מורשת יהדות מרוקו

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

התנאים הסניטריים בעת הלידה בבתים שלא תמיד הצטיינו בניקיון, וכן חולשתן של הנשים שילדו ילדים לעתים במרווחי זמן קצרים, גרמו לפטירות של היולדות בעת הלידה או זמן מה אחריה, ולעתים גם התינוק נפטר.

ר׳ שלמה בן שמעון דוראן שחי באלג׳יר במאה ה־15 נשאל על ראובן שנשא אשה ״וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה״(שו״ת רשב״ש, סי׳ רף). חכם מאלג׳יר בשם ר׳ דוד בן שמואל מועטי כתב: ״בענין א׳ שמתה אשתו בליל ח׳ ללידתה בן זכר, שיקברו המת ויקבל עליו אבלות ויאכל ההבראה ואחר כך יעשו המילה״ (׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף כז ע״א).

בספרותם של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נושא זה מן המאות ה־18 וה־19: אשה בשם ג׳אמילא, אשת ר׳ מרדכי בן עובדיה, שהתקשתה בלידתה הראשונה וחשה שהיא הולכת למות, השאירה צוואה אצל שני החכמים אפרים מונסונייגו ועמנואל מנסאנו ביום יח לחודש אלול תק״ז (1747). חילקה את רכושה בין קרוביה היורשים ובין סכום ממנו יקנו החכמים ספר תורה עם תכשיטיו ״למנוחת נפשה״. אישרו את הצוואה החכמים יעקב אבן צור ושמואל אלבאז(יעב״ץ, ׳מוצב״י/ ח״ב, סי׳ נב). המשורר ר׳ דוד בן חסין בן המאה ה־18 חיבר קינה על אשתו של שאר בשרו ר׳ יקותיאל בירדוגו שנפטרה מחמת הלידה והניחה בן זכר:

הפיוט המלא מתוך הספא " תהלה לדוד " אפרים חזן ודוד אליהו –אנדרה – אלבאז

131 – הה לאשה – קינה קוננתיה על אישה יראת ד' של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב הגדול רבי יקותיאל סירדוגו נר"ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. סימן אני דוד בן חסין חזק

הה לאשה פתאום בא עתה / ויהי בהקשותה בלדתה

אֵבֶל זה מאד קשה / כל ימותַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אמסה / לספד לצרה ולבכּותה

נשמע במרה קול מר וקול נהי / צעקה גדולה ותהי

אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברא ליולדתה

יחרד לבבי חֲרָדָה / אל אשה נאוה וחסודה

מאיש נעוריה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

דִּמוּ לִרְפּאֹתָהּ ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וְאֲחוֹתָהּ

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בִּכְיַת הַנַּעַר

אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

דודים נוּדּו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּי בְּנָהָא / זרע קדש מצבתה

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קולן קינה ויללה

צלמות חשך ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חֶבְלָהּ

וגם רב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותהּ מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוָּחּה ונשמתה

ביאורים לשיר

על הפסוק ביש׳ כח, ו. 19. חסין קדוש: כינויים לקב״ה. חבלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 20. ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנוייבנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על־פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על־פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

אירוע ברבע הראשון של המאה ה־19: אשתו של יחייא לכרייף מתה סמוך ללידתה לאחר שילדה בת, והיה ספק אם תחיה הבת אחר אמה שלושים יום. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס, בהקשר לחלוקת הרכוש עם יורשיה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ כו).

בטקסט ללא תאריך, בכתב ידו של הרב עמור אביטבול מצפרו נכתבו הדברים הבאים, ויש להניח כי הוא מבכה את אשתו:

בהלקח ממני עיני אשה יראת ה׳ נאה וחסודה… כי נהפכו עליה ציריה חבלי יולדה ויהי אך יצא יצא ולדה ממעיה באו ימי פקודתה עקב לשלייתה. יאבד יום ילדה בו והלילה אמר הורה ועזבה ביתה ומכון שבתה לזאת יחרד לבי… (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 255).

במקור משנת תקצ״א (1831) מדובר על ״בתו של ראובן נשואה לשמעון ותקש בלדתה ואחר ילדה בת ומתה מחמת לידה״ (שלמה אביטבול, מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ כא; באותו ספר: ״ר׳ מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה״ (שם, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

ר׳ ידידיה מונסונייגו כתב על ״תינוק אחד שמתה אמו בתוך עשרה ימים ללידתו והניקתו אחותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

אשתו של ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים נפטרה בשבט תרמ״ג(1883), שלושה ימים לאחר שילדה זכר (בהקדמה לספרו ׳פטר רחם׳). החכם דרש בפקידת השלושים לאשה שנפטרה שלושה ימים לאחר שילדה בן ביום טו כשבט תרמ״ג (׳פטר רחם׳, דף צב ע״א).

אשתו של ר׳ מרדכי עמאר בן שלום, יליד תרמ״ח (1888) ממכנאס, ילדה בן ונפטרה מיד אחרי לידתה (בהקדמתו של ר׳ אברהם עמאר לספר ׳דברי שלום ואמת׳, עמי 52).

בג׳רבה נפטרה יולדת בהיות תינוקה בן חודש (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ לו).

חקר מסורות הלשון

• מובן מאיליו, כי מחקרה של כל מסורת לשון, כמו כל תחום מחקרי אחר, צריך להתבסס בעיקר על תיעוד ישיר בכתב ובעל פה של המסורת עצמה. באיסוף הממצאים במסורת הלשון ובתיעודם ובתיאור המסורת הנחקרת רצוי מאוד, למעשה הכרחי, לתור אחרי תיעוד מכמה תקופות. שכן ברוב המסורות, אם לא בכולן, חלו שינויים גדולים או קטנים במרוצת הדורות. השינויים התרחשו במסורות אפילו כשהן ישבו במקומן הטבעי, כי גם שם פעמים רבות נחשפו המסורות להשפעתן של מסורות אחרות. ויש שהשינויים היו כרוכים בפעולתם של חכמים ושל מורים שבאו מקהילות אחרות והכניסו בהן ביודעין ובלא יודעין שינויים משינויים שונים.
• ואין צריך לומר כי כאשר המסורת נעקרת ממקומה ונושאיה ומוסריה עוברים למקום אחר, גדלה האפשרות שיחולו בה שינויים מקיפים, והיא עשויה לעבר את צורתה במעט או בהרבה. במצב כזה יש שיסודות קדומים שהילכו בה נעלמים ונשכחים. מי שקרוב אצל מחקר מסורות הלשון יודע היטב כי הרבה מהמסורות של עדות ישראל שהוקלטו ותועדו במאה העשרים עברו שינויים במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים.

תולדות עם ישראל במאה העשרים גרמו שברוב המסורות חלו שינויים בהגייה ובתצורתן של מילים. למשל יהודים ממחוזות הדרום במרוקו הגו את הווי״ו כתנועה למחצה ומשעברו לערים הגדולות בצפון־הארץ, שעיקר יושביהן היו צאצאיהם של מגורשי ספרד ובמסורותיהם נהגתה הווי״ו כעיצור אימצו את ההגייה הזאת.

עם זאת, לא אצל כולם היה מימושו של המעתק שלם וגמור. ועוד דוגמה: בכל אזורי תוניסיה הייתה האות צד״י נהגית עד הזמן החדש כעיצור חוכך מכתשי לא־קולי נחצי si], ויש שהנחציות בטלה או נחלשה, והצד״י נהגתה כחוכך מכתשי לא־קולי או כחוכך מכתשי קולי, היינו בהגיית העיצור [s] או [z] או התקרבה אליהם. עם בואם של מורים לעברית מישראל וממקומות אחרים, התחילו הוגים אותה כהגה המחוכך [ts]. ואין צריך לומר שההגייה החדשה היא הנוהגת בפי בני תוניסיה שהיגרו בצעירותם לצרפת או לארץ בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים.

במקום שהחוקר מצליח למצוא טקסטים כתובים שבהם תועדה המסורת בטרם נעקרה ממקומה ובטרם נתחוללו בה שינויים, רבים הסיכויים להכיר אותה ברוב קוויה המקוריים. כך אפשר יהיה להציג בה תמונה דיאכרונית על ידי השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה ולדבר על קדום ומאוחר במסורת.

הוא שאמרתי, המסורות משתנות במרוצת הדורות. אפילו מסורת מפוארת ושמרנית כל כך כמסורת תימן מהעיר צנעה ואגפיה, אפשר לראות שחלו בה שינויים רבים במרוצת הדורות. די לציין את העובדה שיש עשרות דוגמות להבדלים בין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י לוי נחום, הוא כתב יד תימן לסדר מועד(ת־מועד), שנכתב לפני למעלה מארבע־מאות שנה – ויש המקדימים את מועד כתיבתו במאה עד מאתיים שנה – לבין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י תימן ירושלים-עוזרי (ת), שנכתב כלפני מאתיים שנה והמסירה שתועדה בהקלטות של קריאה בעל פה במאה העשרים. להלן אביא שתי דוגמות בלבד.

( א ) למשל השם הנקרא בפינו כיום פִּלְפֵּל נקרא בכת"י ת-מועד : פַּלְפֵּל כמשתקף בניקוד בפַלְפֵל (שבת ו, ה), או פֻּלְפֵּל, כמשתקף בצורת הרבים פֻלפְלִין(ביצה ב, ח), שֶׁלַפָלפְלִין (שם ב, ט). הניקוד בשורוק או בקמץ בפ״א הראשונה מלמד שהפתח הומר בתנועה שפתית אחורית ליד הפ״א. הניקוד פַּלְפֵּל עולה בקנה אחד עם הממצא בכ״י פרמה ב(פר): וְהַפַלְפֵּל' (טבול יום א, ה). לעומת זאת בכ״י ת נוקד השם פַּלְפֵּל: וְהַפַלפֵל(טבול יום א, ה), הַפַלפְלִין(עדויות ג, יב), וְהַפַלפְלִין(עוקצין ג, ה). וכך נהגתה ונהגית המילה בפיהם של מסרנים בני הדורות האחרונים ובימים אלו ממש.

(ב) כידוע, במשנת שקלים(ג, ב) מופיע שמן של שלוש האותיות הראשונות של האלפבית היווני. הגרסה בדפוסים המהלכים היא אַלְפָא בֵּיתָא גָּמְלָא, ומעין זה הוקלט מפי חכמי תימן במאה העשרים – אַלְפָא בֵּיתָא גמלא. אבל כ״י ת־מועד גרס בראשונה אַלְפָא בֵּיתָא גמא, בדומה למה שמצאנו בעדים המשובחים של המשנה, כגון כ״י קאופמן(ק)" וכ״י פרמה א (פא) הגורסים: אַלְפַא בִיטָא גַמַּא. וכך הוא אפילו בכ״י פס ובלא ניקוד גם במשנת כ״י קיימברידג׳, באוטוגרף הרמב״ם ובדפוס הראשון של המשנה (נפולי רנ״ב (1492אבל במועד מאוחר תוקנה המילה השלישית בכ״י ת־מועד לצורה גִמָלָא. ברור שהצורה בלמ״ד – גַמְלָא/גִמָלָא – היא פרי השפעה מאוחרת של הצורה גִּימֶל/גִּימָל בעברית.

עם זאת, רבות הן מסורות הלשון שתועדו רק בדורות האחרונים, ואין לנו מהן כל תיעוד בן מאות שנים, ובוודאי לא תיעוד מאמצע ימי הביניים, אפילו לא מהמחצית הראשונה של האלף השני. ברור, כי לא מעט מסורות שתועדו ונחקרו בעשרות השנים האחרונות נשתמרו בהן הרבה קווי קדמות, אבל אפשר לראות שיש בהן קווים חדשים שנחתו אליהן בדורות האחרונים.

הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח

הוצאת ראובן מס – ירושלים-תש"ל

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.