה, ועל פי מכתבים ששלח רבי יעקב ששפורטאש לשנים מהחכמים, רבי אהרן סבעוני ז"ל מסאלי, ורבי דניאל טולידאנו ממכנאס, אשר פעלו להפר עצתם של השבתאים. על יחסו של מולאי ארשיד ליהודים.

ישנן חילוקי דעות בין המקורות לפי " כסא מלכים " יחסו ליהודים היה טוב מאוד. ואולי בזמן עצירת גשמים ויוקר השערים היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר.

בספרו " ציצת נובל " של רבי יעקב ששפורטאש, תיאר את מולאי אראשיד כרודף ישראל מושבע. אולם פרופסור חיים הירשברג, משער כי המלך הקשה על ידו על היהודים בקהילות שהלכו בעינים עצומות אחרי שבתאי צבי. כי ראה באמונתם בשבתאי צבי ובדברי אמונתם בו, פגיעה באסלאם והסדר הציבורי.

יש חוקרים הסבורים שמעשה זה קשור לתקופת הבלבול ואי הסדר ברחבי הממלכה, וסבל ותלאות בעם היהודי. גזירותיו של מולאי אראשיד היו קשות. בתקופת שלטונו פקד להרוס כל בתי הכנסת במראכש, ובפאס ציווה לסגור בתי כנסת, ולהתפלל בבתים בקבוצות מצומצמות במניין של עשרה אנשים בלבד.

תיאור יחסו הקשה ליהודים נתמך גם מעדותו של שמואל בן רבי שאול אבן דנאן, הכותב : מותו בא לו כעונש מהשמים ! אני הכותב : זה קרה ביום בו נולדתי ראש חודש אב שנת תכ"ז – 1667, ומולאי ארשיד שהיה רוכב על סוסו קפץ והכהו העץ במוחו ומת. הביאו מולאי ישמעאל והמליכו אותו. וכך חזרה המלוכה ליד העלאווין.

על חסיד שבתאי צבי במראכש, נמנו : הנגיד מימון מאימראן והרב שלמה אביטבול ז"ל. הם גררו אחריהם כמעט כל הקהילה. ודומה כי ההרס שגרמה תנועה זו במראכש, עלה על הנזק שנגרם ממנה בקהילות אחרות.

מראכש העיר-חביב אבגי

ותכן שזו אחת הסיבות שהקהילות היהודיות במרוקו סבלו קשות מיחסו של מלך קשה מולאי אראשיד, הפילוג בקהילה סביב האמונה בשבתאות היה קשה והוא הגיע גם לבני השכבה הגבוהה בקהילה. תוצאת המשבר הרוחני הזה, היה שכולם יחד חסידים ומתנגדים  חשו את נחת זרועו של המלך מולאי אראשיד, מי בנפש מי ברכוש. כי אלה שהשיגה ידם לשלם את ההיטלים הכבדים, היה עליהם להתאסלם, או למות על קידוש ה'.

על המומתים נמנה רבי שלמה שושנה, אשר עלה למוקד בשמחה ובכך קידש שם שמים ברבים, רבי שלמה אביטבול ז"ל, שבא משושלת רבנים מפוארת, נאלץ כנראה לפנות את הכסא הרם.

במקומו אנו מוציאים רבי יהודה התורכי, בנו של רבי יצחק התורכי זצ"ל. וכך נמצא כתוב על מצבתו, הדיין המצוין רבי יהודה. בנו של החשוב החכם השלם יצחק התורכי. אנו יודעים שהוא היה רבו של רבי משה בן מימון אלבאז, רבנים ודיינים שחיו בתקופה זו הם :

רבי אהרן אבן חיים מפאס, היה זמן מה במראכש ולא ידוע מה הקשר שלו לה. מה שבוודאי ידוע שבשושלת החכמים הגדולה של אבן חיים, קיימים לפחות שני חכמים הידועים באותו שם, רבי יצחק דלויה, אחיו רבי משה ז"ל.

מסופר על ארבעה חכמים שנאסרו עם רבי אברהם אזולאי בעלילת דם, והם : רבי ישועה שושנה, רבי שלמה עמאר, רבי שלמה הלוי ורבי שלמה בוסתא. העלילה הייתה סביב חלקי גופה שנמצאו בביב ביתו של רבי אברהם אזולאי, והעלילו על היהודים שידם הייתה ברצח.

החכמים הנזכרים נתפסו בידי השלטונות ונשלחו לפאס להישפט אצל המלך. בעומדם למשפט, חזותו ודבריו של רבי אברהם אזולאי עשו רושם כביר על המלך, והוא ציווה מיד לשחררם.

מולאי איסמעיל 1672 – 1727.

המלך מולאי איסמעיל היה זריז, נמרץ ושאפתן. הוא העלה את קרנה של מרוקו ממדינה נחשלת ושסועה, למדינה מולכת ובטוחה. הוא הצליח להשליט מרותו ומוראו על כל חלקי המדינה. כתוצאה מכך מצבה המדיני והכלכלי של מרוקו השתפר לאין ערוך, והיא הפכה למדינה מחוזרת בחבר העמים.

מלך קשה ועריץ זה, הדהים בכושר פועלו העצום, ושליטתו המלאה בכל רחבי הממלכה. הוא השיב את הסדר על כנו ובעזרת צבאו, דכה את רוחם של האזרחים ביד אכזרית, עד שהללו לא העיזו אפילו לחשוב על מרד או התנגדות.

מולאי אסמעיל בתחילת דרכו כיהן כנציב בערים, סאלי, מכנאס וצפרו. מקומות אלו היו בהן קהילות גדולות, ומצבם של היהודים הערים האלה היה טוב לאין שיעור, ממצב יתר אחיהם בשאר ערי המערב. לכן יהודים רבים נהרו להתיישב בערים אלו.

בשנת תל"ג כאשר ישב על כסא מלכותו, הוא העביר את בירת הממלכה מפאס למכנאס. כמרכז רוחני לאסלאם בצפון אפריקה, וגם כמרכז רוחני ליהדות מרוקו, וגדולי התורה שיחרו לפתחה. בחצר המלכו במכנאס, היודים נמנו על המקורבים למלך, בהם אישים ממשפחת טולידאנו ומאימראן.

בתקופה זו נוצרה המימרא " טולידניס ומימראניס עליהם נוסדה הארץ, אולם כל שירותם האוב למלך ולמדינה, לא עמד להם בשעה ששינה טעמו ביחס אליהם. חייהם ורכושם היו הפקר, ובמקרים לא מעטים לקח גם את נפשם על לא עוול בכפם.

הוא דאג לרושש אותם, עליו אפשר לומר שביישה זקנתו את בחרותו. בתחילה הארה ליהודים פנים שוחקות שהוא אוהב נאמן ומבקש טובתם, ואחר כך הפך את עורו והיה לאויב אכזרי. משלחת של שתדלנים יהודים מפאס אשר באו אליו בתחינה וזעקת שבר, נגד גובי המס שירדו לחייהם עד שרוששו אותם.

במענה לבקשתם רמז לאנשי המשמר לפתוח עליהם באש, חלקם נהרגו על הנשארים איימו לשורפם חיים. בשנת תפ"א תפ"ד, היו רצופות בצורת, רעב ויוקר, אנשים הלכו ברחובות רעבים, ערומים ויחפים. למרות מצבם הקשה של היהודים, בתקופה זו נתרבו הישיבות ותלמידי חכמים, ובכל רחבי מרוקו נכתבו יצירות רבות ומגוונות.

גם העיר מראכש פעלו בתקופה זו תלמידי חכמים רבים, והתפתחו בה חוגים רחבים שעסקו בחכמת הקבלה. די לציין כי הפירוש שהראשון השיטתי שנדפס על הזוהר הוא מקדש מלך של רבי שלום אבוזגלו, שחיבר אותו במראכש עם בני חוגו.

מהתקופה של איסמעיל ושר צבא חילו.

כאמור בתחילת שלטונו באה תקופה חדשה על חיי רווחה ליהודים. הוא צירף לארמונו מספר יהודי כיועצים בכירים, אחד מהם היה רבי דניאל טולידאנו מחכמי מכנאס, אשר נתמנה ליועצו ואיש סודו.. ובנו רבי יוסף, המשיך בתפקיד זה. הוא גם נשלח כקונסול או שליח מטעם המלך, ליישב את המחלוקת שהייתה בין ממשלת מרוקו לממשלת הולנד.

הוא הצליח במשימתו והביא לחתימת חוזה ידידות בין מרוקו להולנד. היהודים נציגי המלך היו דיפלומטים מוכשרים, דוברי שפות רבות ושונות ומתורגמנים, ותרבות האירופאים לא הייתה זרה להם. לכן המלך מצא לנכון לגייס עוד אחרים מבני המשפחה לשירותיו, והם :

חיים ואברהם בני אחיו של רבי ברוך טולידאנו. חיים נשלח על ידי המלך בשליחות מדינית נכבדה למלך אנגליה, והאחרים ברוך, דניאל ואברהם היו להם מהלכים בחצר המלוכה ורכשו אליהם אמון רב, והפקיד אצלם כספים. גם אחת מנשותיו של מולאי אסימעיל, הפקידה אצלם סכומים גדולים, כל חשבונות בית המלוכה התנהלו על ידם.

מראכש העיר-חביב אבגי

וענין זה גרם לכמעט אסון על האיש אברהם טולידאנו. בשנת תס"ד – 1704, מולאי איסמעיל שינה את יחסו ליהודים. אברהם טולידאנו הסתבך בענייני ממון עם הנסיך מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל. לחיים טולידאנו היה חוב של רבעת אלפים אוקיות על מולאי עלי בנו של מולאי איסמעיל.

חיים טבע את מולאי עלי לפרוע לו את חובו, והלה הפנה אותו לקבל את הסכום מאברהם אחיו של חיים, מחשבון הכספים של מולאי עלי המופקדים אצלו. ואכן חיים גבה את הסכום במלואו, ונראה שהעניין חוסל.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

לאחר זמן מה בא מולאי עלי למשוך את כספו המופקד אצל אברהם, וזה קיזז את ארבעת אלפים אוקיות שנתן לחיים. מולאי עלי כפר בחוב, וגם בפתק בכתב ידו ששלח עם אברהם על מנת שישלם את הסך לחיים.

הוא רתח וזעם על אברהם ידידו, ושלחו לכלא עד שיואיל להחזיר את ארבעת האלפים, שמסר בשמו של חיים. בשנת תס"ד , 1704, הגיע לידינו מכתבו של אברהם בנושא, וכך כתב לאחיו : לידי אחי רבי חיים טולידאנו. סיבת השורות האלה, לבקשך בעד נפשי פדיני נא אחי. דע לך כי בן המלך, עלי, נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה.

עלי אמר לי לא אבדו כי הם בידך ! ועתה אחי הוא תפס אותי, הנני יושב בבית הסוהר וקולר על צווארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני על כנפי הנשרים. כי אם ימשך עוד זמן, לא תחשבו אותי בחיים…כח אם סופי לדון בשרפה, ורק ממך תשועתי.

על כך כותב שמואל רומאנילי, על חברי המלך : סכנה מתמדת מרחפת על ראשם " אם יסתיר המלך רגע פניו מהם ". הוא כותב על רובם בצורה ביקורתית, כי התנכרו לאחיהם.

ואם אספר לך צערי, לא יספיק לי נייר ודיו וכו…במילים אלו ואחרות ממריץ רבי אברהם את אחיו להשיג את הכסף לפדיונו. הושיעני מהר בשם ה'. אחיך אברהם החותם ביום כ' לחודש תמוז שנת תס"ד. אברהם לא נשאר עוד הרבה זמן במאסר, כי חיים השיג את הכסף ושחרר אותו.

חיים טולידאנו מילא תפקידים שונים, עוד לפני עלותו של מולאי מוחמד אדהבי לשלטון. והתפקיד שבו גמר את הקריירה הארוכה שלו, היה שליחות שהתחיל בשנת 1756. מאחר שהוכחה נאמנותו לבית המלוכה והצלחותיו לפתור בעיות, כגון, הטיפול בהחזרת שבויים אנגלים שנשבו על ידי פיראטים מרוקאים. הוא פעל בשירותם של המלכים עד לשנת 1772.

וקשרי המשפחה עם בית המלוכה נמשכו כשבעים שנה, מאז החילו לשרת את המלך מולאי יסמאעיל בשנת תס"ד, 1704.

משפחת מאימראן.

עוד משפחה נוספת שגורלה לא היה שונה מזו של משפחת טולידאנו. בניו של יוסף הנגיד, אברהם ושמואל מאימראן. אברהם עלה לגדולה, וישב במקום יוסף אביו שהיה לאיש סודו של המלך, וראש כל יהודי מרוקו. יהודים העניקו לו תוארים גדולים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו " " נגיד ומצווה לאומים ".

השפעתו הל הממשלה בשלטון ובמלוכה הייתה רבה, וזו הייתה סיבת מותו. כפי הנראה מת בליל ט"ו שנת תפ"ג , 1723, הוא הורעל על ידי רופא מוסלמי שטיפל בו. מותו של הנגיד רבי אברהם, עורר עצב רב בכל יהודי מרוקו, והרבו להספיד אותו. הרי"מ טוידאנו כותב : וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס, המביעים את גודל כבודו אל בני עמו :

איך סר שר מבחר היקומים / נגיד המצווה לאומים

יחד גדולים וקטנים / ספדו על מות איש אמונים

ראש כל קצינים וסגנים / פועל צדק והולך תמים

ריחו נודף בבשמים….עומד בפרץ על עמו.

אחרי מות הנגיד אברהם הגיעו ימים רעים על המשפחה. גל הרדיפות של מולאי איסמעיל עבר על רבים מבני המשפחה. על שמואל אחיו של אברהם, טפלו איזה עלילה אשר לו נודע שחרה. וגם יצחק בנו של שמואל מאימראן, הייתה אחריתו מרה, הוא נהרג על ידי רוצחים גנבים בכ"ג לחודש כסלו תפ"ג ורכושו נשדד.

 

מלחמת הירושה של בני איסמעיל.

בשנת תפ"ח, 1728, מת מולאי איסמעיל, אחרי אשר מלך במרוקו יותר מיובל שנים. הוא השאיר אחריו עשרה בנים שנלחמו על הירושה, עוד בחייו בזמן מחלתו היו שבטים שהתקוממו. הבנים התישו זה את זה במלחמתם אחד בשני.

יש לציין את המלחמה הקשה שהייתה נטושה בין מולאי חמד אדהבי, ובין עבד אלמליך אחיו. הראשון אדהבי שנתמך על ידי צבא העבדים השחורים, הביס את עבד אלמאליך וצבאו. הם עשו פוגרום ביהודים, ובכנסיות הנוצרים, שללו שלל רב, אנסו נשים ובנותיהן לעיני הבעלים והאבות.

מלחמת נאחים נמשכה כשנתיים, עד בוא ממשלו של מולאי עבד אללאה בן איסמעיל, שגם הוא לא היה שונה מאבותיו ביחסו ליהודים. אולם למרות הכל, קול התורה לא נדם במרוקו. רשימות הרבנים שהגיעו לידינו מתקופה זו, מהווים הוכחה על רוחו האיתנה של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי גם בתקופות אשר צללים מכסים פני תבל.

מרבני המאה החמישית.

מחכמי מראכש שפעלו בתקופה זו, יש לציין את על רבי סעדיה הלוי אזנקוט, צחבר אגרת פורים, רבי שלמה אביטבול, רבי שלום בוזאכלו, מחבק מקדש מלך, רבי אברהם בם מאמאן ורבי יחייא ויזמאן. רבי יעקב פינטו ותלמידו רבי ישעיה הכהן ורבי יצחק דלויה, הוא כיהן כאב בית דין ומרביץ תורה בישיבה, מקצוע שבו עסקו רובם.

ואלה הם רק מעט מהמעט שזיכרונם הגיע לידינו, ומלמדים על הכלל שנותר בעלמא דאתכסיא. גם בערי המחוז ידועים חכמים רבים. מתוכם יש לציין רבי מרדכי עטייא, תלמידו של רבי יצחק דלויה, שישב בעיר דמנאת, הוא חיבר ספר מור דרור, חידושים על הש"ס.

לחץ התקופה הניא אותו להרחיק נדוד ממערב למזרח, והתיישב באיזמיר. רבי מחכמי תקופה זו עזבו את מרוקו, ובכל מקום שאליו הגיעו, הם בלטו לטוב בתורתם ובריאתם שקדמה לחכמתם. מולאי עבד אללאה, מת בשנת תקי"א – 1751. ובמקומו מלך בנו מולאי אחמד.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר