ארכיון יומי: 3 ביוני 2017


Jacques Godel et David Bensoussan Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale

ברית מספר 32Jacques Godel et David Bensoussan Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale

Montréal, août 2010 Cher Monsieur Godel,

Je vous remercie de m'avoir contacté et d'avoir accepté de partager avec moi vos souvenirs de guerre. Il va sans dire que toute expérience personnelle est un témoignage de grande valeur. J'ai notamment apprécié les informations que vous m'avez communiquées sur la période de votre stationnement à Casablanca et vous encourage fortement à mettre par écrit vos souvenirs de cette époque. Sincères amitiés,

David Bensoussan

Bethesda, septembre 2010

 Cher Monsieur Bensoussan,

Il m'est difficile de mettre par écrit ce qui fut entre 1940 et 1945. Non par oubli ; mais comment, en quelques lignes, pouvoir évoquer tous ces moments passés ; avec leurs péripéties, leurs émotions et surtout la crainte, la peur et enfin l'espoir.

J'ai pu faire le récit de ce que j'appelle «notre aventure» pour le Musée de l'Holocauste, à Washington D.C., mais c'est la première fois que je tente de le faire par écrit. Ce qui est arrivé à ma famille entre 1942 et 1943 me paraît comme des événements sur lesquels nous n'avions aucun contrôle et au cours desquels, une fois des décisions prises, notre sort n'était plus entre nos mains, mais laissé au bon vouloir des gens, souvent anonymes, à qui il fallait faire totale confiance. Notre histoire me paraît presque invraisemblable, et pourtant nous l'avons vécue.

Pour commencer, je vais vous parler de ma famille. Mon père et ma mère étaient Roumains originaires d'Iasi (de Jassy). Il était né en 1894, elle en 1897, et ils s'étaient mariés à Iasi (Jassy) en 1920. Peu de temps après ils se sont installés à Paris où je suis né en 1924 et ma sœur en 1928. Avant la guerre, mon père était entrepreneur de Peinture-Décorations. À la déclaration de la guerre, par crainte des bombardements, nous nous sommes installés à Taverny, en Seine-et-Oise où nous avions une petite maison de campagne. Vinrent la défaite, l'Occupation et le début des mesures antijuives. Les années '40 et '41 étaient encore relativement supportables ; mais le vrai commencement de l'Holocauste (du moins pour la France occupée) à mon avis fut l'année 1942 ; qui vit le port de l'Étoile jaune, le couvre-feu, l'interdiction des lieux publics et surtout La Rafle du Vel d'Hiv. Certains bruits courraient, d'après lesquels les Allemands massacraient certaines communautés juives, dans l'Est de l'Europe, ce qui ne fit qu'accentuer nos craintes.

Mais comment agir, quand on est marqué, surveillé de près par la Police comme ressortissants juifs étrangers ?

En octobre 1942, mon père fut mis en rapport avec une organisation (jusqu'à ce jour je n'en ai trouvé aucune trace) qui faisait franchir la ligne de démarcation à Vierzon (Commune du Cher et de la région Centre). La ligne de démarcation coupait la ville en deux ; le sud de la ville étant dans la zone libre tandis que le nord dans la zone occupée. En juillet 1944, un violent bombardement détruisit le septième de la ville. Avec de vrais ou faux «Ausweis» – (ou laissez-passer), le départ avait lieu à la Gare d'Austerlitz, d'où l'on prenait le train de nuit pour Toulouse. Avant de quitter notre domicile, à Taverny, notre passeur nous avait donné le nom et l'adresse d'une de ses nièces, récemment veuve, qui vivait au Sud de Toulouse, en Haute-Garonne à 10 Kms de l'Espagne. Nous quittâmes Paris le 6 novembre 1942, et arrivâmes à Toulouse le 7 très tôt le matin, après avoir franchi le contrôle allemand à Vierzon, munis de nos faux papiers. De Toulouse, nous nous embarquons pour FRONSAC, près de Luchon, et arrivâmes avec tous nos bagages y compris un vélo, que nous avions enregistrés à notre départ (petite digression : la SNCF fonctionnait très bien sous Vichy et l'Occupation). Muni seulement d'un nom et d'une adresse je fus envoyé en reconnaissance. Mission accomplie ! Madame Veuve Noguès (la nièce de notre voisine), habitait une grande maison, et était prête à nous accueillir, très chaleureusement.

Le 11 novembre 1942, fin de la zone libre, les Allemands arrivent et s'installent dans le village, où, à partir de ce moment nous étions cachés. Comment avons-nous pu rester dans cette situation jusqu'au mois d'avril 1943 ? Je n'en sais rien, mais avec la création de la zone interdite en bordure de la frontière, il nous fallait quitter la France. Madame Noguès avait un ami braconnier et contrebandier qui était aussi membre de la Résistance et passeur clandestin. Il organisait plusieurs convois «d'évadés», par mois, et nous fit savoir d'être prêt pour la nuit du 9 avril 1943. Nôtre groupe comprenait huit personnes, c'est-à-dire les quatre membres de la famille et quatre inconnus, plus le guide et quelques aides.

Finalement après 24 heures épuisantes de marche, dans la neige, le froid et l'angoisse, nous étions tous les huit en Espagne, sains et saufs et surtout libre du cauchemar nazi.

 Après trois mois à Barcelone, et un détour au Portugal, nous arrivâmes à Casablanca le 18 juillet 1943, pour une nouvelle vie, et une autre page d'aventures, puisque je me suis engagé à la 2e D.B. (Division blindée) Voici, narré du mieux que j'ai pu, ce que nous avons vécu, et qui nous a permis d'échapper à Drancy et sans doute Auschwitz. De ce bonus de vie, ce rab' comme on disait dans l'armée, j'ai essayé de faire de mon mieux pour mériter cette survie. Ai-je réussi ? Je n'ai pas de réponse. Il y aurait beaucoup à dire, pour donner tous les détails de ce que nous avons vécu. Notre vie, comme celles de millions d'autres, Juifs et non- Juifs, avait été complètement changée par ces six années de Guerre. Je pense souvent à mes parents qui, eux ont connu les horreurs de 14-18, l'entre-deux Guerres et 39-45.

Maintenant je suis un vieil homme, prêt à retrouver mes parents au King David Mémorial, dans un repos et une paix, que nous avons bien mérité. Je suis toujours à votre disposition pour vous fournir d'autres souvenirs, surtout, qu'à ma connaissance, il n'y a pas tellement de familles qui ont pu se retrouver intactes en Espagne. D'après ce que j'ai lu, il y aurait eu environ 30,000 personnes qui franchirent cette frontière avec succès. Il existait autrefois, une Association des Évadés de France. Elle a ou totalement, ou pratiquement cessé d'exister. Avec toutes mes amitiés, et en vous souhaitant la bonne année.

Jacques Godel.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

גואדלחרה (Guadalajara)la sinagoga mayor

קהילת גואדלחרה נתייחדה בארבעה בתי כנסת שנכללו ברכוש הציבורי של הקהילה ולידם חבורות חסד וצדקה. תעודות חשובות שרדו עליהם והן מספרות את אשר עלה בגורל מקדשי מעט אלה.

(א) ראשון בבתי הכנסת הוא בית הכנסת הגדול(La sinoga mayor)  ובסמוך לו ארבעה בתים שיצרו עמו יחידה אחת. בדין וחשבון שהגיש רודריגו דל מדקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים, ב־5 ביוני 1499 מדובר בשטר מכר שהקהילה וחבורת ׳מלביש ערומים׳ מכרו את בית הכנסת ב־24 במאי 1492 במחיר נמוך יחסית של 3,500 מרבדי. הדעת נותנת שמדובר בחלקה של חבורת ׳מלביש ערומים׳ בשכונה החדשה. מדובר אפוא בהעברת נכס בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש. מתעודה שניתנה ב־ 11 בספטמבר 1492, אנו למדים שבית הכנסת הוענק לכנסיית Santa Mana de la Fuente de Guadalajara. זו ככנסייה פארוכיאלית הפכה את הבניין לבית מחסה.

לפני כן תפסו נזירי המנזר של ׳החסד׳(de la merced) שמחוץ לחומות (הוא הקרוי על שם סן אנטולין) את בית הכנסת וקראו לו בשם סן פדרו וסן פבלו(San Pedro e San Pablo). ראשות הכנסייה שעל שם סנטה מריה התכוונה להכניס למבנה מיטות ואביזרים שונים שנדרשו לבית חולים. האַרְסִיפְּרֶסְטֵי של הכנסייה, הכומר ובעלי הבניפיקין שלה הם שיועדו לשמש פטרונים לבית החולים. הפנייה להפיכת בית הכנסת לבית חולים ומחסה הוגשה על־ידי המעיין חואן די לאבאסטידה, מי שנודע בשירותיו ובנאמנותו לכתר. הפטרונים הם שיבחרו לפי ראות עיניהם אנשים שישרתו שם בקביעות כדי שהמלך והמלכה יוכלו לבקר בבית החולים כאשר יעלה ברצונם. ראשי המסדר ונזיריו נצטוו שלא להפריע לכמורה ונאסרה על נזירי סן אנטולין הכניסה לשם תחת כפיית עונש באבדן חסד הכתר. שופטי העיר וראשיה נצטוו להגן על הכמורה מפני הנזירים הללו, ואלה לא יוכלו לשים שום עיקול ולא תהיה לנזירים שום זכות על המקום.

פרט נוסף על המבנים של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־17 ביוני 1492. לפיה מכרה הקהילה לקרדינל די ספרד וללואיס דל קסטיליו שפעל מטעמו ׳בית קטן שהיווה שער ושני חדרים שבו התפללו יהודים, והם גובלים בבית הכנסת הגדול׳.

(ב) בית הכנסת של הטולידאנים (de los Toledanos) שמו מעיד על מייסדיו ועל ניסיון השתלטות עליו מצויות שתי תעודות סמוכות בזמן, והוא קרוב בזמן יציאת המגורשים משם. ראש המנזר והנזירים של מנזר סן אנטולין שמחוץ לחומות העיר מן המסדר סנטה מריה די לה מרסד (Santa María de la Merced) פנו אל הכתר וביקשו שיוענק להם בית הכנסת המכונה של הטולידנים, שעזבו אותו יהודי העיר, על מנת שהבית ישמש את צורכיהם של הנזירים שהזדקנו כבית חולים (enfermería)  ובית הבראה. עד לפנייה זו נהג המנזר לשכן את נזיריו המזדקנים והחולים בבתים שונים בעיר. הכתר נזדרז ונענה לפנייה והעניק למנזר את בית הכנסת וכן כל בניין אחר שיידרש להם במסגרת זו על מנת לייסד שם בית חולים ובית הבראה לנזיריו. בית הכנסת יהיה מעתה שייך למפקד, הפריור, הנזירים והמנזר שעל שם אנטולין הקדוש. הם יהיו רשאים לייסד שם כרצונם את בית החולים, ושאר הבתים יוכלו לשמש ׳למשכן ולמגורים לחולים ולאנשי דת׳. הצו אסר למכור, להעביר ולהחליף בזמן מן הזמנים את הבית ואת בית הכנסת והוא ישמש לעולם כבית חולים של המנזר. ראשות העיר גואדלחרה נדרשה להעביר לבעלות המנזר את בית הכנסת ונאסר להפריע למנזר בקבלת הנכס. הצו ברור לכל פרטיו, הן לאחריות ראשות העיר והן לגבי מקבלי הנכס.

המפקד, ראש המנזר והנזירים של סן אנטולין שבו ופנו אל הכתר והתלוננו על אנטוניו די מנדוסה, שנטל מבית הכנסת למעלה משליש ממנו וצירף אותו לבתים שבשכנות, וכך נגרם להם נזק חמור. הכתר ציווה על אנטוניו די מנדוסה להחזיר למנזר את השטח שנטל מהם. אם יש לו למנדוסה סיבה כלשהי שלא לקיים את הצו, עליו להופיע תוך שישה ימים לפני הליסנסיאדו כריסטובל די טורו, הקורחידור של מדריד, ולהציג לפניו את טענותיו, והוא שיכריע בסכסוך.

(ג) בית הכנסת של בני מטוט (de los Matutes). הוא הקרוי גם בית הכנסת הישן(sinoga vieja ) ונמצא בשכונת סן חיל. חסרים פרטים על גורל בית הכנסת.

(ד)  בית הכנסת המכונה מדרש (La sinoga que se dise del Midras). חסרים פרטים על גורל בית הכנסת ובית המדרש. וייתכן שהיה זה מקום משכנה של ישיבת גואדלחרה.

תחושת ׳תפוס ככל האפשר והשתלט על נכסי היהודים׳ נראית בעליל בסכסוך שבין המוסדות הכנסייתיים. כל אחד ביקש לשרת את הציבור שלו. ברורה הכרעת הכתר אף מן הצד של השמירה על הסדר הציבורי שהכתר הוא שיהיה הקובע מה ייעשה ברכוש היהודי שנותר ללא בעלים.

עוד בשנת 1499 הוטל על רודריגו דל מרקאדו לערוך חקירה ולהגיש לכתר דין וחשבון על נכסי הציבור של יהודי גואדלחרה ששרדו בעיר.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.

אחרי 11 בספטמבר, שמעתי את המנטרה הזאת שוב ושוב מפי מוסלמים: הקוראן מבהיר הבהר היטב מתי מותר ומתי אסור לצאת לג׳יהאד, והטרוריסטים הפרו את הכללים, ללא ספק. אני יכולה לצטט קול אחד כזה, שאמר, ״אללה אומר במילים מפורשות וברורות שכל ההורג בן אנוש חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה.״ טיוח כושל, תקוות מהרהורי הלב ותו לא, זה מה שאני אומרת. אתם מכירים את הפרק והפסוק שמצוטטים בתור ״חד־משמעיים״? למעשה הם מעניקים מרווח פעולה מסוים. זה מה שכתוב שם: ״לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ, כאילו הרג את כל האדם יחדיו…״ למרבה העצב, התנאי במשפט יכול לשמש למוסלמים מיליטנטים חומר בערה לג׳יהאדים שלהם.

אוסמה בן לאדן, למשל, הכריז על ג׳יהאד נגד ארצות הברית כולה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. הקוראן עזר לו. חזרו לפסוק, ״כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ.״ האם העיצומים הכלכליים נגד עיראק, שכפה האו״ם אבל הוטלו לדרישת וושינגטון, גרמו ל״רצח״ של חצי מיליון ילדים, מספר שעוד גדל והולך? בן לאדן מאמין שכן. האם טביעות המגפיים של חיילים אמריקנים על אדמת ערב הסעודית נחשבות ״השחיתה בארץ״? מבחינת בן לאדן, ודאי. אשר לאזרחים אמריקנים, האם הם יכולים להיות חפים מ״רצח״ או ״השחיתה״ כאשר כספי המסים שלהם עוזרים לישראל לקנות טנקים המחריבים בתי פלסטינים? אין פה כלל שאלה מבחינת בן לאדן. כפי שאמר לסי־אן-אן ב־1997, ״ממשלת ארצות הברית ביצעה מעשי עוול איומים, מעשי פשע מחרידים, דרך תמיכתה בכיבוש הישראלי של פלסטין. בשל שעבודה ליהודים, יהירותה של ארצות הברית הגיעה לשלב שבו היא כבשה את ערב הסעודית, המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בשל מעשה זה ומעשי תוקפנות ועוול אחרים, הכרזנו ג׳יהאד נגד ארצות הברית.״

אתם ואני יכולים להסכים על כך שלאוסמה בן לאדן יש מוסר של איש מערות בשל סוג הג׳יהאד שהוא נוקט. אבל האם אנחנו יכולים להסכים גם על כך שהוא ושכירי החרב שלו מוצאים תמיכה למעשיהם בכתבי הקודש? הדבר היחיד שאני מבקשת הוא כנות. מה? אני צריכה להבין את ההקשר של הקטעים האלימים של הקוראן? היו סמוכים ובטוחים: קראתי את הכתבים המלומדים שמסבירים את הפסוקים האלה ״בתוך ההקשר״, ואני חושבת שמתנהל כאן ריקוד התחמקות טווסי. הכוריאוגרפיה אינה פרי של קנוניה, היא פשוט נובעת מהנחה מקובעת שלפיה הקוראן מושלם, ולכן חייבות להיות סיבות תקפות באופן מושלם לשנאה שהוא מטיף לה לעתים קרובות.

חִשבו על טיעון בולט אחד שמגן על האיסלאם ה״אותנטי״ בתור דת של שלום. לפי טיעון זה, כיוון שאלוהים יעץ לנביא מוחמד בזמנים טובים ובזמנים קשים, הפסוקים הרעים בקוראן משקפים פשוט את הזמנים הרעים שמוחמד התמודד איתם בכעשרים וחמש שנות הפצת האיסלאם. מוחמד התחיל בהמרת דת במכה, שם אימצו עבדים, אלמנות, יתומים ועניים בני מעמד הפועלים את בשורת החמלה הלא־שגרתית שהטיף לה. אלוהים יודע שהמנודים האלה היו זקוקים למנת חמלה בבירת הכסף של חצי האי ערב, עיר מרובדת מבחינה כלכלית ומושחתת מבחינה מוסרית. בתחילה, אם כן, התגלויות הקוראן הדגישו את החמלה. אבל בתוך זמן קצר מאוד הממסד העסקי של מכה הפך למאוים – ולמאיים. מוחמד ומאמיניו התקפלו ועברו לעיר מדינה כדי להגן על עצמם. ביסודו של דבר, זה הרגע שבו בשורת החמלה של הקוראן נהפכה לנקמה. חלק מתושבי מדינה קיבלו בברכה את זרם המוסלמים שהגיעו לעירם, וחלק בהחלט לא. בין אלה שלא קיבלו אותם בברכה היו השבטים היהודיים רמי המעלה של מדינה, שחברו

לפגאנים של מכה במזימה להתנקש במוחמד ולהשמיד את המומרים לאיסלאם. הסיבה לכישלונם היתה שאלוהים הורה למוחמד להכות בהם מכת מנע. לפי הטיעון, זה מקור כל הארס בקוראן. ואולם, ממשיך הטיעון, כוונת המוסלמים מלכתחילה לא היתה לנקום. הם נקטו דרך זו מתוך הגנה עצמית, ורק באופן זמני. הבשורה הקדומה יותר וה״אותנטית״ של הקוראן היא הבשורה שבה השיק מוחמד את דתו. בשורת הצדק, השוויון, האחדות – השלום.

כמה מנחם ומרגש. אמנם הייתי שמחה להאמין לאופן זה של הצגת הדברים, אבל ככל שקראתי והירהרתי יותר, מצאתי בו פחות ופחות היגיון. קודם לכול, לא ברור אילו מהפסוקים נאמרו למוחמד בכל שלב. הקוראן מסודר לפי אורך הפרקים – מהארוך יותר לקצר יותר – ולא לפי סדר הזמנים של ההתגלויות. איך מישהו יכול לבודד את הפסוקים ״המוקדמים יותר״, שלא לדבר על לדעת לקרוא מתוכם את הבשורה ה״אותנטית״ יותר של הקוראן? אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהבשורה של הקוראן מפוזרת על פני כל המפה המגואלת בדם. חמלה וסלידה מתקיימות זו לצד זו. ראו כיצד הוא מתייחס לנשים. פסוקים מלאי תקווה ומלאי שנאה ניצבים במרחק שורות ספורות אלה מאלה. כך גם לגבי גיוון דתי. אין כוונה אחת יחידה בטקסט הזה, המכונה מושלם, בהיר, כזה שאין עליו עוררין. בסופו של דבר, צורתו המושלמת של הקוראן היא חשודה.

אוי ואבוי. עברתי את הגבול? חציית הגבולות שלי מחווירה לעומת חציית הגבולות של הטרוריסטים של אל קעידה. בניגוד אלי, החבריה האלה יוצאים לרצוח. אם אנחנו אכן מתכוונים ברצינות להיאבק בעריצות החונקת שהם מייצגים, אנחנו חייבים לא לפחד לשאול: מה אם הקוראן איננו מושלם? מה אם הוא לא ספר שנכתב כולו בידי אלוהים? מה אם הוא משובץ בדעות קדומות אנושיות?

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור – פאס וחכמיה

מכתב מהרבי דוד עובדיה 2

רבי ברוך טולידאנו ב״ר משת ב״ר ברוך ז״ל מחכמי העיר מכנאס והיה תלמיד גדול ושו״ב. ובשנת תע״א נסע לירושלים והרב יעב״ץ ידידו וריעו כתב בעדו קינה אחת לקונן אותה על חורבות ירושלים. הקינה נדפסה בם׳ עת לכל חפץ דף ע״ד ומתחילה בזה״ל: ״ארץ הצבי איומה ראותך נפשי אותה״ והנה כמה קטעים ממנה:

 נוה צדק משכן שילה, איך תנים בך רבצו

מוניך מוגיך הלא עליך יתלוצצו…

 קרית מלך העליזה, היית פאר ממלכות

עתה בך בחימה עזה, קשתות אויב דרוכות…

אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיא לידי ר׳ ברוך, באה השמועה לארץ המערב כי נתבש״מ ביום עשרה בטבת של שנת התע״ב. השמועה על פטירתו של ר״ב נשמעה ראשונה באלג׳יר ועשו לו מספד גדול והשד״ר רבי משה ישראל שהיה באלג׳יר הריץ את השמועה לרבי יעקב אבן צור.

מכתב נד

רבי יצחק הכהן שליח חברון במארוקו. בזמן שהגאון חיד״א היה באיטליה בשליחות הראשונה מטעם חברון, היה רבי יצחק במרוקו והוא היה מהחותמים על המכתב שנשלח להגאון חיד״א בשליחותו.

המכתב הנז׳ נדפס בספר שלוחי א״י, יערי, במילואים ותיקונים עמוד 854 בשנויים קלים. התאריך בכתב יד המקורי שלנו כתוב שנת תקי׳יב (1751), ולא תקי״ד כפי שהובא בכ״י שנמצא בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 2063 8° שמשם העתיק המחבר יערי. רבי יצחק הנז׳ חתם בהרבה מכתבים שלוחי .חברון ראה שם עמו׳ 574, 586, 587, 594.

להלן המכתב כפי שהובא בספרו של יערי " שלוחי ארץ ישראל, בערך ר' יצחק הכהן

ר׳ יצחק לעמי 569. בשעה שסיבב הרב חיד״א בשליחותו הראשונה מטעם חברון באיטליה, סיבב במרוקו שליח חברון אחר, ר׳ יצחק הכהן. בחודש חשון תקי״ד (1753) היה בפאס, ור׳ יעקב ן' צור, מחכמי פאס, רשם אז בפנקס השליח: ״על דרכנו נגה אור בהגיעו אלינו שליחא דרחמנא החכם השלם כמה״ר יצחק סגן הכהנים נר״ו בשליחות העיר קברות אבותינו קרית ארבע היא חברון תוב״ב, ועם היותנו בצער גדול מצרות רבות שעברו אלינו לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] מרעבון זה שלש שנים ומלחמות מדבר וממגפה ומחליים רעים ונאמנים ומתו כל האנשים אשר היתה ידם פשוטה לתת את תרומת ה'… -עם כל זה שמנו אל לבנו כי זה כמה שנים יותר מכ״ד שנה כי לא באו שלוחי א״י לא מחברון ולא מצפת ולא מירושלים… ות״ל השנים הללו נפשנו חכתה ואיותה קותה מתי יבוא ויראה איזה שלוחי מצוה מהארצות הקדושות הנז׳ לפנינו, ובכן בהגיע לפנינו החכם הנז׳ שמחנו כשמחת בקציר קמנו ונתעודד… ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף וחמשים מאות אוקיות… אלא שיש בכללם סך מאתים אוקיות לשם צידה לדרך, והשאר לשם חזקת שליח עושה, דהיינו מאה ושלשים אוקיות לשליחות חברון כנז״ל והעשרים מתקאלים העודפים לשם צדה לדרך… ״ (לשון למודים, קובץ אגרות, לר׳ יעקב ן׳ צור, כתב־יד בגנזי בית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 2063 8°).

מכתב נח

משפ׳ אוליווירה באמשטרדם היתה משפ׳ ידועה ואמידה ולבניה היה מעמד חשוב גם בהנהלת הממשל. ואחד מהם יעקב די אולווירה היה מאותם שמינה ושלח למקנאס פרנאנדו מנדס אל המלך איסמאעיל להודיע על משלוח כמות גדולה של אבק שריפה לצורכי השלטונות במארוקו.

מכתב נט

רבי יוסף צרפתי. על הרב הנד אין לפנינו שום מקור לתאר את ימי חייו. אך זאת יכולנו לדעת מגדולתו ומטוב מדותיו שהיה מקרב שלוחי ארץ ישראל וביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דאתרא דישראל. וכ״ז ידענו מהמשך השיר ששודר עליו רבי יעקב אבן צור.

רבי יוסף הנז׳ הכיר את הפר״ח כשיצא בשליחות ירושלים ור״י תרם להוציא ספריו, כמו״כ ר׳ יוסף זה סייע בהדפסת ספר ״אבק סופרים״ של רבי אברהם קונקי שד״ר חברון בשנת תס״א ע״י שארו נתנאל פואה שהיה לו בית דפוס.

מכתב נח

רבי יוסף ביבאס בכהר״ר יעקב הנזכר במכתב ט. הר״י הנז׳ נזכר בס׳ מוצב״י ח״א סי׳ ט׳ וי״ד והיה מחכמי סאלי. חיבר ס׳ ״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

מכתב פא

רבי משה טולידאנו ב״ר חיים ז״ל אב״ד ור״מ בעיר מכנא ס, ושמשו בבית דינו מו״ה יוסף בהתית ומו״ה חביב אחיו ז״ל. הרב הנז׳ לא הניח בנים אחריו ונתבש״מ בן פ׳ שנה ביום שב״ק כ״ב אד״ב שנת תפ״ג(1723).

הניח אחריו כמה שו״ת ודרושים לכל חפציהם וחתום בפס״ד בשו״ת דברי מרדכי סי׳ ג״ו ונ״ט ובמוצב״י. עיין עליו מלכי רבנן בערכו ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש. ובנר המערב הנד״מ דף 204 כתב שרבי משה הנז׳ נחשב גדול מכל רבני דורו והזקן שבהם.

מכתב סב

רבי יהושע סירירו בר״ר מנחם ז״ל עמיתו בתורה של הרב יעב״ץ. חכם גדול ועשיר מופלג והיה בעל קרקעות, וכתב כמה ספרי תורה כי היה סופר מהיר, וזמן פטירתו לא ידוע לנו.

מכתב פה

רבי כליפא בן מלכא — חסיד ומקובל מעי״ת אגאדיר, הזכירו החיד״א בשה״ג וז״ל: כף ונקי מהחכם השלם החסיד מלומד בנסים מר קשישא מו״ה כליפא מלכא מק״ק אגאדיר. והוא פי׳ על התפלה ושירים ועניינים, ה׳ חלקים כנגד חמש אצבעות הכ״ף עליו, ע״כ. כמו״כ חבר ס׳ ״רך וטוב״ על שו״ע וגם ספר דרשות פירושים ומאמרים.

הרב הנז׳ השיג על הרב פרי תואר (אוה״ח הק׳) בדין החגבים ולא חש לההיא גזרה שגזר הרב פר״ת בהקדמתו לאסור איסר שלא ישיגו עליו כידוע.

רי״מ טולידאנו בספרו נר המערב מניח כי אין שום ספק שהרב כליפא הנ״ל הוא ר׳ כליפא חסיד הנמנה בין חכמי ויחידי ק״ק חסידים ״בית אל״ החתום בשנת תקי״ח על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״.

כמו״כ הביאו החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ח סק״ע. ח״ל ואח״ז ראיתי בס׳ כף ונקי כ״י להחכם השלם החסיד כמוהר״ר כליפא מלכה זלה״ה שהיה מחלוקת בין חכמי המערב כשמשוררים, אם לשורר ג״כ בתיבת — ה׳ — עיי״ש. וראה בס׳ המעלות לשלמה עמוד ק״ג. נר המערב הנד״מ דף 228. ילקוט יוסף לר״י ילוז עמוד 56.

מכתב פו

הנגיד משה בן מאמאן נבון וחכם מחכמי מכנאס בימי מו׳ מחמד נחשב לשר גדול והיה חשוב בחצר המלכות, היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי ולפעמים נתפס בעלילה והושם במאסר וגם המון העם קנאו בו וביום כ״ד שבט תקנ״ג בהיותו בביתו התגנב מושלמי אחד ונכנס לביתו ותקע חרב בבטנו והרגו הי״ן.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר