ארכיון יומי: 30 ביוני 2017


הרב ישראל זיתון-חוכמה מקדם-חזי כהן

חוכמה מקדם

 

ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.

הרי אתה כבן חמש מאות שנה

פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״

למד לשונך לומר איני יודע

פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.

פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.

מתרחק מן המחלוקת

מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצב ייבום – אלימלך וסטרייך

ג. רקע ומקורותאלף שנות יצירה

לאחר שקבעו המגורשים את סדר הקידושין והנישואין הראוי במקומם החדש וכן את הסדרי הירושה הנראים ראויים בעיניהם הם התקינו את התקנה הזאת:

יד. עוד מי שהיה חולה ויראה שהוא מסוכן חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה ואף על פי שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין.

הערת המחבר : א׳ אנקאווא, כרם חמר, חלק ב, סעיף יד; מ׳ עמאר, המשפט העברי במרוקו, המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תשמ״ו, עמ' 6. עריכה מחודשת של קובץ התקנות ראה ש׳ בר־אשר, ספר התקנות, ירושלים תשנ״א, עמי 55-54

מתוך הספר " המשפט העברי " לפרופ' הרב משה עמאר. תוספת א.פ

י״ד. עוד מי שיהיה חולה ויראה שהוא מסוכן יהיה חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו. באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה. ואעפ׳׳י שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין. וזאת התקנה כך נתקנה עפ׳׳י החכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. ונקראת במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו, ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש סיון הוא החדש שבו ניתנה תורתנו הקדושה, בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבעה לבריאת העולם. וזאת התקנה נתקבלה עפ״י כל הקהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים החתומים בה משה אלברהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף גבאי.

הגירוש שגורשו חכמי קאסטילייא זלה״ה, היה בשנת מזרה ישראל לפרט קטן היא שנת רנ״ב

לתקנה שני חלקים עיקריים: האחד מתמקד במישור האישות והאחר במישור הממוני. בחלק הראשון, שבו נעיין תחילה, מטילה התקנה חובה על האיש לתת גט לאשתו לפי דרישה אם הוא חולה מסוכן, כדי למנוע היווצרות זיקת ייבום בין האישה ובין אחי הבעל לאחר מותו. תוכן התקנה הוא אפוא מניעה מוחלטת של זיקת ייבום, והאמצעי שנבחר להשגת היעד הוא חיוב הבעל במתן גט. כדי לעמוד על משמעות התקנה בהיקפה המלא יש לתת את הדעת לרכיבים השונים המצויים בדרך כלל בתקנות: 1. רקע ומניעים; 2. תוכן התקנה: 3. אמצעים לביצוע התקנה; 4. תכלית התקנה; 5. מקורות קדומים והשוואה למרכזים אחרים.

אין בידינו דברי הסבר ורקע לתקנה זו שעניינה ייבום או לכל קורפוס החקיקה כולו. ייתכן שעצם המעבר לסביבה חדשה היה המניע העיקרי, וכל רצונם של מגורשי קסטיליה היה לשמר את ההסדרים המשפטיים שלהם הורגלו בארץ מולדתם. לפי זה, נדרשו המגורשים לחקיקה משום שבפאס נהגה מסורת משפטית שונה מזו שאליה הורגלו, או משום שבארץ המוצא נבע הכלל המשפטי מתקנה מקומית שהייתה מוגבלת בהיקפה הטריטוריאלי לסביבתם בקסטיליה. ( 9 ) בפתיחה לקובץ התקנות משנת רנ״ד, שבו נקבעה התקנה בעניין הייבום, נאמר: ״אלה הם התקנות שתיקנו והתנו להיות ביניהם הקהלות הקדושות מגירושי קאסטילייא בעצת החכמים השלמים וגדוליה״. שאלה היא עד כמה משוקעת בתקנה זו תורתם של חכמי קסטיליה ומורשתם המשפטית. לשאלה זו כמה פנים: ראשית, יש לבחון עד כמה מהווה התוכן המסוים של הסעיף בעניין הייבום המשך של המסורת המשפטית שרווחה בקסטיליה. אם לא נאתר כלל משפטי זהה במסורת הקסטיליאנית, בחקיקה או בהלכה פסוקה, נבקש לדעת אם הייתה קיימת במסורת זו בענייני הייבום התשתית לכלל שנתחדש בחקיקתם של המגורשים בפאס. ועוד נבקש לדעת עד כמה רווח השימוש בחקיקה במסורת המשפטית המקורית של מגורשי קסטיליה שבה עשו שימוש אינטנסיבי מיד עם בואם.

9 – הערת המחבר : תקנות רבות בימי הביניים היו טריטוריאליות וחלו בסביבה מסוימת, וראה דיון מקיף בהן אצל מ׳ אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ״ח, עמי 712-547. היו תקנות שחלו באופן אישי ולא טריטוריאלי, ואלה עברו עם בני הקהילה גם לסביבתם החדשה. דוגמה מובהקת לכך היא חרם דרבנו גרשום, שנתפס בדרך כלל כמונח על קרקפתא דגברא (אך ראה גישת ר׳ יוסף קארו, שדת בית יוסף, הלכות כתובות, סימן יד הסבור שאף חרם זה הוא טריטוריאלי).

כדי לענות על שאלות אלה אנו נדרשים למסורת המשפטית שרווחה בקרב יהודי קסטיליה בדורות הסמוכים לגירוש. אלא שכאן עומדים אנו בפני קשיים של ממש, שכן לא הגיעו לידינו מקורות משפטיים של חכמי הלכה גדולים מהתקופה הסמוכה לגירוש העוסקים בייבום ובתוצאותיו המשפטיות. אין ספק שהיו בספרד חכמי הלכה גדולים ובולטים בדורות האחרונים שקדמו לגירוש, ביניהם חכמים דוגמת ר׳ יצחק קנפנטון שכונה גאון קסטיליה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו."( 11 )

הערת המחבר : על לימוד התורה בספרד במאה החמש־עשרה והיצירה התורנית בה ראה א׳ גרוס, ״קווים לתולדות הישיבות בקאסטיליה במאה הט״ו״, פעמים 31 (תשמ״ז), עמי 21-3.; א׳ גרוס, ״מרכזי תורה וישיבות בספרד״, בתוך: מורשת ספרד(ערך: ח׳ בינארט) ירושלים תשנ״ד(הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס) עמי 329-327; י״מ תא- שמע, ״לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15״, בתוך: דור גירוש ספרד (עורכים: יום טוב עסיס ויוסף קפלן) ירושלים, תשנ״ט(מרכז זלמן שזר), עמי 62-47. אם נמנו רובם של החכמים עם בית המדרש של ר׳ יצחק קנפנטון, ראה במאמרים הנ״ל עמדות שונות.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר

ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:

" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.

בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:

" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע  על סיבות הפחד הזה ".

אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה  בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:

" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי  מרוקו "

. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא  אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.

מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'

הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.

Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet

Brit 31 - Presence Juive au TafilaletLe livre "Pitouhé Hotam"

À la fin de sa préface, Rabbi Chlomo Hayoun décrit le livre Pitouhé Hotam, et il insiste sur quelques détails intéressants. D'abord il signale la répartition des différents discours selon les quatre niveaux du commentaire de la Thora d'après la tradition kabbalistique : le Simple, le Sous-entendu, la Légende et le Secret. En effet, c'est le côté le plus caractéristique de ce livre en comparaison de ses autres écrits qui traitent uniquement d'une partie de ces quatre niveaux. Selon Rabbi Yaacov, la distinction de l'étude du Nisstar (du caché) et de ce qui est apparent n'exige aucune limite qui soit infranchissable, mais plutôt, elle est mue par le devoir d'investiguer « les cachettes et les secrets de la Thora ». En cela, il est fidèle à la conception courante dans la littérature kabbalistique que le sens simple de la Thora est l'habit de ses secrets. Le rôle du Mékoubal (celui qui approfondit l'étude mystique) selon ces dires est de dévoiler les secrets cachés dans la Thora ; de là émane la dualité de sa position envers le sens simple de la Thora : d'une part, du point de vue de sa place dans l'étude approfondie il est "le moindre de tous" ou selon ses paroles : "Si tu n'as étudié que le sens simple de la Thora, qui est le dernier, tu n'as pas accompli ton devoir et il faut que tu t'efforces à étudier les trois autres parties qui sont les plus élevées". D'autre part, le fait que ce sens soit secondaire ne veut pas dire qu'il perde quelque chose de sa valeur ou qu'il soit dédaigné mais plutôt qu'il est estimé plus que tout. Donc il ne faut pas s'étonner, par exemple, que la distinction que fait Rabbi Yaacov entre le sens sous entendu et le sens secret soit très floue par rapport à la distinction traditionnelle et sert surtout à reconnaître les démarches des différents exégètes du texte, mais en général les deux (le sens sous entendu et le sens secret) possèdent un fond caché et secret.

Hayoun souligne également que les secrets du livre  " sont d'aller dans le chemin du Moussar (morale), car la plus grande aspiration de notre Maître (R. Yaacov) était de prodiguer le bien à son prochain, d'enseigner à son peuple la crainte de Dieu, car c'est ce que nous demandent Dieu et ceux qui connaissent Sa pensée. » R. Yaacov lui- même ne se sert presque pas du terme Moussar pour expliquer la ligne de conduite principale de son enseignement. En effet, à la lecture de ses écrits, on se rend compte de la présence de coutumes kabbalistiques, toutes destinées à former le mode de vie rigoureux de l'homme, sans qu'elle soit obligatoirement attachée à la correction des mœurs. Ceci représente un pas hardi dans les relations entre les vertus dans « la littérature des vertus » et celle du « mode de vie kabbalistique » auquel appartient R. Yaacov. Ces coutumes ou ce mode de vie ne sont pas présentés comme des rajouts successifs à une autre méthode spirituelle mais comme la concrétisation d'une méthode kabbalistique évidente. C'est pour cela que j'ai proposé dans un autre article d'user d'un terme différent pour définir le livre Pitouhé Hotam qui pourrait mieux expliquer le terme Moussar : « La littérature du mode de vie et des Tikounim ». La primauté des bases qui ont trait au mode de vie religieux et spirituel dont le rôle et l'influence touchent directement différents points de la réalité qui dépend en général de la conception kabbalistique de Ha'ari (Rabbi Ytshak Louria). Une estimation différente des aspects sociaux et théologiques, qui à mon avis, ont reçu trop d'importance dans l'investigation de cette littérature et aussi un regard sur le caractère des relations entre le comportement selon la Halakha et les actes dictés par la « hitnahagout » (mode de vie).

Dans sa préface, Rabbi Chlomo affirme que Pitouhé Hotam est la sixième œuvre de R. Yaakov, ce témoignage est contraire à une autre liste dressée par son fils Rabbi Ytshak. Les œuvres qui ont précédé Pitouhé Hotam sont Guinzé Hamélekh, Lévona Zaka, à laquelle Rabbi Chlomo a écrit également, selon ses dires, une préface, perdue depuis. Sefer Chéélot outchouvot, qui n'est autre que Yorou Michpatekha Léyaacov que nous possédons ; Sefer Hadrouchim, dont le nom n'est pas cité par Hayoun et le livre Chita, livre perdu, dont le sujet est le Talmud.

En plus, Rabbi Chlomo donne deux explications au titre Pitouhé Hotam

; "car il ouvre et dévoile quelques sujets obscurs et hermétiques cachetés par le sceau", et "Le mot Pitouhé fait allusion au bon nom de l'auteur et à son enseignement".

Le souhait de Rabbi Chlomo exprimé dans la fin de sa préface : "Que notre Maître arrive à imprimer ce livre et les autres" n'a pas été exaucé du temps de son maître tout comme n'a pas été exaucée la prière pour sa Alia en Erets Israël. C'est seulement cinq ans après le décès de Rabbi Yaacov à Damanhour, le 20 Tevet de l'année 5640, que fut imprimé à Jérusalem Pitouhé Hotam avec la préface de Rabbi Chlomo.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר