ארכיון יומי: 14 ביוני 2017


מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

ואילו בפריס, פינתה ממשלת מנד פראנס, ב – 6 בפברואר 1955, את מקומה לממשלת אדגאר פור. מנדס פראנס עמדמבצע יכין בראש ממשלת צרפת שבעה חודשים בלבד. אך התגברות מעשי הטרור במרוקו, המרידה באלג'יריה, והסיוע המצרי הפעיל לתנועות השחרור הערביות בצפון אפריקה, הגבירו בפריס את התחושה כי מדיניותו הפייסנית של מנדס פראס פשטה את הרגל. בדומה להלוך הרוחות בישראל, כן גם בצרפת התחזקה ההרגשה, כי דרושה יד תקיפה כלפי מצרים וכלפי המורדים באלג'יריה ובמרוקו. תחושה זו חיזקה את מגמת ההתקרבות בין צרפת וישראל וממשלת אדגאר פור הייתה משוכנעת שסיוע לישראל נגד מצרים – מחלש בסופו של דבר, את יכולתה של מצרים לסייע לאלג'יריה.

הידוק היחסים בין ירושלים לפריס שיפר את יכולתה של ישראל לעקוב אחר מצבם של היהודים בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. אך החרפת המצב הפנימי במרוקו וערעור הביטחון הציבורי שם, הגבירו בישראל את המאבק לביטול מדיניות הסלקציה, ולהכרזת העלייה ממרוקו כ " עליית הצלה ". בתשובה להצעה לסדר היום של ח"כ בר-יהודה, הביא שר האוצר, לוי אשכול, ב – 23 בפברואר 1955, תוכנית דו שניתי להעלאתם של 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו. בנאום בכנסת, אמר אשכול : " אין בישראל שום מניעה להמשך העלייה, יען כי חוק השבות מבטיח זכות עלייה לכל יהודי המבקש לעלות ארצה. אלא שבעיית היסוד העומדת לדיון והדורשת פתרון דחוף היא שאלת האמצעים הכספיים העצומים וכאן יש לנו מגבלות מצערות ". אשכול הוסיף : " החל מחודש אוגוסט 1954, נתחדשה העלייה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה שלנו היא כי במרוצת 12 החודשים הקרובים, אפשר יהיה להביא בדרכים המאפשרות גם קליטה, כ – 30 אלף איש. על הממשלה ועל " המוסד לתיאום " לדון בכך ולהחליט כיצד לטפל בנושא זה. אפשר לחזור אומנם לדרך שהלכנו בה עד כה, בעת העלייה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ; ואפשר לנהוג עוד פעם בשיטה של מחנות מעבר, ממחנות למעברות והמעברות להתיישבות, אך אשפר אולי גם להיאחז בדרך של תוכנית דו שנתית או תלת שנתית ".

אשכול ציין כי הוא עצמו מצדד בתוכנית דו שנתית להעלאתם של 60 אלף עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אומר, אפשר יהיה להימנע מחבלי קליטה קשים ומיותרים ולמנוע אחר כך ירידה. אשכול סיים באומרו : " לו היה קיים צורך להעלות בבת אחת את כל 300 אלף יהודי מרוקו, אזי עם כל הרצון הטוב – היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, וזאת מפאת המצב הכלכלי בארץ ומשום היענותו הרופפת של העם היהודי למבצעי העלייה והקליטה. מוטב, אפוא, להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית, לטובת מדינת ישראל והעולים גם יחד ". מתוך הערה זו היה ברור שאשכול מתנגד לרעיון כי העלייה מצפון אפריקה, תיחשב " עליית הצלה " ועל כן יבוטלו לגבי כללי הסלקציה. אך מאחר שבאותה שנה עמדו להיערך בחירות חדשות לכנסת, קיים היה חשש שנושא העלייה ינוצל לניגוח הממשלה במלחמת הבחירות. כדי לצקת תוכן ממשי לדברים שאמר לוי אשכול בכנסת, כינס ראש הממשלה, משה שרת, ביום ה 28 בפברואר 1955, התייעצות בין כמה אישים המעורבים בנושאי העלייה והקליטה. בהתייעצות נטלו חלק לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין, יצחק עילם – מנכ"ל משרד העבודה – ודו טנא – מנכ"ל משרד השיכון.

