מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאבמאחורי הקוראן

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כשמוחמד מתחנן ממורו שיתיר לו לומר לערביי מכה דברי מוסר רכים יותר, כדי שייפלו

על אזניים קשובות. מורו מסרב:

״אין לשנות את דברי אלוקים, וכבר הגיעוך קורות השליחים״(שם).

[1] במקורות מאוחרים יותר מספרים על נסים ונפלאות שעשה מוחמד. הקוראן לא מזכיר מהניסים האלה כלום: להפך, הוא מכחיש אותם (קוראן י, כ! יג, ז! יג, בז: כ, קלג: כא, ה: כח, מח; כו, קפז: כח, נ: יז, צ-צה). הקוראן מזכיר רק שלושה סוגי אותות ומופתים: הטבע הנפלא שמעיד על בורא עולם (ו, צה-צט ועוד כהנה הרבה); האותות שעשה משה במצרים, בים סוף ובמדבר: האותות שעשו שאר הנביאים.

כדי לחזק את דבריו מספר המורה למוחמד איך אברהם הושלך לכבשן האש ויצא בשלום: ״הוא [אברהם] אמר לבני עמו: עבדו את אלוקים והיו יראים אותו… בני עמו לא השיבו דבר, ורק זאת אמרו: הרגוהו או שרפוהו. ואולם אלוקים הצילו מן האש, ובזאת צפונים אותות לאשר יאמינו״.120

הוא גם מספר לו את הסיפור הנפלא הכתוב בספר דניאל, שקרה למעלה מאלף שנה לפני מוחמד:

״מוות לבעלי תעלת-האש רבת הדלק בעודם יושבים סביבה, הזינו עיניהם באשר עוללו למאמינים. הם נטרו להם איבה רק על כי האמינו באלוקים האדיר והמהולל, אשר לו מלכות השמים והארץ״(פה, ד-ט).

בספר דניאל אכן מסופר איך שלושה יהודים הושלכו לכבשן האש לאחר שלא רצו להשתחוות לצלמו של המלך נבוכדנצר. נס נעשה להם ויצאו ללא פגע, ואלה שהשליכו אותם לאש נשרפו בעצמם. סיפור זה היה מפורסם מאוד במזרח התיכון, שהרי הוא רשום בתנ״ך; ונבוכדנצר גם פרסם את הפלא על־ידי שילוח מכתבים לכל האומות.

מוחמד מזביר רק את נביאי ישראל

הקוראן חוזר רבות על כך, ששליחות מוחמד נועדה רק להביא את המסר של משה ושאר נביאי ישראל:

״לא צוותי [ממורי] לעבוד כי אם את ריבון העיר הזאת [מכה]… ולהשמיע את הקוראן… תגיד: רק מן המזהירים אני״; ״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם ולישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו. ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את ה׳זַבּוּר׳ [ספר תהלים]. מלבדם שלחנו שליחים אשר כבר סיפרנו לך עליהם ושליחים אשר לא סיפרנו לך עליהם. ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים.אלה שליחים אשר נשלחו להיות מבשרים ומזהירים, למען לא תהיה לאנשים טענה כנגד אלוקים לאחר בוא השליחים״

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה יהודי כמו שהסברנו, נוספה תוספת זו – לקרוא את ישו הנוצרי בין הנביאים – כעבור זמן על־ידי לבלרי עות׳מאן

מוחמר אומר, שציוו לו להשתייך למוסלמים: ״צווויתי להיות במוסלמים״(כז, צא).

באומרו ׳מוסלמים׳ כוונתו לאלה, שחיים בכל כוחם ולבם באמונה בבורא עולם ומתנהגים לפי רצונו. ביטוי זה הוא קרוב לביטוי ״האנשים האלה שלמים הם אתנו״. כיוון שמוחמד לא מכיר מוסר אחר מלבד זה של היהדות ־ לפחות כל זמן שהותו במכה – יש על כן לפרש את דבריו כי צווה להתנהג על־פי מוסרם של היהודים.

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמדו

בקוראן שבים ונשנים פעמים רבות פועלי ציווי: אמור, הזהר, ענה וכדומה. מהם משתמע, כי מאן דהו פוקד על מוחמד לדרוש לאנשים או לענות להם כהנה וכהנה. הבה נשאל: מי עומד מאחוריו ומשנן לו את הדיבורים הללו? המסורת המוסלמית גורסת שהמצווה הוא המלאך גבריאל. לדבריה, בחלום או בהקיץ, בלילה או ביום, באמצע ויכוח עם אנשים, מוחמד רואה או שומע מלאך, המתגלה אליו ומצווהו לומר את אשר אמר. כל הכתוב בקוראן מצחף עות׳מאן הורד מן השמים בצורה כזאת כדברי אלוקים חיים.

המסורת הזאת מפתיעה. אין הרבה כתבים בעולם שמובא בהם שמלאך בא ומצווה לקרוא, לכתוב או לדרוש. אם אומנם נכונה המסורת המוסלמית בעניין זה, מדוע לא ציין הקוראן בפירוש כי מלאך בא ומצווהו? כאשר החומש מביא את דברי ה׳ אל משה – למעלה ממאה פעמים – היא כותבת בפירוש: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל…״; כשדיבר השם אל יהושע, מוזכר הדבר בצורה ברורה: ״ויהי אחרי מות משה עבד השם ויאמר השם אל יהושע בן נון״; אל הנביא שמואל: ״ויאמר השם אל שמואל…״; אל הנביא גד: ״ודבר השם היה אל גד הנביא חוזה דוד לאמור״. וכך לשון התנ״ך מאות פעמים. לעומת זאת לא מוצאים בקוראן ביטוי כמו ״אללה, או המלאך גבריאל, אומר למוחמד: דבר אל הערבים, בני ישמעאל…״ וכדומה. סביר יותר לומר שהדובר הוא אדם בשר ודם, ואדם זה, או חבר שלו, כותבים את הדברים לזיכרון.

הורדת הקוראן ומסע הלילה

המסורת המוסלמית מספרת, שבאחד מלילות חודש הרמדאן שנת 610, בהיות מוחמד במערה ליד מכה, בא אליו המלאך גבריאל והראה לו אריג שעליו היו כתובים פסוקים. יש הגורסים כי באותה ההזדמנות הראה המלאך את כל תוכן הקוראן ואת כל מה שאמר וציווה עד יום מותו. לפי המסורת, הותירה הסוסה את עקבות פרסותיה…….

עוד מספרת המסורת המוסלמית, שבאחד הלילות לאחר ההתגלות הראשונה טס מוחמד ־ במציאות או בחלום – ממכה לירושלים רכוב על גבי סוסה מעופפת, אל־בוראק, בליווי המלאך גבריאל אל הר הבית בירושלים. משם המשיכה הסוסה את מעופה לשבעת הרקיעים השמימיים. שם פגש מוחמד את אברהם, את משה ונביאים נוספים, וגם את ישו הנוצרי; ואז קיבל מוחמד את האסלאם – הדת החדשה, האחרונה והמושלמת אחרי היהדות, שהביא משה, ואחרי הנצרות, שהביא ישו. לדעת חלק מן המוסלמים, מאותו ליל מסעו של מוחמד לשמים בטלה היהדות. יהודים, שלא מכירים במוחמד כנביא ובאסלאם כדת שמימית, איבדו את זכותם על ארץ אבותיהם, ארץ־ישראל. שני הסיפורים הללו – מפגשו של מוחמד עם המלאך גבריאל ומסעו הלילי לירושלים ולשמים ־ משמשים אבני יסוד במסורת המוסלמית. הילדים המוסלמים גדלים על ברכיהם, ובמידה רבה מעצבים את הרקע הדתי שלהם ליצירת זיקה עצומה לדת המוסלמית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר