Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

עמוד 3 מתוך 12123456789101112

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

L'émigration des juifs du Maroc interview 

Interview de Yigal Bin-Nun sur l'émigration des juifs du Maroc

BEL AIBA Inès, ALAMI Younes, AMAR Ali, et JAMAI Aboubaker, Le Maroc et le Mossad, Dossier, Le Journal Hebdomadaire, N°167, Casablanca, 3 au 9 juillet 2004 

Au moment de l’indépendance, le Maroc comptait environ 230 000 sujets juifs sur dix millions d’habitants. Aujourd’hui, seuls 3 000 d’entre eux continuent à vivre dans le royaume. L’historien israélien d’origine marocaine Yigal Bin-Nun, chargé de cours à l’Université de Paris VIII, étudie depuis huit ans les relations secrètes entre le Maroc et Israël. C’est dans ce cadre qu’il a reconstitué les modalités de l’émigration de la communauté juive, d’abord clandestine organisée par le tout jeune Mossad, puis officialisée par ce qui fut sobrement appelé « l’accord de compromis » entre Hassan II et Israël.

Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?

Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie. Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.

Pourquoi ces départs prématurés ? Les juifs étaient-ils en danger ?

Cela peut paraître effectivement étonnant, parce que, après l’indépendance, le Mossad lui-même avait noté l’harmonie qui régnait entre Juifs et Musulmans au Maroc et surtout l’essor économique, social et politique de la classe moyenne juive. Il ne pouvait nier la réalité. Dans plusieurs de leurs rapports du Maroc, les émissaires israéliens rendent compte d’un véritable « âge d’or » de la communauté juive et de la quantité considérable de fonctionnaires juifs dans la haute administration du nouveau pays indépendant. Cela n’exclua pas les méfiances et les craintes, même si aucune exaction anti-juive n’a été enregistrée. Les Juifs eux-mêmes ont montré leur volonté de s’intégrer encore plus au pays. Chez les intellectuels, c’était voulu, écrit, déterminé et assumé. Cependant, le Mossad ainsi que toutes les institutions juives et israéliennes étaient totalement persuadés que les Juifs couraient un grave danger et que même s’il ne s’est pas encore produit, il était inévitable qu’il se produise un jour ou l’autre. Le souvenir de certains pogroms était encore présent dans l’imaginaire juif : le tritel de Fès au début du protectorat français, les massacres d’Oujda et de Jerrada en 1948 et les tueries de Sidi Qassem (Petit Jean) en 1955. L’expulsion des Juifs d’Iraq, d’Egypte, du Yémen, de Libye et d’autre pays de la Ligue Arabe n’était pas non plus de bon augure. Après l’indépendance, les Juifs du Maroc vécurent de fait en toute sécurité. Parallèlement, les craintes et méfiances ne cessèrent d’accroître à cause des restrictions à la libre circulation, aux difficultés à obtenir un passeport, à la rupture des relations postales avec Israël, aux problèmes causés par le processus d’arabisation et à la nationalisation d’une partie des écoles de l’Alliance Israélite Universelle. C’est ce qu’on pourrait appeler « la catastrophe qui n’a jamais eu lieu ».

Comment se déroulait l’émigration clandestine ?

L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.

Comment est-on passé d’une émigration clandestine à une évacuation « officielle » ?

Dés la veille de l’indépendance, le Congrès juif mondial (CJM) demandait la liberté de circulation et l’octroi de passeports aux membres de la communauté juive, mais les autorités marocaines s’y opposèrent voulant à tout prix maintenir la communauté sur place pour des raisons économiques, sociales et politiques et aussi pour afficher un aspect libéral et progressiste au nouvel état indépendant. Parallèlement, en Israël, persistait une véritable hantise démographique ; il fallait à tout prix construire le pays, le peupler et forger une nouvelle nation avec des réfugiés venus de toute part et de cultures diverses.
On s’est vite rendu compte que l’émigration clandestine au compte goûte, ne réglait pas le problème. Le rythme des départs était trop lent, trop dangereux et trop risqué. L’alternative était de tenter de convaincre les autorités marocaines de laisser les Juifs partir, grâce à un accord avec le roi en personne.
En ce sens, des émissaires comme Jo Golan et Alexandre Easterman, du Congrès Juif Mondial, ainsi qu’André Chouraqui et Marcel Franco rencontrèrent à plusieurs reprises, chaque deux à trois mois, des représentants du Palais ainsi que des partis de l’Istiqlal et du PDI (Parti Démocratique pour l’indépendance), pour traiter avec eux l’égalité des droits pour la communauté juive et surtout le droit à la libre circulation. Ils rencontrèrent ainsi de nombreux amis personnels qu’il avait connus durant leurs études à Paris, parce que le CJM les avait soutenus dans leur lutte pour l’indépendance, entre autres, Mohamed Laghzaoui, chef des services de sécurité, le Président de l’Assemblée consultative Mehdi Ben Barka, les ministres Abderahim Bouabid, Driss Mhamdi et Mahjoubi Aherdan et les Premiers ministres Mbark Bekkay, Ahmed Balafrej et Abdallah Ibrahim.
C’est ainsi que Easterman rencontra Moulay Hassan après que le Prince héritier délégua en avril 1960 le diplomate Bensalem Guessous au ministre israélien Golda Meir pour tâter le terrain concernant l’avenir de la communauté juive au Maroc et les problèmes de l’émigration. Easterman se présenta au prince Moulay Hassan comme membre de la direction du CJM, mais en fait le Prince savait qu’il était aussi un délégué non-officiel du Ministère des Affaires étrangères israélien.

Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?

C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.

Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?

Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.

Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?

Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.

Un accord a-t-il été finalement trouvé ?

C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.

Comment les Israéliens ont-ils cherché à sauver la situation ?

De mai à août 1961, le gouvernement israélien poursuit les tentatives de pourparlers, car il était enfin arrivé à la conclusion que seuls des accords diplomatiques permettraient une évacuation de la communauté et surtout celle des petits villages de l’Atlas et du Tafilalt.
On établit alors un inventaire de personnalités juives pouvant servir d’intermédiaires dans une mission très délicate puisqu’il s’agissait de proposer une indemnisation financière. Après avoir rejeter les services précédents de Jo Golan et d’André Chouraqui, on s’adressa à de nouveaux intermédiaires : Isaac Cohen Olivar (communément nommé Zazac) et à Sam Bénazeraf qui acceptèrent de négocier le sujet respectivement avec le prince et cousin du roi Moulay Ali Alaoui et avec le ministre du PDI Abdelqader Ben Jelloun. Sachant le roi très friand d’argent, les Israéliens proposèrent d’indemniser le Maroc et de le dédommager de l’atteinte à son économie que causerait le départ des Juifs. Les négociateurs marocains proposèrent comme première étape le départ de 50 000 Juifs contre 250 dollars par personne pour « frais de sortie » et une avance de 500 000 dollars. Quand la demande arriva au gouvernement israélien, elle rencontra beaucoup de méfiance. Les Israéliens craignaient qu’on leur tendait un piège. Ils exigèrent de rencontrer Hassan II pour se persuader qu’il était bien au courant de l’affaire et que l’argent irait bien là où il devait aller. Ils demandèrent à Raphaël Spanien de l’organisation humanitaire HIAS de s’entretenir avec Hassan II et de s’assurer de son implication. Une fois les vérifications faites, le Mossad réussi à convaincre le gouvernement israélien, l’Agence Juive et le Bonds de fournir l’argent nécessaire à la réalisation du projet.
Les Israéliens attendaient le jour J comme la naissance d’un enfant. C’est ainsi que le premier passeport collectif, accordé à une famille de pâtissiers de Casablanca, a vu le jour le 28 novembre 1961, juste après l’accord de compromis, accord jamais signé, mais auquel il est fait allusion dans bon nombre de documents.

Comment êtes-vous donc arrivé à reconstituer les faits ?

Par les archives de l’HIAS, par des rapports et de nombreuses correspondances non classifiés du Mossad que j’ai trouvés aux Archives Nationales en Israël et aussi par des témoignages de personnes ayant pris une part active à ces évènements. Tout ce qui touche les détails de l’élaboration de l’accord par l’entremise de Cohen Olivar et Benazeraf et de la « commission » touchée par les autorités marocaine est encore placé sous scellés en Israël.

Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?

Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.

Qu’est-il advenu de l’argent touché par les autorités marocaines ?

Je n’en sais rien. Beaucoup de rumeurs courent à ce sujet, mais je préfère m’abstenir et ne pas faire de suppositions.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.

 Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.

 Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis. 

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens 

 Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés dela Judée et dela Galilée. 

Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains. 

 Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel. 

Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur. 

Bien avant le protectorat espagnol de1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. 

 Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive  

Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.

 

 

Brit no 29 – Marocain d'origine espagnole Yigal Bin-Nun

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

לכבוד הרב חיים אמסלם 
שלום רב

בתום מערכת הבחירות, אני מנצל את ההזדמנות כדי לברך אותך על עמדותיך שבאו לידי ביטוי במערכה זו לכנסת. אי בחירתך היא חסרת ערך לעומת תרומתך לחברה הישראלית, לחוסנה, להשכלתה ולקידום שכבותיה החלשות. הכנסת אינה המקום האידאלי לקידום מאבקך. מחוץ לכנסת עמדותיך יזכו לתשומת לב גדולה יותר ואמינה יותר. אני מניח שאתה מודע להערכה הציבורית הרבה לה זכית, הערכה שעולה בהרבה על מספר הקולות שקיבלת בקלפי.

אני רוצה לאחל לכך שבזכות אישיותך ומאבקך תהפוך למנהיג שיתאים את היהדות למציאות של ימינו כפי שאנשי רוח בעבר, מסוגם של אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, רבי דוד קמחי, ורבים אחרים ידעו לחיות את יהדותם בהרמוניה עם המדע, עם הקידמה ועם תקופתם.

לצערי הרב היהדות היום הגיעה לשפל המדרגה והדרדרה לעבר הכיתתיות המפלגת. הדבר בא לידי ביטוי בהתפשטות האמונות התפלות, בעבריינות של עסקניה הפוליטיים, בעידוד הבערות בשכבות החלשות ובטיפוח פעולות ומנהגים אליליים המנוגדים לאמונה היהודית. חטאה הגדול של היהדות החרדית נעוץ בפרישתה מן הציבור ובמשיחיות השקר של חלק מראשיה. מנהיגי היהדות החרדית פילגו את העם הלכה למעשה לחלקים נפרדים שאינם נפגשים יחד, שאינם גרים יחד, שאינם לומדים ביחד, שאינם נישאים ביחד, שאינם אוכלים ביחד  ושבזים אחד לשני. כך בדיוק צמחה הנצרות מקרב יהודים קנאים חסידי ישו שפרשו מן הציבור. 

כידוע לך מנהיגי ש"ס פשעו פשע נוסף כאשר ויתרו על מורשת אבות מצביעי מפלגתם וכפו עליהם מנהגים ליטאיים הזרים להם ובאספקטים אחדים זרים ליהדות. 

האם יעלה בידך לתרום להעלאת קרנה של היהדות היום ולאזור אומץ כדי לגנות באומץ לב את הפגמים שמאפיינים את היהדות היום בכלל ואת היהדות החרדית בפרט? לאור המציאת הקיימת אזרחים ישראלים רבים נושאים את מבטם לעברך. מקומך בהסטוריה של החברה ישראלית ובתולדות היהדות מובטח אם תמשיך במאבקך ביתר שאת ותחדד אותו במידה הנדרשת לכך. 

 
בהערכה
 ד"ר יגאל בן-נון

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

Les Juifs espagnols et l'origine des Juifs du Maroc Yigal Bin-Nun Brit no 29 

Avant de parler des Juifs espagnols, il faut d'abord traiter de l'origine des Juifs du Maroc. Il faut aussi rappeler que les habitants de l'Afrique du Nord sont tous à l'origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n'a laissé sur place que peu de soldats venus de l'Arabie et de l'Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s'implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu'à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les média tendent à propager de plus en plus l'arabisation officielle, qui souvent s'affronte à un mouvement de renouveau berbériste.

 Je n'utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen. Quand à l'origine des Juifs d'Afrique du Nord, il est impératif d'élucider un mythe assez répandu dans les médias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu'une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l'époque romaine, pour la bonne raison qu'un judaïsme, dans le sens propre du terme, n'existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n'a rien avoir avec la religion monothéiste juive. Il en est de même pour les colonies Israélites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Egypte qui ne sont qu'un reflet du culte monolâtrique israélite de l'époque monarchique pré deutéronomiste.

 Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l'an 70 par les Romains, et la perte de l'indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bibletrois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque. En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l'attrait qu'avaient les gentils, ou les païens, pour l'antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, des sebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s'étaient pas convertis. 

L'accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n'existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu'un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l'époque comme d'une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens 

 Mais contrairement à l'avis de l'historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s'accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l'étaient par ascendance familiale et non par adoption tardive. Avec l'avènement de l'Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l'Afrique du Nord, les Imazighens, convertis d'abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s'islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l'origine, avaient émigrés dela Judée et dela Galilée. 

Aussi, la thèse défendue par l'historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l'Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l'Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens et que le personnage de Dihya el Kahina serait d'origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s'affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l'origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l'évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques. Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d'Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israélites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains. 

 Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l'inexistence d'un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c'est le fait qu'il ne fait que répéter ce qu'avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n'a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d'Israël et de Juda. Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d'évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l'existence d'un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel. 

Durant tout le Moyen âge, l'Afrique du Nord et l'Espagne ne formaient qu'un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l'époque voyageaient facilement d'une communauté à l'autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d'Espagne et ceux de l'Afrique du Nord. Cependant, avec l'expulsion des Juifs d'Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l'on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grâce à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d'espagnol dans le domaine lexical. Jusqu'au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les sh'elot u-teshubot), certains termes de l'hébreu en espagnol, pour qu'ils soient mieux compris par le lecteur. 

Bien avant le protectorat espagnol de1912, l'Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu'avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraîna, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. 

 Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C'est ainsi que l'on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca. Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l'association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphaël Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno et Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi, Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive  

Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l'ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l'accord de compromis » pour l'évacuation des Juifs du Maroc, en août 1961.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

Mimouna Yigal Bin-Nun.mp4

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

הרצאתו של ד"ר יגאל בן נון במסגרת סדרת הרצאות של עמותת אני ישראלי באביב 2013. ההרצאה עוררה עניין רב ודיון ער, והיא השלישית בסדרה הכוללת בין היתר את הרצאותיהם של יהושע סובול, עמוס נוי ושלמה זנד.

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

יגאל בן-נון: האם היה פסל של יהוה בבית המקדש בירושלים. תכנית לונדון וקירשנבאום

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: ראיון על טביעת ספינת אגוז בחופי מרוקו, איסר הראל וגולדה מאיר


יגאל בן נון

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

אגוז קשה לפצוח

 44 עולים מצאו את מותם על סיפון הספינה אגוז. ההיסטוריון ד"ר יגאל בן-נון קובע : 

מדובר היה ב " תקלה " מתוכננת . ממחקר שערך עולה כי ראשי המדינה, שנזקקו לגל עלייה נוסף, הציגו מצג שווא של סכנה קיומית לרבבות היהודים שבמרוקו. 
במקביל תכננו המוסד ומשרד החוץ פרובוקציה שתגרום לעולם שתפעיל לחך על המלך כדי שישלח בני עמנו.שנה לאחר מכן התרסקה אוניית המעפילים הרעועה בלב ים. 
ידיעות אשדוד, אשקלון הדרום – 02/08/2013
 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: מי חיבר את סיפרי המקרא?

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-נזקי המזרחיות

נזקי המזרחיות

מאת יגאל בן נון

פורסם במדור דעות, הארץ – 07/09/2013 שעה 2יגאל בן נון

המגדר המזרחי שצמח בארץ בעשור האחרון אינו אלא המשך להשקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי תרבותו הגבוהה האוריינטליסט דאג לכך שהעמים הנכבשים, הילידים, ינציחו את הפולקלור שלהם כתחליף לתרבות. ה עמים הקולוניאליסטיים שמו בשק אחד את כל מי שלא דומה להם מבלי להטריח את עצמם להבחין בהבדלים ביניהם. המגדר המזרחי בישראל מצדו אינו מבחין בין מזרח למערב, בין מרוקו לפרס, בין תימן לטורקיה ובין ספרד לעיראק. ״כולם אותו דבר״, אומר המזרחי, ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גיאוגרפיים ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים. ובעיקר – ״אל תבלבל אותנו בפרטים ועובדות״, הוא אומר.

האינטלקטואל ״ המזרחי״ פיתח ראיה מניכאית – מזרחים מול אשכנזים, א ויבים לנצח. ע ולמר נחלק לאשכנזים רעים ומזרחים טובים, או לאשכנזים מתקדמים ומזרחים מפגרים. ״המזרחי״ הזה משקיף על

סביבתו בראייה אתנוצנטרית שאינה מותירה מקום רב להבדלים בין־אישיים: הפרט נעלם מהשקפת עולמו. הוא מתעלם מן ההבדלים האישיים בין בני אדם וזורק הכל לפח המוצא האתני; הכל עובר דרך הפילטר של המגדר, עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כדוגמט המדקלם קלישאות.

בישראל נהפכה המזרחיות לזהות חלופית לישראליות. חלק מהדוגלים בה אף מבטלים את עצם קיומה של תרבות ישראלית. בעבורם, אין תרבות ישראלית, כי הכל בה מלאכותי. כך נהפכה אצלם הזהות האתנית

לתחליף לזהות לאומית־ טריטוריאלית ולתרבות גבוהה המשלבת ערכים לאומיים־ישראליים וערכים אוניוורסליים. השקפתו של ״האינטלקטואל המזרחי״ מבטלת את הקשר בין הפרט לשיוכו הלאומי, לטובת הסתגרות במגדר אתני, א פל וצר אופקים. את הישראליות מפקיר ״ ה אינטלקטואל המזרחי״ למי שהיו פעם אשכנזים והשילו מעליהם את איפיוני ארצות המוצא של הוריהם כדי לאמץ זהות ישראלית בארצם החדשה.

זוהי, לדעתי, תבוסתנות מזרחית. טועים המזרחים שמפקירים את הבמה המרכזית של הישראליות, ומותירים

אותה בידי מי שהם מכנים אשכנזים. הגטו המגדרי־המזרחי צר מכדי לאפשר קידמה ופתיחות: בעוד שטענות על ״ ה הגמוניה האשכנזית״ נשמעות ברמה, האתנוצנטריות היא למעשה רק מלה עדינה לסגרגציה

ולגזענות הראויה לכל גינוי. אני מגנה התבטאויות של אחדים שפיתחו ראייה בדלנית אנטי־אשכנזית מבלי להבחין שהאשכנזיות הומרה כישראליות ואין לה יותר דוברים או חסידים. האשכנזיות פסה מן העולם. בניה הפכו מזמן לישראלים. אין היום תביעה לזהות אשכנזית כפי שיש תביעה לזהות מזרחית. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתעקשים לשמור על חומות הגטו שלהם ודורשים לחזור לעדתיות אתנית מאוסה. אני בז לכל מי שמבטל את הפרט לטובת ההשתייכות המגדרית. אני בז למי שדוגל בסגרגציה  עם כל החמלה שיש בלבי לאנשים שסובלים ממשברים אישיים ומטראומות של זהות, ק שה להתעלם מנזקי הפתרון המזרחי. הוא טומן בחובו את כל האנומליה שבאימוץ זהויות מגדריות כתוצאה מבעיות אישיות,

בעיות שמתעקשים באופן פתטי להפוך לאידיאולוגיה. למרבה האירוניה, הדעות הקדומות כלפי הלא־ אשכנזים בשנות החמישים היו כל כך נפוצות בספרות, בעיתונות ובקולנוע, שהאינטלקטואל המזרחי אימץ אותן ושוכנע שהוא כזה. לכן הוא מתחפר בעדתיותו המשפילה.

נכון, אין להתעלם מחומרת פשעי הממסד בתחום החברתי. בשנות ה־50 וה־60 הממסד הישראלי התעלל בכל מי שאינו דומה לו, וקיפח דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב. אין ספק שעד היום קיימו; אפליה. אין ספק גם שיש מתאם לא מבוטל בין נחשלות למוצא עדתי. איני מסכים גם עם מתחסדים הטוענים ש" כל מי שרוצה יכול להגיע״: לרוב מי שאומר זאת נותן כדוגמה את עצמו, וכל מטרתו היא להתפאר בהצלחתו. אך בשלב התיקון ובשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני, כי זאת תהיה הנצחה של הבעיה.

לבי עם כל אלה הכואבים את הנחשלות החברתית ומתריעים עליה. לבי עם כל מי שנלחם בגזענות על בסיס אתני או אחר. אבל אסור להילחם בגזענות אחת באמצעות גזענות אחרת. לכן לבי אינו עם אלה שמתייחסים באופן שונה לעוני יהודי לעומת עוני ערבי בישראל. לבי עם אלה שמגנים את מדיניות השלטון המעדיף התנחלויות מזיקות שבולעות את משאבינו על חשבון יישובים חלשים בארץ. לבי עם הנלחמים בתופעת ההתחרדות המפלגת את העם ומנציחה את הבערות והנחשלות בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר.

מיותר לומר שיש בקרב אותם אינטלקטואלים מזרחים אנשים איכותיים לא מעטים, בהם משוררים נוגעים ללב וסוציולוגים מוכשרים. לא אוכל לנקוב כאן בשמותיהם, כי הרשימה ארוכה. אני מעריך מאוד מאבק חברתי לטובת קבוצות חלשות בחברה שמנהלים אחדים מזרם זה, אך איני רואה תועלת בכך שמאבק זה ייעשה בשם המזרחיות ולא בשם כלל הישראלים. אני ממליץ למזרחים להפסיק לבוז לישראליותם, לחזור למרכז הבמה, ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרגציה.

ד״ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ואת ההיסטוריוגרפיה של  האסופה המקראית

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

שטח ההפקר

השנה: 1961. המטרה: לזעזע את שלטונותתיק מרוקו מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ. האמצעי: ספינה רעועה שטובעת, כרוז פרובוקטיבי במיוחד ועינויים, לפעמים עד מוות, של פעילים יהודים. מחקר חדש טוען: כך ניצלה והפקירה ישראל את סייעני המוסד במרוקו

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה " למרטירים ", אמר לאחד מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן נתפסו שני סייעני המוסד במרוקו, וחקירתם בעינויים הסתיימה במותם. גם צעיר מרוקאי תמים שילם בחייו, והומת בעינויים על לא עוול בכפו.

הטענות האלה רחוקות מלהיות פשוטות לעיכול, ובכל זאת, זה בדיוק מה שטוען ההיסטוריון ד״ר יגאל בן-נון במחקר שפורסם בימים אלה על ידי אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בהפקרת צעירים יהודים סייעני המוסד במרוקו בשנת 1961. לפי המחקר, תוכניתו של ראש המוסד צלחה. הזעזוע שנגרם עם מותם של שני היהודים סייע לחתימת עסקה עם מלך מרוקו, לפיה יותר ליהודים לצאת לישראל תמורת כספים, ״כופר נפש" שהעם היהודי ישלם לו.

דרוש אירוע דרמטי

שנה קודם, ב־1960, היו במרוקו כ־160 אלף יהודים, אחוז ורבע מאוכלוסיית המדינה אז. רובם היו משכילים והחזיקו בעמדות בכירות בפקידות הממשלתית, כולל יהודי ששימש כשר בממשלתו של המלך. אבל מרוקו, אומר בן־נון, הייתה אז בתהליך של התמזגות בעולם הערבי, והקהילה היהודית, שהתרגלה לדבר ולכתוב צרפתית, גילתה כי הערבית המרוקאית הופכת לשפה הרשמית היחידה. עקב כך רצו כ־80 אחוז מהיהודים לעזוב את מרוקו. כ־60 אחוז מתוכם קיוו להצליח לצאת מיד.

כדי לסייע בכך שלחה מדינת ישראל משלחת גדולה של אנשי מוסד למרוקו, על מנת לטפל בארגון היהודים ובהוצאתם מהמרינה. אלה הקימו את ״המסגרת״, ארגון חשאי של יהודי מרוקו, שבראשה עמר אלכס גתמון – גבר גבוה, יפה, כריזמטי ובעל קול בס עמוק. מנהיג מלידה.

גתמון, שנולד בפולין ב־1926, הגיע למוסד כשברזומה שלו חיים שלמים של הרפתקה וסכנות. כבר כנער במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת היהודית בגטו, ולפני שנשלח לאושוויץ הצליח לברוח לסלובקיה ואז להונגריה, שם לחם בשורות המחתרת האנטי־נאצית. בתום המלחמה, והוא בן פחות מעשרים, הקים קבוצת ״נוקמים״ שרדפו אחר־ רוצחי האס־אס. מאוחר יותר הצטרף לאצ״ל והגיע לישראל על סיפון אוניית הנשק אלטלנה. בארץ גתמון גויס לחיל האוויר ושירת כקצין בסיירת מוצנחת, עד שהועבר למוסד ונשלח למרוקו עם סיפור כיסוי שנשמע לקוח מסרט הוליוודי: הוא התחזה לאיש עסקים בריטי נשוי, שאשתו מסרבת לתת לו גט, והגיע למרוקו עם אשתו כרמית, בלונדינית יפהפייה שהתחזתה למאהבת הבלגית שלו. לפי סיפור הכיסוי השניים עברו למרוקו כדי להתרחק מהצדקנות הנוצרית של אירופה, שאינה מאפשרת לאיש עסקים מכובד לחיות עם המאהבת שלו.

כדי לשלוח למרוקו את יוסף רגב, איש המוסר האחראי על ענייני הביטחון במדינה הערבית, נמצא סיפור מופרך אפילו יותר. בגלל העובדה שידיעת השפות של רגב, בוגר יחידה 101, הייתה לא מושלמת, סיפור הכיסוי שלו היה כי הוא בנה רפה השכל של משפחה בלגית עשירה מאנטוורפן, ששלחה אותו לקזבלנקה פשוט כרי להרחיק אותו. היהודים שגויסו ל׳׳מסגרת״ הכירו אותו בשם בנאני. נעמי שמר חיברה עליו ועל חברו הטוב ממושב נהלל, איש המוסר זאב עמית שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

מרוקו הייתה יעד מרכזי לפעילות המוסר באותה שנה. ארבע פעמים ביקר בה ראש המוסד איסר הראל, וצעירים יהודים נשלחו ממנה בחשאי להשתלמויות מודיעין וחבלה ולקורס בחיל הים בארץ, וגם פגשו כאן את ראש הממשלה ושר הביטחון דור בן גוריון, ואת השר משה דיין.

במקביל, באותה שנה, שכר המוסד ספינה רעועה במשקל 20 טונות ששימשה במלחמת העולם השנייה לחילוץ טייסים שהופלו מעל הים, והבריח באמצעותה יהודים מחוף אל חוסימה שבצפון מרוקו לגיברלטר. 13 פעמים הצליחה הספינה – "אגוז" שמה – במשימתה.

אבל בפעם ה־14, ב־11 בינואר 1961, נקלעה לסערה וטבעה יחד עם 44 מעפילים יהודים, איש המוסר חיים צרפתי ואחד מאנשי צוות הספינה הספרדים. אם שואלים את ד״ר בן־נון, לישראל יש לפחות אשם חלקי בטביעה. ״אני לא טוען שרצו להטביע אותה בכוונה״, הוא אומר, "אבל הייתה הזנהה מכוונת". זו טענה מאוד קשה.

יגאל בן נון 2

״ברקתי את הפרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני הטביעה, בהשתתפות ראש־המוסד ושרת החוץ גולדה מאיר. הם חיפשו לעשות פעולה דרמטית נגר מרוקו, אפילו אם זה יעלה בחיי ארם. זאת הסיבה שהם השתמשו בספינה כל כך רעועה. הם לא רצו להטביע אותה, אבל הם ידעו שצריך לעשות משהו כרי שהיא לא תטבע – ולא עשו״.

בין אם אכן האשם בישראל ובין אם לאו, דבר אחר ברור: טביעת הספינה"אגוז״ עוררה רעש גדול, ועיתונים בכל העולם כתבו על היהודים המנסים לצאת ממרוקו.

את הרעש הזה בדיוק החליט גתמון לנצל לצורכי מדינת ישראל. לדברי בן־נון, הוא החליט על מבצע בזק שינצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנט­גוניזם בין היהודים לבין שלטונות מרוקו ולעידוד העלייה ארצה, וניסח כרוז תקיף נגד השלטונות.

היהודים אם ירצו ואם לא ירצו״ מסבירה כרמית גתמון, אלמנתו של אלכם, את ההיגיון שמאחורי הצער השנוי במחלוקת. ״הרעיון היה לדבר עם יורש העצר חסן ובמקביל לפעול. הם מבינים רק את השפה הזאת. לדבר – ובמקביל לעשות״.אלכס גתמון

קיבלנו את האחריות הכבדה

משטרת מרוקו, כצפוי, הגיבה בחריפות. שניים מה­צעירים היהודים שהדביקו כרוז על קיר ליד תחנת משטרה בצפון מרוקו נתפסו בשעת מעשה. הם נעצרו, נחקרו בעינויים וסיפרו על ארגון ״המסגרת״ החשאי. תוך שבוע נעצרו כל פעילי ״המסגרת״ במקנס ובפז. כל שליחי המוסד הישראלים במרוקו – כ־15 איש – קיבלו הוראה לעזוב את המדינה מיידית או להסתתר. כעבור שנים אמר אחד מהם, יואל רון, כי הם הניחו מראש שהפצת הכרוז תגרום למאסרים בקרב הצעירים היהודים, וכי עבודת ״המסגרת״ במרוקו עלולה להיות משותקת לזמן ממושך. ״קיבלנו עלינו את האחריות הכבדה״, הודה. גתמון עצמו התחבא בבית אחר מראשי הקהילה, ואילו רגב הודיע לאנשיו , ש״אנחנו שולטים במצב. תישארו בבתיכם" – ונמלט ממרוקו.

״היהודים המקומיים לא ידעו הרבה, אבל אנחנו ידענו הרבה והיה מסוכן אם ניתפס״, מסבירה כרמית גתמון את ההנחיה. ״אז החלטנו לקחת את יוסקה רגב לשדה התעופה. התלבשתי כמו גרייס קלי, אל­גנטית מאוד, וביקשנו מהמפקד הצבא של שדה התעופה, שאותו אלכס הכיר, לאפשר לנו לקחת את הצעיר המפגר עד למטוס. אלכס אמר לו: ׳תשמע, הוא כל כך עצוב שהוא עוזב את מרוקו״׳. ד״ר בן־נון מתייחם לדברים בק­צת פחות שלוות נפש. ״אמרו להם: אנחנו שולטים במצב, אל תדאגו. תישארו בבתים וחכו להוראות״, הוא אומר, ״ואז באה המשטרה ועצרה כל מי שלא ברח. כמעט כולם נחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל וקנין ומרסל רוימי, עונו עד מוות״.

 למה הורו להם להישאר בבתים?

״לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: ׳יהדות מרוקו זקוקה למרטירים׳. יהדות מרוקו זקוקה לקדושים מעונים״.

הרעיון היה לזעזע את היהודים כדי לשכנע אותם לעזוב את מרוקו?

לא. היהודים רצו לעזוב, הם היו דוברי צרפתית במדינה מוסלמית שעברה תהליך של " ערביזציה ", עד אז כל ההכשלה הייתה בצרפתית ופתאום הוחלט שהשפה תהיה ער­בית. אבל היו יותר יהורים שרצו לעלות ממה שהממשלה של מרוקו אישרה״.

אז הוא רצה לזעזע את ממשלת מרוקו, שתפתח את השערים?

״בדיוק. המרוקאים לא רצו לתת ליהודים לעזוב. הם היו כוח חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי שמרוקו העצמאית הייתה זקוקה לו. כל יהודי בוגר תיכון קיבל משרה בממשלה, כולל משרד הפנים ומשרד הביטחון, היה בממשלה שר יהודי, וכמעט כל הפקידות הבכירה הייתה יהודית.

״הראל וגתמון ידעו על משא ומתן חשאי שהתנהל בין המוסד לבין יורש העצר בארמון המלך ורצו לקדם אותו. הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש. הם רצו לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. בסופו של דבר, כל הרשת החשאית של היהודים במרוקו התמוטטה תוך שבוע. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים, כולל מכות השמל, הטבעת הראש בקערת מים מלוכלכים ותלייה במהופך. מעטים ברחו״.

״תלו אותם על התקרה, כשהראש למטה, במשך שעות״, מאשרת גתמון. ״היכו אותם, נתנו מכות השמל באשכים. עינויים נוראיים״.

ד״ר בן־נון לא מנסה להסתיר את הביקורת. ״זו רשעות של המוסד, להשתמש בחיי ארם ולהפקיר יהודים אידיאליסטיים צעירים כמכשיר פוליטי״, הוא קובע. ״כל זאת משום שבאותה שעה כבר התמקחו עם יורש העצר על סכומי כסף ורצו להוריד את המחיר״.

 התמקחו על כסף?

״דיברו על כופר נפש. כמה נשלם למרוקו עבור כל יהודי שיעזוב. בסופו של דבר סיכמו על 50 עד 250 דולר לאדם: 50 דולר לנפש על עשרת אלפים היהודים הראשונים, וככל שמספר היהודים שיורשו לעזוב יגדל – יגדל גם התגמול על כל יהודי, עד 250 דולר לנפש. המעצרים והרעש נועדו לסייע במשא ומתן ולהוריד את המהיר. בסופו של דבר ההסכם עם הארמון נחתם באוגוסט 1961, בעקבות הפרשה״. גתמון זוכרת היטב את התקופה. ״לאלכס הייתה מזוודה עם שרשרת שהייתה נעולה על פרק היד. הוא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק בז׳נבה, נוסע איתו למרוקו ומעביר אותו לסם בן אזרף, יהודי נכבד שהיה מוסר את הכסף לשר הדואר לאון בן זקן, שהיה מעביר אותו למלך״.

באופן הזה, אומר בן־נון, יליד קזבלנקה שעמל על המחקר במשך 13 שנה, יצאו עשרות אלפי יהודים ממרוקו על אוניות שיעדן הרשום היה קנדה, אבל גם המרוקאים ידעו כי הן מובילות את היהודים למרסיי ומשם לישראל.

אשתך שומעת את הצעקות

ומה עלה בגורל היהודים שנפלו בידי המשטרה?

 ב־26 בפברואר 1961 הוצאו כל האסירים בבתי הסוהר למסדר בחצר הכלא, שם נמסר להם על מות המלך מוחמר החמישי. העצירים היהודים פעילי ״המסגרת״, פרצו בבכי. הם ראו במלך את מגינם, הגורם היחידי שיכול להוציאם מהכלא. הבכי הספונטני הזה הציל אותם: החוקרים ראו בכך אות לנאמנות למלך ולאחר זמן קצר שוחררו כל היהודים מהכלא.

אבל שני יהודים לא חזרו הביתה. אחר מהם היה רפאל וקנין, שעונה למוות. ״הוא נולד במרוקו באוגוסט 1927״, מספרת בתו, מיכל וקנין-ברנדר. ״כשפרצה מלחמת השחרור הוא התנדב להילחם בארץ במסגרת מודל, מתנדבי חו״ל, לחם בחזית ירושלים ובתום המלחמה חזר למרוקו, התחתן והוליד שלוש בנות. אבל ישראל נשארה בעורקיו. הוא היה ציוני בכל רמ״ח איבריו. בשנת 1956, כשהוקמה ׳המסגרת׳, אבא התגייס אליה והיה מאור פעיל בה. הוא אפילו הגיע פעמיים לישראל, ב־ 1957 וב־1959, לעבור שני קורסים.

״כשגתמון החליט לפרסם את הכרוזים, השליחים הישראלים תפסו כנפיים ונעלמו. אבא ניסה להתקשר אל הממונה עליו, יוסקה רגב, אבל הוא כבר לא היה במרוקו. אז אבא החביא את החבר שלו חביב אביטבול, והלך לדירת המסתור כדי לשרוף את כל המסמכים, למרות שאמא אמרה לו שילך ויסתתר בעצמו. הוא ירד מהבית, נכנס למכונית וההל לנסוע. הוא לא ראה שהם עוקבים אחריו. כשעצר ברמזור, נכנס בלש למכונית עם אקדח שלוף והורה לו להמשיך ולנסוע לקומיסריה, תחנת המשטרה״.

וקנין עבר שלושה ימי עינויים, לפעמים עד אובדן הכרה. כדי להפעיל עליו לחץ נוסף קראו החוקרים לאשתו. ״אמרו לו: אשתך שומעת את כל הצעקות שלך כשאנחנו מרביצים לך. לא כדאי שתסגיר את השמות של החברים שלך?״ מספרת בתו, ״אבל הוא לא דיבר, ער שהתמוטט. העבירו אותו לבית החולים הממשלתי עם נזקים המורים בכליות כתוצאה מהמכות״.

רעייתו של וקנין, אחות במקצועה, פנתה לראש הקהילה ולשר הדואר היהודי, ואלה סייעו לה להעביר את בעלה לקליניקה פרטית ומשם לבית חולים בפריז. "אנחנו, שלוש הבנות הקטנות, נשארנו במרוקו כבנות ערובה״, אומרת הבת. ״בבית החולים בפריז אבא מת, בגיל 34, כתוצאה מהנזק לכליות. ב־1978 הכירה בו מדינת ישראל כהרוג מלכות. אחרי 50 שנה פניתי למוסד וביקשתי לראות את תיק השירות שלו – בכל זאת, חלף הרבה זמן. אבל הם עדיין לא ענו לי".

לא רק יהודים נהרגו כתוצאה מהמבצע שיזם גתמון. בהשפעת העינויים מסר אנדרה ניראם, אחד היהודים שנעצרו, את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה, ״בנאני״ – כינויו של איש המוסד רגב. השוטרים המרוקאים חיפשו – ומצאו: הם עצרו בטעות את מוחמד בנאני, עובר ניקיון מרוקאי במשרד פקיד הוויזות בשגרירות שוודיה, וחקרו אותו בעינויים. בנאני, שלא ידע כמובן דבר, לא דיבר. חוקריו המשיכו לענות אותו ער שנפח את נשמתו.

המוסר למודיעין ולתפקידים מיוחדים בחר שלא להגיב על השאלות שהעברנו לו.

 

 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

המוסד דאג שפעיליו יעצרו במרוקו

בינואר 1961 טבעה ספינת העולים אגוז בחופי מרוקו. חודש לאחר מכן פירסם המוסד כרוז בשם הקהילה היהודית המאשים את מרוקו בטביעה. שליחי המוסד ביקשו להדביק את הכרוז על קירות ליד תחנת המשטרה בער מכנאס. שני פעילים נתפסו, עונו קשות ונאלצו למסור את כתובות חבריהם. כאשר ביקשו שאר הפעילים להסתתר או לבוח לפי הנחיות מראש, נמסר להם על ידי שליחי ישראל: "שבו בבתיכם. אל דאגה. אנחנו שולטים במצב". רוב השליחים ברחו ממרוקו או הסתתרו בבתים שיגאל בן נון 2ל ההנהגה היהודית. הפעילים שלא הסתתרו ולא ברחו נעצרו ועונו. שניים מהם רפאל ואקנין ומרסל רואימי מתו אחרי זמן מה מעינויים. הרשת של המוסד התמוטטה. משטרת מרוקו לא מנעה מן השליחים לברוח. 
האם סוכני המוסד הפקירו את פקודיהם וברחו לנפשם?
האם המוסד היה מעוניין שהפעילים היהודיים יעצרו?
לשם מה היה המוסד זקוק למעצרים אלה?
נושא זה נדון במחקר מאת ד"ר יגאל בן-נון שפורסם בימים אלה בספר מטעם אוניברסיטת בר אילן

 

עמוד 3 מתוך 12123456789101112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 120 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30