ארכיון יומי: 23 ביוני 2017


הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייהיהודי צפון אפריקה

מיכאל אביטבול

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

ו. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד״ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין(אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן.

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערות המחבר : מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד״ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. 1

המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בךסימוךדונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפוךאפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp עד כאן הערות המחבר .

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש״בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוער מקומית:

יוזמתן להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו.

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת:

בניגוד (—–) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־ מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (   ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש׳׳ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אכל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון׳ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) ובבז׳ה (״בני ציון״).

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו׳׳.

הראשונים לציון – אברהם אלמליח

עם הספר א.אברהם אלמליח 2

במאת השנים האחרונות, שנות התגבשות הישוב היהודי בארץ ישראל, בולטים אישים, יחידי סגולה, מצויינים בפעילותם רבת הגוונים, בחומר וברוח. עוסקים הם ביישוב בכל השטחים, בהתיישבות, במדיניות כלפי השלטונות, בקשר בינו ובין יהדות הגולה, עדותיו השונות, איש איש לפי העדה שהוא שייך אליה ; באיחוד העדות המפוצלות לאחת, במוסדות סוציאליים ובאגודות. ועם כל זה הם מסורים הרבה לתרבות. מהם נמצא עוסקים גם בחנוך למעשה — מצוינים הם בהוראה. הם העוסקים בעיתונות, בספרות, בפובליציסטיקה, ואף במחקרים, בספרות ובמדע. כל אלה נעשו כולם אגודה אחת בידיהם, מצטיינים היו בזה בני־ארץ־ישראל מדורות בירושלים. היו בהם בעלי־קומה בדרגא גבוהה. נזכיר את אלה שעמדו במעלה עליונה ושמשו דוגמה לרבים, הלא הם הגיסים דוד ילין ויוסף מיוחס חתני רבי יחיאל מיכל פינס. ולמסגרת ירושלמית זו אפשר להכניס גם את אברהם רפאל בן־ציון אלמאליח יליד ירושלים (ניסן תרמ״ה).

בן הוא לעדה המערבית ממרוקו שהייתה שנייה במעלה לעדה הספרדית הטהורה, מאז ראשית היישוב בצפת ובטבריה, והיה רישומה מאז ניכר פה בירושלים. בן הוא למשפחה חשובה. אביו רבי יוסף היה דיין ומנהיג עדת המערבים.

את חנוכו התורני הוא מקבל בילדותו במוסדות החנון הידועים בתולדות החנוך בירושלים, הוא מתחנך בת״ת ״תפארת ירושלים״ תלמוד־התורה הספרדי העתיק וכן במוסד ״דורש־ציון, מיסוד ר' יצחק אופלטקה, חכם מפורסם מבית־מדרשו של ה״חתם־סופר״ שהפך כמעט ספרדי והקים ״בית־ספר תלמוד תורה״ שהיה בו ממעלות החנוך הספרדי והאשכנזי ונוסח חתם־סופר, גם יחד. ממשיך הוא למוד התלמוד גם בישיבת ״תפארת ירושלים״ הרצופה לתלמוד תורה, ובעלומיו הוא לומד גם בבי״ס כי״ח, האליאנס, בתקופת פריחתו של המוסד בימי מנהלו נסים בכר, וכמצויינים בצעירי ירושלים הספרדים הוא מבקר גם במוסדות צבור צרפתיים בירושלים, וקונה תרבות רחבה יותר.

בן שבע־עשרה הוא נכנס, כדרך סוג אלה שהזכרנו, להוראה. משנת תרס״ב הוא מורה עברית וצרפתית בבי״ס כי״ח, ערבית בת״ת ״תפארת־ירושלים״ שהזכרנו וממשיך בזה עד שנת תר״ע. בשנת תר״ע בא מקושטא לביקור בירושלים הרב חיים נחום חכם באשי, ראש־הרבנים ליהדות תורכיה. הוא לוקח עמו את אלמאליח בן העשרים וארבע לקושטא, ושם הוא מנהל בית־ספר עברי ברובע גאלאטה, ומחדיר בתלמידיו את השפה העברית כשפת דבור. שנה לאחר כך בתר״ע עזב את קושטא והלך לדמשק. חותנו הרב יעקב דנון מירושלים נתמנה באותו זמן לחכם־באשי רבה הראשי של דמשק, ואברהם אלמאליח הוזמן לדמשק לשמש מזכיר הקהילה והרבנות ויחד עם זה לנהל את בית־הספר של הקהילה. ויש לציין שהוא הניח את היסוד לחנוך העברי בדמשק. הוא חולל ממש מהפכה בחנוך בדמשק, וקשר אותו קשר אמיץ עם החנוך בארץ־ישראל. מאז והלאה עד להגירה הגדולה של יהודי דמשק, שעברה ברובה לארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובראשית יסוד המדינה, ראתה עצמה יהדות דמשק כחלק מיהדות ארץ־ישראל, קשורה והדוקה עמה בשאיפותיה למדינה ורגשותיה לציונות ותרבות. בימי הנהלתו הגיע מספר התלמידים של בית־הספר של הקהילה לאלף וחמש־מאות. הוא ייסד את גן־הילדים העברי הראשון בדמשק. הזמין כחמשה־עשר מורים וגננות מארץ־ישראל. יסד מועדון עברי, הרצה בשעורי ערב והפיח בקרב יהודי דמשק תעמולה ציונית. אחריו המשיכו המורים בעצם מלחמת העולם הראשונה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה מוסדות החנוך שנוסדו על־ידי ועד־הצירים בדמשק. פרשת יהדות דמשק וזיקתה לארץ־ישראל, עד שהיתה ממש "כבוש יחיד״ של הציונות בארץ־ישראל כחלק ממנה, נהדרה היא.

עזבו את דמשק בראשית שנת תרע״ד, קשור עם מפעל חלוצי השייך בעצם למפעל אלמאליח הלאומי הציוני אז. ראשי הציונות בארץ ראו אז למתאים לפתוח בעזה בנק, סניף לבנק הלאומי אנגלו־פלסטינה בארץ, נחוץ היה אדם שידע ערבית יפה שינהלו, ומינו אלמאליח למנהל הבנק הלאומי בעזה. לא קל היה הנסיון מכל הבחינות, ואלמאליח שב להוראה. בתרע״ו הוא מורה זמן קצר בבית־הספר ״תחכמוני״, שיסדו אז יחידים ביפו, בית־ ספר שאינו תלוי בשום חברה בחוץ־לארץ ובשום פילנטרופיה אלא של הורים — בתוכם במיוחד מירושלים שעברו ליפו — שיסדו בית־ספר מודרני לכאורה, מבוסס על היסודות שראום לנכון — בהשכלה ויהדות — טובי ההורים הראשונים, בית־ספר שברבות הימים עבר למונופול המזרחי.

בסוף־דבר יש לציין שכל אלה מן הסוג של מורי־ירושלים, האוטו־ דידקטיים, נמצאו מצטיינים בכשרון הוראה טבעי. וכך היה גם אברהם אלמאליח מצטיין כמורה בדרך הסברתו הבהירה לתלמידיו. כמוהם היה אוהב מטבעו את ההוראה, ככל אותם המורים שצמחו בירושלים.

Les Juifs de Safi et la pieuvre des protectorats….Brahim Kredya

SAFI-1

1.2. Les étrangers eux-mêmes reconnaissaient que les juifs avaient vécu à travers les siècles et les gouvernements en toute sécurité, qu'ils pratiquaient leur culte en toute liberté et sans être gênés par les autorités du pays. Ils disposaient de tribunaux et de prisons particulières, et les relations entre la majorité musulmane et la minorité juive étaient empreintes de complémentarité et d'interpénétra­tion dans tous les domaines : économique, social et même politique. Les Marocains, musulmans et juifs, ressentaient tout ce qui affectait le Maroc – crise ou abondance -, ce qui enracinait en eux le sentiment d'appartenance commune à une seule et même patrie. L'histoire nous apprend que les juifs ont toujours prié et continuent encore à prier pour les autorités du pays au cours de leur culte. Pendant les années de sécheresse, ils ressentaient les mêmes angoisses que leurs frères musulmans et élevaient leurs prières, implorant Dieu de faire tomber la pluie ; ils se rendaient en grand nombre sur les places pour accomplir la prière de « l'Istisqaa » (invocations pour faire pleuvoir). Le professeur Lévy raconte que quarante mille des juifs du Maroc faisaient partie de l'armée de Youssef Ibn Tachfine lors de sa traver­sée pour l'Andalousie, pour mettre fin aux attaques des chrétiens contre les habitants musulmans et juifs. Cette expédition fut couronnée par la victoire de Zellaqa en 1086. De même, les juifs du Maroc furent heureux de la victoire des Saâdiens sur les Portugais dans la bataille de Oued Al Makhazine en 1578 (« La bataille des Trois Rois »). À cette occasion, ils organisèrent des prières de remerciement à Dieu.

                Sous les Idrissides, Moulay Idriss II logea les juifs à Fès après

l'achèvement des constructions. Sous les Almorávides, on permit aux juifs d'accomplir leurs dévotions en toute liberté, sauf que le roi Ali Ben Youssef leur interdit d'habiter dans sa capitale, Marrakech ; ils n'y pénétraient que le jour et en sortaient au crépuscule de peur que certains n'aient des rapports avec les complots de quelques juifs d'Andalousie qui aidaient les chrétiens contre la présence almoravide en Espagne. Sous les Almohades, ils furent victimes de vastes persécutions, dirigées également contre les Almorávides et leurs Chiites ; ils les considérèrent tous comme des infidèles. Des juifs cachèrent leurs rites et firent semblant d’embrasser l'islam. On attribue au calife almohade Yaacob Al Mansour les paroles suivantes : « Si leur infidélité [à l'islam] est avérée, je tuerai leurs hommes et j’emprisonnerai leurs enfants, et leurs biens seraient butin pour les musulmans. » Sous les Mérinides, les juifs des Béni Ouaqqass acquirent une grande autorité auprès du sultan Abou Yacoub Ben Youssef. Leur pouvoir excéda même celui de ses ministres.

 Le gouvernement du sultan mérinide Abdelhaq Ben Abou Saïd compta deux juifs (Haroun et Chawel) et un chambellan juif nommé Houcine ; au temps des Mérinides fut construit le premier quartier juif (mellah) à Fès dans le but de les protéger contre toute malveillance qui pourrait provenir des musul­mans ; sous les Beni Ouattass, le Maroc ouvrit largement les bras aux juifs, accueillant les émigrés chassés d'Espagne, sous les supplices et les tueries des tribunaux de l'Inquisition. Le sultan ouattassi leur prodigua des signes de bienveillance et les aida. Il l'estimèrent et l'appelèrent « le grand roi pieux ». Lorsque le cheikh érudit Mohamed Abdelkrim Lamghili rédi­gea des lettres sous le titre : « Pas de protection pour les juifs », le cheikh Zarrouk Al Fassi écrivit une « fatwa » interdisant la conduite de la prière par le cheikh Louaryagli, parce « qu'il avait incité les gens à se révolter contre les juifs ». Sous les Saâdiens, d'après un historien contemporain : « Les juifs ont connu la plus belle époque de leur histoire… dans toutes les parties du Maroc et dans ses régions les plus éloignées. » Ils bénéficièrent de la considération et de la sympathie des sultans saâdiens et s'accaparèrent le commerce intérieur en plus du commerce extérieur. Certains d'entre eux devinrent très influents dans la cour saâdienne dont Samuel Balache et Haroun. Le premier joua un rôle important dans les relations commerciales entre les Saâdiens et l'Europe, particulièrement avec la Hollande. Ils eurent la faveur du sultan saâdien Moulay Zidane ben Ahmed al Mansour à tel point qu'ils le poussèrent à incar­cérer successivement les consuls de France, Claude Dumas et Pierre Mazette, qui restèrent en prison jusqu'à leur mort.

מארץ מבוא השמש – הירשברג – עמק הדרע – Agdz – Tamnougalt

בעמק הדרע.מארץ מבוא השמש

בצהרי היום יצאנו לעמק הדרע, שראשיתו בסביבת ווארזאזאת, במטרה להגיע לעת ערב אל זאגורה, הרחוקה 180 קילומטר. התחלנו בדרך טרשית ועפר קשה, העוברת בתוך ערבה שדופה, כמעט מדברית. נסענו בכיוון דרומי- מזרחי וממולנו ראינו את הרי סגרוֹ.  מרחוק התבלט ג'בל כיסאן, הבנוי שכבות שכבות בעלות  צבעים שונים. נקודת יישוב ראשונה בעלת חשיבות היא אגדז.  כאן גרות עוד משפחות יהודיות אחדות, פליטת המללאח אל סלים הקרוב, שנעזב כמעט כולו. כאן נמצא גם אחד ממחסני האספקה של דויד אל-קאיים, יבואן וסיטונאי יהודי מן הגדולים במראכש, המשווק את סחורתו בכל העמק. גם הזבנים והפקידים הם יהודים, שנשלחו הנה ממראכש.

הלכנו לבקר את אל-סלים. במקום נותרו רק ארבעה משפחות עניות מרודות, עיוורים וזקנים חסרי ישע עם נשיהם וילדיהם בגוועים ברעב. בבית הקברות הקרוב ראיתי כמה מצבות אבן קטנות המונחות על הקברים. בהפכי אותן מצאתי לפעמים על צדן התחתון חרות שם הנקבר ותאריך. המנהג לחרות כתובת על המצבה הונהג כאן רק בדור האחרון, כי לפני כן המוסלמים לא הרשו לעשות זאת, וגם כעת מניחים את האבן עם הכתובות למטה, כדי שלא להקניטם.

באגדז הורגש בפעם הראשונה באופן מעשי כי הננו בשטח ממשל צבאי, בכיכר הגדולה רשם מח'זני את מספר המכוניות. שלטים גדולים הזהירו את הנוסעים, כי בהינתן צו עצירה על ידי המושל אסור למכוניות לעבור מזרחה – דרומה, בשלטים אחרים הייתה אזהרה מפני השיטפונות. וגם במקרה זה אסר המושל על התנועה בעמק, בגלל סכנת נפשות שבחציית הוואדיות הקטנים

עזבנו את אגדז ופנינו מזרחה, מכאן הדרך מתחברת אל העמק ועוקבת אותו בעקשנות. הנוף נשתנה עד מהרה. נסענו בשדרת עצי תמרים, כשלשמאלנו זורם לאט הדרע. העמק המכוסה צמחיה רעננה של תבואות, עצי פרי ודקלים, רק קילומטרים ספורים למללאח תאמנוגאלת, השוכן בגדה השמאלית של הדרע, מול אגדז.

התעכבנו בגדה הימנית ושלחנו בּרבּר אחד אל הכפר להביא פרדות או חמורים, כדי לעבור את הנהר. התחיל גשם מטפטף. האיש חצה את המים, שלא הגיען עד ברכיו, ונעלם בין הבתים. כעבור רבע שעה חזר אליה עם חמור חזק וגרמי. התיישבו עליו שנינו, ש' ואנוכי, והתחלנו לעבור, כשהגוי מוליך את החמור. הגשם גבר בינתיים והמים בנהר גאו מרגע לרגע. עברנו בשלום, אבל המעבר ארך הרבה, כי הבהמה הפקחית שירכה דרכה וחיפשה את המקומות הרדודים.

עלינו על הגדה ופנינו אל המללאח שבקצה המזרחי של הכפר, ששימש לפנים בירת אזור ברברי חופשי. הרגליים התחלקו וטבעו בבוץ, שנוצר בין רגע. עד שהגענו לשכונת היהודים, נרטבנו בגשם העז עד עור הבשר. כאן הובילו אותנו לבית של המורה בתלמוד תורה " אהלי יוסף ויצחק ", שקיבלנו בלבביות לא מעושה. מאיר תימצטיץ, אדם כבן ארבעים ער ומשכיל, סיפר על היישוב : יש כאן כמאתיים ועשרה יהודים , גברים, נשים וטף. המקום קדום הוא, והם יושבים לבטח. הבתים שלהם, ולרבים יש גינות ירק ועצי פרי, תפוחים, תאנים, רימונים, גפנים. מאיר מקבל בעד ההוראה בתלמוד תורה שבעת אלפים פראנק לחודש ( שלושים וחמש לירות ישראליות ). בהיתול דק הטעים, שהנה נעשה לפתע חסיד ליובאוויצי, דבר שלא חלמו עליו אבותיו. גם לו עצמו משונה גלגול זה. יהודי בוואדי דרע, שאבות אבותיו היו פונים לפני אלף שנה בשאלות אל גאוני בבל, הפך פתאום עורו ונעשה חסידו של רבי מרוסיה היושב באמריקה. ( בהקשר זה ראוי לפי עניות דעתי לקרוא את ספרו של יעקב לופו " ש"ס דליטא ", רואים את ראשיתה של ההשתלטות יהדות מזרח אירופה על יהדות מרוקו ונישולה מכל זכר או מנהג קדום שלה ).

שלא ביוזמתנו עברה השיחה לעניין העלייה לארץ ישראל. מאיר התחיל שופך את מר שיחו על מצבם הקשה של תושבי המקום. מתוך תקווה לעלייה לישראל מכרו רבים את בתיהם ואת חלקות האדמה שלהם לשכנים והתחייבו למסרם במועד מסוים. בינתיים נתחדשה הגזירה של " הסלקציה " ( הביטוי הינו במקור, וגם הגרשיים ) וצוות המיון פסל רבים מן המועמדים. הנה הוא עצמו מטופל במשפחה, ילדים, הורים, יחד שמונה נפשות, כלומר, המאכסימום של תלויים במפרנס אחד. ועליו לדאוג גם לרבנית הזקנה, אלמנתו של הרב המכובד בעיני כל, ולקרובתה הגרה אתה, על מי ישאירו אותן בתאמנוגאלת ולאן תפנינה, כשהמפרנסים יעלו עם בני משפחותיהם הקרובים ביותר ? באמת כל תושבי המקום קרובים אלה ולאלה, ולכל משפחה יש בעיות " פסולים " משלה. הקשיים שנותרו מעכבים את עלייתם, אבל כאן אי אפשר להישאר, כי הבעלים החדשים דוחקים בכוח שטרי המכירה החתומים.

Agdz (Berber: ⴰⴳⴷⵣ, Arabic: أگدز‎‎, also spelled Agdez) is a town in mid-southeastern Morocco, in the Atlas Mountains with a population of about 10,000. It is located at around 30°41′52″N 6°26′59″W. Agdz lies at the feet of Djebel Kissane and along the shores of the Draa River.

Tamnougalt is a kasbah and date palm oasis in the Atlas Mountains, and located in the Draa River valley in Morocco, some 95 kilometers south of Ouarzazate. The village is close to Agdz and has a famous kasbah. The Jbel Kissane rises to the north dominating the landscape. It is the former capital of the Mezguita region and residence of former caïds. Its name means 'meeting point' in Tachelhit. Each year, in the first week of October the Moussem Ellama is held, a cultural and religious festival for all villages in the neighbourhood

הנהגות לתעניות וצומות

הנהגות לתעניות וצומותתורת אמך צומות ותעניות

א.   נהגו ליתן צדקה בכל התעניות כמאמר הגמרא (ברכות עמוד ו:), אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא וכן איתא במסכת (סנהדרין עמוד לה.), אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאלו שופכי דמים שנאמר מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיה אי כאי) ופירש רש״י שם בד״ה כל תענית וכוי רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך. וכתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מקופת הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

ב.    מנהגנו כפסק הש״ע (סימן תקנד סעיף ה), שנשים הרות ומניקות פטורות מן התענית בצום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י״ז תמוז, מפני צער הוולד. חוץ מתשעה באב, ויום הכפורים. וכתב הגאון רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אבות (סימן תק״נ), דמה שכתב הרמ״א שנהגו להחמיר כשאינן מצטערות, אנן לא קי״ל הכי אלא כדעת מרן. וכך גם נהגו יהודי אלג׳יר כדעת מרן, כמובא בספר מטה יהודה עייאש (סימן תקנ), וכן מנהג תונס כמובא בשו״ת שואל ונשאל

(ח״ד סימן ח).

ג.    תשעה באב שחל בשבת ודחוי ליום ראשון, מתירים להרות ומניקות שלא להתענות.

ד.   מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מפי הגר״י מאמאן), וכן כתב בקיצור שו״ע טולידאנו (סימן ת״ק הלכה טו), בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. וכן נהג בקודש הרה״ג רבי אברהם ב״ר יצחק אבוחצירא זצ״ל ״בבא הנה״ להרגיל בנועם את

הילדים בתענית שעות. (חתנו הרה״ג אברהם מוגרבי).

ה.   נהגו בכל התעניות בתפלת המנחה להניח תפילין, להשלים מאה ברכות וכך מובא בב״י או״ח (סימן מו אות ג), ואם הוא מתענה חסרו ח׳ מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ״ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם, כמובא בסידור אהבת הקדמונים (עמוד יב), לתושבי פאס קודם בואם של מגורשי ספרד. ובספר זך ונקי לרבי יוסף כנאפו זצ״ל (פרק כג עמוד רלט), כתב בתענית אסתר, יניח תפילין בתפלת מנחה ע״כ. וכן העיד הגר״ש משאש בשו״ת שמש ומגן (ח״ד עמוד טו), וז״ל שמדת חסידות ללובשם, וכל העם מקצה לא לבשו אותם, רק אנשים חסידים לבשו אותם, וגם אני כל ימי חורפי לבשתי אותם, אבל כעת לעת זקנתי עם העייפות הגדולה, ביטלתי את זה.

בעיר מראכש, דמנאת, ובהרי האטלס הניחו הציבור תפילין (ר׳ מאיר

אסולין).

המנהג בתוניס להניח תפילין כפסק הבית יוסף ובדור האחרון הנחת תפילין היה נחלת יחידי סגולה כמובא בספר עלי הדס (פרק טו ה״ו).

ו. תענית שנופלת ביום שישי מנהגנו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כ״כ בשו״ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב׳), והגר״ח פלאג׳י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), כתב שלא יניחו תפילין במנחה ע״ש. במנחה של ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד ומצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע״ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהיינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה.

ז.   עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין ״ויחל משה״ כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז״ל ומנהגנו כמ״ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת.

ח.   כאשר צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר וי״ז תמוז נדחים, מנהגנו במערב להתיר אכילה לחתן, אבי הבן, מוהל, וסנדק. כפסק הש״ע (סימן תקנט ה״ט), וכן כתב בשו״ת ויען משה (או״ח סימן עז), ובשו״ת קרית חנה דוד (ח״ב סימן עה), ובשו״ת והשיב משה לרי משה מלכה זצ״ל (סימן לו). אומנם כתב בקיצוש״ע טולידאנו (סימן תקו הלכה טו), וגם אנחנו נוהגים להשלים אפילו בארבע תעניות והסעודה לא יעשו אותה עד הלילה לכולי עלמא.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר