מורשת יהדות מרוקו

הקדמת המחבר

י'דו ה׳גדולה ו׳זדועו ה׳נטויה, היא תמכתני מכד הוינא טליא. ושמרני שמירה מעליא, והוציאני לרויה. ושם בלבי להיות מסוחרי תושיה, אפרסמונא דכייא, סולת נקיה. ונתגדלתי בין ברכי ספרייא, בני עלייה. דנהירין להון שבילי דשמייא, מירא דכייא. לשתות מי התורה בדקא דמייא, בבתי מדרשות שכינה שרויה, הכל צריכין למארי חיטייא. ואנא זעירא דמן חברייא, גברא ענייא. נפל עלי פתקא מן שמייא, ובאוזני קיש קיש קרייא. ועוררני קום לך תפוס חנית מסע ושרייה קניא רפייא. קסתא דסופרייא. ועם שחכמתך חכמת מסכן בזויה, ואת ערום ועריה. שא נא עיניך זקוף רישך כחויא, למבעי רחמים מן אלהא דשמיא, מלך מלכייא. למיהב בידך עדנייא וזמנייא, לתור ולחפש במנהגים שבידי אנשי המערב גברייא ונשייא. ושומרים אותם כדברי בר בתיה, משה רעייא. ולאו במזלא תליא, כי זכית זכיה. וה׳ אינו מקפח שכר כל בריה, ומצאתי לכל מנהג שורש וטעמא מפי חכמייא. וראיתי שבכל המנהגים אין בהם נדנוד עבירה ולא קילקול לבטלם. וכמ״ש הרא״ש בתשר כלל נו, בתשו׳ המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו, ללמד דיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיכול לבא ממנו קילקול, יעו״ש. ועיין רבינו הרמב״ם ז״ל בפיה״מ במס׳ גיטין, פ׳ הניזקין, בענין ואלו דברים מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון. שכתב: ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולי המנהגות ומדעות האחרונים ודבריהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון הש״ס, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכר, עיי״ש. ועיין מהרי׳׳ק, סי׳ ט: הריב״ש, סי׳ קיא; הרשבי׳ש, סי׳ תקסב; מהר״ם אלשקאר, סי׳ ח. ועיין מג״א, סימן תצו ד—ה וסימן תרץ כב. ועיין תשב״ץ ז״ל, ח״ב סי׳ יב והרשב״ץ ז״ל, סי׳ קלח. ובדברים כאלו אין לנו אלא מה שנהגו בהם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ועיין מהרשד״ם, חיו״ד סימן קצג, שיש לנו ללמוד זכות על הראשונים וכל טצדקי להראות על מה סמכו, ואם אפשר לקיים המנהג ובמקום שאי אפשר אי אפשר, עיי״ש. ועיין שדי חמד, כללים, מערכת מים, כלל לז, מה שהביא משם הרשב״ץ, ח״א סו״ס מט, בענייני המנהג. ועוד שם אסף איש טהור משם כמה רבנים ופוסקים מה שדברו בענייני המנהגים, ומשם יאורו עיניך. ועיין מהר״י פינטו, בספר כסף נבחר, סי׳ א, כתב דמנהג מבטל הלכה, ואפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור. כגון ההיא דפי בתרא דתענית, רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר״ח סבר לאפסיקינהו שמענהו מדלגי ואזלי, אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי דאעפ״י שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום לא תשא וכר, מ״מ סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא רצה לשנות מנהגם. וכ״כ מהר״י קולון ז״ל, בשורש ט, דהא דרב פשיטא שהיו מברכין עליו כפי מינהגינו שאנו מברכין על ההלל דר״ה כדברי ר״ת ושאר גאונים. ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ואמרינן בפ׳׳ק דברכות דעובר משום לא תשא. ומ״מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם, ואע״פ דפשיטא דרב גדול היה והיה בידו למחות שלא יקראו כלל כאשר היתה דעתו נוטה, ואפ״ה לא רצה לשנות מנהג אבותיי, עכ״ל עיי״ש. ובס׳ אברהם יגל, יש שם פס״ד מענין הזרת התפלה, וכתב שם בזה״ל: ועיני ראו ולא זר בעיר פאם עיר של חכמים, כל בית הכנסת יש לו מנהג בפנ״ע, עיי״ש. והגאון הרב ההבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ יוד אות מח, וז׳׳ל: ט״ב שחל במ״ש יבדיל על הכוס במוצאי ט׳׳ב בלי שם ומלכות. ובמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, עיין גן המלך, סי׳ קצה. וזל״א, ח״א, מערכת ה, ועיין חמ״ז בפריו ומחצה ויש״י ובערך השלחן ומאמ״ר עיי״ש. ובס׳ שמח נפש, להרי שמ׳׳ח גאגין ז׳׳ל, כתב דמנהג שנהגו באיזה מקומות לברך על איזה דברים יכולים לברך ולא הוי ברכה לבטלה כ״כ התה״ד ז״ל, סימן לד, ועיין מש״כ באות ס, ספק ברכות להקל, ועיין בחת״ס ז״ל, חאו״ח סימן סו, ונתן טעם שאומר אקב׳׳ו, שציונו אל תטוש תורת אמך, עש״ב, ואמרו חז״ל דנקרא בעלם ״תורת אם״ כדאיתא בפסחים בבני בישן שהיו אבותיהם אינם עושים מלאכה בע״ש, ואמ״ל ר״י ואל תטוש תורת אמך. וזה דלא כספר הרדב״ז דסבר דאמבהגא אין מברכין. עיין מחב״ר, סי׳ תרי, אות א.

וראיתי בם׳ פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ קלג, וז״ל: מ״ש הרב פתה״ד, וז״ל וצא ולמד כה המנהג מן מוהריק״ו שו׳ ט, דכתב דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים וכוי. ועוד האריך שם והוכיח במישור, שאפילו מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו. ובשר נ״ד דאייתינא לעיל האריך עוד בזה, וכי דאפילו יבא אליהו ז״ל לבטל את המנהג אין שומעין לו, כמ״ש ביבמות, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו וכו'. ואין לומר דדווקא במנהג קדום ומוחזק בישראל כמנהג חליצת סנדל הוא דאין שומעין אפי׳ לאליהו, אבל בשאר סתם מנהג שומעין לבטלו עפ״י גדול הדור, אלא אפילו סתם מנהג אין שומעין לו. ואין לחלק בין מנהג למנהג, עש״ב. ומדבריו אלו למד הרב לשון למודים ז״ל, ה׳ שבת דע״ט ע״ב, למנהג שנהגו כשמחלקין הדס ביום המילה בשבת להריח בו, ויש בו בד שיש לו ששה בדים קטנים, דמותר לקטום אותו בד גדול ולחלקו  לששה וליתן לכל אחד שיריחו. דאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים מקדם קדמתא מאז נתיישב בעיר הזאת בפני כמה גדולים וכר אין בידינו לבטל המנהג, שלעולם לא ישנה אדם ממנהג המדינה, ונסתייע מדברי מוהריק״ו הנד, עיי״ש וכד עכ״ל [פקודת אלעזר]. ופוק חזי להרב פחד יצחק, מ״ש בטעם מנהג, וז״ל: זאת ישיב אל לבו להזהיר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, כאשר השיב הר״ח בלק״ט וכד. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימום דור דור ושופטיו וכד במסמרים בל ימוט. כגון השמת עטרת ס״ת בראש הקרואים בש״ת, לבעל משא מלך, וכן ההפטרה ביום הכפורים בלשון יוני, למהר״ם פאדווא, סימן מח. גלוי השערות לנשואות, למהר׳׳ם אלשקאר סי׳ לה. אמירת ש״ץ תפילת המוספין בלא חזרה, למהרלנ״ח סי׳ טז. קריאת ס״ת בטי׳ב ע״ג איש כפוף, לדב״ש סי׳ רמט וכוי. ומהרר״ב זצ״ל, ר״מ בק״ק מנטובה, מסר לי פה אל פה שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים, היה נזהר מאוד שלא לשנות בדיבורו ובניגוניו אפילו אות אהת מן המורגל. אפילו שהיה יודע שהגירסא משובשת, ירא וחרד מההיא דמהר׳׳י סגל, בצדקו עליו את הדין שמתה בתו ביוהכ״פ, על שאמר הליחה אחת שלא היו נוהגין לאומרה בקהל ההוא שהתפלל בו, יעו״ש באורך. ובירחון התורני ״הבאר״, דף קנו, בענין מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה וכד, וכתב שח״ו לעשות כזאת בישראל לבטל איזה מנהג אף אם הדבר תימה. ועיין בש״ס הוריות דף יב, שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, ואעפ״כ חששו להם מאד. ועיין בשו״ת חת״ס, יור״ד סימן קז, סוף התשובה, שהעלה שמנהג אבותינו לשנות, איסור תורה הוא אצלנו ועיין בסנהדרין עד ע״א, דבדבר פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, אפילו לשנויי עקרתא דמסנא ,שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, אפילו שינוי כזה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראל (רש״י שם). ועיין בשו״ע חו״מ, סימן ב, דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן ולהוסיף גדרים על גדרי התורה. וידוע שמי שמתחיל לשנות מנהגי ישראל, זהו סימן להתחלת אפיקורסות ומינות, ומי שמשנה מנהג ישראל צריך בדיקה אחריו. עי׳ שו״ת הת״ס, או״ח, סי׳ נא שהאריך בזה וכד עיי״ש.

ו.        מנהג בענין סעודת הבראה בחוה״מ, עיין ישרי לב, חיו״ד, אות ה,

סי׳ ט, שציין לעיין פרי האדמה, ח״ג דף כג, שכ׳ דפה עיה״ק ירושלם תוב״ב לא נהגו להבראת בחוה״מ, ועיי״ש לענין פורים. ועיין ברכ״י, סי׳ תקמז, ומחב״ר, סי׳ תקמז, דמי שבאה לו שמועה בחוה״מ מאב ואם, שהמנהג בירושלים ת״ו שלא לקרוע, עיי״ש. וראיתי בתשבי"ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, הל׳ אבילות, סי׳ תלג, וז״ל: בירושלמי דסוף מועד קטן, ר׳ קרסטני דמר במועדא עבדו ליה הבראה וסברי דמדעת רבנן עבדי, ובדקו ואשבחו דשלא מדעת היה. ותו גרסינן ר׳ פלוני דמך בראש חדש וכו'. מכאן משמע שאין לעשות הבראה לא בחוה״מ ולא בר״ח, עכ״ל. פה מחז״ק פאס יע״א נוהגין להבראת. אני הכותב הייתי מצוי בבית האבילים בחוה״מ של פסח, והיה שם החכם הישיש כמה״ר מימון מאנסאנו זלה״ה, הוא ראש ונשיא ועד הרוחצים של חברת גמ״ח, וכל ימיו בילה לעבוד ולשרת בחברת גמ״ח שהנחילוהו אבותיו. ואמר שמה לאנשי החברה שיביאו סעודת הבראה, ובפני אמר בפה מלא שמנהג מחז״ק להבראת בחוה״מ. וחמותי וראיתי למוהר״י בן וואליד, בס׳ שמו יוסח, סי׳ קפב שעמד ע״ז, וז״ל: מי שמת לו מת ב״מ ביו״ט ונקבר בחוה׳׳מ, דעת מרן בשו״ע ודעימיה דמברין קרוביו של מת, דהיינו מי שחייב להתאבל. ויש פוסקין ס״ל דאין הבראה בחוה״מ, עיין מרן ב׳׳י או״ח סי׳ תקמז. וכן המנהג פה וויהראן דאין מברין בחוה״מ, ואם נקבר ביו״ט דאין בו הבראה, לכו״ע אין מברין בחוה״מ כיון דעבר זמנו. אף להסוברים דיש הבראה בחוה״מ, מ״מ זה שאינו זמנו היום אין מברין. אבל אחר המועד מברין יום א׳ דאבילות, והיינו דכי מרן סי׳ שעח סעי׳ יא, ולפי״ז אין סתירה ממה שכ׳ סי׳ סא וממש״ב באו״ח, סי׳ תקמז. ועיין זכול״א, הל׳ אבל, אות ס, ערר סעודת הבראה, עיי״ש. ופה וויהראן אין נוהגין להבראת אחר המועד כלל, וכס׳ מור״ם ז״ל, עב״ל. ואנו במחז״ק פאס כפי עדות החכם הנ״ל, מברין בחוה״מ.

ז.        מנהג שעושים סעודת הבראה בביצים, לפי שהם עגולים לרמוז שגלגל

הוא הסובב וחוזר חלילה, במ״ש בבל בו. ואני עני אומר טעם אחר לדבר, במה שמצאתי בס׳ אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עג, אות יוד, דהטעם דלוקחין ביצה לטהר בו את המת, בידוע כי מחוקי הטבע שהתרנגולת וכן כמה עופות מולידין ביצה בלי זכר כשמתחממין את עצמן בחול חם בקיץ, עיין חולין נח. בדספנא מארעא, וברש״י שם. ויש כמה מיני עופות שמניחין את ביצתם בעפר, ומעצמם יוצאים אח״כ העופות על ידי חום השמש. וכבר מצאנו שהקדמונים דרשו מפסוקי התורה תחיית המתים מדאמר במדרש בראשית, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מכאן לתחה״מ מן התורה. ומפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם, מכאן לתה״מ. וחד דרש (סנהדרין צ) מחוקי הטבע, שהחטה שיוצאה בכמה לבושין מכ״ש האדם. וכ״ז דרשו כדי לחזק האמונה, והראו כי הביצה שאפשר שנולדה בלי זכר, או מהביצה נתהוה עוף! בלי אם, רק על ידי העפר והחול אשר בו טמון. ובכן איך יוכל לעלות על דעת האדם, שגבר ימות ויחלש ולא יעמוד לקץ הימים ח״ו. וכפי״ז נוכל לומר שמפני זה מברים בביצים, לרמוז לאבלים שהמת הזה עתיד לחיות. והח״ס, ח׳ יוד״ע, סי׳ שכז, נתן טעם למה נוהגין לזלף ביצים עם יין על ראש המת, עיי״ש.

ח.        מנהג כשמוליכין המיטה מהבית לבית הקברות, פורסין על הארון

של המת איזה מלבוש שלו ואחרי הקבורה מחזירין אותו מלבוש לבית. וראיתי למהר״י פאלאג׳י ז״ל, בם׳ יפה ללב, חאהע״ז, סי׳ פא אות ב, שכתב ומה שנוהגים כשמת בחור או בחורה נותנים בגדיהם החמודות ע״ג מטתם ומוליכים להם מביתם עד קברם משום עגמת נפש, ואח״ב חוזרים אותם לביתם וכו׳. עייש לענין אם יהיו נאסרין כיון ששמו אותם ע״ג המת, ונשא ונתן בהלכה על זה עיי״ש. והיום עשו אנשי חברת גמ״ח סדינים גדולים בגד שחור ושפתם קטונות קטון נהדר, ומכסין בו המטה בהולכה. וגם משאילין אותם לקרובי המת, לכסות בו הקבר בשלש פקידות. ונתהווה זה בשביל אנשים עניים שאין להם בגד חשוב של מת לכסות בו המטה ואתי לידי זלזול, לכן עכשיו כל אפייא שוים יחד עשיר ואביון מכסים בבגד ההוא שהוא של הרבים מכים אנשי חברת גומלי חסדים, ולא נשאר בושה לשום אדם. ומה טוב ומה נעים אם לא יכסו המיטה ולא הקבר בבגד שחור, לדעת המקובלים. כי הקליפות החיצונים מתדבקים ונאחזים בגוון השחור, לכן יש למנוע מזה ולהיות כסוי המטה מגוון אחר. והרב גור אריה הלוי, יוד״ ע, סי׳ שמט, אות ד, עמי׳ ש מרן ששיער המת אסור בהנאה, כתב וז״ל: ולכן המצע שמניחין על המת, או הכר וכסת שנותנים תחת מראשותיו, או סדין או טלית שפירסו על הארון, או על המטה שמוליכין בה המת, אינו נאסר, עכ״ל.

ט.       מנהג עתה לקרוע על המת החלוק הנקרא קאמיז״א דוקא ולא הקאפ״א, הרב זכול״א, בשם השו״ג, הביא דבריו בם׳ כרם חמר, ח״א, דף כה ע״א.

י. מנהג בענין הנחת תפילין ביום ראשון, ראיתי בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רסא, וז״ל: ודע דמנהגינו הוא בקובר מתו בחול סמוך לחשיבה, דלמחר מניח תפילין אחר הנץ החמה שדיינינן ליה ביום שני. דאע״ג דלס׳ הגאונים דסבירא להו יום מיתה וקבורה דאוריתא הי״ל לילך לחומרא, דשמא אותה שעה לילה הוא וצריך לנהוג כדין יום א; מ״מ מנהגינו הוא כמ״ד דאין אבילות דאורייתא דהרי בקובר מתו יו״ט שני, אין נוהגים אבילות כלל מהך טעמא, וכדאיתא ביו״ד, סי׳ שצט. ועוד דזה שקבר מתו סמור לחשיכה, ודאי דהיתה המיתה קודם בשעה שהוא ודאי יום, והו״ל יום מיתה שאינו קבורה. יום קבורה שאינו יום מיתה, לכו״ע אין אבילות מה״ת, עכ״ל.

יא. מנהג שאם מת ת״ח או אדם גדול ואדם כשר, כשבני החברה מחתכין את התכריכין, החתיכות שנופלים חוטפין אותם בני אדם כמי שחוטף דבר מצוה, ומשמירין אותם לזכרון ולמשטרת. ואפשר לתת טעם לזה והוא דאיתא בש״ס, דכל המוריד דמעות על אדם כשר מתכפרין עוונותיו, בשביל כבוד ובכיה שבכה על הנפטר. לכן אוחזין חתיכה מן התכריכין לבנה, לרמוז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. [וראה להלן ערך קבר, כט, מ״ע].

יב. מנהג שהאבלים גם בע״ש אחר חצות, נשארים יושבים על הארץ. ובליקוטי ויאמר יצחק, יוד״ע, הל׳ אבילות, סי׳ יד, ציין להד״ט, יו״ד סי׳ לו, אות לב, שכתב שהמנהג שאין יושבים בעש״ק אחר חצות.

יג. מנהג כשנפטר ת״ח, בשעת ההספד ובהולכת המטה תוקעין בשופרות תשעה שברים, הרבה פעמים והרבה בני אדם, עד פתח בית החיים ואז פוסקין מלתקוע. נזכר זה בזוה״ק, פ׳ ויקהל, דף קצו ע״ב, שהוא כדי להגין על החיים שלא ישלוט בהם מלאך המות להשטין למעלה, דאז אית ליה רשותא. עיין בזה בס׳ מעבר יבק, מאמר שפתי רננות, פרק עשירי. אלא דלפי טעם זה אמאי לא יעשו כך בכל המתים, ואפשר לפי שבהולכת מיטת ת״ח יהיו בני אדם לרוב משום יקרא, לכן חששו עליהם מקטרוג השטן. עיין שם בזוה״ק, שהביא זה ע״פ וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר ובו׳ [במדבר י, ט.], עיי״ש [וראה להלן ערך שופר, ג, נימוק נוסף, מ״ע].

אלהא דמאיר ענני

• מנהג דכל מי שיש לו איזה צרה, שאומר אלהא דמאיר ענני. וזאת אזכרה שרב אחד במחז״ק פאס יע״א תיקן בבהכנ״ס שלו שלא לומר בתפילת יום הכפורים ענינו אלהא דמאיר, ענינו. ענינו אלהא דבר יוחאי, ענינו. וטעמו ונימוקו דוכי ח״ו אלו הצדיקים אלוה שלהם לבדו, אחרי ימים אינה ד׳ לידי שראיתי להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ פתח עינים, במם׳ ע״ז דח יח ע״א, שב׳ עמ״ש בש״ס אימא אלהא דמאיר ענני ומתנצל וכו', וכתב וז״ל: מזה נשתרבב המנהג בכל גלילותינו דעל כל צרה שמתפלל האדם אומר אלהא דר״מ ענני, ונודרים שמן או צדקה לנשמתו של ר״מ, וכתב הרמ״ע במאמר חקור דין, סוף ח״א, שהכוונה במה שכיון ר״מ ענני באותה כוונה, עיי״ש ובמפרשי. ובזה פירש הרמ״ע שם, אשרי יושבי ביתך, הם עצמן ביתך מרכבה, כמ׳׳ש זה אלי ואנוהו, אשרי אדם עז לו בר, שמבטיחו במסילות אשר בלבבם של יושבי ביתך, זה תוכן דבריו. והשתא הנוהג כר באומרו אלהא דמאיר ענני, טוב שיכוון בדעתו שייענה באותה כוונה שכיון ר״מ, במ״ש הרמ״ע. ומכאן אתה למד שמה שנהגו לומר שמכוונים לדעת רשב״י וכיוצא וכן בתורה ובמצוות, מנהג טוב נאמר בו אשרי עכד״ק. וכעין זה אנו אומרים בעת הוצאת ס״ת בנוסח הרי אנחנו מקבלין קבלת התורה והרי אנחנו מקבלין אותה לדעת רשב״י ולדעת ר״א בנו ולדעת יותם בן עוזיהו ולדעת האר״י ז״ל. הכוונה על מה שהיו הם מכוונים.

• אסרו חג
• מנהג במערב היהודים החונים על חוף הים וכן בשאר הערים החונים על הנהרות, נוהגים לצאת ביום אסרו חג הפסח ויושבים על שפת הים ועל הנהרות ורוחצים רגליהם וידיהם ממימי הים והנהר. ושמעתי טעם לזה שעושים זה זכר לקריעת ים סוף, לנס שנעשה לאבותיהם ועברו בתור הים ביבשה. ומזה נמשך המנהג שיוצאים ביום אסרו חג כל בעלי בתים ויושבים בשדות ופרדסים ואוכלים ושותים ושמחים, הכל עושים לזכר הנסים שעשה להם הקב״ה שהיו יוצאים לשדות ליבש הלבנים והצילם הקב״ה וגאלם.

• מנהג במוצאי חג הפסח הנשים מקבלים קמח לעשות שאור, או מקמח של המצות שמחביאים אותו מקודם הפסח, לעשות ממנו שאור ללוש העיסה שלאחר הפסח. או עושים שאור מקמח של חמץ, ונותנים בקערה כדי להתחמץ, להיות שאור להחמיץ העיסה. ונועצים תור השאור ההוא פולין עדיין ירוקין בקליפתן, ושיבולי דגן ושעורים בקש שלהם, ותמרים שלמים ומטבעות בסף, והכל לסימן טוב. תמרים להיות השנה מתוקה, פולין ירוקין להיות שנה טובה וירוקה מכל מיני ירקות, מטבעות להרויח מעות בשנה ההיא. ובכל בתים כוס תלוי בשלשלת מועד לכל חי שאחר המות, מדליקין אותו בשמן זית לעילוי נשמה. בלילה הזאת נותנים בו חמשה רייאלי״ם כסוף, לסימן טוב להרויח מעות בשנה ההיא. ובלילה הזאת צועקים אנשים בשווקים וברחובות, כל אחד אומר לחבירו תרויח, וכן חבירו מברכו תרויח. ויש בני אדם שלומדים ארבעה קפיטלים ראשונים מם׳ משלי, שיש בהם דברי מוסר. ויש בני אדם שצועקים ואומרים שלשה פסוקים אלו: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. כי בי ירבו ימיר ויוסיפו לר שנות חיים

כל ימות הפסח נותנים על גבי השלחן שאוכלים בו ובפרט בליל מוצאי החג, לימוני״ס תפוחי זהב ליתיני״ס, האלרנז, עשב הנקרא בבוני״ז, שיש בו ורדים וריח טוב. .וטעם הדבר בכל שמות הללו, רמוז בהם שם נם בנוטריקון כי למוני״ס, למו נס. ליתי״ן, ליתי נס. רזוני״ס, ראו נס. באבוני״ז, בבוא נם. ונותנים על השולחן קערה מליאה חלב, וכל מי שיבוא יטעום מהחלב. ונותנים על השולחן מיני מתיקה ותמרים, מגדנות ומרקחות וקערה מליאה תמרים. ומי שיבוא לבית איש או אישה נותנים לו חמשה תמרים או ארבעה או שלשה או שנים, ולצד הפחות אחת — מי שאין ידו משגת. ויש משפחות שמטבילין התמרה בדבש או בחמאה. ויש משפחות שאינם מוציאין מן הבית שום דבר בלילה הזה וכשנותן לו תמרה אומר לו לאוכלה שם, וגם הגרעין יניח אותו שם, כדי שלא יוצא דבר. וכל אחד מנהג משפחתו בידו, יש שעושין לביבות ויש שעושי! כוסבוסו ומחלקין לקרוביהם.