ארכיון יומי: 30 ביוני 2017


הרב ישראל זיתון

Asilah

ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.

הרי אתה כבן חמש מאות שנה

פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״

למד לשונך לומר איני יודע

פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.

פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.

מתרחק מן המחלוקת

מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצב ייבום – אלימלך וסטרייך

ג. רקע ומקורותאלף שנות יצירה

לאחר שקבעו המגורשים את סדר הקידושין והנישואין הראוי במקומם החדש וכן את הסדרי הירושה הנראים ראויים בעיניהם הם התקינו את התקנה הזאת:

יד. עוד מי שהיה חולה ויראה שהוא מסוכן חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה ואף על פי שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין.

הערת המחבר : א׳ אנקאווא, כרם חמר, חלק ב, סעיף יד; מ׳ עמאר, המשפט העברי במרוקו, המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תשמ״ו, עמ' 6. עריכה מחודשת של קובץ התקנות ראה ש׳ בר־אשר, ספר התקנות, ירושלים תשנ״א, עמי 55-54

מתוך הספר " המשפט העברי " לפרופ' הרב משה עמאר. תוספת א.פ

י״ד. עוד מי שיהיה חולה ויראה שהוא מסוכן יהיה חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו. באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה. ואעפ׳׳י שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין. וזאת התקנה כך נתקנה עפ׳׳י החכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. ונקראת במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו, ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש סיון הוא החדש שבו ניתנה תורתנו הקדושה, בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבעה לבריאת העולם. וזאת התקנה נתקבלה עפ״י כל הקהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים החתומים בה משה אלברהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף גבאי.

הגירוש שגורשו חכמי קאסטילייא זלה״ה, היה בשנת מזרה ישראל לפרט קטן היא שנת רנ״ב

לתקנה שני חלקים עיקריים: האחד מתמקד במישור האישות והאחר במישור הממוני. בחלק הראשון, שבו נעיין תחילה, מטילה התקנה חובה על האיש לתת גט לאשתו לפי דרישה אם הוא חולה מסוכן, כדי למנוע היווצרות זיקת ייבום בין האישה ובין אחי הבעל לאחר מותו. תוכן התקנה הוא אפוא מניעה מוחלטת של זיקת ייבום, והאמצעי שנבחר להשגת היעד הוא חיוב הבעל במתן גט. כדי לעמוד על משמעות התקנה בהיקפה המלא יש לתת את הדעת לרכיבים השונים המצויים בדרך כלל בתקנות: 1. רקע ומניעים; 2. תוכן התקנה: 3. אמצעים לביצוע התקנה; 4. תכלית התקנה; 5. מקורות קדומים והשוואה למרכזים אחרים.

אין בידינו דברי הסבר ורקע לתקנה זו שעניינה ייבום או לכל קורפוס החקיקה כולו. ייתכן שעצם המעבר לסביבה חדשה היה המניע העיקרי, וכל רצונם של מגורשי קסטיליה היה לשמר את ההסדרים המשפטיים שלהם הורגלו בארץ מולדתם. לפי זה, נדרשו המגורשים לחקיקה משום שבפאס נהגה מסורת משפטית שונה מזו שאליה הורגלו, או משום שבארץ המוצא נבע הכלל המשפטי מתקנה מקומית שהייתה מוגבלת בהיקפה הטריטוריאלי לסביבתם בקסטיליה. ( 9 ) בפתיחה לקובץ התקנות משנת רנ״ד, שבו נקבעה התקנה בעניין הייבום, נאמר: ״אלה הם התקנות שתיקנו והתנו להיות ביניהם הקהלות הקדושות מגירושי קאסטילייא בעצת החכמים השלמים וגדוליה״. שאלה היא עד כמה משוקעת בתקנה זו תורתם של חכמי קסטיליה ומורשתם המשפטית. לשאלה זו כמה פנים: ראשית, יש לבחון עד כמה מהווה התוכן המסוים של הסעיף בעניין הייבום המשך של המסורת המשפטית שרווחה בקסטיליה. אם לא נאתר כלל משפטי זהה במסורת הקסטיליאנית, בחקיקה או בהלכה פסוקה, נבקש לדעת אם הייתה קיימת במסורת זו בענייני הייבום התשתית לכלל שנתחדש בחקיקתם של המגורשים בפאס. ועוד נבקש לדעת עד כמה רווח השימוש בחקיקה במסורת המשפטית המקורית של מגורשי קסטיליה שבה עשו שימוש אינטנסיבי מיד עם בואם.

9 – הערת המחבר : תקנות רבות בימי הביניים היו טריטוריאליות וחלו בסביבה מסוימת, וראה דיון מקיף בהן אצל מ׳ אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ״ח, עמי 712-547. היו תקנות שחלו באופן אישי ולא טריטוריאלי, ואלה עברו עם בני הקהילה גם לסביבתם החדשה. דוגמה מובהקת לכך היא חרם דרבנו גרשום, שנתפס בדרך כלל כמונח על קרקפתא דגברא (אך ראה גישת ר׳ יוסף קארו, שדת בית יוסף, הלכות כתובות, סימן יד הסבור שאף חרם זה הוא טריטוריאלי).

כדי לענות על שאלות אלה אנו נדרשים למסורת המשפטית שרווחה בקרב יהודי קסטיליה בדורות הסמוכים לגירוש. אלא שכאן עומדים אנו בפני קשיים של ממש, שכן לא הגיעו לידינו מקורות משפטיים של חכמי הלכה גדולים מהתקופה הסמוכה לגירוש העוסקים בייבום ובתוצאותיו המשפטיות. אין ספק שהיו בספרד חכמי הלכה גדולים ובולטים בדורות האחרונים שקדמו לגירוש, ביניהם חכמים דוגמת ר׳ יצחק קנפנטון שכונה גאון קסטיליה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו."( 11 )

הערת המחבר : על לימוד התורה בספרד במאה החמש־עשרה והיצירה התורנית בה ראה א׳ גרוס, ״קווים לתולדות הישיבות בקאסטיליה במאה הט״ו״, פעמים 31 (תשמ״ז), עמי 21-3.; א׳ גרוס, ״מרכזי תורה וישיבות בספרד״, בתוך: מורשת ספרד(ערך: ח׳ בינארט) ירושלים תשנ״ד(הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס) עמי 329-327; י״מ תא- שמע, ״לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15״, בתוך: דור גירוש ספרד (עורכים: יום טוב עסיס ויוסף קפלן) ירושלים, תשנ״ט(מרכז זלמן שזר), עמי 62-47. אם נמנו רובם של החכמים עם בית המדרש של ר׳ יצחק קנפנטון, ראה במאמרים הנ״ל עמדות שונות.

בס"ד מוסר בלערבי פרשת חקת – ביהודית תוניסאית

בס"ד   מוסר בלערבי פרשת חקת 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פיהם 3 מצוות עשה 1] באש נעמלו הדין מתאע פרה אדומה 2] אלמיית טמא ויטמא 3] למה מתאע אפר פרה יטהרו הטמא. ויטמיוו הטהור אלי ירץ עלא הטמא באש יטהרו. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה לפסוק. אלי ישראל פלעאם לארבעין מלי כרזו מן מצרים. וקתלי וצלו למדבר צין. נפטרת גאדי מרים הנביאה. אכת משה ואהרן. וקתהה עמרהה 125 סנה. ומרים בזכות מתאעהה. כאן יתבע מעא ישראל עין מה וישרבו מנו. ווקתלי נפטרת. לעין האדיך משאת עלא רוחהה. וישראל עטשו. וזאו ילומו עלא משה ואהרן. ומשה ואהרן וקתלי תלממו עליהם הנאס. משאו לאהל מועד. וגאדי תזללה עליהם רבבי. וקאלום. אמשיו דויוו מעא הסלע ויכרז למה. ולמו משה ואהרן ישראל ומשאו לסלע. ומשה כמם בינו ובין נפשו. אידה כאן תווה נכלם הסלע ויעטיה למה. למקטרגים יווליו ענדהם מה ידויוו הדוני עלא ישראל. אלי יקולו. סלע אלי מה ענדושי חכמה ולא מך. דווה מעאהו משה וסמע כלאמהם. ישראל כיפאש מה יסמעושי כלאם רבבי. קאם ידו וצ'רב הסלע בלעצה מרתין וכרז למה. וקתהה רבבי תגשש עלא משה ואהרן עלא אלי מה סמעושי כלאם רבבי וצ'רבו הסלע פי עוץ' אלי ידויוו מעאהו האכהוו. וקאלום אלי מה חידכלושי לארץ ישראל. ותמה חכמים קאלו אלי משה רבינו מה תעאקבשי עלא כאטר צ'רב הסלע. כאנשי עלא כאטר קאל לישראל שמעו נא המורים. ורבבי מה יחבשי האשכון ידווי הדוני עלא זגארו חתה ואלו משה רבינו 
ומן באעד בעת משה רבינו מלאכים למלך אדום. וקאלו כליני נתעדדה פי ארצ'ך. קאלו לא. קאלו נשרי מן ענדך למאכלה ולמה חתה ואלו אלי ענדנה למן ולבאר. ותצוור פי זרתנה. קאלו לא. וכרזלו בלעסכר. רמזלו זדנה יצחק בארכנה ועל חרבך תחיה. ורבבי קאל למשה מה יחארבשי אדום. ודארו ישראל עלא ארץ אדום. ומן באעד וצלו להר ההר. וגאדי רבבי קאל למשה. אלי וצל לוקת באש אהרן ינפטר. וטלעו להר ההר משה ואהרן ואלעזר. ונחה משה לחואייז מתאע לכהונה מתאע אהרן. ולבשהם לאלעזר. ונפטר אהרן. ועמרו 123 סנה. וישראל לכל שאפו כיפאש נפטר אהרן. ובכאו עליה ישראל 30 יום. וסתכאדו עליה יאסר. אלי כאן יעמל בינאתהם השלום. אלי ענדו כצומה ימשי לאהרון יצאלחו. הווא וצאחבו האו מרתו האו זגארו. וזיד ענני הכבוד תנחאוו. ובאעד מה כמלו לאבל מתאע אהרן. רזעו בזכות משה. ווקתלי שמע עמלק אלי אהרן נפטר. משא לבש לבאש לכנעני וחארב ישראל. וישראל מה ערפושי האשכון אלי קאעד יחארב מעאהם. לאבשין כנענים ולוגתהם ומנצ'רהם עמלקי. צלאו לרבבי וקאלו. כאן תכלינה נגלבו לקום האדה אלי יכון יכון. הרזק מתאעהם נעמלו חרם. וגלבוהם. ומן באעד ספרו מן הר ההר יצ'ורו עלא אדום. וקלקו ובדאו ידויו עלא משה ורבבי עלאש טלעתונה מן מצרים. ולחז"ל נשדו. עלאש מה קלקו כאן תווה. וזאוובו. אלי אקבל מה נפטר אהרן. כאנו ענני הכבוד. וכאנו פי וצט ענני הכבוד כיף אלי ואחד ראכב עלא כרהבה האו טיארה. הומאן אלי ימשיו וישראל ואקפין האו קאעדין. וחתה ימשיו מה יחששו שיי מן התעב התנייה. ולאכן וקתלי נפטר אהרן וחארבו עמלק. וכרו 8 מאראחל. וקתהה חשו בתעב מתאע התנייה. והאדאך עלאש בדאו ילומו. חתה ואלו אלי רזעו ענני הכבוד בזכות משה. כאנו יכממו אידה כאן יתנחאו ענני הכבוד כיפאש נעמלו. ובעתלום רבבי חנושה יקרצוהם. ומשאו למשה וצלה עליהם. וקאלו רבבי. אעמל חנש נחאש ועלקו לפוק. אלי יקרצו לחנש יברק פיה ויברא. והווא הטבע מתאע הדניה אלי תכתלע מן חאזה מה יווריווהאלושי . ולאכן רבבי יחב יוורילהם אלי הטבע מתאע לעולם פי יד רבבי. אלחאזה אלי מה תצלחשי עלא קד הטבע יבראוו ביהה. ולחז"ל קאלו. יאכי לחנש הווא אלי יקתל האו ימנע אלי רבי עמלום חנש ישופו. וזאוובו באש יקימו עיניהם לפוק ויערפו רבבי. 

ומן באעד כתב לפסוק למראחל אלי עמלוהם ישראל חתה אלי וצלו לנחל ארנון. גאדי לפסוק קאל. על כן יאמר בספר מלחמות ד' וכו'. הרש"י ז"ל פסר לפאסק האדון. אלי הנס אלי נצאר הוני ילזמו יתחכה כיף הנס אלי נצאר פי קריעת ים סוף. אלי נחל ארנון זאיי בין זוז זבולת. ואחד פי מואב וואחד פי ארץ ישראל. וקראב חדה בעצ'הם. אלי ינזמו אלי קאעד פזבל האדה ידווי מעה אלי פזבל לוכר ויסמעו מליח. לאמורים וקתלי סמעו אלי ישראל חיתעדאו פנחל האדה. זאו קאעדו פזבל האדאך ופלמגאייר אלי פי וצטו. וקאלו וקתלי יתעדאו ישראל הומאן לוטה ואחנאן לפוק. נכרזו מלמגאייר ונעאיינו עליהם חזר ונשאב ונקתלוהם. ולאכן רבבי עמל נס כביר יאסר. אלי הזבל אלי תאבע מואב כאן פי כרזאת. ווקתלי חיתעדאו ישראל. הזבל אלי פי ארץ ישראל תחרך מן בלאצתו ותקרב חדה הזבל מתאע מואב. והאך לכרזאת דכלו פלמגאייר וולאו כיף זבל ואחד וקתלו לאמורים. וישראל תעדאו פוקו זבל ואחד. ובאעד מה תעדאו ישראל פוק הזבל. רזאע הזבל לבלאצתו. ולבאר אלי כאן פלאכר תעדדה באעד מה תפרקו הזבולאת. וכרז האך הדם ולמפאצל מתאע לאמורים. ושאפו ישראל הנס לכביר אלי נצארלום. 
ומן באעד זאת לחרב מעה סיחון אלי כאן קויי יאסר. וגלבו.וכדאולו לאראצ'י מתאעהו לכל. ומן באעד זאת לחרב מעה עוג. ומשה כאן כאייף מנו. עלא כאטר כאן לכדים מתאע אברהם אבינו. ועמל למילה. רבבי קאלו מה תכאפשי מנו. ועוג כדה זבל אלי טולו 12 כילו מטר וערצ'ו 12 קילו מטר קד לבלאצה אלי קאעדין פיהה ישראל. וקלעו וחטו פוק ראסו. באש יעיינו עלא ישראל. ויקתלהם פי מררה ואחדה וידפנהם תחת הזבל. ורבבי זאבלו דוד ונקב הזבל ודכלו פי ראסו. ורבבי טוולו שניה. והזבל מה חבשי יכרז. ומשה רבינו כאן טולו 5 מתרו. וזאב סיף טולהה 5 מתרו. ונגז 5 מתרו. וצ'רב עוג עלא ערקובו וטייחו. וזבל תכסר פוק ראסו ומאת. וגלבו ישראל. וכדאו לבלדאן מתאעהו לכל. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת פרה אדומה. הרש"י ז"ל פסר עלא לפסוק זאת חקת התורה. עלא כאטר השטן ואומות העולם יתפיסכו עלינה ויקולולנה השנווה למצוה האדי ובהאדה קאללנה לפסוק עליהה חקה. מה תכממשי עלא הטעם מתאעהה. הוני תממה נשדה. יאכי מן וקתאש אחנאן נקולו עלא התפיסיך מתאע אומות העולם. וכאן חנקולו ביהם מה עאדשי נזמו נתבתו חתה מצוה. חאזה אוכרה. הרש"י ז"ל התפיסיך סמאהו מונין. עלאש סמאהו בלאסם האדה. אלי מונין מאענאהה חשאב. וחאזה אוכרה. והאדה לחז"ל קאלו הטעם מתאע פרה אדומה. באש תסמאח עלא מעשה לעגל. תזי לבגרה  ותמסח לוסך מתאע ולדהה לעגל.

לאכן מערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי התשובה מה תעטאת כאן לינה אחנאן. עלא כאטר אחנאן לבנים מתאע רבבי. ובהאדה וקתלי נהלכו לעולם רבבי יסאמחנה. ולעבד יסאמח זגארו. לאכן לכדאמה מתאעו ובקיית לעבאד. מה יסאמחומשי. וקתלי הלך חאזה יקולו כלצני. ובהאדה אחנאן אלי נתסמאו הזגאר מתאע רבבי. נעמלו תשובה רבבי יסאמחלנה דנובנה. אומות העולם ילזמו יתעאקב עלא לגלטה אלי עמלהה.

ופי ענין פרה אדומה. תממה חאזה מוש מפהומה. אלי רבבי וצא לכהנים באש מה יטמאוושי. ומן באעד יווצי לכהן באש יעמל פרה אדומה ויטמא. חתתה ואלו אלי וצאיית לכהנים כאן לטומאת מת. כאן חקו יבאעדהם עלא הטומאה זמלה.

הוני רבבי חב יווריה למעזה מתאענה ענדו. חתתה ואלו לכהן ילזמו יבעת עלא הטומאה. באש יטאהר ישראל יטמא מה ישאלשי. ולענין מתאע טומאה וטהרה הווא ברוחו מוש מפהום. עלאש הטומאה זמלה. תממה חאזה תבדלת פינה. ואידה כאן טמינה. עלאש לאפר פרה יטהרנה. הוני רבבי חב יבעתלנה מישאז. מהמה גטש לעבד פטומאה ופדנוב. רבבי עטאנה טריקה כיפאש נטהרו. פטומאה לפעלייה תממה

 פרה אדומה. ופטמאה מתאע הדנוב תממה התשובה .

והאדה אלי יקצד הרש"י הוני. אלי השטן יקוללנה אנתון גטצתו פטומאה ופדנוב האש יכרזכום מנהה. אומות העולם כיף כיף. לאכן אחנאן נערפו אלי תממה טריקה באש נכרזו מטומאה והייא התשובה. כאן נקולו לשטן תממה תשובה. יקוללנה יזי בלא הבאל אעמל האש תחב ומן באעד תקול לרבבי סאמחני חייסאמחך. אנתון צאיי עליכם. תמתע פי עולם הזה כירלך. ואומות העולם יקוללנה פהשנווה אנתון כיר מננה. מאדאם אחנאן מה תנפעשי התשובה חתתה אנתון. לכל כאלקנה רבבי. ובהאדה אחנאן מה נקוללומשי עלא התשובה. כאנשי נעמלוהה בסכאת. והאדה אלי קאלו לחז"ל. אלי לפרה זאת תמסח דנוב ולדהה. מאענאהה ענדנה טריקה מתאע תשובה.

