מראכש העיר-אבני זיכרון לקהילת מראקש-חביב אבגי

המורדים מבית, וחרב הנוצרים מבחוץ, הביאו קץ לשלטונם. ( בתקופת מלחמת הספרדים שנמשכה הרבה זמן עם שושלת המאחדיו, הטיבה עם האנוסים שהיו נרדפים על ידי הנוצרים, טהרבה מהם החלו לחזור ליהדותם בגלוי ) הביאה לקץ שלטונם. למרות זאת כל מושל חדש שעלה בתקופה ההיא, לא פעל לשפר מצבם של היהודים, וזה נראה כמו ההוא שברח מהדוב ונפגע מהאריה.

אחד המורדים " יחייא " שהתמרד נגד אבו אלעלא, הגיע למראכש בראש אספסוף ועשה שפטים ביהודים. בזז רכושם כנקמה בהם על אשר נטו לצדו של אבו אלעלא. אולם שלטון המואחדין מוגר סופית על ידי שושלת בני מרין, בשנת כ"ט לאף החמישי 1269.

שנות שלטון המואחדין, וגזירות השמד שלהם, לא השאירו מקום לשאול מה נותר מתרבות היהודים בארץ המערב. תקופה שעליה נאמר " שכל מבקש ה' נחבא, ואור היהדות כבה ". ומתורת נתיבות החכמה של רבי יצחק אלפאסי, וחקירותיו של רבי יהודה חיוג, לא נשאר שמץ מהם. ועד דור הגירוש מספרד, נשארה היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר, מהולה בהזיות ומנהגים מוזרים של אותם האנוסים של ימי המואחדין.

ממשל בני מרין ויחסו ליהודים 1140 – 1270.

מצבם של היהודים תחת שלטון בני מרין הביא אותם למצב של התאוששות קלה. מחחד אלמנצור קרע את האימפריה שהקים עבד למומן, שהייתה יחידה אחת תחת שלטון המואחדין. והוא חילק אותה לשלוש מדינות, מרוקו, אלג'יריה ותוניס.

שלטון בני מרין נמשך כשלוש מאות שנה. משטרם היה נגוע הרבה פחות מקנאות דתית של קודמיהם. פאס חזרה לתפוס את מקומה בעולם היהודי. רבי יוסף הכספי יאמר בספרו " אם יחיני ה' אז אעבור ואסע לממלכת פאס. כי לפי הנשמע נמצאים שם הרבה אנשים בעלי חכמה ודעת ". עוד אמר שם, שגם הישמעאלים קבעו מדרשות לימוד שם מפי סופרים.

והיהודים חידשו ישיבות ובתי מדרשות. רבנים ממרוקו החליפו מכתבים עם הרשב"א, ידועים מתקופה זו רבי משה בן זכרי, רבי יצחק בן מימון בן אלחנן, מהעיר תאזה, רבי יהודה בן גיאן ממראכש, רבי יצחק עמאר, ורבי יוסף בן גליל מהעיר סאוטה, ורבי דוד בן זכרי.

מתיעוד הקברים ומציוני הקברים שנשארו לפליטה, שלא נזכרו במל"ר, נזכיר עוד שמות מהמאה השלישית והרביעית " רבי יהודה קסטיאל, רבי יצחק קורייאט, רבי יוסף קורקוס, רבי יהודה בר ישמעאל, ורבי אברהם חליווה הראשון.

אלה הם הרבנים הקדמונים ביותר שמצאתי בבדיקה שעשיתי בבית העלמין במראכש. ורובם ממוקמים מסביב לקברו של רבי יצחק דילויה זלה"ה. רבי ישראל בנבנישתי, שנת רמ"ד , רבי שמעון בו יששכר, שנת כה"ר. רבי שלום בן תאבו, בן לאו"ץ עילי בן תאבו. ורבי מאיר הלוי.

רבנו אפרים אנקאווה במראכש.

בפרעות שהיו ביהודי ספרד בשנת קנ"א – 1391 – רבים ברחו על נפשם והתיישבו באלג'יריה בין הנמלטים היה רבי אפרים אנקוואה, הוא ביקר במראכש בשנה זו. כנהוג בא לבדוק אפשרות למקלט עבורו במקום. ןנתקבל שם בכבוד גדול. וכך הוא כתב בחיבורו " שער כבוד ה' " וכבר קרה לי אני עצמי בהיותי בעיר מראכש בתמוז בשנת אב"ן ישראל, ביקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת, אחר סעודת הבוקר בבית הכנסת. וילכו הקהל אתי, ועברנו על שער המושל בעיר.

והיה שם שומר כושי שנתקנא מהכבוד של הקהל אלי, ויצא לקראתי בחמה גדולה, עם שבט אחד גדול להכות אותי. ובראותו הזקנים אשר השתטחו לפניו ופייסו אותו, ולא הכה אותי. הלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם, ודיברתי על לבם ניחומים, וכאשר נפטרו רוב הקהל לבתיהם, נשארו עמי הזקנים העשירים ואמרו שיסעדו עמי.

אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה שנעשתה בספרד שנת עד מתי יחרף צר ויאנץ אויב ( קנ"א ) אשר כמוה לא נהייתה מאז גלו שם. ואפילו הכי סעדו הם עד הערב ואמרו לעשות הלילה ההוא משתה ושמחה לכבודי, וכן עשו, ואני נכנסתי לחדר מיטתי, ישנתי וארה בחלומי העבד הכושי מכני ואצעק.

סיפורו הקצר והמרגש של הרב, היה לעדות נאמנה על מצבם של יהודי מראכש לראשונה. וזה תוצאה של שנות הדיכוי. נקודת אות הייתה בסיפורו של הרב אנקוואה זלה"ה, שמצא שם קהילה מתחדשת, מתעוררת מהדיכוי וצמאה לדבר ה'. דומה כי מצבם הירוד של היהודים במרוקו כפי שמשתקף, היה גורם לעזיבת הרב אפרים את מרוקו . רבנו אפרים יצא ממרוקו לאלג'יר, תחילה והתיישב בסוף בעיר תלמסאן.

הרי"מ טולידאנו מוסיף : " הסיפור הזה מראה לנו השפלות והכנעה שבה חיו יהודי מרוקו ( מראכש ), להיות גוום למכים ולמורטים גם מיד עבד כושי מבלי שיוכלו להתייצב נגדו. אין זאת כי אם על דעת הממשלה, שגם היא נהגה בהם כך ".

לבד מידיעה זו של רבי אפרים אנקאוואה, על יהודי  מראכש, נראה שהיה קיים מסך כבד על שבאמת קרה שם. מתשובות הרשב"ץ לבית דין בפאס, אחרי שנת 1430 כתב : " אם מצב יהודי פאס נשאר עוד איתן מיתר יהודי מרוקו בכל המאה הזאת, האיתנים מוסדי ארץ, העומדים על אדון כל הארץ , תרבה תפארתם. הנה ימים באו אשר גם יהודי פאס המצוינה ההיא, לקו בכפלים ותבאנה עליהם צרות רבות ורעות, היא שנת קצ"ח.