אשכול פתח והסביר כי בתקציביהן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית גם יחד, אין מספיק אמצעים למימון עלייתם של 25 אלף יהודים, בשנת 1955. אך נוכח ההתפתחויות בצפון אפריקה, תובעת הסוכנות היהודית להגדיל את מספר העולים ל – 40 אלף. אשכול אמר כי קיימת תוכנית להקמת 100 משובים עם 10 אלפים משפחות המונות 100 אלף נפש. אך לדעתו " לא יקרה שום אסון ", אם תוכנית זו תתבצע במשך 4 שנים ולא בתקופה קצרה יותר.

גיורא יוספטל, שבדרך כלל נימנה עם חסידי הסלקציה, היה מודע עתה לחומרת המצב בצפון אפריקה והוא הציע להגדיל את מכסת העלייה ב – 10 אלפים נפש. גם אליהו דובקין צידד בכך. אולם אשכול דחה הצעה זו בתקיפות. הוא אמר כי אין לו כסף למימון הגידול בעלייה ואף לא מקורות תעסוקה חדשים. הוא הזכיר, כי בישראל שורר כבר מחסור בעבודה וכי שרת העבודה, גולדה מאיר, תובעת במפגיע להעסיק את המובטלים בעבודות דחק שונות. אז מנין יבוא הכסף ? יוספטל ודובקין הציעו לגייס את הכסף הדרוש לכך בישראל עצמה – אם על־ידי הגדלת מס ההכנסה, או על־ידי ביטול הסובסידיות והטלת מס על חומרי בנין.

Le Judaisme Meknassi aores la mort de moulay Ismail-un siecle de troubles- Robert assaraf

Les trois juges du tribunal fassi, rabbi Yaacob Abensour, rabbi Shmouel Déry et rabbi Shmouel Elbaz se prononcèrent donc en faveur de Moshé Mamane :

Nous avons été conviés à donner notre avis au sujet de l'affaire du respectable et érudit Moshe Mamane qui, depuis des années, acquitte une quote-part d'impôt supérieure à tous les autres contribuables. Cette année, il a été victime, comme on le sait, de retours de fortune qui l'ont fait plier sous le poids du fardeau. Il sollicite comme mesure exceptionnelle de justice que, désormais, on abandonne cette coutume d'imposition. Nous avons trouvé sa requête justifiée pour maintes raisons ; En conséquence, nous statuons qu'il est redevable de la règle de ne verser qu'une quote-part à hauteur de la contribution du second dans l'évaluation.

Le tribunal de Meknès refusa toutefois d'entériner cette décision, ouvrant ainsi un conflit qui ne se termina qu'avec la mort de Moshé Mamane, assassiné dans sa maison, en 1763, par des voleurs.

Le Juif meknassi le plus influent de l'époque fut sans nul doute l'homme de confiance du souverain, Mordekhay Chriqui. Natif de Marrakech, il y avait fait la connaissance de Sidi Mohammed IV, alors gouverneur de la ville. Lors de l'accession au trône de son protecteur, il fut nommé par lui chef de la communauté de Meknès où il transféra ses affaires. Tous les chroniqueurs de l'époque soulignent, que, contrairement à la tradition de réserve et d'humilité des dhimmis, il avait fière allure, portait des habits somptueux et montait à cheval sans que nul osa lui en faire la remarque. Très dévoué à sa communauté, il n'avait pas hésité à user de son influence pour convaincre Sidi Mohammed IV d'éloigner de la Cour son fils préféré, Moulay Lyazid, qui se distinguait déjà par sa haine pour les Juifs. Le poète de la communauté de Meknès, rabbi David Hassine chanta ses louanges dans on recueil de poèmes Téhila Lédavid :

Lui, qui avait la force et le courage de faire face aux autorités,

Sans que jamais la crainte l'effleure,

Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.

Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.

Devant lui, les grands plient

Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve

Les autres Juifs de Cour, notamment les négociants de Mogador, étaient très loin d'avoir les mêmes qualités. L'appât du gain les poussa à se lancer dans des conflits fratricides. C'est ainsi que deux Juifs originaires de Tunisie, les frères Attal, cherchèrent à prendre la place de leurs coreligionnaires marocains. De concert avec les commerçants chrétiens, ils soudoyèrent le roi pour prendre la succession des tajjar-es-sultan. En 1789, un avant sa mort, le vieux souverain ordonna aux titulaires juifs de ce titre de céder aux marchands chrétiens de Mogador les fonds du Trésor qu'ils géraient ainsi que les marchandises leur appartenant en propre. C'était là un surprenant changement d'attitude de la part d'un souverain qui avait jusque-là ouvertement favorisé les négociants juifs marocains. Pour ces derniers, une période sombre allait s'ouvrir avec le règne de Moulay Yazid. Même s'il ne régna que deux ans, de 1790 à 1792, Moulay Yazid fut l'un des souverains marocains les plus hostiles aux Juifs. De mère anglaise, ce jeune prince était connu pour son tempérament rebelle et colérique. A plusieurs reprises, il s'était révolté contre son père mais avait toujours réussi à obtenir son pardon. Excellent cavalier ; tireur d'élite ; il s'était attiré une grande popularité par son fanatisme religieux. Il manifestait une haine farouche contre tous les infidèles, et plus particulièrement contre les Espagnols et les Juifs.

Pour mettre un terme à ses intrigues et essayer de le corriger ; son père l'avait envoyé en pèlerinage à la Mecque. Il en était début 1790 par voie de terre, à travers l'Algérie, plus décidé que jamais à détrôner son bienfaiteur. Il se trouvait dans le Rif lorsque lui parvint la nouvelle de la mort de Sidi Mohammed IV ainsi que le rapporte la Chronique de Fès :

A la fin du mois de Nissan (avril), parvint de Rabat la mauvaise nouvelle de la mort du sultan Sidi Mohammed, que Dieu l'ait dans sa miséricorde. Toute la ville fut en émoi et un trouble profond saisit les Juifs et les Gentils… Tout le monde se sauva et enfuit son argent. Le lendemain, tous les Gentils se réunirent et proclamèrent souverain l'un des fils du sultan défunt ; Moulay Yazid… Nous pensâmes retrouver le calme ; car on annonçait que la paix s'était faite dans tout le pays…

Les naïves espérances des Juifs furent cruellement déçues. Dès son arrivée à Tétouan, le nouveau monarque annonça son programme : conformément à l'accord passé avec ses partisans berbères de la tribu des Amhaous, il s'était donné pour mission d'exterminer tous les Juifs du royaume. Pour réveiller les ardeurs de ses partisans, il promit une récompense de dix meqtal à qui lui apporterait la tête d'un Juif. La sentence était tellement sans précédent qu'un des cadis lui fit remarquer qu'elle était contraire aux commandements du Prophète. Selon ce cadi, il y avait une solution non moins radicale : dépouiller les Juifs de tous leurs biens. Il est bien connu qu'un homme pauvre vaut moins qu'un mort. Trouvant l'avis astucieux, Moulay Yazid ordonna de commencer par la première communauté rencontrée sur sa route ; celle de Tétouan.

דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל

פד

פ׳ הנז׳.מסמך ממכנאס

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום.

שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן, במבוי בן עטאר, יש עוד ביהכ״נ בסוף המבוי, פתחה במזרחה בפנת המבוי לימין הנכנס למבוי, ארכה יתר על רחבה, יש בה ב׳ היכלות, אחד באמצע מערבה, ואחד בעלית קיר שבצפונה. התיבה באמצע, פני הש״צ למזרח. יש בדרומה עזרת נשים גבוהה סמוכה לתקרה, ספר לי זקן אחד ששמע מאבותיו, שהעזרת נשים בנה אותה הנגיד כה״ר משה ן׳ עטאר ז״ל, שהיה בזמן קדמון, זה יותר ממאתים שנה, שלא ברצון חכמים, שהיו מעכבים שלא לעשות עזרת נשים בביהכ״נ, משום הרהור, ומשום שיחה, ע״כ. יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, מתפללים בה כשמונים נפש. היא היתה נקראת בזמן הקודם ע״ש הנגיד בהר״ס ן׳ עטאר הנ״ל, כן מצאתי שמה בפס״ד ישן בש׳ תקי״ו לפ״ק, ובשטר אחד בש׳ תק״ע לפ״ק מצאתי שמה ע״ש החכם כמה״ר חסאן ן׳ לחסין זלה״ה, אפשר שהוא קנה אותה, וחזרה ליקרא על שמו, ואך עתה היא נקראת בפי הכל ע״ש הרה״ג המפורסם כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זיע׳׳א, נתבש״מ ש׳ תקע׳׳ח לפ״ק. ושמעתי מכמה זקנים, וכן יש תחת ידי, ספר קטן של מעשיות בכת״י, בלשון ערבית, משנת תרי״ח לפ׳׳ק, וזה העתק מה שצריך לנו בעברית: בזמן הרה״ג כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זצ״ל, צדו הפלשתים מהיער לביאה אחת חיה, והביאוה דורון למלך, והכניסה לגן אחד ברחוב הישמעאלים, וקשר אותה בצוארה בשלשלאות של ברזל, ומנה עליה ערבי אחד להאכילה ולהשקותה, ויום אחד נתקה השלשלת וברחה חוץ לפרדס, והזיקה הרבה ישמעאלים, ואז גזר המלך על היהודים, לתת לו חצר אחת ברחוב היהודים, בחשבו שאף אם תצא ותזיק, תזיק רק ליהודים, ומה בכך ? והוציאו הרבה שוחדות על זה ולא הועילו, ונתנו לו חצר אחת (שמעתי שהיא החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי אלעטארין, שעדין נקראת ״צא״ר אלביי״א״, דהיינו חצר לביאה, ע״ש המעשה).

והביאו אותה שם וקשרו אותה בשלשלת ברזל, והערבי הממונה עליה היה בא אצלה בבקר ובערב לתת לה די מחסורה, וערב יום אחד הניח הפתח פתוח בשוגג או במזיד, ובאשמורת הבקר בעוד לילה, נתקה עוד השלשלת ויצא׳ לחוץ, ומפני שכל החצרות היו סגורות, לא מצאה מקום ליכנס, והיתה משוטטת בעיר, עד שהגיעה לביהכ״נ של הרב הנז׳, שהיתה פתוחה, והיה הרה״ק הנז', קורא שם כדרכו בכל יום, בקשות הבקר, והתחילה לנהום עליו, והוא לא ידע שהיא הלביאה, רק חשב שהוא כלב, והכה אותה במטהו, והיא נוהמת, ויוסף להכותה להוציאה מביהכ״נ, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועמו מעבדי המלך, להוליכה אל המלך, שרצה ליתנה במתנה לשר אחד גדול, שהיה נוסע באותה שעה, וכשלא מצאוה בחצרה, התחילו לחפש אחריה, עד ששמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, ואז הלכו אחר הקול, והמה ראו כן תמהו, ותפשוה והוליכוה, ואז נודעה קדושת הרב זיע״א גם לעיני הגויים. ע״כ. שלוחי צבור ששמשו בה, הם: הרב הקדוש הנז׳ וזרעו אחריו, בנו הרב כמוה״ר משה זלה״ה ובן בנו אשר הכרתיו כד הוינא טלייא, החכם הותיק כהה״ר יוסף ז״ל, ועתה משרת בה החכם כהה״ר מכלוף ן׳ שטרית הי״ו, וה״ר רפאל ן׳ לחסין הי״ו, מזרע הרב כמה״ר חסאן הנ״ל זלה״ה. וגם בני דודי כמוהר״ר דוד זצ״ל, שהם החכם כמה״ר יעקב וכהה״ר אברהם אחיו ישצ״ו, שמשו בה שלוחי צבור איזה שנים, הבית הקדוש הזה שמש ישיבה לת״ת להרה״ק הנ״ל, אשר ראיתי במכתב עדות מש׳ תר״ז לפ״ק, שבחצר שלפניה היה מלמד תשב״ר חכם אחד שמו ר׳ דוד עטייא ז״ל, והיו התנוקות נכנסים בפתח אחד קטן, שהיה בביהכ״נ פתוח לאותה חצר, והיו מפריעים את הרב ותלמידיו מלמודם, ועמד הרב וסגר אותו פתח, ע׳׳כ. וגם מו״ר הרה״ג כמוהר״ר שלם משאש זיע״א הרביץ בה תורה איזה שנים, כאשר שמעתי מתלמידיו, גם למדו בה תשב״ר בני מור דודי כמוהר״ר דוד הנ״ל, ועמהם החכם כמה״ר יוסף אלבאז ישצ״ו, ואנא נפשאי למדתי אצלם תנ״ך. ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולמשכימי קום בלילות החורף בעוד לילה לומר שם שירות ותשבחות ובקשות, יתקון חצות. זהו מה שיכולתי להשיג עתה להודיע לכבודו, ובמוצאי חג הסוכות אגמור את הכל בעה״ו. ואך יואל נא כבודו לשלוח איזה כסף, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר