Le cimetière juif de Fès
Le cimetière juif de Fès
.
Cliché à la une : Un coin du Mellah avec le cimetière juif, vers 1915 ( éditions Haïm David Séréro).
Situé au sud du Mellah, ce cimetière date de la fin du XIX ème siècle. La photographie ci-dessous, anonyme et non datée nous montre un cimetière encore peu peuplé et dont la partie orientale n’a été, pendant longtemps, qu’un simple terrain vague qui servait aux jeux des jeunes du Mellah. (Elle ressemble au cliché à la une et pourrait dater du début des années 1920, les tombes sont un peu plus nombreuses et mieux entretenues).
L’ancien et premier cimetière juif était situé, un peu plus à l’ouest, à quelques centaines de mètres de là, près de la porte de Bab Lamer, à peu près à l’emplacement de l’entrée actuelle de l’esplanade qui mène à la porte monumentale du Palais royal.
Établi sur un terrain donné par Lalla Mina, fille du sultan, ce cimetière était la propriété de la communauté juive depuis l’année 1500 environ et les rabbins venus d’Espagne y étaient enterrés.
En 1877 le Sultan Moulay Hassan exige que la communauté juive déterre ses morts car il désire construire des bâtiments pour agrandir son palais.
À la réception de cette injonction, les dirigeants de la Communauté et le Grand Rabbin entament des démarches auprès du Sultan et alertent les représentants des puissances européennes pour garder leur cimetière, avec apparemment un succès temporaire.
Mais après cette tentative avortée de 1877, le Sultan expropria définitivement le cimetière juif de Fès en 1888, pour les besoins d’agrandissement de son palais.
Il semble qu’il avait déjà récupéré trois ans avant la partie la plus ancienne du cimetière, mais jugeant ce terrain insuffisant, le Sultan envoie le premier jour du mois de nîsan (entre mars et avril) 1888 la garde impériale pour exhumer les corps des défunts. Chaque famille se précipite alors pour récupérer les ossements de leurs parents et de leurs proches, afin de leur donner une sépulture ailleurs : « un marécage plein d’eau » fut assigné par les autorités comme nouveau cimetière en échange de l’ancien. C’est l’origine du cimetière actuel de la communauté juive de Fès.
Cette photographie est une photo du Service Photographique du Gouvernement Général de l’Algérie (tampon en relief au recto et au verso tampon encreur de l’Office du Gouvernement Général de l’Algérie 10, rue des Pyramides Paris 1er arrondissement). Photographie non datée, mais probablement avant 1920 environ, car identique à celle du Cdt Laribe).
Voici le texte d’Alfred Bel, accompagnant la même photo dans le livre « Le Maroc pittoresque Fès-Meknès-et-Région ». Album de Photographies du Commandant Laribe. Préface et notices de Monsieur Reveillaud, Chef des Services Municipaux à Meknès et Monsieur Alfred Bel, Directeur des Médersas de Tlemcen :
Au sud du quartier juif, en face du camp de Dar-Mahrèz sur la pente descendant vers l’Oued Zitoun, se répandent les blancs monuments funéraires du Cimetière Juif, en dehors des anciens remparts Mérinides, dont on aperçoit à droite d’imposants vestiges.
C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Mérinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle, fit construire le quartier Juif ou Mellah sur l’emplacement qu’il occupe aujourd’hui.
Les monuments que l’on voit ici sont en pierre grossièrement taillée et blanchie à la chaux. Ils ont la lourdeur et rappellent même vaguement la forme demi-cylindrique sur socle cubique allongé, de certaines pierres funéraires des Romains. Mais si l’on voulait chercher dans le pays même des origines à ces formes, on trouverait peut-être en très grossier et très alourdi le souvenir de ces pierres prismatiques élégantes et allongées , que les musulmans de Fès comme ceux de Tlemcen au XIV° XV° siècles après J.-C. plaçaient autrefois sur la tombe de leurs morts et que les Fasis nomment encore Mabriya. Les lourds blocs massifs de pierre ou de marbre du cimetière Juif de Tlemcen, bien que n’ayant pas tout à fait la forme de ceux de Fès, ne sont pas sans analogie avec ceux-ci.
On remarquera que le commentaire d’Alfred Bel semble ignorer l’existence d’un premier cimetière : « C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Merinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle … ».
Il existe un autre cimetière juif où juifs et chrétiens étaient enterrés.
Dans Description de la ville de Fès Michaux-Bellaire en 1906 écrit :
« Jusque-là (1902) – date à laquelle le cimetière international fut créé et où seront inhumés les européens-, les chrétiens qui mouraient à Fès étaient enterrés à » Ed Dhar El Mheraz » (la colline du mortier, pièce d’artillerie), au cimetière établi à cet endroit pour recevoir les Juifs morts hors de la ville et que les coutumes musulmanes, qui interdisent l’introduction d’un cadavre dans une ville, ne permettent pas d’enterrer au cimetière juif placé à l’intérieur des portes de Fès Ed Djedid »
Roger Letourneau dans Fès avant le protectorat mentionne aussi ce cimetière juif mais sans préciser qu’il servait aussi aux chrétiens :
« À noter que, si un juif mourait en dehors de la ville, son cadavre ne pouvait y être introduit ; transgresser cette règle, c’était exposer la ville aux pires calamités (cette coutume vaut aussi pour la Médina et, selon M. Bensimhon, pour les communautés israélites d’Europe Centrale). Les juifs morts dans ces conditions étaient donc enterrés dans un cimetière spécial, situé sur la colline de Dahar Mahrès, face au mellah. » (Chapitre VIII Les moeurs du Mellah, la mort)
Lors de mon séjour à Fès, en mai 2016, j’ai découvert, grâce à Elie Devico, ce cimetière … devant lequel j’étais passé plusieurs fois sans le savoir : en effet il est situé sur la colline de Dahar Mahrès, en face du Mellah et au pied du récent Hôtel Sahrai ! Il reste une douzaine de tombes qui ne sont plus entretenues aussi régulièrement que dans les années 1950.
Tombes et en arrière-plan l’hôtel Sahraj
Tombes
Tombes et vue sur le Mellah, en arrière-plan
קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא-ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
- קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא
קסידה זו נמסרה לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. כותרת השיר: ״האד לקסידא לעזיזא עלא סידנא צדיק אבוחצירא זיע״א. מנענדי אנא ע״ה רווח מימון מבית דגוך. תרגום: קסידה יקרה זו על אדוננו הצדיק אבוחצירא זיע״א. ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
כזר פינה בעין אררדא ועפינא
פינהאר אדדיק ולחסירא
קדמנא ליק דאק לעזיז עלינא
סידנא אררב אבוחצירא
תרגום.
התרגום נעשה בהתייעצות עם המחבר
הבט עלינו בהבנה וסלח לנו
בים הלחץ והמחסור
שליחינו אליך הוא אהובנו
אדוננו רבי אבוחצירא
ראה חנה זינא בלקלב מקסור
בשפאוות לקלב ווניא
מזאווגין פימנבע אנור
אביחצירא זין סמיא
פזמון: וונעישו ונפרחו כאמלין
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
תרגום : הנה באנו עם לב שבור עם טוהר הלב והתום מתחננים לאור הפורץ אביחצירא פאר השמים
פזמון: נחיה ונשמח כולנו בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
יאחבאבי לוכאן ריתו
אעזאיב צדיק פיחיאתו
כלא לעזב לפאמילתו
פניתיבות ורמלה מישפחתו
פזמון: וונעישו ונפרחו…
יקירי לו ראיתם פלאי הצדיק בעודו חי כושר הנס הוריש למשפחתו בנתיבות ורמלה משפחתו
פזמון: נחיה ונשמח…
תאפילאלת אסלנא
פארפוד כברנא
פישראל תזזמענא
מישפחת אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
תאפיללת היא מוצאנו בארפוד גדלנו בישראל התקבצנו משפחת אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
סרב האד לכאס מאתכפסי מן אלחירא
תברא ותמסי מננק זמיע אדרורא
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שתה מהכוס הזו ואל תפחד מהמרירות
תבריא ויסתלקו ממך כל הכאבים
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי זא בקלבו סאפי
וויסיב חזתו מקדייא
וונתי יא צדיק מנדמנהור
רחמנא ועפינא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שבא ולבו טהור תימלא משאלתו
ואתה הצדיק מדמנהור רחם עלינו וסלח לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
בסחאל דערב מרדו ווהבלו
מסאוו לצדיק ותארו
כל מא טלבולו. כל וואחד
רזע סחיח וופרחאן לדארו
פזמון: וונעישו ונפרהו…
כמה ערבים חלו והשתגעו הלכו לצדיק לבקרו כל מה שביקשו כל אחד חזר בריא ושמח לביתו
פזמון: נחיה ונשמח …
לילא נסרבו כיסאאן מאחיא
מעא לעזיז די רבי יחיא
יטלב עלינא וועליכום בלחיא
סידנא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
היום נשתה כוסות מחייא עם היקר ר׳ יחייא יבקש עבורנו ועבורכם חיים אדוננו ר׳ יעקב אביחצירא.
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי כאן עזיז ענד אנאס ווסאבו מא ענדו קיאם רבי יצחק מול תאז זכותו תכון מעאנא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שהיה יקר בעיני האנשים והלכותיו הטובים ללא גבול רבי יצחק בעל הכתר זכותו תעמוד לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי מערוף מין סחרא חסיד וותבת זמיע תורה עזאיבו פידוניא מסהורא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
וזה הידוע מסהרה חסיד שהשלים את לימוד התורה פלאיו בעולם ידועים רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
חנה למארוקאן כאמלין כנמותו על צדיקים ובלאבאס מא יכד לגאייבין וויעישלנה רבי ישראל מול לחסד ולחן
פזמון: וונעישו ונפרחו…
אנחנו המרוקאים כולם מתים על הצדיקים בל ייפקד מושבם של הנעדרים יחיה לנו ר׳ ישראל בעל החסד והחן
פזמון: נחיה ונשמח …
נטלבו יא רבי מולאי אנתי תקבלנה האד ראיי בזהדק נמשיו לעאם זאי לצדיק בוחצירא יא כאי
פזמון: וונעישו ונפרחו…
נבקש הו רבי אדוני אתה תקבל את משאלתנו
בזכותך נלך בשנה הבאה לצדיק אביחצירא, הו אחי
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כוואני למארוקאן כאמלין פלוסנא מסאוו פצדיקים יהי רצון תבקאוו עאישין וובזכות צדיק פלוסכום מכלופין
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אחי כל המרוקאים כספנו הלך עבור הצדיקים יהי רצון תמשיכו לחיות ובזכות הצדיק כספכם יוכפל
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כואני שמחו פיכולסי ראה דניא מאדומסי מורו צדיק פמאצר ונטללבו על גאייב וולחדר
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אנשים שימחו בכל כי העולם אינו נצחי נבקר את הצדיק במצרים ונבקש גם עבור הנעדר והנוכח
פזמון: נחיה ונשמח …
פררח קלבי לאתכלה מקהיר מתכלינס פיהאד למחאיין מדרור וונתי יא רבי יעקב אביחצירא לי סבאן פידמנהור
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שמח את לבי אל תשאירו עצוב אל תניחנו מדוכאים בצרות אתה הו רבי יעקב אביחצירא השוכן בדמנהור
פזמון: נחיה ונשמח …
לי מאשאב אוולאד פיאמו ימשי יזור ווחל חזאמו כיף תחל טריק קדאמו לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שלא ראה ילדים בימיו ילך ויבקר ויפתח את כיסו כאשר תיפתח לו הדרך לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
פישראל ענדנא לבטחון לעסא עליק פאיין מאתקון יחדינא ויחדיכום רבי שמעון מול האד לקסידא רווח מימון מבית דגון.
בישראל יש לנו בטחון שמירה יש בכל מקום ר׳ שמעון ישמור אותנו ואתכם בעל הקסידה, רווח מימון מבית דגון
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
- ר׳ אברהם סויסה (מוגאדור)
- ר׳ אברהם עבו בן יחייא (אוטאת אל־חאג׳)
- עדות זו וכן הסיפור נמסרו על־ידי מר אברהם שניאור (יליד המקום). השם שניאור הוא ממוצא אשכנזי. כידוע היו במרוקו משפחות אשכנזיות שהתערבבו באוכלוסיה היהודית המקומית.
1.41 ״לר׳ אברהם עבו בן־יחייא היה שמש. פעם בליל שבת בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עודנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה ? ענה שהוא התחיל להשתין על מקום הצדיק. המשפחה שלו הביאה שמן למאור. התחננו. סוף סוף שוחרר. בחלום בא הצדיק לאותו ערבי ואמר לו שזו הפעם האחרונה שהוא מקבל את בקשתו, ושבפעם הבאה כל הטירות של המוסלמים תיהרסנה. מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו״.
- ר׳ אברהם צבאח (מוגאדור)
- ר׳ אברהם צולטאן (סאפי)
- נקרא גם ר׳ בראהם שולטאן.
- בךנאיים, עמי טי: ״… ידוע לצדיק ומשתטחים על קברו זיע״א, ולא נודע לי באיזה זמן היה, ואני נשתטחתי על קברו והוא קבר ישן בלא ציון כלל״;
- "En faisant le tour de Saffi, nous passons près de deux célèbres marabouts juifs, dont l'un est connu sous le nom de Rabbi Braham Soult'an et dont l'autre est le sanctuaire des Ouled ben Zmirrou (ou Jmirrou). Tous les deux sont de petites maçonneries carrées et blanches… Ces saints juifs sont fameux dans tout le Maroc et les Juifs y viennent de très loin".
44 ר׳ אברהם קוריאט (מוגאדור)
נפטר ב־1845. משפחת קוריאט היא משפחת רבנים מפורסמת מאוד. כנראה שכאן מדובר על ר׳ אברהם קוריאט מחבר הספר ״ברית אבות״.
45 ר׳ אברהם ריווח (סאלי)
תלמידו של ר׳ רפאל אנקאווה וקבור על־ידו.
46 ר׳ אברהם תורג׳מן(בני סביח)
ההילולה שלו נערכת בי׳׳ד בטבת ומתקיימת עד היום על־ידי צאצאי המשפחה בארץ. שייך למשפחת קדושים. הוא אביו של הקדוש ר׳ מרדכי תורג׳מן. לפי המסורת ר׳ אברהם תורג׳מן היה רב שלימד ודאג למחסורם של כל תלמידיו.
1.46 ״עכשיו שהוא מת היינו הולכים לבית שלו להדליק שם. אנחנו מכירים רק את החכמים. הולכים להדליק בבית שלו נרות ושמן ומבקשים ממנו ואז נרפאים. לא ידענו מה זה רופא. פעם הגיע בעלי עד למוות. התחילו לקרוא קריאת שמע ואז הלכנו לבית ר׳ אברהם והדלקנו נרות ובא דוד של בעלי וכתב לו ואז הבריא״.
רבי יעקב בנחמו, מנהיג הקהילה היהודית, תאגונית, מרוקו 1958
תיאור: רבי יעקב בנחמו (משמאל), מנהיג הקהילה היהודית. תאגונית – בני סביח, מול האטלס (צפון הסהרה), מרוקו 1958 צילום: אליאס הארוס, מרוקו (מרוקו, אוסף אליאס הארוס )
מספר תמונה יחידה : 132387
- 47 – ר׳ אהרון(בסביבות סאפי)
- נראה ששמו המלא הוא ר׳ אהרון הכהן.
- 48 – ר׳ אהרון אביחצירא (תאבוגימת)
היה חי בתאפילאלת, ולפי המסורת היה בסיור באיזור כדי לאסוף כסף לארץ־ישראל ונפטר שם. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. הוא בנו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור, ואביו של ר׳ אליהו אביחצירא.144
49 ר׳ אהרון אסולין (תינג׳דאד)
הקבר נמצא כשני ק״מ מהמלאח. ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט.
1.49 ״היה קרוב למלאח שלנו. אף אחד לא ידע עליו. עד שבא הנהר ביום שבת. הנהר עלה על גדותיו. בא בחלום לאדם אחר ואמר לו שימסור לכל היהודים שהוא, ר׳ אהרון אסולין, יחזיק את העיירה ושלא ידאגו ולא יקרה להם שום דבר. זה היה לפני כשלושים שנה. מאז התחלנו לערוך סעודה. וכל שנה עורכים לו סעודה בט״ו בשבט. אז הראה את עצמו. וכל שנה אנו עורכים לו כאן הילולה. הלכנו ביום שבת. בא הנהר, עלה על האיזור שבו היו הערבים ועמד ליד קבר הרב. הערבים התפלאו באומרם: איך לאיזור של היהודים הנמצאים במקום נמוך לא הגיעו המים ואנחנו הנמצאים על הגבעה, כל בתינו נהרסים. וגם בית ״השריפה״, שם היו קוברים את מתיהם, נהרס. בא הנהר ליד בית־הקברות שלנו ועצר. כמעט ונכנסו למלאח שלנו. אז באו היהודים וחפרו״.
50 ר׳ אהרון אסולין (פרכלה)
הצדיק הוא בעל המקום שם, ועל קברו משתטחים יהודי האיזור. ההילולה שלו מתקיימת בחנוכה.
1.50 ״כשחילקו את הדברים שלו, אמא קיבלה קמיע, קמיע מכסף. היה חכם אצלנו, יודע סוד. אמר פעם למימון ז״ל: אם אתה רוצה לקחת זהב, אראה לך איך לעשות זה. אמר לו: לא אוכל לקחת זהב. פעם בא אליה [לאמי] בחלום ואמר לה: אם היו אנשי פרכלה מכירים בערכי, היו שוקלים אותי במיליונים. הוא לא היה מרשה לאויב להיכנס לעיר. כן, כתב קמיע ושמו אותו בכניסה לכפר, שלא ייכנס האויב. אף פעם לא נכנס. מנסים להיכנס ולא מצליחים״.
2.50 ״הוא [הצדיק] עשה איזה נס לאבא. כשהייתי צעיר אז בפרכלה, כשבאו הצרפתים בנו משרד שלהם בכפר הנקרא תינג׳דאד. החיילים הצרפתים שולחים מוסלמים לקנות מחייא מהיהודים על מנת לשתות. בא מוסלמי אצל אבא ואמר לו: תן לי בקבוק מחייא. אם זה שווה לירה, למשל, נתן לו שתי לירות. הגוי מכר לחייל. החייל השתכר, לקח הרובה שלו והתחיל לירות. הרג גויים, חיילים. השלטונות לא ידעו איך לתפוס אותו. מי שהתקרב היה יורה עליו. זרקו רימון יד מרחוק והרגו אותו. אבא שלי מבקש מה׳ יתברך. שמונה ימים הוא לא יצא מהבית. [גם] לא האחראי על היהודים. הנס הראשון שנעשה לו: האדם ששתה את המחייא נהרג. אם לא, היה מגלה מי המוסלמי שמכר לו וזה היה מגלה מי היהודי שמכר לו. רחמנא ליצלן, נהרג. אחרי זה, השלטונות באו לוועד היהודים שבפרכלה. לא שאלו אותם מי מוכר כאן מחייא, ואז היו מוכרחים לגלות את שם אבי, אלא שאלו אותם מי כאן עושה מחייא, ואז אמרו לו: כולנו עושים מחייא, כולנו. זה עוד נס. אבי, שמונה ימים, מפחד וצועק: הו, ר׳ אהרון אדוני, צועק עליו, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות. הצל אותי. יו׳׳ר הוועד בא אל אבי ואמר לו: את מי שאתה עובד, תמשיך לעבוד. כולנו הסכמנו. אם היה המושל שואל אותנו מי מוכר כאן מחייא בכפר היינו אומרים לו שזה אתה. אבא הוא שעשה. זה היה מקצועו. אבל שאל: מי עושה, לא מי מוכר. אמרו לו: כולנו עושים. מאז תמיד מדליק ועושה לו כבוד גדול. קדוש גדול. שלושה ימים אבי ואמי צמו בגלל העניין הזה״.
51 ר׳ אהרון דהאן (איזור מזאב)
שייך למשפחת קדושים מהם ידועים עוד ר׳ יוסף דהאן ור׳ משה דהאן," הקבורים באותו איזור.
- 52 – ר׳ אהרון הכהן(תאונאכת)
נקרא גם ר׳ אהרון הכהן הגדול.
קבור בבית־הקברות היהודי ליד קבריהם של כהנים קדושים אחרים וביניהם ר׳ אפרים
הכהן, ר׳ יוסף הכהן ור׳ יעקב הכהן.
ישנן עדויות רבות על ביקורים בקברו, אבל אין פרטים על מעשיו וניסיו.
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל-הרב משה אלחרר
מאמר זה נכתב ונשלח אלי על ידי הרב משה אלחרר בעקבות פנייתי אליו
בס"ד
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל
לכבוד האדון הנכבד אלי פילו הי"ו, שלום וברכה.
באמצעות ידיד נפשי, רע ואהוב, ר' שלמה בן-לולו הי"ו בעניין העלאת עצמות הורים/קרובים ממרוקו לארץ ישראל:
- באופן עקרוני אסור להעביר נפטר ממקום למקום מפני קדושתו של הנפטר שדומה לספר תורה. כדברי חכמים: "העומד בשעת יציאת נשמה כאילו רואה ספר תורה שנשרף" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א') והלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ג סעיף א').
- מכל מקום מצווה גדולה אתם עושים בהעברת נפטר ממרוקו לארץ ישראל משום שקדושתה של ארץ ישראל גדולה היא ולכן התירו העברת נפטר מחו"ל לארץ.
- יש יתרון לכך שלא תדעו את הזמן המדויק שבו מוציאים אותו מקברו במרוקו כדי לא להיכנס למחלוקת האם הוצאה מהקבר כפי שנעשית היום (בצורה מכובדת, בארון או בדומה לזה) יש לה דין של 'ליקוט עצמות הנפטר' ('חזון איש', יורה דעה סימן רי"ג סעיף א').
- מעיקר הדין – אם מפנים את המת בארון אין בו דין 'ליקוט עצמות' (דין זה מחייב מנהגי אבלות וקריעת הבגד ביום הוצאת הגופה. 'ספר שאלות ותשובות 'הר-צבי', יורה דעה סימן רצ"ו וחולק על כך בספר 'אגרות משה', יורה דעה חלק א' סימן ר"ס).
- להלכה ולמעשה יש לנהוג כפי שכתב מרן הראשון לציון הרב עוזיאל (הרב הראשי הראשון למדינת ישראל) בספרו 'משפטי עוזיאל' (בחלק יורה דעה סימן ק"ל). לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לנהוג אבלות ביום הקבורה או ביום העברת מת ממקום למקום בהיתר, סיכם: "ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משום כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה. לפיכך יושבים ומקבלים ביקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם". עד כאן דבריו (עמ' ר"ה בספר, בסוף התשובה).
- לכן, ביום שיובאו יקיריכם לקבורה בארץ ישראל תנהגו בו כפי שנוהגים בזמן עשיית אזכרה, כלומר: לימוד משניות, קריאת פרקי תהילים והשכבה. אין עושים סעודת הבראה בבית העלמין אלא לנהוג בו ביום מנהגי אבלות בבית בלבד (ללא קריעה) שאינם חובה מן הדין אלא מצד המנהג כפי שכתב הרב עוזיאל זצ"ל שכך נהגו בירושלים.
- כל העלאת נפטר לקבורה בארץ ישראל יש בה זכות ותועלת גדולה מאוד למי שלא זכה בחייו לדור בארץ ישראל וזאת אנו לומדים מהמאמץ והחריצות שנהגו ביעקב אבינו ויוסף בנו ומעובדות רבות נוספות בתלמוד הבבלי והירושלמי, עד כמה השתדלו להיקבר בארץ ישראל שהיא היחידה הנקראת "ארץ החיים". ולמה נקרא שמה 'ארץ החיים'? משום שמתיה קמים תחילה בזמן תחיית המתים.
- אדמת ארץ ישראל מכפרת לנקברים בה כפי שכתוב: "וכיפר אדמתו – עמו" ולכן יום זה לנפטר הוא מעין יום כיפורים ובודאי עליכם לנהוג בו כיום התעלות נפשית ובעיקר לבני המשפחה הישירים, הצאצאים, ולנהוג בו בחרדת קודש.
- אחת הנבואות החשובות של ישעיה הנביא שמתגשמות בדורנו היא שאומות העולם יביאו את עם ישראל מן הגולה לארץ ישראל ובכל מקום שימצא שם אחד מישראל יאמרו: "זה מבני ציון הוא וזה נולד בה ונביאנו לשם". וזאת על פי דברי הנביא בישעיה ס"ו, כ': "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". (על פי פירוש רש"י בתהילים). מי נכלל בנבואה זו?. האם רק אלה שנולדו בה בארץ ישראל ויצאו לגלות, אותם יביאו אומות העולם ויתייחסו אליו כאחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז"?. על כך ישנה דרשה מעניינת בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ע"ה עמ' א') שגם אלה המצפים לראותה, אף על פי שנולדו בגלות גם הם יקראו מבניה ויביאום האומות לציון. וכך היא דרשת נכדו של ר' יהושע בן לוי: "נאמר (תהילים פ"ז, ה'): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". אמר רבי מיישא בר בריה (נכדו) של רבי יהושע בן לוי על כך, אחד הנולד בה (בציון) ואחד המצפה לראותה. עד כאן דברי התלמוד. הסבר הדברים: הלשון הכפולה בפסוק: "איש ואיש" באה לרמוז שלא רק מי שנולד בציון אלא אף מי שנולד בגלות, אם מצפה הוא לראותה נחשב כאחד מבניה.
- הדבר נכון לגבי הרבה יהודים מקהילות ישראל בתפוצות העולם אך באופן מיוחד שונים לטובה יהודי מרוקו, המערב הפנימי, מכל תפוצות ישראל בגולה, וכך כתבתי לפני כ-15 שנים בהקדמה למאמר על חכמי המערביים ויחסם לארץ ולמדינת ישראל: "חיבתם וכיסופיהם העזים של בני ארצות המערב (צפון אפריקה) לארץ ישראל בכל הדורות, בולטים באופן מיוחד ביחס לשאר פזורי גלות ספרד. החל מריה"ל (רי יהודה הלוי), ששר 'לבי במזרח ואנכי בסוף מערב' ועד בני הדור האחרון שבאו מארצות המערב וכונו 'מערביים' (ואין כוונתי לדור שגדל בארץ, וד"ל). וכן חכמי צפון אפריקה כונו 'חכמי המערב'. וזאת על שום מה? על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו עמם שמם בזיקתם העמוקה אליה. לכן, מעולם לא טיפחו בלבבם ובנפשם אהבה לגלות או להשתקעות בה. נפשם הייתה תמיד נשואה להינתק ממנה. מרוב חיבתם לארץ הקודש היו תושבי הערים הגדולות במרוקו מתגאים בעירם ומכנים אותה 'ירושלים הקטנה', כגון: צ'פרו, רבאט, מקנס ומראקש. ועליהם כתב גאון עוזינו, הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל: "ולכך נקראת ארץ ישראל 'מערבא'. כי שכינה במערב. ולכן תראה דאנשי קודש המערביים היו באים ממרחק, לדור בארץ הקדושה. ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'". (בספרו 'ארצות החיים', דף מ"ט ע"ב).
- מעתה ברור הדבר שזכות מיוחדת לאוהבי הארץ להיקבר בה והיא מקבלת אותם באהבה ובשמחה.
אחד מגאוני חכמי ישראל, הרב אליהו גוטמכר, שלא הצליח להיקבר בארץ ישראל, ביקש שיביאו עפר מארץ ישראל וישימו על גופו ויאמרו אחד מגדולי החבורה (אפשר גם כולם) ברגש גדול: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו". על פסוק זה דרשה הגמרא (כתובות דף קי"א): "אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", דהיינו: קדושת ארץ ישראל וטהרתה כל כך גדולים עד כדי כך ש'וכיפר אדמתו – עמו'. הנקבר בארץ ישראל, בכל מקום שהוא בארץ, כאילו קבור במקום הכפרה של האדם שהוא מקום המזבח שממנו נברא האדם. - לכן מלבד המנהג של האבלות ביום הקבורה (לא חובה בכל הפרטים וכנ"ל) יש חשיבות גדולה ללמוד על המשמעות של הבאת הנפטר לארץ ישראל, כי כל פעולה ומצווה ולימוד שאין בהם כוונה והבנה של העשייה הם כגוף בלי נשמה ועיקרה של היהדות היא ההבנה והנשמה של המעשים כמבואר במקומות רבים. והנביא זועק על כך: "ותהי מצוותם אותי מצוות אנשים מלומדה". דהיינו עושים דברים ומקיימים מצוות מכוח האינרציה וההרגל ולא מתוך ההבנה החודרת והעמוקה עד כדי כך שהיהדות הופכת להיות דבר יבש, נטול חיים ונטול יופייה והדרה העליון של תורתנו הקדושה. ובמיוחד יוצאי יהודי מרוקו שיש כח גדול בידכם לעורר ולהמשיך לבניכם אחריכם את החיבה העמוקה והאהבה הגדולה לארץ ישראל שקיבלנו מאבותינו.
בברכת 'בכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו'
משה אלחרר
החונה פה בעיה"ק שלומי ת"ו.