ארכיון יומי: 15 ביוני 2017


המומר-נהוראי מאיר שטרית-המומר

המומר- הסיפור המלאהשדה מן המדבר

לפני חמש שנים, מיד לאחר חג הפסח, באה מפי עדים רבים הבשורה המרה: שלמה, בנה של משפחת בן־חיים, המיר את דתו, שינה שמו למוסא ותחת שם משפחתו הוא נושא כעת את השם עבד־אלחק. כל בני הקהילה, עד האחרון שבהם, התגייסו למאמץ הגדול למנוע את מעשה הטומאה. כל הדרכים מוצו עד תום, אך לשווא. שלמה התאהב באיסלאם. הוא חבש מצנפת בד לבן, לבש בגדי משי לבנים כשלג והחל עובר מדי יום שישי מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה בדרכו למסגד, כדי להשתתף בתפילה השבועית.

רכוב על סוס לבן, כנסיך, היה שלמה־מוסא מובל בתהלוכת שמחה, בעוד הגברים הערביים קוראים סביבו בקול גדול ״אללה אול אכבר״ וידיהם מונפות כלפי שמיים ובעוד נשותיהם שורקות לעברו שריקות שמחה ומפזרות עליו ועל סוסו פרחים ומתיזות עליהם מי־בושם.

תהלוכתו של שלמה־מוסא היתה לבושתם ולחרפתם של יהודי העיירה. בעת התהלוכה הסתגרו בבתיהם. רק הסקרנים מביניהם הציצו בעד לחלונות או מעבר למעקות הגגות, וכך גם הילדים, שלא ניתן היה למנוע מהם את היציאה החוצה וההתבוננות במומר, המחייך אליהם ומנופף בידו לשלום מעל סוסו.

״אתה נראה כמו מרדכי ממגילת אסתר״, קרא לעברו פעם שמעון, הגדול בחבורת הילדים, בקולו החזק.

או־אז החלו הילדים האחרים להתווכח עימו, לפי שמרדכי הציל את היהודים מידי המן הרשע ואילו שלמה משפיל אותם בעוזבו את משפחתו.

״רק נזכרתי במה שלמדנו על מגילת אסתר״, התנצל שמעון. ״אבל שלמה נראה שמח במה שעושים לו הערבים, ולא חושב בכלל על השפלת הוריו ושאר היהודים בעיירה״.

״אללה אול אכבר!״, זעק שלמה המומר לעבר הילדים, שפרצו בצחוק ואחר־כך בבכי, על שלמה ששוב אינו חברם ואינו משתייך ליהודים.

מדי יום שישי שב ונתחדש אבלם של בני משפחת בן־חיים וכלימה שבה וכיסתה את פניהם. כליפא, האב, היה מהלך שבועות רבים וכובע הגלביה השחורה על ראשו, משתדל להימנע מכל מגע עם הסובב אותו. גם את חנותו סגר, לפי שלקוחותיו היו ערבים, והם שגזלו ממנו את בנו, את שלמה. ללא נשוא היתה כלימתו, אך למרות רחמיהם עליו לא חסכו ממנו יהודי העיירה את לשונם החדה, העסיסית, החותכת־רכיל. ״לי מנהום ימשי ליהום״, היו מלהגים על משפחת בן־חיים: מי שנוטה אליהם, לערבים, שיילך אליהם. ועם זאת הלכו כמה נשים אצילות־נפש וגאות ביהדותן לבית המשפחה וקיימו שם את חובת האבל על המומר, ה׳לוקאף׳, המעמד.

משך שעתייים תמימות, בקול צער, בנהי ובשריטת הפנים התקיים מעמד זה. הן עמדו זועקות, מקוננות ומבכות מרה את אבדן הנפש היהודית מחיק העם הנבחר. בסוף הטכס הלבישו הנשים את אימו של שלמה בשחורים, הושיבוה על הארץ ופיזרו על ראשה אפר. בצאתן שטפו הנשים ידיהן, ובלא לנגבן העבירון אחת לאחת על הסף ומרחו את האבק שדבק בידיהן הרטובות על מצחן.

בזעקה ״מוות לשלמה המומר״ הסתיים המעמד. ואחר מיהרו, נחפזות, לדרכן.

אולם בכך לא הסתיים המעשה. שמואל הצולע, שרק משום היותו שמש בית־הכנסת לא דחקו מומו לשולי החברה, אזר אומץ ופנה ביום שישי אחד לראש הקהילה היהודית בעיירה, מסעוד וולד סולטנה, בבקשה כי יעשה משהו כדי למנוע את החרפה. כלומר, שידאג כי ירחיקו את המומר למקום אחר.

ברגלו הימנית, הקצרה מרגלו השמאלית, פירכס שמואל בתחנוניו בפני ראש הקהילה. וזה הביט בו ברוך משך תפילת מינחה ולבסוף יצא מבית הכנסת לערבו של עוד יום הממלא את בני הקהילה בושה וכלימה.

כבר בשבת הודיע ראש הקהילה על כוונתו לדרוש מן האחראים הערביים לסלק את המומר מן העיירה, וביום ראשון שלמחרת אכן צעד נמרצות לעבר ביתו של מוכתר הערבים, מוחמד אוחמו, ושטח בפניו את בקשתם של בני קהילתו. אמנם, ראש הקהילה היהודית ומוכתר הערבים היו מקיימים ביניהם יחסי ידידות וריעות משך שנים רבות, אך לבקשה זו לא יכול היה המוכתר להיענות, ויעץ לראש הקהילה לפנות אל המושל הצבאי.זאת, משום שאם תבוא פקודת הסילוק מפיו, לא יוכלו בני העיירה הערביים להתנגד לה. אולם, ראש הקהילה, אשר הכיר את המושל הצרפתי, הנוקשה בדיעותיו ונמנע מכל צעד שירגיז את הערבים האהודים עליו, נרתע מפני עצה זו.

למרבה הפלא קיבל הקפיטן ג׳ורג׳ מארסו את פני ראש הקהילה בחמימות, וכאשר התברר לו, כי בקשת היהודים היא להעביר את שלמה המומר מן העיירה, וזאת בלבד, נענה לה בחיוב, ובו במקום ציווה על מזכירו להוציא פקודה בנושא זה.

״תהיתי מתי תבואו לבקש זאת ממני״, הוסיף המושל ואמר. שלמה המומר נעלם מן העיירה ויודעי־סוד טענו, כי נאסר עליו לחזור אליה עוד.

חמש שנים עברו מאז. שלמה נשכח מלב היהודים וגם משפחתו התנערה ממנו. רק אימו, שרה, נותרה בקדרותה, תוגת אם על בנה הכסיל, אותו ילדה וגידלה באהבה והכניסה למצוות ולו ייעדה כלה יהודית מבנות העיירה. האם לא יכולה היתה לשכחו. צחוק לא ניכר עוד על שפתיה ושמחה לא חדרה שוב לליבה. היא הדירה רגליה מן הרחוב והסתגרה בביתה.

יום אחד חלפה בקרב יהודי העיירה השמועה, כי שלמה חזר לעיירה ושב ליהדותו. נשים רבות, מתמוגגות משמחה, נחפזו אז לבית אימו כדי לברכה. ״מי הרשע שרוצה לשרוף את לבי״, הטיחה האם הכואבת בחברותיה ורדפה אחריהן עד הבאר המרכזית של העיירה, בצווחה כי את שלמה קברה מזמן, ובדרשה כי את הלעג יקבור כל לועג בביתו שלו. למרבה המזל עבר במקום, באותו רגע, מסעוד, ראש הקהילה, שכיבד את האם והבין לליבה. הוא בירכה לשלום והפיג בכך את כעסה.

״את לא מאמינה לשמועה, אבל גם אלי באו ערבים רבים, להודיע לי שהוא מבקש לחזור למשפחתו וליהדותו״, אמר.

״סירבתי לראותו עד שאשוחח איתכם על אודותיו״, הוסיף ואמר לשרה, שלא הגיבה על דבריו ורק האיצה את קצב הליכתה, עד שהגיעו לפתח ביתה. שרה נכנסה לביתה. מסעוד לא הירפה ונכנס אחריה. בבית היו כבר בני המשפחה כולם, ובראשם כליפא, האב, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בדבר שמועה זו.

לאחר דין ודברים ביקש כליפא מראש הקהילה, מסעוד, כי יעשה בדבר זה כטוב בעיניו, ומסעוד הודיע לו כי למחרת היום יביא את שלמה לבית־הכנסת.

שמועה רודפת שמועה בעיירה. כולם שומעים ומתלחשים, מסתקרנים ומתווכחים, מופתעים ומצפים לבאות. מחר בבוקר יובא שלמה המומר לבית־הכנסת. אולם, אין זה יאה להכניס יהודי מומר, טמא, לבית האלוהים. אך הלא רק שם, בבית־הכנסת, יכולים לבדוק אותו. אם כך לפחות תוגבל כניסתו לחצר בית־הכנסת, שלא יבוא בתוכו, רחמנא ליצלן. האם יבדוק הרב רחמים את איבר מינו של המומר. והלא גם הערבים נימולים הם.

למחרת המה רחובו של בית־הכנסת מאדם. הכל הסתופפו והתגודדו, מצפים לבואו של המומר החוזר הביתה. ובתווך, בחצר, משפחתו, ובקרב בני המשפחה בולט היעדר האם, שרה, המסרבת להאמין לשיבה זו של מי שקברה בנבכי נפשה, ורק צער וכאב על אובדנו נותרו בה.

״אני שלמה, אני שלמה!״, קרא המומר להמון היהודים שקיבלו פניו בצהלה וקרבו אליו כדי לבחון פרצופו, תמהים איך נשתנה ונתכער, מתריסים כי טומאת הגויים ניכרת בפניו, בעוד השמש, שמואל הצולע, מנסה בכל כוחו לחסום לו את דרכו אל בית־הכנסת, וכוחו בוגד בו.

ההמון פרץ פנימה אחר המומר. איש לא שעה לקריאותיו של ראש הקהילה. כליפא קפץ על בנו בחיבוקים ובנשיקות, מתייפח. שלמה צחק במלוא גרונו.

״למה אתה בוכה, אבא, הרי חזרתי״, קרא שלמה לאביו, החונק אותו בחיבוקו, בעוד הוא עצמו משועשע מן המתרחש סביבו ונהנה מתשומת הלב המופנית כלפיו.

״לך נשק את אימך ואת בני משפחתך״, הורה ראש הקהילה לשלמה המומר, בבקשו לבחון את זכרונו של השב הביתה.

שלמה קם על רגליו, תר בהמון אחר דמות אימו. לשווא. רק באחותו, רבקה, הבחין, וקרא לעברה: ״רבקה, איפה אמא!?״

רבקה פרצה בבכי וקראה קריאה חנוקה מגרונה הצרוד:״עלא סלאמתק יאכוייא!״, ברוך בואך אחי. או אז שטף גל אהדה את בני הקהילה המסתופפים סביב, והיה מי מביניהם שרץ אל שרה, האם.

כאשר הגיעה שרה לבית־הכנסת, והיא מעולפת למחצה, כדי לפגוש את בנה עליו התאבלה חמש שנים, קם שלמה ממקומו. הוא חיבקה, נישקה, החזיק פניה בין כפות ידיו, הביט בה ארוכות בעודה בוכה ולבסוף פרץ בצחוק רם.

״תסלחי לי, אמא, על מה שעשיתי לך״, אמר ונשק שוב על ראשה, המכוסה עדיין במטפחת שחורה, לאות אבל ותוגה.

״תלחמד עלייק שרה!״, ברוך שהביאך עד הלום, נשמעו קריאות מפי נשים רבות לעבר שרה הבוכיה, שתפסה מקומה ליד בנה האובד. הרב רחמים, שישב עד כה בפינתו, קרא לשלמה להיכנס עימו לחדר צדדי שבחצר בית הכנסת. איתם נכנסו פנימה גם ראש הקהילה, מסעוד, השמש שמואל ועוד שניים מאנשי הקהילה. הדלת נסגרה מאחריהם והמון הממתינים החל רוחש חיוכים אלמים ולחישות. הרב בודק את שלמה.

בפנים פתח שלמה את מכנסיו והציג את איבר מינו לפני הרב, המבקש לבדוק את זכר הברית. שלמה עמד וצחק משך כך. אחר סיפר לרב כי טרם נישא והוסיף כי ברצונו לחזור ליהדותו ולחיק משפחתו.

כעבור זמן נפתחה הדלת והרב יצא והכריז קבל עם ועדה: ״שלמה בן חיים הוא יהודי לכל דבר״.

שאגת שמחה החרידה את חלל בית־הכנסת והדהדה בעיירה כולה. עד בתי הערבים הגיעה, אפילו עד לשכתו של המושל החדש, אשר שלח שומר חמוש כדי שיבדוק מה קול ההמון השואג בעיירה.

העיירה ליוותה בחגיגה גדולה את שובו של שלמה בן־חיים, שיום אחד לפני כן עוד היה מוסא עבד־אלחק, לביתו. בבית הוריו שררה מהומה רבה. המשפחה לא התכוננה לחגיגה שכזו, ולפיכך קיבצה אצל השכנים משקאות, חמוצים ופיצוחים, לקבל בם פני החוגגים הרבים. בינתיים קבע הרב את סדר החזרתו של שלמה לחיק היהדות: גזירת ציפורניים, גילוח ראש, רחיצה בנהר וטבילה במקווה — ולקראת שבת, הבאתו כחתן לבית־הכנסת והעלאתו לדוכן לקרוא בתורה.

אולם, שלמה התנהג באופן מוזר. רוב הזמן צחק והתבדח, סיפר על מה שעבר עליו במשך חמש שנים כערבי ונראה משועשע מתשומת הלב הרבה שיהודי העיירה מפגינים כלפיו. אחיו, סעדון, רכן על אוזנו ולחש לו, כי עליו להרצין ולא להיראות משועשע כפי שנראה בעת רוכבו על סוס לבן, כערבי. צחק לו שלמה במלוא קולו. ״אתה זוכר את הסוס? אהההה!״, בהזכירו את הסוס פגה שמחת הסובבבים, שכמו שבו וחזו מחדש בתהלוכת ההתאסלמות, שהתרחשה חמש שנים קודם לכן.

שלושים ימים נמשכו הסעודות וההילולות, החגיגות והמסיבות סביב שלמה, שנהנה מכל רגע ורגע. כל שביקש לדעת היה איפה תתקיים, ביום המחרת, עוד חגיגה. הוא אכל בכל סעודה כמויות גדולות של מזון ומאכלים ומטעמים שהכיר בילדותו, ולא הסתיר געגועיו למאכלים אלה, שחסרו לו בחייו כערבי. היה מי שהעיר על כך, כי הוא מקווה שלא זוהי סיבת שובו, אותם מאכלים שחסרו לו.

ודאי, ההילולה הגדולה מכולן התרחשה ביום השבת בו עלה שלמה לתורה ובירך את הברכות על־פה. ״נכון שאני זוכר הכל?״, שאל שלמה לקול צחוקם של המתפללים.

ובכן, תמו ההילולות, והמשפחה החלה מתכננת לו, לשלמה, חתונה מפוארת עם בתו היפהפיה של באלו בן משה. לא קל היה לבאלו הקשיש לשכנע את בתו שתסכים לנישואיה עם שלמה, בשל רתיעתה מהיותו מוסלמי בעבר. ואף על פי כן נעתרה לבסוף להפצרות אביה והסכימה להינשא לו. והנה, כאשר כלו ההכנות לחתונה נעלם החתן כלא היה. מוסא עבד־אלחק חזר לאיסלאם, ממנו הגיח.

שרה, אימו, מתה ביום היעלמו.

ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי- האנוסים – ירמיהו יובל

גם הממסד הקלוויניסטי גינה את שפינוזה בסינוד אחר סינוד: אבל הוא הצליח למצוא לו סביבה תומכת בקבוצות שלהאנוסים-ירמיהו יובל פרוטסטנטים רדיקלים, ולאחר מכן גם בקרב ליברלים מחוגי הבורגנות ההולנדית. הוא חי בצניעות, התפרנס מקצבה שנתית שהעניק לו ידיד ומעיצוב וליטוש עדשות אופטיות: זו הייתה אז הטכנולוגיה העילית של התקופה, ושפינוזה פיתח בה שיטה משלו. כשהוצעה לו משרת פרופסור בהיידלברג דחה את ההצעה מחשש לפגיעה בעצמאותו. אויביו הרבים כינו אותו ״יהודי ואתאיסט״, צירוף פוגעני של שני שמות הגנאי הגרועים ביותר במילון האנטישמי של חלק מן הנוצרים. שמו היה לדיראון ברוב החוגים באירופה אפילו מאה שנה ויותר אחרי מותו בטרם עת, בשנת 1675, והוא בן ארבעים וחמש.

ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם

קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

רק בשלהי המאה השמונה־עשרה נעשו רעיונותיו המהפכניים של שפינוזה נושא לדיון פילוסופי רציני וחלק מסדר היום של ההגות האירופית (מעל לכול בגרמניה, בתקופתה הפורייה ביותר); ומאז השפיעו על פילוסופים, אנשי מדע, אמנים ואחרים, שסייעו לעצב את האקלים האינטלקטואלי המודרני – מקאנט וגתה ועד פיכטה, הגל, היינה, האסכולה הרומנטית, דרווין, ניטשה, פרויד, ברגסון, איינשטיין, סארטר, ברטרנד ראסל, דיווידסון ודלז, ועוד רבים אחרים.

אפשר להבחין אצל שפינוזה כמה דפוסי מחשבה ותבניות חיים שאפיינו את האנוסים, ובשל כך נוכל לכנות אותו בהשאלה ״האנוס של התבונה״:

(א) שפינתה מדגים במידה רבה את התסיסה הרוחנית והאינטלקטואלית שהולידה ספקות דתיים באנוסים רבים, ובכמה מהם עוררה גם אמון גובר וציפיות מפליגות בכוחה של התבונה.

ב) בדומה לאנוסים שהתייהדו בסתר התנהלו גם חייו של שפינוזה בשני מישורים, פנימי וחיצוני, נסתר וגלוי; האמת הפנימית שלו עמדה בניגוד לדת (או לדתות) ששלטו בחברה שבה חי; אבל האמת החבויה הזאת לא הייתה עוד היהדות בניגוד לנצרות, אלא הדת האוניברסלית של התבונה.  

(ג) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו־משמעית – שהייתה לאנוסים רבים צורך קיומי ממש, והוא פיתח אותה לאמנות מיוחדת.

(ד הקריירה הכפולה: בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות נחלקו גם חייו של שפינוזה לשתי תקופות שביניהן נפערה תהום; אבל הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה אלא מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות.

(ה) חיפוש דרך חלופית לגאולה היה אופייני לאנוסים; אבל לעומת המתייהדים, שאמרו שהגאולה אינה בישו אלא ב״דת משה״, טען שפינוזה שהגאולה אינה לא במשה ולא בישו ולא בשום דת התגלות אחרת אלא רק ב״אהבת אלוהים שכלית״ המיוסדת על תבונה והבנה. (ו) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה: שפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי כשדרש חופש ביטוי ומחשבה לכל אדם, וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה מוחלטת על מחשבתם הפנימית של בני אדם נידון לכישלון. בכך נעשה שפינוזה פילוסוף של סובלנות, ולמייסד הליברליזם הפוליטי.

לבסוף, בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם, ניחן שפינוזה בכוח הרצון ובנחישות לדבוק באמת החדשה שגילה אפילו לאחר שהוחרם, הושמץ, הורחק ממשפחתו וחבריו והיה לתועבת הממסד הקלוויניסטי. לאחר שגורש מן הקהילה עמד גם בלחץ ידידיו הלא־יהודים וסירב להתנצר: הוא ראה בכך בוודאי מעשה בגידה – גם בהכרתו הפילוסופית הפנימית וגם בבני ״אומתו״ היהודים, שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית.

שפינוזה קבל על הזיהוי שיצרה היהדות שלאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית ובין עצם השותפות בעם היהודי. לאחר שחרבה מדינתם העתיקה נעשתה הדת ליהודים מעין מולדת ניידת, שהם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם. קיום מצוות הדת נעשה תנאי בל יעבור לשותפות בעם היהודי, ומי שחדל לקיים מצוות מאבד באופן אוטומטי את ״אזרחותו״ היהודית. שפינוזה ראה במצב הזה עיוות, פגם יסודי בחיי היהודים; אבל בזמנו לא היה לו פתרון לכך. המושג יהודיות חילונית, שמבחין בין אמונה דתית ובין שייכות לקהילייה ההיסטורית של היהודים, לא היה יכול לעלות על הדעת בזמנו ונחשב לסתירה פנימית, אף על פי ששפינוזה מבשר אותו – לא ביודעין אלא בפרשת חייו.

ואכן זה נהיה המאפיין הבולט ביותר של היהדות בעת החדשה. בכמה דרכים היה שפינוזה חלוץ המודרניות האירופית, ובתוך כך מבשר המצב היהודי החדש. הנושאים האלה יידונו בשני הפרקים האחרונים.

יוסף ינון פנטון- הפרעות בפאס או התריתל

הפיצויים על הביזה הפרעות בפאס

לבקשת אלמליח זימנו חברי הוועד המרכזי של כי״ח בפריז ישיבה עם הנשיא פואנקרה כדי להסב את תשומת לבו לסבל היהודים בפרעות ולבקש ממנו לפתוח בחקירה למציאת האחראים. ב־29 באפריל 1912 הם השיגו את הבטחתו שבקרוב תושט להם עזרה, בדומה לעזרה שקיבלה הקהילה בקזבלנקה בעקבות המאורעות ב־1907. הגנרל ליאוטי הגיע למלאח זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ציר צרפת במרוקו כדי להעריך את נזקי הביזה. הוא הבטיח לוועד המרכזי שברצונו להגן על יהודי העיר ולעשות עמם צדק. בהזדמנות זו דרש אלמליח פיצויים לנפגעי המרד. בחודש יוני ביקש לואי מרסייה, קונסול צרפת החדש בפאס, מן הקהילה רשימה מפורטת של נזקי הפרעות, ובתוך שמונה ימים הם התבקשו להגיש את דרישות הפיצויים. התיקים הוגשו בצרפתית, ואלמליה היה מעורב בתרגומם ובעריכתם. במישור האזרחי נחל אלמליח ניצחון מרחיק לכת: כמו תושבי העיר הערבים, היהודים, שהיו עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר הכללית, שילמו מסים לעירייה בעבור פעילותם המסחרית, אך מחמת אי־צדק הנהוג ברגיל במשטר המוסלמי, מאז ומתמיד רק העיר הערבית נהנתה מן ההכנסות – בזכות התערבותו אצל השלטונות הצרפתיים הוא הצליח להשיג שעשרה אחוזים מההכנסה למשטר ישולמו לאוכלוסייה היהודית.

שיקום המלאח החל להסתבך. על פי בקשת המנהל המקומי במרוקו(Bureau Arabe), כדי לנהל את ענייני הרובע היהודי במקום ועדת ההצלה הוקמה בספטמבר 1912 ועדה עירונית יהודית, מג׳לס. ב־1913 הביא אלמליח לדפוס בטנג׳יר דוח פעילות של הוועדה בצירוף המלצה מאת הקונסול הבריטי מקלאוד. ייתכן שבשל קנאה הביעו תושבי המלאח חוסר שביעות רצון מן האופן שבו מילא אלמליח, שלא היה בן פאס, את התפקיד המכריע שקיבל על עצמו ומן האופן שבו נבחרו חברי הוועדה החדשה, שלא נכללו בה דייני הקהילה ונכבדיה המסורתיים. בין השאר הם גינו את אלמליח, שלא היה אהוד בקהילה, בשל הקשיחות שהפגין בעת חלוקת המזון, וטענו נגדו שלא עשה מספיק בעניין תביעות הפיצויים. למרבה הצער הידרדרו הקשרים בין מנהל בית הספר לבין חברי הוועדה עד כדי הגשת תלונות על התנהגותו לגנרל ליאוטי ולקונסולים הזרים. בני פאס החליטו להתארגן בעצמם. הם הקימו ועד חדש ובו 18 חברים ומינו לנשיא את הרב וידאל הצרפתי.

אז החל עימות בין האנשים, שלא לומר בין הצדדים. בחילופי מכתבים דרש הרב הצרפתי מכי״ח את פיטוריו של אלמליח, אך רק באוקטובר 1916 מונה לו מחליף. עד סיום תפקידו של אלמליח כלל לא התקדמו תביעות הזכויות ובקשות הפיצויים. ארבעה חברים מתוך 18 חברי הוועד החדש – הרבנים וידאל הצרפתי ושלמה אבן דנאן, בסיועם של רפאל אזואלוס ויהודה בן סמחון – הגיעו לרבאט כדי לפגוש את הגנרל ליאוטי והמשיכו במסעם עד פריז כדי להשמיע את תביעות הקהילה. קרוב לשלושה חודשים הם שהו בבירה הצרפתית, ובזכות השתדלותה של כי״ח הם נפגשו עם אישים, בין היתר עם שר החוץ סטפן פישון  (Stephen Pichón)

בפברואר 1914 הציגה ועידה צרפתית שבראשה עמד קונסול צרפת את מסקנותיה, ובהן נקבע שחמישה מיליון פרנק יוקצו לנפגעים. הקהילה היהודית מחתה על סכום זה, ורק בספטמבר 1916 קיבלו היהודים סוף סוף את הפיצויים, שנוכו מאיגרת חוב ממשלתית שהוענקה למרוקו ב־1813(!).

כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, להמשיך וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתי. באופן תאורטי הם שוחררו ממעמד הד׳ימה, ומאז גורלם היה תלוי בשלטונות צרפת.

            יהודה בן סמחון (1979-1888) קיבל את הוויסאם העלווי(אות הצטיינות מאת הסולטן). הוא היה מלומד נשלט בעברית, בצרפתית, באנגלית ובערבית קלסית: היה חבר במוסדות הקהילה, ובמיוחד בקופת הצדקה, שהיה אחד ממייסדיה, והיה המזכיר בענף המקומי של ההתאחדות היהודית־אנגלית. בפרעות נחרב ביתו והוא הצטרף למשלחת שנסעה לפריז לנהל משא־ומתן עם הממשלה הצרפתית בדרישה לפיצויים. הוא נודע בעצותיו המשפטיות הטובות, ומרוב בקיאותו בט׳אהרים כונה יהודה ט׳אהיר. היה לו גם ידע נרחב ברפואה ואפילו בחכמת המזלות. בן סמחון היה חובב ספרים, וברשותו היה אוסף גדול של ספרים וכתבי יד עבריים – חלק ממנו רכשה הספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג׳. המידע על אודותיו התקבל משיחות עמו בביקור שלי בפאס בשנת 1974, וכן מעמיתי הפרופ׳ יוסף טדגי, ואני מודה לו על כך.

Paul B. Fenton-Le progrome de Fes ou Tritel -1912

התרית בפאס - 1912

התרית בפאס – 1912

Le difficile retour

Le mardi 23 avril, Sidi Muhammad Tazi, ministre des travaux publics, se rendit à la ménagerie de Bû 1-Khusaysât et réunit les rabbins et les responsables. Il leur demanda que l'on mette à sa disposition cent Juifs, qui auraient pour mission contre salaire de déblayer les ruines du mellâh. Ces hommes furent répartis par groupes de dix, chaque équipe ayant à sa tête un responsable. De plus, l'armée française mit à leur disposition une escorte militaire.

Ils commencèrent à déblayer les décombres et démolirent les structures qui menaçaient de s'écrouler. On sonda les puits pour récupérer les biens qui y avaient été dissimulés lesquels furent enregistrés en vue de leur restitution à leurs propriétaires. Pendant ces travaux l'entrée du mellâh fut interdite car il y eut des cas de pillages dans les maisons exposées. L'autorité française annonça en ville que la peine capitale sera appliquée à toute personne ayant en sa possession des biens juifs. Selon le rabbin Aben Danan, des objets avariés furent déposés dans les rues et le lendemain ils furent ramassés et transportés par des soldats à la porte du mellâh. On n'y trouva pas d'objets de valeur, cuivres ou tapis précieux. Dans leurs reportages, le Dr Weisgerber et André Meynot, envoyé spécial de l'agence Havas qui se trouvait à Fès au moment des massacres, relatèrent que l'Oued Fas charriait d'innombrables objets spoliés chez les Juifs:

La répression est difficile car les pillards jettent maintenant les pièces à conviction. L'oued Fez charrie des boîtes, des quantités considérables de tabac, et de toile. On y jette du linge, et des chaussures. Ces objets avaient été pillés dans le mellah.

Le général Moinier arriva à Fès accompagné d'un important renfort de troupes, composées de six bataillons d'infanterie et de trois escadrons de cavalerie prélevés sur la ligne d'étapes. Ils occupèrent la ville entière, divisée en secteurs, et permirent de rétablir l'ordre. Des soldats et des policiers français pénétrèrent dans la médina pour assurer la sécurité et ils commencèrent à arrêter les rebelles arabes.

Le 26 avril une prêche (khutba) fut prononcée au nom de Mawlây al-Hâfid, entre autres, aux mosquées des Qarawiyîn et de Mawlây Idrîs à l'intention des troupes chérifiennes dans laquelle le sultan réprouva la révolte contre la France:

Vous savez de quels meurtres et de quels actes de pillage ont été victimes les Européens alors qu'ils étaient nos hôtes […]. C'est contre Allah que se sont insurgés les meurtriers.

Les Juifs ne réagirent point à l'omission par le sultan de toute référence aux violences subies par eux-mêmes ou aux obligations des croyants envers les dhimmi-s.

Les travaux de déblayage durèrent une semaine jusqu'au dimanche 28 avril. Les Juifs purent alors quitter les cours du palais et, pour ceux dont les maisons étaient habitables, rentrer chez eux, bien que le déblaiement se prolongeât jusqu'au mercredi 1er mai. Ceux dont les domiciles avaient été démolis, logèrent chez leurs proches ou chez des amis.

Grâce aux secours qui affluaient de l'extérieur, les habitants du mellâh purent petit à petit, regagner leurs demeures, hâtivement remises en état provisoire, et reprendre leur vie de misère après avoir été complètement ruinés.

Cependant on lit dans la copie d'un dâhir chérifien (7 jumâdâ I 1330/25.4.1912): «Ils ont assassiné des instructeurs et d'autres personnes partout où ils les rencontraient dans les rues et jusque dans leurs maisons allant jusqu'à mutiler les cadavres et piller les effets des victimes. Puis leur acharnement s'est tourné vers les Juifs du Mellah […]. lis ont donné une preuve de barbarie et de félonie qui couvre de honte les visages» [Nantes,AAE, Direction des Affaires Indigènes, 32D] et dans une lettre du sultan en date du 24 avril: «Peu après nous apprenions que les rebelles avaient porté les mains sur le Mellah, habité par les juifs et d'autres personnes. Ces événements nous plongèrent dans la consternation et nous nous réfugions auprès de Dieu, le priant de porter remède à nos maux en sa bonté secrète» [Nantes, AAE, Légation de France à Tanger série B, 279],

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר