ממזרח וממערב-כרך ז'


מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי הבריטי במרוקו במאה הי״ט אליעזר בשן

mariage juif 0001

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי הבריטי במרוקו במאה הי״ט

אליעזר בשן

על האשה היהודייה במרוקו מצויה ביבליוגרפיה שפרסם אברהם הטל. רוב המאמרים דנים בחייה בבית ובמשפחה, כמו מנהגי הקידושין והנישואין, נישואי בוסר, ביגמיה, גירושין, ירושה — התקנות והמנהגים בנושאים אלה, וכן האמונות והמנהגים האופייניים לנשים.

על האשה מחוץ לבית — בחברה ובכלכלה — פורסם מעט בלבד. נדירים הם המכתבים שבהם פונות נשים יהודיות במרוקו לאישים כלשהם או לגורמים מדיניים. בדרך־כלל הגבר הוא שהיה הפעיל והמתקשר.

במאמר זה אנו מפרסמים מכתבים של אלמנות יהודיות שבעליהן שירתו נציגים דיפלומטיים בריטיים במרוקו במאה הי״ט, והן פנו בבקשה לקבל כסף, כפי שמתועד בארכיון משרד־החוץ הבריטי. האשה הראשונה ב־1885 והשנייה ב־1894.

התקופה שבה דנות התעודות היא ימי מלכותם של הסולטאנים חסן הראשון, שעלה על כיסאו ב־12 בספטמבר 1873 ושלט עד 9 ביוני 1894 ; ויורשו עבד אלעזיז הרביעי, ששלט מספטמבר 1894 עד 1908.

השגרירים והקונסולים של המדינות הזרות, ובהן בריטניה, העסיקו יהודים בתור תורגמנים, סוכנים קונסולריים וסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו. מהם שהיו סוחרים בעלי מעמד, ומהם שפעלו גם בתור ״סוחרי המלך״. לא כל הסולטאנים ראו בעין יפה שיהודים משרתים את הקורפוס הדיפלומטי.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן עבד ארחמאן השני ( שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט  1859) הוראה האוסרת העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון (1784-1865 Paimerston) , שר־החוץ הבריטי בשנים 1841-1830, הורה לשגריר בריטניה במרוקו למחות נגד פקודה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה.

 בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על־ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. כוונתו הייתה, שבעקבות מעמדם זכו יהודים אלה להגנת הקונסולים, היו פטורים מתשלום מסים ולא חלו עליהם ההגבלות הנובעות מ״תנאי עומר״.

טענה זו בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה, הושמעה גם בדורות הבאים. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־.1855 למרות זאת המשיכו הקונסולים הזרים להעסיק יהודים בתפקידים אלה גם באותן השנים באשר הם היו חיוניים לפעילות המסחרית והדיפלומטיה

מכתביהן של אלמנות יהודים שהועסקו בשירות הדיפלומטי-אליעזר בשן

אלמנת יהודי ששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט דורשת לקבל כספים שחייבים לבעלה (1885)

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בארכיון משרד־החוץ של בריטניה מצויה תכתובת בקשר לתביעותיה של אלמנה יהודייה שבעלה, סאנג׳רו שמו, שירת את סגן־הקונסול הבריטי בעיר רבאט. מצאנו שלושה מכתבים בנידון, שניתן ללמוד מהם משהו על הפרשה ועל יוזמתה של האשה.

לא ברור מה אופי השירות ששירת בעלה, ואין הוא נזכר במקורות אחרים. כבר מהעשור השני של המאה הי״ט ואילך היו יהודים מעורבים במערכת הקונסוליה הבריטית ברבאט. סגן הקונסול בשירותה של בריטניה בשנים אלה בעיר זו היה יהודי, אבודרהם שמו.

רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע לשם מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי הבריטי ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נזכר יצחק דרמון בתור תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר זו.

משנות העשרים עד סוף המאה הי״ט פעלו יהודים גם בנציגויות של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה ברבאט.

המידע הראשון על האלמנה הוא מ־9 בנובמבר 1885, וממנו מתברר שהיא פנתה למשרד־החוץ הבריטי בתביעה כספית. מכתב זה לא נמצא. שר־החוץ הבריטי הרוזן מסלסבורי כותב בטיוטה לג׳והן דרומונד האי (John Drummond Hay), קונסול בריטניה במרוקו בשנים 1860-1845 ושגריר בשנים 1886-1860, שהוא מעביר אליו את המכתב שקיבל מאלמנתו של משרת־לשעבר של סגן־הקונסול הבריטי ברבאט בקשר ליישוב תביעות של בעלה, ועליו לדווח לשר־החוץ על העניין.

 שמו של סגן־הקונסול ברבאט, כפי שמתברר מהמכתב הבא, היה ג׳והן פרוסט (Frost). הוא כיהן בתפקיד זה עד פברואר 1898 (ראה תעודה מס׳ 1).

ג׳והן פרוסט ענה לג׳והן דרומונד האי ב־13 בדצמבר 1885. לדבריו, חיפש בארכיון של סגנות הקונסוליה ומצא 16 מסמכים הנוגעים לחובות שחייבים לסאנג׳רו. הוא משער שהחייבים נפטרו זה מכבר ושאין סיכוי להחזרת החובות. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, הוא אחד החייבים, ונמצא עתה במצרים (ראה תעודה מם׳ 2).

המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא מ־21 בדצמבר 1885, ונכתב על־ידי ג׳והן דרומונד האי לשר־החוץ הבריטי. הוא מאשר את קבלת מכתבו מ־9 בחודש בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שפעל בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח.

לדבריו, בארכיונים שבשגרירות לא מצא כל פרטים או מכתב שהופנה בנידון לממשלה. אבל הוא זוכר שבעת ביקור אצל הסולטאן ( מוחמד הרביעי אבן עבד ארחמאן 1873-1859 ) ב־1861, הביא את תביעתו של סאנג׳רו ממולאי חמאד, אחיו של הסולטאן המנוח.

הסולטאן ענה שהואיל וניתנו אזהרות חוזרות שהסולטאן אינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חמאד, אין להתחשב בתביעה. הנושא ירד מהפרק, והוא אינו זוכר כל צעד שנעשה מאז בקשר לתביעתו של סאנג׳רו. ג׳והן דרומונד האי ממשיך ומדווח כי בהמשך להוראות שנתן לסגן־ הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר בדרכו לרבאט, הוא העביר אליו חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בקשר לכספים המגיעים לסאנג׳רו.

החוב הוא 128 ליש״ט ועשרה שילינג. המסמכים הופקדו בסגנות הקונסוליה ב־1866. פרוסט מעיר במכתב — שאת תמציתו הוא שולח — שהחייבים נפטרו זה מכבר לפי השערתו, וכי הוא חושב שאין תקווה להחזרת חלק מהחוב.

מולאי חאמד גר עתה במצרים. הכותב אינו זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לתביעה כלפי אח הסולטאן שהובאה לידיעת הכותב באמצעות הממשלה הנוכחית, והוא מסכים עם פרוסט בהנחתו שאין סיכוי להחזרת החובות, ושלא תצמח תועלת אם ייזום שוב משהו בנידון.

לדברי הכותב, תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות ולהתכתבויות אין־ סופיות, ולפי הניסיון קשה ליישבן. אם יובאו בפני השלטונות גם תביעות של אלמנות ושל משפחות משרתי הפקידים הקונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה.

באשר למשפט בבקשתה של הגב׳ סאנג׳רו, שבו היא כותבת שגורשה מדלת השגרירות על־ידי חיילים ותורגמן, הכותב שאל אנשים אלה האם נכון הדבר, והם ענו בביטחון שאין הדבר נכון. אחד התורגמנים מסר לו שלפני חודשים מספר אמר לו הכותב לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערו לא ניתן לעשות למענה דבר.

הכותב אינו זוכר שהיא פנתה אליו להחזרת ניירותיה, ואלה לא הופקדו בסגנות הקונסוליה ברבאט עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לכותב, שהואיל ומר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, והוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות.

 (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאניטרי שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצויים. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות מצד אותן הממשלות ונציגים זרים.)

הכותב ביקש לשלוח לגב׳ סאנג׳רו את 17 המסמכים וביקש את אישורה על קבלתם. הוא הוסיף שללא הוראות מממשלת הוד־מלכותה אינו מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו היה נוהג כך, ברור שהדבר לא היה מוביל לתוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת הוד־ מלכותה, אלא רק משרתו של סגן־הקונסול (ראה תעודה מם׳ 3).

לסיכום, מדובר ביהודי אמיד ברבאט שעסק במסחר בשנות החמישים של המאה הי״ט, גם עם בן משפחת הסולטאן מוחמד הרביעי, וששירת את סגן־הקונסול הבריטי ברבאט. מכיוון שנשאר חוב שלא נפרע ובינתיים נפטר אותו היהודי, נקטה אשתו צעדים לקבלת הכספים באמצעות הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה.

 לפי ההערה בסוף המכתב האחרון הוא אינו בעל מעמד דיפלומטי, אלא רק משרתו של סגן־ הקונסול, ולא ברוד באיזה תחום שירת אותו. היו סוחרים יהודים שפעלו גם בתור תורגמנים אף־על־פי שלא ידעו שפות אירופיות. תפקידם היה תיווך או ייעוץ לנציג הדיפלומטי הזר, אשר היה זקוק לאדם המכיר את כללי השוק, את מנהגי המקום וכיוצא בזה.

 בהתכתבות היו מעורבים שר־החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו, ונמסר בה על מכתבים ששלחה האלמנה, והם מתייחסים לבקשותיה. ג׳והן דרומונד האי נזכר שעשרים וארבע שנים קודם לכן (ב־1861) הביא בפני הסולטאן את תביעתו של היהודי מאחיו של הסולטאן.

האלמנה הייתה בעלת יוזמה, לא ויתרה ועמדה על זכותה לקבל את כספי החוב למרות הסיכויים הקלושים. היא התלוננה שבניסיונה לפנות לשגריר הבריטי בטנג׳יר, גירשוה שומרי הסף, אך אלה הכחישו את האשמתה. במאמציה להשיג את כספי החוב פנתה לקפטן מסוים אשר היה מתווך בין נתינים מאורים לשגרירויות ולקונסוליות לשם קבלת פיצויים. למרות השנים שעברו היתה נכונות לחפש בארכיונים כדי לאשר את תביעותיה.

 לא ידוע מה עלה בגורל התביעות ואם הפעילה גורמים בנוסף על מי שנזכרים בתעודות. מכל מקום, האלמנה מתגלה כבעלת יוזמה, הפונה במכתבים לדיפלומטים ואינה מוותרת על המגיע לה.

מכתביהן של אלמנות יהודיים שהועסקו בשירות הדיפלומטי-אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

תעודה מס׳ 1

Nov[ember] 9, 1885

Draft

Sir J. D. Hay Tangier

I transmit to you herewith a letter and its inc[losures] which have been rec[eived] from Mr Sangero, widow of a late servant of the British V[ice] Consul at Rabat with regard to the settlement of certain claims of her late husband, and I have to request that you will furnish a report on the matter.

[FO 99/223]

תעודה מס׳ 2

Extract of a letter from British Vice Consul at Rabat to Sir John Drummond Hay, dated December 13,1885

I have received your letter of the 23d ultimo, relative to the petition which has been forewarded to the Foreign Office by the widow of the late Samuel Sangero, who was formerly employed in this Vice Consulate.

On searching the archives of this Vice Consulate, I have found the enclosed   16 documents which appear to relate to debts owing to Sanjero. The debtors I believe are long since dead and I should think the recovery of my part of these debts hopeless. Mulay Hamed, the Sultans uncle, for whose alleged debt I can find only the enclosed memorandum, is I hear now in Egypt.

I am

(signed) John Frost

עודה מס׳ 3

Tangier December] 21 1885

His Majesty's Secretary of State for Foreign Affairs My Lord,

I have the honor to acknowledge the receipt of Your Lordship's despatch N° 11 Consular of 9th ultimo, transmitting a letter and its enclosures which have been addressed to Your Lordship by the widow of a Moorish Jew. who had been in the service of several British Vice Consuls at Rabat, with regard to the claims of her late husband and directing me to furnish a report on this matter. On a reference to the Archives in this legation I have not been able to find on record any note, or other communication, addressed to this Government regarding Sanjero's claims, but I have some recollections that during a visit to the Moorish Court in 1861, I had brought forward Sanjero's claim against a brother of the late Sultan. Mulay Hamed, who was half witted, and that the Sultan had replied that, as repeated warnings had been given that His Shereefian Majesty would not be responsible for debts incurred by Mulay Hamed, the claim could not be entertained. The matter was then stopped, and I have no recollection of my further step having since been taken regarding the late Sanjero's claims.

In pursuance of instructions I had given to Vice Consul Frost, when he touched at Tangier this month on his return to Rabat, he has transmitted a bundle containing 17 Arabic Documents regarding moneys owen to Sanjero… These papers appear to have been deposited at the Vice Consulate in 1866.

Mr Frost observes in letter of which I enclosure an extract, that the debtors "he believes are long since dead" and that he thinks "the recovery of any part of the debts hopeless". Mulay Hamed, he has heard, is now residing in Egypt.

I have no recollection of these claims except that against the brother of the late Sultan, having been brought by me under the notice of this Government. I concur with Mr Frost in thinking, that it is hopeless to expect that these old debts can be recovered, and I consider that no beneficial insult would ensue if I was to move again in this matter.

Claims of the British Subjects are the source of endless trouble and correspondence, and the greatest difficulty is experienced in obtaining settlement. If the claims of widows and families of the defunct servants of consular officers are also to be pressed on the notice of this government, it would give rise to vexations, questions and much embarassment.)

With reference to that passage in Mrs Sanjero's petition, where she states that she was driven from the door of this Legation, by the soldiers and Interpreter, I have enquired of these persons whether they had done so. They assured me they had not, but one of the Interpreters informs me that some months ago I had told him to say to Mrs Sanjero it was to be regretted that nothing could be done for her. I have no recollection of her ever having applied to me for the restitution of her papers, nor was I aware of their having been deposited at the Vice Consulate at Rabat, until a few months since, when Captain Rolleston spoke to Her Majesty's Consul on the subject, and I was informed that as Mr Frost was absent on leave, it was necessary to wait until his return, when he would be directed to search the Archives for the missing documents.

(Captain Rolleston, to whom it would appear she had appealed for support, is a humanitarian who occupies himself in taking up the cases of Moorish Subjects who apply to him to intervene in their behalf at Foreign Legation or consulates to obtain redress. His motives are praiseworthy, but his intervention in cases of litigation at Foreign Legations has given rise to complaints both on the part of this Government and of Foreign representatives.)

I have caused to be delivered to Mr Sanjero the 17 Documents, for which a receipt will be taken, and she has been informed that without directions from Her Majesty's Government, I do not feel authorized to take any step regarding these claims, and that even if I did so I felt pursuaded it would lead to no beneficial result.

I have the honor to be with the highest respect My Lord

your Lordship's most obedient very humble servant J. D. Drummond Hay Her husband was not in the service of H. M.s Go[vernment] but only the

v[ice] Consul's Servant

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948)- ישי ארנון

פיזור בצל עימות

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

ממזר וממערב - כרך ז

ישי ארנון

מבוא

בשנות העלייה הגדולה (1956-1948) עלו ארצה למעלה מ־800,000 עולים, בתוכם כ־176,000 מהארצות מרוקו, תוניסיה, לוב ואלג׳יריה. רוב העולים מצפון אפריקה עלו בעלייה הכללית, ואחרים עלו במסגרות שכוונו להתיישבות המושבית והקיבוצית. חלק מהנוער, גילאי 15-12, הועלה במסגרת המחלקה לעליית ילדים ונוער של הסוכנות היהודית [להלן: עליית־הנוער].

עליית־הנוער נוסדה בשנת 1934. מאז ועד לשנת 1949 היא העלתה נוער בעיקר מאירופה. בשנת 1949 — לאחר הידלדלות המאגר של עולים־בכוח מקרב הנוער היהודי באירופה, מחד גיסא, וראשית העלייה ההמונית מארצות ערב, מאידך גיסא — החלה עליית־הנוער בהעלאתו של הנוער מארצות ערב, ובכללן מארצות צפון־אפריקה. לדידה, היתה זו פעילות של הצלה, ובעיקר פעילות הבאה להגשים את יעדה המרכזי: להכשיר עתודה של חלוצים להתיישבות החקלאית בארץ־ישראל.

הורים בצפון־אפריקה היו מעוניינים בעליית ילדיהם באמצעות עליית־הנוער מסיבות שונות. ראשית, הם קיוו כי באמצעותה יזכו ילדיהם לעתיד טוב יותר בארץ. שנית, על רקע הגבלת העלייה קיוו ההורים כי בעקבות עליית ילדיהם יקדימו מוסדות העלייה את עלייתם הם. שלישית, ״תקנות הסלקציה״ התירו את עלייתן של משפחות שיש להן מפרנס, ושתלויות בו עד חמש נפשות בלבד. מסירת ילדים לעליית־הנוער צמצמה את מספר הנפשות במשפחה והקלה עליה לעבור את הסלקציה. התוצאה היתה שבשנות העלייה הגדולה עלו בעליית־הנוער מארצות צפון אפריקה כ־8,000 צעירים לעומת 113 בלבד בשנים.1948-1934

נוער זה נקלט בארץ במסגרות חינוך והתיישבות של עליית־הנוער או בחסותה, שרובן השתייכו לתנועות ולזרמים חינוכיים שונים. במהלך קליטתו התפתחה תופעה של קליטת נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. תופעה זו והשמועות שנפוצו בעקבותיה בארץ ובחו״ל גרמו תסיסה בחוגים דתיים שונים, והם נאבקו לחיסולה ולהבטחת קליטה דתית לנוער הדתי והמסורתי.

אף שפרשה זו הסעירה את החברה הישראלית בשנות החמישים ואחריהן והיתה מדי פעם בפעם מקור לוויכוחים ציבוריים חריפים, היא טרם זכתה להארה נאותה במחקר ההיסטורי. מתוך הנושא הכללי של קליטת הנוער מארצות ערב ידון מאמר זה בהיבט של קליטת הנוער מצפון־אפריקה. במהלך הדיון עולות השאלות: מה היו ממדי התופעה? האם נכון טענו חוגים דתיים מסוימים, שהיא הקיפה את רוב הנוער העולה? מה היו גורמיה? האם היא נבעה מכורח המציאות בקליטה ומטעויות בהכוונת הנוער, או שמא היתה זו מדיניות עקרונית ומתוכננת? באיזו מידה השיגו החוגים הדתיים את יעדיהם, והאם הם הצליחו לשרש את התופעה הנדונה? בשאלות אלה ואחרות נדון במאמר זה.

א. קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל

שורשי התופעה הנדונה מצויים בארצות המוצא של העולים. היא התפתחה בבתי עליית־הנוער בדרום־צרפת, והגיעה למיצויה המלא בארץ. כרקע להבנתה ראוי לברר תחילה את דרכי גיוס הנוער והעלאתו, ובעיקר את שיטת מיונו ואת הגדרת שיוכו לתנועות ולזרמים החינוכיים השונים.

עליית־הנוער מלוב החלה בסוף שנת 1948 ונמשכה עד לראשית שנת 1951. בתקופה זו עלו כ־570 נערים ונערות בני 15-12 ונקלטו במגזרי עליית־הנוער בארץ. הנהלת עליית־הנוער הגדירה אותם באופן כוללני כ״דתיים״, וכך הם עלו ישירות למחנות המעבר של עליית־הנוער בארץ. עליית־הנוער ממרוקו, מתוניסיה ומאלג׳יריה החלה בשנת 1948, ועד לשנת 1956 עלו למגזרי עליית־הנוער בארץ כ־7,500 נערים ונערות. רובם עלו ממרוקו, חלקם מתוניסיה, ומיעוטם מאלג׳יריה. שלא כעולים מלוב, לא הוגדרו העולים הללו הגדרה כוללנית, אלא מוינו והוגדרו על־ידי אנשי עליית־הנוער במקומות השונים. חלק מהנוער בארצות מרוקו ותוניסיה גויס על־ידי תנועות־הנוער החלוציות — ״דרור״, ״השומר הצעיר״, ״הבונים״, ״הנוער הציוני״ ו״בני עקיבא״ — שפעלו באותן הארצות, והוא הועלה ארצה בקבוצות השייכות לתנועות שגייסוהו.

רוב הנוער גויס באותן הארצות על־ידי נציגי עליית־הנוער. לנוער זה לא הוגדרה זיקה לתנועה כלשהי. לעומת זאת, התקיים לעתים קרובות בירור באשר לנטייתם הרוחנית של הנערים. נציג עליית־הנוער נפגש עם בני הנוער ועם הוריהם. הם נשאלו על אורח חייהם, אך בדרך־כלל לא נשאלו אם דתיים הם או באיזה זרם חינוכי יחפצו להיקלט בארץ, וגם לא ניתנה להם התחייבות לקליטה במקום דתי. ההורים, הם שנתבעו להתחייבות: הם התחייבו להפקיד את חינוך בנם בידי עליית־הנוער לתקופה של שנתיים לפחות. על־פי התרשמותו של הנציג הוא המליץ על הזרם החינוכי המתאים לנער בארץ המלצה זו צוינה ברשימות מידע על הנערים שנשלחו לבתי־הילדים בצרפת ולארץ ישראל.

פיזור בצל עימות הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון

עליית יהודי מרוקו 001

מאמצע שנת 1953 חלו שינויים בהגדרת הנוער בארצות המוצא. ראשית, מעורבותן של תנועות־הנוער בעליית־הנוער הצטמצמה מאוד, ורק מעט מן הנוער עלה מתוך שיוך לתנועת־נוער. שנית, נציגי עליית־הנוער נתבקשו להגדיר בבירור את הזיקה של כל נער ונערה לאחד מהזרמים החינוכיים בארץ. שלישית, לצד הגדרת השיוך לזרם הדתי או לזרם הכללי נוספה עתה, רשמית, ההגדרה: ״זרם מסורתי״. ישראל מרגלית, נציג עליית־הנוער במרוקו, הסביר כי לזרם ה״מסורתי״ שויכו נערים ״על הגבול של דתיות מרוקאית, והוריהם יראו בעין יפה את ילדיהם גם במסגרת דתית, אבל לא יתנגדו גם שיימצאו במוסדות מסורתיים״. הנערים הללו יועדו לקליטה במוסדות ה״מסורתיים״ של עליית־הנוער בארץ. שלושת הזרמים הללו הוצגו בפני ההורים, ומעורבותם בבחירת הזרם הרצוי להם גברה בשנים שלאחר־מכן.

מארצות המוצא נסעו הנערים לבתי־הילדים, שנמצאו בדרום־צרפת באזור מרסי. בהתחלה היו שם כשלושה־עשר בתים. רובם השתייכו לתנועות השונות, ויתרם היו כלליים. בזה אחר זה נסגרו בתים. משנת 1953 נותר בית אחד בקמבוס (CAMBOUS), ובו היו שלוש מסגרות קליטה: דתית, ״מסורתית״ וחילונית. פיזור הנוער בבתים אמור היה להתקיים על־פי השיוך לתנועה או לזרם הנזכרים לעיל. הנערים שהו בבתי הילדים חודשים אחדים לשם טיפול רפואי והכשרה רוחנית ופיזית. משם הם הועלו ארצה היישר למחנות המעבר של עליית־הנוער.

הנערים שהגיעו ארצה מוגדרים ושנמצאו להם מקומות פנויים במגזר שהוגדרו שייכים אליו, נשלחו מיד לאותם המקומות! מי שלא נמצאו להם מקומות קליטה, נאלצו להמתין במחנות המעבר. על הנערים שהגיעו ארצה לא־מוגדרים חלו כללי המיון שנקבעו בפרשת ״ילדי טהרן״, ועיקריהם: (א) נערים מגיל ארבע־עשרה ומעלה רשאים להגדיר את עצמם כרצונם; (ב) ילדים עד גיל ארבע־עשרה יוגדרו על־ידי הוריהם או בני משפחתם. אם אלה אינם בארץ יוגדרו הילדים על־ידי ועדת מיון, ובה חברים דתיים ולא־דתיים. הנוער העולה נקלט בקיבוצים, במושבים ובמוסדות חינוך פנימייתיים. חלק מהמוסדות היו של עליית־הנוער, וחלקם — של התנועות השונות ובחסות עליית־הנוער. מסגרות הקליטה הללו כללו מסגרות דתיות, מסגרות חילוניות ומסגרות ״מסורתיות״. לפי דברי משה קול, ראש עליית־הנוער, במסגרות ה״מסורתיות״ מכבדים את המסורת, ״שומרים על כשרות ושומרים על שבת וחג, אבל אין הם נחשבים כמוסדות דתיים״.

ממדי התופעה וגורמיה

גורמים דתיים קיצוניים טענו כי חלק מהנוער העולה מצפון־אפריקה התנצר, רוב הנותרים נקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ומעטים בלבד נקלטו במגזר הדתי. לטענה זו אין אחיזה במקורות. בהיעדר נתונים מספריים מדויקים על קליטתו של הנוער העולה מצפון-אפריקה, במגזרים השונים, ניתן להגיע להערכה כללית בלבד על ממדי התופעה.

כ־8,000 בני נוער עלו מצפון אפריקה למגזרי עליית־הנוער בתקופת העלייה הגדולה. הם באו מחברה שרובה היתה דתית ומסורתית. למעלה משני שלישים מהם היו דתיים ומסורתיים. רק כשליש מכלל הנוער שעלה מצפון־אפריקה נקלט במגזר הדתי ו״המסורתי״ (כ־30% — במגזר הדתי, ופחות מ־3% — במגזר ה״מסורתי״); ויתרם נקלטו במגזר הלא־דתי. להערכתנו, מדובר בתופעה של כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות.

הגורם הראשון בחשיבותו לתופעה הנדונה היה מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. כבר בראשית העלייה ההמונית אוכלס מגזר זה עד אפס מקום. ילדים, ובעיקר נערים דתיים, נאלצו להמתין במחנות המעבר זמן רב עד להתפנותם של מקומות קליטה במגזר הדתי. בראשית שנת 1950 , לדוגמה, המתינו 1,350 נערים דתיים לקליטה במגזר הזה. הרחבת פוטנציאל הקליטה בו היתה כרוכה בקשיים. סיועה של הנהלת עליית הנוער בעניין זה היה נדיב, בדומה לסיועה לתנועות אחרות, אך בכל זאת מוגבל. זאת ועוד, הרחבת המגזר הדתי של עליית הנוער לא עלתה בקנה אחד עם מדיניותה העקרונית של עליית הנוער, שלפיה עליית הנוער היא תנועה חינוכית התיישבותית חקלאית, ולכן צריך לקלוט את הנוער בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בקיבוצים, ולצמצם את הקליטה במוסדות החינוך. זו היתה גם הסיבה למגמת עליית־ הנוער להרחיב את היקף עליית הנערים — שכן אלו נקלטו בדרך־כלל בהתיישבות — ולצמצם מאוד את עליית הילדים, שכן אלו נקלטו בדרך־כלל במוסדות החינוך.

מדיניות זו לא הטיבה עם המגזר הדתי של עליית הנוער. מגזר זה הורכב בעיקר ממוסדות חינוך, שכאמור קלטו ילדים. חלקה של ההתיישבות הדתית בקליטת הנוער העולה היה מצומצם מאוד. המושבים הדתיים כמעט שלא קלטו נוער עולה, ואילו הקיבוצים הדתיים מספרם היה קטן ביותר. סיכויי הרחבת הקליטה בהתיישבות הדתית היו קלושים. לפיכך היה אפשר להרחיב את הקליטה במגזר הדתי בעיקר על ידי בניית מוסדות חינוך, שלא כמדיניות עליית הנוער.  היה גם קושי נוסף. מוסדות החינוך של המגזר החרדי קלטו מעט מאוד נוער עולה. עיקר נטל הקליטה במגזר הדתי נפל על כתפי התנועה הציונית־הדתית, וזו לא השכילה להתמודד עם האתגר של קליטת המוני הנוער הדתי בעלייה הגדולה.

מצוקה זו השפיעה על פנייתו או על הפנייתו של נוער דתי למסגרות הקליטה בארץ. המתנתו של נוער דתי במחנות המעבר עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מבתי הילדים במרסי, וזו עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מארצות המוצא למרסי. וכך עלייתו של נוער דתי בקבוצות המוגדרות כ״דתיות״ היתה לעתים בלתי־ אפשרית. התופעה בלטה בשנות העלייה ההמונית ונמשכה אחריה לסירוגין.

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון

%d7%9e%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97-%d7%95%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%96

הנוער הדתי חיפש אפוא וגם מצא אפיקי עלייה אחרים. הוא הצטרף לקבוצות נוער של תנועות חלוציות לא דתיות, או עלה עם הקבוצות הלא מוגדרות מתוך נכונות להיקלט גם במוסדות ״מסורתיים״ או במשקים לא דתיים, שיכבדו את אורח חייו המסורתי, כפי שהבטיחו לו נציגי עליית־הנוער.

מחסור במקומות קליטה בבתי הילדים במרסי גרם לעתים להפנייתם של נערים דתיים ומסורתיים, בעיקר מהקבוצות שהגיעו לא מוגדרות, לבתים כלליים של עליית הנוער או לבתי תנועות לא דתיות, הכול בהתאם לזמינותם של מקומות הקליטה. על אחד המקרים העיד ישראל פרל, שליח בבתי הילדים. לדבריו, רק שליש מהילדים הופנו לבית הדתי ״בו בזמן שהרוב המכריע [ההדגשה במקור] היו דתיים. לא חסרו סצינות על רקע זה. ילדים בכו יומם ולילה, ולא אכלו מאומה היות ו״רוצים להיות במזרחי״ […] הילדים אמרו לי שכל חבריהם […] הם דתיים וכי ההורים הזהירו אותם לפני צאתם, שעליהם ללכת ל׳מזרחי׳״. מבתי הילדים עלו הנערים הללו ונקלטו במסגרות ״מסורתיות״ או לא דתיות.

במחנות המעבר בארץ המתינו נערים דתיים לקליטה במגזר הדתי. רבים מהם העדיפו קליטה מהירה במסגרות לא דתיות על־פני המתנה ממושכת במחנות, כדברי איש מדור הקליטה של עליית הנוער: ״הוא מוכן ללכת לכל מי שיתן לו הראשון נעליים חדשות״.

הגורם השני לקליטת נוער זה במגזר החילוני וה״מסורתי״ היה שינויי הגדרה וטעויות שעשו הנערים או הוריהם. נערים בבתי הילדים במרסי ובמחנות המעבר בארץ ניצלו את זכותם להגדרה עצמית או לשינוי הגדרתם שנעשתה בארץ המוצא. הגדרתם של ילדים דתיים שונתה לעתים על־ידי אחים מבוגרים שכבר נקלטו בקיבוצים ורצו בהצטרפות אחיהם אליהם. הסיבות לשינויי ההגדרה היו שונות: השפעת חברים או מכרים, רצון להיקלט במסגרת שנראתה להם עדיפה, ולעתים — רצון להשתחרר מאורח החיים המסורתי.

מחסור במידע או מידע לקוי ואף מוטעה גרם לבחירה מוטעית. נוער דתי בחר להצטרף לקבוצות עלייה של תנועות לא דתיות משום שלא הבחין בחילוניותן. הורים דתיים בחרו בזרם ה״מסורתי״ לבניהם משום שסברו שהוא זרם דתי מתון. זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות שביקר במרוקו, סיפר על טעות כזו. לדבריו:

וכשהתחילו לשאול את ההורים: מה אתה רוצה, חנוך אורטודוקסי [אורתודוקסי] או דתי, או אנטי דתי, או טרדיציונל — הוא יודע מעט צרפתית ובשבילו המילה הזאת מצלצלת יפה מאד. הוא אמר ״טרדיציונל״ ונגמר העסק. המושגים של היהודים הללו מה זה ״טרדיציו״ הם כמובן שמירת התורה."

הגורם השלישי לתופעה הנדונה היה משגים שעשו אנשי עליית הנוער. המיון וההגדרה בארצות המוצא נעשו לעתים אינטואיטיבית וללא כלים מקצועיים ואובייקטיביים. בלט חסרונה של שיטה קבועה ועקבית במיון. שליחים לא הטיבו לעמוד על המנטליות הדתית המקומית והתקשו בהגדרת זהותו של המועמד. וכך כתב אחד מהם:

במרוקו חסרים כמה תנאים יסודיים למיון ילדים קפדני והם: א) חוסר ידיעות ברורות על מפעל עליית הנוער […] ב) הבנה מדויקת של דתיותם של יהודי מרוקו ואפשרות של הכמה לפי זה […] שאין לי קנה מדה לדתיותם של יהודי וילדי מרוקו […] אנו נתקלים בתופעות שנראות בעיננו כמשונות […] כי לא תמיד אפשר לחדור למנטליותם של היהודים המקומיים, ולכן קורים מקרים שבתנאים אחרים לא היה להם מקום.

התוצאה היתה טעויות בהגדרת מועמדי העלייה.

קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל-ישי ארנון

ממזרח וממערב כרך ז

ועדות מיון והגדרה לא פעלו כלל בארצות המוצא עד שנת 1955. זאת ועוד, שליחי עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה היו יוצאי מפא״י, ובעיקר יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית. התוצאה היתה שתהליכי המיון וההגדרה, שהתבצעו ללא גורמי בקרה ואיזון, הושפעו לעתים משיקולים זרים של השליחים. לדוגמה, שליחי עליית־ הנוער חברי המפלגה הפרוגרסיבית דאגו להבטחת מכסת נוער למוסדות תנועתם, שחלקם היו ״מסורתיים״.

  • הערת המחבר : על שיקולים זרים, ראה: ״מה שנוגע לשמירה על חלקנו במיץ, שעלי לעשותו במרוקו, אני מניח שתסמוך עלי בנקודה זו״, מרגלית לגולן, 6.6.1953, א״מ, מ/13/16, ראה שם גם תכתובת ביניהם בחודשים מאי-יוני 1953, וכן מכתב משה [שדמי] למזכירות העליונה של ״הנוער הציוני״, 24.3.1953, א״מ, נ״צ/37/6: בלומנפלד לאומנסקי(לעיל הערה 5): הנ״ל לקול (לעיל הערה 17).

 

פיזור הנוער במרסי ובארץ הסתבך לעתים בגלל תקלות תקשורת. לדוגמה, רשימות העולים ובהן פרטים הנוגעים להגדרתם ולהכוונתם בארץ הגיעו באיחור, ולפעמים לאחר פיזור הנוער. היו מקרים של חוסר התאמה בין המידע שהגיע ארצה מארצות המוצא, לבין זה שהגיע ממרסי לגבי אותם עולים, והדבר גרם לשיבושים בהכוונתם למסגרות קליטה מתאימות להם.

בגלל היעדר מידע מתאים נהגו במרסי לכוון נערים שהוגדרו כ״מסורתיים״, למסגרת חילונית, וכך ציין מרגלית: ״עד עכשיו התחנכו בקמבוס המסורתיים והחופשיים ביחד ונשלחו בקבוצות אחידות, היות והגדרה כזו, לפי ההחלטה של המחלקה לא הובאה לידיעת אנשי קמבוס״.

ועדות המיון פעלו במחנות המעבר בארץ, אך לא ברציפות, וחסרונן הורגש בעיקר בתקופת העלייה ההמונית. נראה כי גם לאנשי עליית־הנוער בארץ לא היו ברורים הקריטריונים והדרכים המתאימים למיון ולהגדרה של הילדים והנערים שעלו מארצות המזרח, ובכללם מארצות צפון אפריקה. כך עולה מהדיונים הרבים שיוחדו לעניין זה במסגרות עליית־הנוער והסוכנות. התוצאה היתה, שנערים דתיים ומסורתיים נשלחו ללא הגדרה או עם הגדרה מוטעית למסגרות שלא התאימו להם.

מדיניות עליית־הנוער לגבי הכוונת הנוער העולה עודדה את התפתחות התופעה הנדונה. מדיניות זו כללה שלושה עקרונות: (א) בפיזור הנוער העולה צריך להתחשב באפשרויות הקליטה, כלומר במקומות הזמינים לקליטה; (ב) חובה לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה; (ג) חלק ניכר מהנוער העולה מצפון־אפריקה אינו דתי, אלא ״מסורתי״. עקרונות אלה יבוארו בהמשך.

הנוער העולה במסגרות לא־דתיות — תגובות ושמועות

הנהלת עליית־הנוער דרשה מכל המשקים והמוסדות הלא־דתיים הקולטים נוער עולה, לכבד את המסורת ולאפשר לנוער לשמור על אורח חייו המסורתי. הקיבוצים נדרשו לא לגדל חזירים ולא להעלות לחם על שולחן פסח! אבל נראה שההיענות לדרישותיה היתה מעטה. משה קול, ראש עליית־הנוער, התלונן: ״אני בכל פעם פונה למשקים שינהגו בזהירות ולא מקשיבים לי […] אחרי כל פסח יש לי סקנדלים […] כל פעם אני נתקל בדברים מזעזעים כאלה […] אינני מוצא אוזן קשבת״.

במוסדות ה״מסורתיים״ לא נשמרו עיקרי המסורת. יצחק גולן הכיר אותם מקרוב, וכך כתב: ״כל עין פקוחה יותר תראה שהמוסדות שלנו, אם כי הם יפים רחוקים לספק את הרגש הדתי מסורותי של מרוקאי. יותר מזה המטבחים שהם לכאורה כשרים למעשה אינם כאלה […] את האוירה המסורתית במוסד חינוכי יכולים להשליט אנשים אשר בעצמם הם מסורתיים״. הנוער הדתי או המסורתי שהגיע לקיבוצים לא־דתיים נחשף לעולם חילוני מנוגד לעולמו הקודם. במידה מסוימת הדברים נכונים גם באשר לנערים דתיים שנקלטו במוסדות ה״מסורתיים״. תגובותיהם היו מאי־נחת ועד זעזוע נפשי. מהם שהסתגלו לסביבתם במוקדם או במאוחר, מהם שעמדו על טעותם וטענו שרימו אותם, ודרשו לעבור למקום דתי או ״מסורתי״. היו גם תופעות הפוכות, כלומר נערים שהגיעו למסגרות דתיות, ודרשו לעבור למסגרות ״מסורתיות״ או חילוניות.

ילדים ונערים במרסי ובארץ שלחו מכתבים למשפחותיהם שבארצות המוצא. הם סיפרו על חייהם ועל סביבתם החילונית ותיארו חוויות ומצוקות. תגובות ההורים היו נזעמות: ״אדם אחד קרע קריעה על שבנו עלה בקבוצה בת 20 איש לקיבוץ מפ״ם״. רבים הגיבו כאילו חרב עליהם עולמם, ובפרט כשהבחינו שבנם הושפע מאוד מסביבתו החילונית.31 דוגמה לכך היה הנער שמעון, בן למשפחה דתית ממרוקו, שנקלט בקיבוץ גשר. במכתב לאחיו שבצרפת הוא כתב:

חשבתי בהתחלה להמשיך בחינוך הורי אבל לא יכולתי. זה כאילו טבעי מאד לבוא ישר ולהיות בקיבוץ שם התנאים טובים יותר. החיים ערים, הכל מתקבל על הדעת […] האדם נולד הוא […] נהפך כמו אותם האנשים הנמצאים במחיצתו, הוא לומד מהם. אילו הייתי עוד בצפרו או בצרפת אתך יחד אז בטח שהייתי באופן אינסטנקטיבי הופך לדתי כמו שהסביבה אומרת, אבל התנאים גרמו לי כך שאני נמצא בארץ־ישראל […] אני רואה כאן שרוב הגדולים והחכמים הם לא־דתיים ולכן למה להיות בין המיוחדים והיחידים שעוד שומרים על הדת, אדם דתי לא יכול להוכיח לי הרבה דברים בזמן שאדם בלתי דתי יוכיח לי הרבה מאד, למשל בחוץ לארץ ידעתי והאמנתי שה׳ הוא המביא את הגשם […] אבל כאן, כל ערב אתה יכול לשמוע ברדיו אם ירד גשם או לא, וזה תמיד נכון ושנית הצליחו אנשי מדע גדולים ליצור גשם מלאכותי […] ספרי התנ״ך המספרים פלאים […] כאן מסבירים לנו כל מעשה איך שהיה באמת ואיך שמתקבל על הדעת בלי שום קשר עם אלוקים.

הערות המחבר : ישיבת הנהלת הסוכנות, 28.9.1953, אצ״מ, 8100/90 (משם הציטוט)¡ ״אני ראיתי את המכתבים […] בשעה שקראתי את המכתב, נפל דמי בקרבי ראיתי את האיש יושב ובוכה: מה אתם עושים עם הילד שלי״, עדות גולד בישיבת הנהלת הסוכנות

[1]          מכתב שמעון מקיבוץ גשר, לאליהו, 18.4.1954, נספח למכתב חברי משרד עליית־הנוער הדתי בצפרו לקול [1954], גצ״ד, 15/1 תשי״ד.

מכתבי הילדים נמסרו לרבנים והופצו ברבים. הם הזינו שמועות שונות ברחבי צפון־ אפריקה: על נוער דתי, ובתוכו בני רבנים, שנקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ועל תופעות של זלזול במסורת הדתית, כגון זריקת תפילין, אי־קיום בר־מצווה לנערים, עבודה בשבת ובחג, אכילת טרפה ואכילת לחם בפסח. השמועות גברו בדרך־כלל לאחר יום כיפור וחג הפסח.

מפיצי השמועות היו יורדים מהארץ לצפוךאפריקה, מבקרים דתיים מצפון־ אפריקה שהגיעו לארץ ואף העיתונות הדתית בארץ. אליהם נוספו חוגים חרדים קיצוניים מהארץ ומחו״ל, ששלחו כרוזים ומכתבי פלסתר נגד עליית־הנוער. בעקבות התופעה הנדונה והשמועות הנ״ל נוצרה תסיסה חזקה בחוגים דתיים בארץ ובחו״ל, והם יצאו למאבק לחיסול התופעה.

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקה – ישי ארנון

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקהממזרח וממערב כרך ז

התנועה הציונית־ הדתית והנהלת עליית־הנוער — עמדות ועימותים

 משנת 1949 החלה הנהגת התנועה הציונית־הדתית ״המזרחי״ ו״הפועל המזרחי״ [להלן: התנועה] במאבק למניעת קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. מאבקה כוון בעיקר כלפי הנהלת עליית־הנוער, והוא נמשך בשנות העלייה הגדולה ואף אחריה. עמדות התנועה ודרישותיה היו כדלהלן:

א ) מיון הנוער והגדרתו ייעשו בארצות המוצא ובאחריותן של ועדות מיון והגדרה שתוקמנה שם. להורים יוסבר היטב על הזרמים בחינוך ועל מסגרות הקליטה של עליית־הנוער בארץ, ותינתן להם הזכות לבחור את הזרם החינוכי הרצוי לבנם. התנועה סברה, כי בארצות המוצא עדיין משוחררים ההורים מלחצי הקליטה בארץ ולכן בחירתם שם תשקף את אופיים ואת רצונם האמיתי. זאת ועוד, היא האמינה בכוח השפעתה על הציבור היהודי בצפון־אפריקה וסברה שרובו יבחר בהגדרה דתית.

היא גם דרשה שתוקמנה ועדות מיון במרסי ובארץ למיונם של מי שיגיעו לא־ מוגדרים.

ב) ההגדרה ״זרם מסורתי״ תבוטל. גם היהודים המכונים בפי נציגי עליית־הנוער ״מסורתיים״ הם דתיים. יהודים אלה רואים בעלייה לארץ־ישראל גם עלייה רוחנית־דתית, והם חפצים בחינוך דתי לילדיהם. לעומת זאת הכירה התנועה בקיומו של מיעוט לא־דתי בצפון אפריקה, ולכן היא תבעה להגדיר שני זרמים בלבד: דתי ולא־ דתי.

ג) בנציגויות עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה לא שירתו שליחים דתיים. התנועה דרשה למנות מועמדים משלה באותן נציגויות ובתפקידי ניהול. לדבריה, רוב יהודי צפון אפריקה הם דתיים, ולכן שליחים דתיים יתרמו להגברת אמון הציבור בעליית־ הנוער ולמיון והגדרה אובייקטיביים.

ד) נוער עולה מצפון אפריקה לא יישלח כלל למשקים אנטי־דתיים. אין להפנות נוער דתי וכן נוער שהוגדר ״מסורתי״ למוסדות ״מסורתיים״ ולמשקים שהבטיחו לכבד את המסורת. נוער זה צריך להיקלט במסגרות דתיות בלבד. התנועה דחתה את הצעת קול להקים מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם. לדבריה, מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער היא בעייתם של מוסדות הסוכנות והמדינה, ועליהם לפתרה.

התנועה העלתה שורה של טענות והאשמות כלפי הנהלת עליית־הנוער, כגון: פעילות המיון וההגדרה במקומות השונים לקויה מאוד, ונערים דתיים ומסורתיים רבים הופנו למסגרות לא־דתיות. לטענתה, מדיניות ההגדרה של עליית־הנוער נובעת מחששותיה שרוב הציבור בצפון אפריקה יבחר בהגדרה דתית, ופעולותיה מכוונות למנוע זאת. כלפי גורמים במדינה ובתנועה הציונית בכללה הועלתה האשמה, שהם מונעים במכוון את הרחבתם של ההתיישבות המושבית הדתית, של עליית הנוער הדתי ושל החינוך הדתי בארץ. מגזרים דתיים אלו היוו 30%-25% בלבד מכלל המגזרים המקבילים להם במדינה.

עמדות הנהלת עליית־הנוער היו ברובן שונות מעמדות התנועה והתבססו על שלושה עקרונות. הראשון שבהם היה התחשבות באפשרויות הקליטה. הנהלת עליית־הנוער סברה, שעליית־הנוער מצפוךאפריקה היא עליית־הצלה דחופה, ויש לקלטה בהתאם לתכתיבי מציאות הקליטה, ופחות לפי תכתיבי ההגדרה. הגדרת הנוער מצפון־אפריקה לא התאימה לעיקרון ראשון זה וגם לא לעיקרון השני של עליית הנוער, שלפיו יש לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון אפריקה, כמבואר בהמשך. מסיבה זו היא העדיפה לצמצמה, או לפחות — לא לקיימה בארצות המוצא, אלא בארץ. בכך יורחב מרחב התמרון שלה בפיזור הנוער בהתאם לעקרונותיה.

בשעת ״פיקוח נפש״ זו ועל רקע המחסור במקומות קליטה במגזר הדתי, מחד גיסא, וריבוים במגזר הלא־דתי, מאידך גיסא, דרשה הנהלת עליית־הנוער מן התנועה ומן המשקים להתפשר: הדתיים יסכימו שנוער מצפון־אפריקה ייקלט גם במשקים לא־דתיים וכן יסכימו להקמת מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם, ואילו המשקים הללו יסכימו לכבד את המסורת ולשמור על תנאים דתיים מסוימים לטובת הנוער העולה.

העיקרון השני של עליית הנוער היה חובת שיתופם של כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה. הזרמים הללו היו שותפים נאמנים לעליית־הנוער בתקופת היישוב, ולכן שמורה להם עתה הזכות המוסרית לקלוט נוער מצפון־אפריקה ולהכשירו כעתודה חלוצית למשקיהם. זו היתה גם מדיניות הנהלת הסוכנות היהודית. עיקרון זה אמנם לא הביא לידי חלוקת הנוער לפי ״מפתח אחוזים״,כפי שדרשו אחדים מנציגי הזרמים בהתיישבות, אולם הנהלת עליית־הנוער השתדלה שלא לקפח את הזרמים השונים בהכוונת הנוער העולה ליעדי הקליטה.

עליית־הנוער נזקקה לזרמי ההתיישבות לא פחות משהם נזקקו לה. לרוב, נמצאו מקומות הקליטה של עליית־הנוער בקיבוצים. מקומות אלה היו זולים יותר ממקומות הקליטה במוסדות החינוך, ובעיקר, בקיבוצים היא יכלה להגשים טוב יותר את שאיפתה המרכזית — להכשיר דור של חלוצים חקלאים שיהוו עתודה להתיישבות בארץ. זה היה גם יתרונם של זרמי ההתיישבות הלא־דתיים על המגזר הדתי של עליית־ הנוער, שבו, כאמור, רוב הקליטה היתה במוסדות חינוך, ורק מיעוטה בקיבוץ הדתי. העיקרון השלישי היה נעוץ בהערכת אופיו הרוחני של הנוער מצפון אפריקה. בהנהלת עליית־הנוער ובקרב נציגיה בתוניסיה ובמרוקו התגבשה תפיסה, ולפיה חלק גדול מיהודי צפון־אפריקה הם דתיים מתונים וחלק ניכר הם ״מסורתיים״, כלומר מקיימים מעט מצוות, דשים במצוות חשובות, הולכים בגילוי־ראש ופותחים את עסקיהם בשבת ודתיותם אינה נובעת מהכרה, אלא מכוח ההרגל והסביבה. מסקנתם היתה שאמנם רוב הנוער מצפון־אפריקה אינו מתאים לקליטה במסגרות חילוניות אנטי־דתיות, אך גם למסגרות הדתיות בארץ אינו מתאים. המסגרות ה״מסורתיות״ מתאימות לו ביותר, אך גם משקים לא־דתיים שיקפידו על תנאים דתיים מסוימים. קול סבר, שקליטה כזו גם תעלה בקנה אחד עם רצונם של הורים רבים. הוא התבסס על שיחותיו עם מנהיגי יהדות מרוקו בשנת 1949. להלן תמצית אחת מהן:

בשיחה היו נוכחים כל הגורמים הדתיים והלא־דתיים במרוקו. הגעתי אתם להסכם מבוסם על שני דברים: א. לא יהיה שאלון במרוקו שההורים יסמנו בו במיוחד באיזה חינוך רוצים הם לילדיהם. ב. הבטחתי שעלית הנוער תעשה מצדה מאמצים מכסימליים כדי להרבות במקומות קליטה דתיים ובקליטה דתית, אולם אין סיכוי שהנוער הבא ממרוקו יוכל להיקלט במקומות דתיים בלבד. הם גם לא דרשו זאת ורק הדגישו כי יש להעניק לנוער זה מינימום של חינוך ברוח מורשת אבות, כלומר שמירת שבת, מועדי ישראל וכשרות.

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) – ישי ארנו

פיזור בצל עימותממזרח וממערב כרך ז

הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים

(1956-1948)

ישי ארנון

הנהלת עליית־הנוער דחתה את רוב טענות התנועה. בעיקר היא הדגישה, שפעילות המיון וההגדרה תקינה, ואין מקום לאפשר להורים לבחור את זרם החינוך בארץ. לפיכך השאלון להורים מיותר. ״השאלון הוא בבחינת מכשול שאסור לשים אותו בפני עיוור. היהודים במרוקו אינם יודעים את הזרמים אצלנו […] יהודים אלה נאיביים מאד״. הנהלת עליית־הנוער טענה גם שהשאלון עלול לשמש פתח לתחרות בין מפלגתית על הנוער העולה, ולכן הוא לא ישקף את רצונם האמיתי של ההורים. היא העלתה חשש להשתלטות הדתיים על ההגדרה בארצות המוצא באמצעות השאלון. קול דחה גם את טענת התנועה בדבר הגבלה מכוונת של המגזר הדתי של עליית־הנוער, והאשים אותה באזלת־יד ובחוסר־אונים בקליטת הנוער העולה.

  • הערת המחבר : הציטוט מישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 5); ״באתי למרוקו ומצאתי שם 5,000 שאלונים […] ובכולם היה כתוב שרוצים בחינוך מזרחי״, דברי קול, הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 33 מתאריך 15.11.1952); הוועד המנהל (לעיל הערות 27,5 מתאריך 9.5.1950 והערה 35 מתאריך 20.6.1949)¡ אם נקבל את הדרישה הדתית ״עלינו לדעת שכמעט כל הילדים שישלחו ממרוקו יוגדרו כדתיים״, מרגלית לקול (לעיל הערה 6); בלומנפלד לקול (לעיל הערה ד1); קול ליוסף יצחק שניאורסון, 29.7.1949, אצ״מ, 875/1829; הנ״ל לבצלאל כהן, 21.8.1952, גצ״ד, 48/2 תשי״ב! הנ״ל למשה שפירא, 17.12.1954, גצ״ד, 48/1 תשט״ו¡ מושב הוועד הפועל הציוני(לעיל הערה 37), עמי 109.

 

פעילות התנועה למימוש תביעותיה התקיימה במוסדות הסוכנות וההסתדרות הציונית העולמית ובוועד המנהל של עליית־הנוער. בינה לבין קול היה משא־ומתן אינטנסיבי, מתוח וחשדני. עם זאת, היה ביניהם גם שיתוף־פעולה פורה. התנועה ניצלה את העיתונות בארץ ובחו״ל לקידום מטרותיה, ובאמצעותה היא יזמה לחצים של גורמים דתיים ואחרים מתוך יהדות צפון אמריקה וצפון־אפריקה על הנהלת הסוכנות ועל הנהלת עליית־הנוער. הנהלות אלה גילו רגישות לדעת הקהל בצפון־אמריקה וחששו מפגיעה בכספי המגביות, ואולם למרות הלחצים לא שינתה הנהלת עליית־הנוער את עמדותיה, על־כל־פנים — עד לשנת 1952.

מחאה ציבורית בתוניסיה ופעולות־מנע בטריפולי

בתוניסיה התפתחה מחאה ציבורית נגד התופעה של גרימת חילון לנוער תוניסאי בארץ. בראשה עמדו אנשי ״הפועל המזרחי״ ורבנים במקום וכן הורים של נערים שעלו ארצה. דרישותיהם ומטרותיהם היו דומות לאלה של התנועה הציונית־הדתית בארץ. הם פרסמו כרוזים ודרשו דרשות בבתי־הכנסת בגנות התופעה, ולעתים אף נגד עליית־הנוער. מאבקם נגד הצטרפותו של נוער דתי לקבוצות עליית־הנוער של תנועות חלוציות לא־דתיות זכה להצלחה מסוימת, והגביר את המתיחות בין חוגים של ״הפועל המזרחי״ בתוניסיה לבין חוגים ציוניים לא־דתיים שם.

הקהילה היהודית בטריפולי, שהיתה שמרנית מאוד, הגיבה לשמועות הללו תגובה נמרצת יותר מאשר קהילת יהודי תוניסיה. בהנהגת התנועה הציונית בטריפולי בלטו פעילים דתיים ציוניים שזכו להשפעה ניכרת בציבור המקומי. פעילים אלה הבחינו כבר בראשית העלייה ההמונית בסכנת החילון שארבה לנוער הדתי העולה במערכת הקליטה בארץ, ולכן החליטו לנקוט פעולות־מנע ולהוציא מלכתחילה את הנוער שלהם ממנה. לדבריהם: ״אנו מאוד מעוניינים שמשחק המפלגות בארץ לא יעלה אותנו קרבן לעזאזל״. בעידודם של גורמי ״הפועל המזרחי״ בארץ ובעצה אחת עם מנהיגי הנוער במקום, הם איחדו בשבט תש״ט, את ארגוני הנוער הציוניים בטריפולי, הצהירו על השתייכותם לתנועת ״הפועל המזרחי״, ולבסוף מיזגו אותם בארגוני ״ברית חלוצים דתיים״ ו״בני עקיבא״ שבארץ־ישראל. בזאת הם ביקשו להשיג שתי מטרות: ראשית, לאלץ את הנהלת עליית־הנוער להגדיר את כל הנוער של טריפולי ״נוער דתי״, שמקום קליטתו הראוי הוא המגזר הדתי בארץ; שנית, למנוע את שליחתם של שליחי נוער לא־דתיים מהארץ לטריפולי. הם שלחו מסרים ברוח זו למוסדות הסוכנות באח ולמוסדות מדינת ישראל.

הנהלת עליית־הנוער קיבלה בהפתעה רבה את הידיעות והדרישות הללו מטריפולי, וראתה בהן צעד להשתלטות של ״הפועל המזרחי״ על הנוער מטריפולי. הדרישה להגדרה דתית כוללנית היתה מנוגדת לחלוטין לשלושת העקרונות שקבעה באשר להכוונת הנוער העולה, וקבלתה היתה מחריפה עוד יותר את מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. אולם בעקבות לחצם הכבד של חוגים דתיים ושל אישים בוועד הקהילה בטריפולי, היא נאלצה לקבלה. הנוער מטריפולי יועד לקליטה דתית בלבד.

לא כן באשר לדרישה השנייה. הנהלת עליית־הנוער התמידה בסירובה לקבלה בנימוק שרק היא מוסמכת למנות את שליחיה, ולא על־פי השקפתם הדתית. ואכן היא שלחה לטריפולי כמה שליחים לא־דתיים. הללו נתקלו בהתנגדות נמרצת של פעילים ציוניים־דתיים ושל ועד הקהילה, ושליחותם נכשלה. קול הגיב בזעם. הוא האשים את הוועד בפוליטיזציה של עליית־הנוער, ובראשית שנת 1951 הפסיק את העלאת הנוער מטריפולי במסגרת מחלקתו.

בפועל הונהגו ענייני עליית־הנוער שם על־ידי שליחי העלייה, ואלה היו יוצאי ״הפועל המזרחי״. כל הנוער העולה מטריפולי הגיע ארצה מוגדר כדתי. אולם רבים מהם נאלצו להמתין תקופה ממושכת במחנות המעבר, ולכן היו שהעדיפו קליטה מהירה במסגרות לא־דתיות.

מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)-ישי ארנון

מאבק ״הפועל המזרחי״ במרוקו וסערת הרבנים (1953-1949)

במרוקו היה המאבק בהנהלת עליית־הנוער סוער ביותר. הוא החל בשנת 1949, והונהג תחילה על־ידי אנשי ״הפועל המזרחי״ במקום. מטרותיהם ודרישותיהם היו דומות לאלה של תנועתם בארץ. הם דרשו בעיקר לאפשר להורי המועמדים לעלייה לבחור באמצעות השאלון שבכתב את הזרם החינוכי הרצוי להם בארץ. משלא נענו, הם הורו למרכזי תנועתם במרוקו שלא לשלוח קבוצות דתיות, אלא אם יסכימו נציגי עליית־הנוער לתנאיהם.

אנשי ״הפועל המזרחי״ והרבנים פגעו בתנועת ״דרור״ ושיבשו את התפתחות ״השומר הצעיר״ במרוקו בשל ניסיונותיהן של תנועות אלה לגייס נוער דתי לעלייה בקבוצותיהן במסגרת עליית־הנוער.

בראשית שנת 1952 עברה הנהגת המאבק לידי הרבנות במרוקו. רבנים אלה זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רחבה שינקה את כוחה מהשלטון, ולהשפעה רחבה בציבור היהודי שם. הם פתחו במתקפה חריפה בעקבות תלונות רבות של הורים על חילון ילדיהם בארץ ובעקבות איומיהם כי יפנו לשלטונות המקומיים, אם הרבנים לא ינקטו צעדים דרסטיים נגד עליית־הנוער. העילה לפתיחת מתקפתם היתה סירובה של נציגות עליית־הנוער בקזבלנקה להעלות קבוצה דתית ולהבטיח לה קליטה דתית בארץ.

בראשית השנה הם הפיצו כרוזים ברחבי מרוקו ובהם אזהרה להורים, לבל יעלו את ילדיהם במסגרת עליית־הנוער עד אשר תובטח לנוער קליטה דתית. כרוזים אלה פורשו כ״חרם״ על עליית־הנוער. בחודש יוני הם התכנסו לכינוסם השנתי ברבט, ובכינוס נדונה גם פרשת עליית־הנוער. נציג השלטון המקומי שנכח בכינוס התבקש על־ידי הרבנים להתנות את הוצאת הדרכונים למועמדי עליית־הנוער בהסכמת הרבנים. השלטון המקומי נענה לבקשה, אך לאחר זמן קצר היא בוטלה בעקבות התערבותם של מנהיגים יהודים בעניין.

מאבק הרבנים ודרישתם הקיצונית לראות את הנוער ממרוקו כדתי ולקלטו במגזר הדתי בלבד החריפו את המשבר, והוא בא לידי ביטוי גם בשפל בעליית־הנוער ממרוקו. מנהיגי הפדרציה הציונית בקזבלנקה ניסו למצוא פשרה בין הצדדים. בדאגה עמוקה הם כתבו ארצה: ״זאת היא הפעם הראשונה שרואים את הרבנות נכנסת לאנדרלמוסיה כזאת באמונה כזאת וגוררת אחריה את הקהילות של כל הערים וזורעת מבוכה בכל המוחות״.

מאבק הרבנים ומאמצי מנהיגי הפדרציה לפשר בין הצדדים הועלו לדיון בוועד המנהל של עליית־הנוער ובהנהלת הסוכנות היהודית. קול ראה בתביעת הרבנים הקצנה דתית, שכן בראשית העלייה ההמונית הסכימו מנהיגי הציבור במרוקו לקליטת הנוער המרוקאי גם במוסדות ״מסורתיים״ ובמשקים לא־דתיים שיכבדו את המסורת. לטענתו, הגורמים להקצנה היו חוגים דתיים אנטי־ציוניים בארץ ובחו״ל וכן נציגי התנועה הציונית־הדתית, שביקרו במרוקו והשפיעו על הרבנים.

קול לא הכיר ברבני מרוקו במנהיגיו העיקריים של הציבור היהודי שם, ולכן סבר כי תביעותיהם אינן משקפות את רצונו האמיתי של אותו ציבור. לדבריו, המנהיגים האמיתיים הם פאול קלמרו מהנהגת הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואחרים, והם אינם דתיים. עמדותיו של קול זכו לתמיכה בהנהלת הסוכנות היהודית ובוועד המנהל של עליית־הנוער, והיו שהגדירו את מעשי הרבנים ״פשע לאומי״ ו״מסירה״ ותבעו נקיטת צעדים נגדם. אולם היו גם חברים בהנהלת הסוכנות שדרשו מעליית־הנוער להיות נאמנה לרצון ההורים ולפעול במרץ למניעת קליטתו של נוער דתי ממרוקו במגזר הלא־דתי. אחד מהם היה נחום גולדמן. הוא הביע דאגה עמוקה לנוכח איומיהם של מנהיגים חשובים ביהדות ארצות־הברית לפגוע במגבית היהודית, אם לא יורחבו מוסדות הקליטה לנוער הדתי.

הערת המחבר ראה: ישיבת הוועדה לעליית צעירים, 1.10.1952 , גצ״ד, 48/1 תשי״ג; הוועד המנהל(לעיל הערה 5) ״איננו יכולים לרמות את ההורים ולומר שאנו עושים דבר שאיננו עושים, ושאנו שומרים על חינוך דתי לילדים של הורים דתיים״, דברי נחום גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות (לעיל הערה 10), ראה שם גם דברי שז״ר: הנהלת הסוכנות(לעיל הערה 5).

הלחץ הכללי הביא לתזוזה מסוימת. סכום כסף מהמגבית המאוחדת הוקצב להרחבת הקליטה במגזר הדתי. הנהלת עליית־הנוער הסכימה להקמת ועדת מיר במרוקו ולמינויו של סגן־מנהל דתי לנציגות עליית־הנוער שם. היא גם הסכימה להגדרה ברורה יותר של הנוער בארצות המוצא.

בראשית שנת 1953 הוציאו שלטונות מרוקו צו האוסר על קיום פעילות שאינה קשורה לפולחן הדתי בבתי־הכנסת. בחוגים הציוניים פירשו זאת כניסיון למנוע מהם פעילות ציונית, ובכללה פעילות של עליית־הנוער. היה זה ביטוי להחרפה נוספת בפרשה. במהלך אותה שנה גבר מאוד תסכולם של הדתיים על רקע המבוי הסתום: בפועל, לא הורחבו המוסדות הדתיים די הצורך, מינוי של סגן מנהל דתי לא יצא אל הפועל, ועדת מיון לא הוקמה, אל הזרמים המוגדרים התוסף הזרם ה״מסורתי״ למורת־רוחם של הדתיים, והשמועות מהארץ נמשכו. הדתיים האשימו את קול בהולכתם שולל."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31