אכוואני לעזאז. צחיח מה תמאשי האשכון מה יגלטשי. וצחיח אלי כל יום אחנאן נגלטו ונעאוודו לגלאט מתאענה חתתה ואלו נערפוהם חראם. וצחיח ואחד באעד מה יעמל תשובה חייעאווד יגלט. לאכן מה ילזמנאשי נסתלסמו ונקולו אחנאן גטצנה ומה עדשי נזמו נרזעו. רבבי קאללנה חתתה ואלו ואחד פי אכר דקאייק מתאע עמרו רזאע בתשובה נקבלו. וחתה ואלו באעד מה עמל תשובה בלקלב. רזאע עלא הדנוב האדאך אלי עמלום פלאוול. הדנוב תסאמח  ומה ירזעשי. ולאכן ילזמנה נערפו. אלי לעבד מוש צ'אמן רוחו ומה יערפשי וקתאש ימות. ותשובה מתאע השאבאב כיר מן מתאע לכבאר. ובהאדה כל ואחד יעמל תשובה פי כל לילה. ורבבי יסאמחנה לכל. ונזיבו הוני מעשה אלי ואחד אברך באעד מה עמל למועדים פי אמריקה חדה עאיילתו ראזע פטייארה לישראל ללישיבה. כאן בחדאהו ואחד שערו טויל ועאמל בלוטה ולאבש לבאש מתאע לעייאק מתאע לגויים. הווא כאן פי באלו גוי מייה פלמייה. ווקתלי זבד גמרה באש יקרא. קאלו חתתה האנה קרית קבל וקתלי כנת זגיר. ולאכן חד התורה ברך. קראווני וקתלי חנלבש תפילין. וקתלי ערף אלי הווא יהודי. סכר לגמרה ובדה יעטיה פי מוסר באש ירזע בתשובה. קאלו לכלאם מתאעך כולו צואב. לאכן האנה רבבי מה יקבלנישי בתשובה. האנה מה תמאשי דנוב מה עמלתושי. קאלו אידה כאן מה קאעדשי יסתננה פיך באש תרזע בתשובה. מה כלאכשי חיי. וניקאש טואל. ומן הזמלה השנווה לפרק ביננה ובין אומות העולם אלי מה יקבלומשי רבבי בתשובה והאדי ענצרייה. וצלת הטייארה ומה חבשי יפהם. פלאכר קאלו תווה אחנאן חנתפארקו. ממכן נתקאבלו וממכן לא. לאכן נחב נעטיך נציחה ונקולך. אלי רבבי קאעד יסתננה פיך באש תרזע בתשובה. לאברך האדה כבר וערס וולא ואחד מן הרביין מתאע לישיבה ומערוף יאסר. נהאר זאבולו אברך מן אמריקה קאלולו האדה פי צ'וו שופלו וקיית באש תקרא מעאהו. ומלי בדאוו ערף אלי האדה חייוולי ואחד מן גדולי הדור לקדאם. ובהאדה כאן יעמל מעאהו מזהוד כביר באש יקדמו אכתר מה ימכן. נהאר זא בו יזור ולדו. בו לולד וקתלי שאף הרבי קאלו נערפך מה חתעקלנישי. קאלו האנה אלי תקאבלנה פטייארה. ופכרו. קאלו כיפאש רזעת פלאכר. קאלו מנך אנתין. וקתלי רווחת לאמריקה לכדמה מתאעי דכלת באעצ'הה. וקד מה חוולת באש נמנע רוחי שיי. וקתלי מה עאד תממה חתתה חל. תפכרת כלאמך. כרזת לבררה וקמת ראסי לסמה. קלת לרבבי. כאן אנתין בלחק תסתננה פייה באש נרזע בתשובה. מנעני והאנה נוועדך נמשי נתעלם הדין. חשית בראחה כבירה. אלי התקל לכל חטיתו עלא רבבי. ומשית נעסת מרתאח באעד מה עדית לייאלי ננעס פיהה כאן שוייה. ומן לילתהה תבדל כל שיי ובדית נמנע. מה תעדדה שהר כאן מה מנעת זמלה ובדית נרזע לכדמתי כיף מה כנת. והאנה ענד ואעדי משית נתעלם הדין. וערסת והאו הנתיזה קדאמך. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:

" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.

בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:

" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע  על סיבות הפחד הזה ".

אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה  בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:

" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי  מרוקו "

. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא  אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.

מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.

Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet

Brit 31 - Presence Juive au TafilaletLe livre "Pitouhé Hotam"

À la fin de sa préface, Rabbi Chlomo Hayoun décrit le livre Pitouhé Hotam, et il insiste sur quelques détails intéressants. D'abord il signale la répartition des différents discours selon les quatre niveaux du commentaire de la Thora d'après la tradition kabbalistique : le Simple, le Sous-entendu, la Légende et le Secret. En effet, c'est le côté le plus caractéristique de ce livre en comparaison de ses autres écrits qui traitent uniquement d'une partie de ces quatre niveaux. Selon Rabbi Yaacov, la distinction de l'étude du Nisstar (du caché) et de ce qui est apparent n'exige aucune limite qui soit infranchissable, mais plutôt, elle est mue par le devoir d'investiguer « les cachettes et les secrets de la Thora ». En cela, il est fidèle à la conception courante dans la littérature kabbalistique que le sens simple de la Thora est l'habit de ses secrets. Le rôle du Mékoubal (celui qui approfondit l'étude mystique) selon ces dires est de dévoiler les secrets cachés dans la Thora ; de là émane la dualité de sa position envers le sens simple de la Thora : d'une part, du point de vue de sa place dans l'étude approfondie il est "le moindre de tous" ou selon ses paroles : "Si tu n'as étudié que le sens simple de la Thora, qui est le dernier, tu n'as pas accompli ton devoir et il faut que tu t'efforces à étudier les trois autres parties qui sont les plus élevées". D'autre part, le fait que ce sens soit secondaire ne veut pas dire qu'il perde quelque chose de sa valeur ou qu'il soit dédaigné mais plutôt qu'il est estimé plus que tout. Donc il ne faut pas s'étonner, par exemple, que la distinction que fait Rabbi Yaacov entre le sens sous entendu et le sens secret soit très floue par rapport à la distinction traditionnelle et sert surtout à reconnaître les démarches des différents exégètes du texte, mais en général les deux (le sens sous entendu et le sens secret) possèdent un fond caché et secret.

Hayoun souligne également que les secrets du livre  " sont d'aller dans le chemin du Moussar (morale), car la plus grande aspiration de notre Maître (R. Yaacov) était de prodiguer le bien à son prochain, d'enseigner à son peuple la crainte de Dieu, car c'est ce que nous demandent Dieu et ceux qui connaissent Sa pensée. » R. Yaacov lui- même ne se sert presque pas du terme Moussar pour expliquer la ligne de conduite principale de son enseignement. En effet, à la lecture de ses écrits, on se rend compte de la présence de coutumes kabbalistiques, toutes destinées à former le mode de vie rigoureux de l'homme, sans qu'elle soit obligatoirement attachée à la correction des mœurs. Ceci représente un pas hardi dans les relations entre les vertus dans « la littérature des vertus » et celle du « mode de vie kabbalistique » auquel appartient R. Yaacov. Ces coutumes ou ce mode de vie ne sont pas présentés comme des rajouts successifs à une autre méthode spirituelle mais comme la concrétisation d'une méthode kabbalistique évidente. C'est pour cela que j'ai proposé dans un autre article d'user d'un terme différent pour définir le livre Pitouhé Hotam qui pourrait mieux expliquer le terme Moussar : « La littérature du mode de vie et des Tikounim ». La primauté des bases qui ont trait au mode de vie religieux et spirituel dont le rôle et l'influence touchent directement différents points de la réalité qui dépend en général de la conception kabbalistique de Ha'ari (Rabbi Ytshak Louria). Une estimation différente des aspects sociaux et théologiques, qui à mon avis, ont reçu trop d'importance dans l'investigation de cette littérature et aussi un regard sur le caractère des relations entre le comportement selon la Halakha et les actes dictés par la « hitnahagout » (mode de vie).

Dans sa préface, Rabbi Chlomo affirme que Pitouhé Hotam est la sixième œuvre de R. Yaakov, ce témoignage est contraire à une autre liste dressée par son fils Rabbi Ytshak. Les œuvres qui ont précédé Pitouhé Hotam sont Guinzé Hamélekh, Lévona Zaka, à laquelle Rabbi Chlomo a écrit également, selon ses dires, une préface, perdue depuis. Sefer Chéélot outchouvot, qui n'est autre que Yorou Michpatekha Léyaacov que nous possédons ; Sefer Hadrouchim, dont le nom n'est pas cité par Hayoun et le livre Chita, livre perdu, dont le sujet est le Talmud.

En plus, Rabbi Chlomo donne deux explications au titre Pitouhé Hotam

; "car il ouvre et dévoile quelques sujets obscurs et hermétiques cachetés par le sceau", et "Le mot Pitouhé fait allusion au bon nom de l'auteur et à son enseignement".

Le souhait de Rabbi Chlomo exprimé dans la fin de sa préface : "Que notre Maître arrive à imprimer ce livre et les autres" n'a pas été exaucé du temps de son maître tout comme n'a pas été exaucée la prière pour sa Alia en Erets Israël. C'est seulement cinq ans après le décès de Rabbi Yaacov à Damanhour, le 20 Tevet de l'année 5640, que fut imprimé à Jérusalem Pitouhé Hotam avec la préface de Rabbi Chlomo.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר