הספרייה הפרטית של אלי פילו-משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו – אליעזר בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו – אליעזר בשן

על פי תעודות חדשות מן השנים 1845 – 1885

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח

יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים

ירושלים תשס"ט

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו.