ארכיון יומי: 22 ביוני 2017


הנגיד ותעודה מספר 16 של רבי דוד עובדיה

הנגידיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

המסורת המוסלמית אינה מכירה בגוף קורפורטיבי כמו הקהילה הדתית, אלא בראש העדה. כבר בימי הביניים מינו הח'ליפים ראש לנוצרים וליהודים בממלכה, ובעיראק מונה ראם אלג'אלות (ראש הגולה). תחת שלטון הפאטמים והממלוכים במצרים, בארץ־ישראל ובסוריה מונה ראיס אליהוד (הנגיד), הממונה על היהודים ברחבי הממלכה. לפי תקדים זה הסולטאנים או המושלים במרוקו מינו נגידים, בהבדל שהנגיד היה ממונה רק על יהודי אותה העיר או סביבתה, כלומר היה כעין ראש קהל, וכונה גם ׳שיך אליהוד׳ או 'קאיד'. לתפקיד זה מונו יהודים עשירים שהיו קרובים לממשל, ומהם שמילאו שליחויות למען הסולטאנים.

בבוא מגורשי ספרד למרוקו, סירבו ה'תושבים' היהודים לקבל את מרותו ש נגיד שבא מהמגורשים, ובשלב ראשון היו שני נגידים. בדורות הבאים באו כל הנגידים מהמגורשים. בשנת תס"ד(1704) היו בפאס בו בזמן נגיד ונגיד משנה.

מינויו של הנגיד היה צריך להתקבל על ידי רוב יחידי הקהל (ראשי משפחות) א על ידי טובי הקהל. אבל היו מקרים שבהם הנגיד קנה את המשרה ללא אישור הקהילה, והדבר גרם לעימותים. לפי פסק דין שעליו חתומים שלושה דיינים בפאס בשנת תפ״ז (1727), הוזמן הנגיד של פאס על ידי הקהילה לבירור טענות שהיו להם עליו, וביניהן

שמתחלה לא נתקבל עליהם לנגיד ברצונם כי בחימה שפוכה נתמנה עליהם  ואף אם נאספו אליו אגודת קצת יחידים אינם לא רוב בנין ולא רוב מנין. (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קפה)

בקהילת צפרו קיבלו הנגידים מינוי על ידי טובי העיר באישור הדיינים. על תפקידי הנגיד וסמכויותיו ניתן ללמוד מכתב מינוי שניתן לאלעזר בר משנאן אבן צור על ידי ׳הגדולים שבפורעי המס׳ יחד עם ראשי קהילת צפרו בשנת תקל״א (1771): היה עליו ליצג את האינטרסים של בני קהילתו כלפי השלטונות בהתאם לראות עיניו, אבל תוך התייעצות עם עשרה מראשי הקהילה; הוא היה רשאי לבקש אחד מהם שיסייע לו בשליחותו הציבורית, ולמנות גבאים לגביית המסים; אם כתוצאה מתפקידו ייגרם לו נזק, או ייאסר, הקהילה התחייבה לפצותו; היתה לו סמכות להעניש עבריינים או מפירי התקנות של הציבור במאסר, בקנס ובעונשי גוף(שאול ישועה אביטבול, 1739־ 1809, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ סד).

לפי פסקי דין שניתנו בצפרו בשנים תרט״ו (1855) תר״כ (1860) ותרכ״א (1861), על הנגיד להתייעץ רק עם חמישה מתוך שלושה־עשר אנשים מיחידי הקהל (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 114,22,16).

משך הכהונה לא היה קבוע, הקהילה היתה רשאית לפטר את הנגיד, אם תפקודו לא השביע את רצונה, ולבחור אחר. בעקבות מריבות על משרת הנגידות בפאס בשנת ת״ח (1648) ושוב לאחר שנתיים, הוחלט על ביטול המשרה, אך היא חודשה כעבור זמן(שמואל אבן דנאן, 'דברי הימים׳, בתוך: עובדיה, יפאס וחכמיה׳, ח״א, עמי 39).

בקהילת צפרו הוחלט בשנת תפ״ג (1723) ששום אדם ממשפחת בן הרוש לא יתמנה עליהם בתור נגיד, ונבחרו 12 איש שייהיו פקידים עליהם׳, שניים בכל חודש לפי הגורל, שימלאו תפקידים כמו הנגיד. החלטה זו אושרה על ר׳ יהודה אבן עטר, מחכמי פאס החשובים (1655־1733).

בעקבות דיווח של מנהיגי קהילת צפרו על מעשיו של יהודה בן הרוש בפני שני החכמים ר׳ יעקב אבן צור ור׳ משה בירדוגו במכנאס בתפ״ז (1727), הוחלט כי רק מי 'אשר יבחרו בו הקהל׳ הוא ימלא תפקיד זה. החכמים הנ״ל אישרו את ההחלטה של נציגי הציבור (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 186).

כעבור שנים חל שינוי, ובשנת תק"ם (1780) בחרו נגיד ממשפחת בן הרוש. הקהילה ביקשה וקיבלה את אישורו של המושל המקומי וגם של ׳השר הגדול שבמקנאס׳(שם, מסי 187).

תעודה מספר 16 המוזכרת לעיל מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל קהלת צפרו "

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א – 1861

בע״ה

לשון התקנה הזו מבהיר לנו היטב…אין כאן שלטון יחיד, גם לא הנגיד לבד לא יכול לפסוק על דעת עצמו…יש בחירי הקהל, יש דמוקרטיה, יש הסכמות ויש רוב…בסמכות הנגיד ונבחרי הקהל, סמכות מלאה להעניש את המורד או המורדים, עד כדי מסירתו לשלטונות הגויים על מנת שיעמוד למשפט…והנה לנו דוגמא של " קבינט " דאז ..ואולי היום העתיקו את זה מיהדות מרוקו המפוארת, ואינם מודים בכך… וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳.

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957- רוברט אסרף

הקריאה לבוא לארץ ישראל 1945 – 1957יהודי מרוקו-רוברט אסרף

אף כי זרם העלייה לארץ הקודש אף פעם לא פסק כליל מאז המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הרי שהפך לזרזיף דק מאז כינונו של הפרוטקטוראט. בין השנים 1912 ל-1944, רק 1,000 יהודים עזבו את מרוקו ובאו לארץ הקודש, זאת עקב מיעוט אשרות הכניסה שהקצו ראשי היישוב בארץ לציונים המרוקנים, וכן בגלל מכשולים מינהליים שהציבה הרזידאנס ז׳נראל ביחס למתן אשרות יציאה.

למחרת שביתת-הנשק [בין צרפת של וישי לגרמניה] של יוני 1940, הקשרים בין היהדות המרוקנית לבין הארגון הציוני העולמי הופסקו, עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין צרפת לבין בריטניה הגדולה.

ההפסקה המוחלטת הזו בהגירה היהודית מרוקנית, שהייתה דלה מאוד, עוררה הרהורים בקרב מנהיגי היישוב. ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, ציין בדוח שנערך ב-1943:

"אינני יודע כיצד להסביר את התופעה המוזרה של הפסקת העלייה מצפון-אפריקה, שבעבר הייתה המאגר העיקרי לעלייה לארץ ישראל. ייתכן שהדבר נובע מאי-ההבנה המוחלט המתנשא כחומה, מצד העלייה האירופית…"

נחיתת בעלות הברית בצפון-אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, וחידוש הקשרים בין הקהילה היהודית מרוקנית לבין בני דתה ביתר העולם החופשי, הביאו לשינוי קיצוני בהתייחסותם של היהודים המרוקנים כלפי הציונות הפוליטית.

בירושלים, לשם הועבר מושבה של ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגי היישוב – כאשר נודע להם דבר הטבח השיטתי הנערך ביהודי אירופה על ידי הנאצים – לא איחרו להיווכח שהקהילות היהודיות של המאגרב ושל המאשרק – המזרח בערבית – מהוות מעתה פוטנציאל אנושי בעל חשיבות עליונה, שהוזנח עד אז שלא-בצדק.

חודש אחד בלבד חלף למן הנחיתה של בנות הברית במרוקו ובאלג׳יריה, ואליהו דובקין, בעת ישיבה ב-11 בדצמבר 1942 של הגופים מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, הכריז: ״שחרור צפון-אפריקה בידי בעלות הברית פותח בפנינו את האפשרות ליצור קשרים עם קהילות יהודיות המונות 400,000 נפש, שחציים חיים במרוקו… יש לנו כאן מרחב פעולה גדול, מאחר שמדובר בקהילות הקרובות ביותר שתרצינה להצטרף אלינו עוד לפני תום המלחמה.״

יהדות מרוקו היוותה ״מרחב שליחות״ עבור שליחיה של הסוכנות היהודית, עקב השינויים האינטלקטואליים והרוחניים העמוקים שעברה, אחרי הטראומה שנגרמה לה על ידי מימשל וישי. המימשל הזה כונן תקנות לענייני יהודים והיישום המחמיר שלהן ערער, בקרב האליטות ה״מצורפתות״ ביותר, את הביטחון שהיה להם עד אז לגבי התמזגותם בחברה הקולוניאלית. התנפצות האשליה הזאת לא יכלה למצוא פיצוי בהצטרפות עתידית לתנועה המרוקנית הלאומית, שהתעצמה אז. היהודים, אף כי לא נחסמו בפועל, הורחקו ממנה, עקב הגוון הדתי/איסלמי שלה, ובגלל הסולידאריות הפעילה שהפגינה כלפי העניין הפלסטיני הלאומי.

ראשי הסוכנות היהודית שהיו מודעים למצב, ארגנו ממארס 1943 ואילך, את קורסי ההכשרה הראשונים לשליחים, שעתידים היו להישלח למאשרק ולמאגרב. כפי שהדגיש אליהו דובקין:

"הייתה חשיבות רבה לכך שנופיע בקרב הקהילות הללו בהקדם האפשרי, באותה תקופה של משבר והשתנות, לפני שהיהדות הזו, אשר ניצבה בפני גל אנטישמי קשה, ובייחוד תחת מימשל וישי, תסתגל למצב החדש שנוצר עם הגעתם של צבאות בנות- הברית. תבוסתה של צרפת, שהיהדות הזו התחנכה לאורה, גרמה לאובדן-עצות מוחלט. מתוך אובדן-העצות הזה, עלינו לחשל את התודעה הציונית. המשימה שלנו לא תהיה קלה, מפני שלמרות השורשים העמוקים שלהם בשפה העברית, וקשריהם העתיקים עם אריץ ישראל, מספרם הנוכחי ביישוב אינו עולה על 10,000.״

לפיכך נבחרו כארבעים איש, ברובם בני קיבוצים. שלושת השליחים הראשונים הגיעו בספטמבר 1943 לטוניסיה, שמאז מאי 1943 הייתה משוחררת מעול הכיבוש הנאצי. שני השליחים הראשונים למרוקו, יגאל כהן וכָּלֵב קסטל, הגיעו לשם באוקטובר 1944, לבושים במדים של קציני מודיעין של צרפת החופשית. הם למעשה נהנו מקשרים מצוינים שכוננו החוגים הציוניים בפלסטינה עם נציגי צרפת החופשית בביירות ובירושלים. אלו האחרונים, שיחסיהם עם הבריטים לא התנהלו על מי מנוחות, די נהנו להציק להם. יגאל כהן וכַּלֵב קסטל הבחינו בשינויים שהתחוללו בקרב היהדות המרוקנית, וציינו בספרם ״זכרונות״: ״השליחים מארץ ישראל היו כמו גפרור שהצית את אש האהבה והגעגועים לציון, והחליף אותה בלהבה אשר בהמשך עקרה את התפוצה הצפון-אפריקנית ממקומה.״

אף כי מבחינה משפטית, הפדרציה הציונית המרוקנית נחשבה עדיין לסניף של הפדרציה הציונית הצרפתית ותו לא, היא מצאה בשלטון הכיבוש של צרפת האירופית נימוק ליצירת קשר ישיר עם ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1946 נבחר לתפקיד מזכיר כללי יהודי מרוקני, פרוספר כהן, מורה-לשעבר בביה״ס של אליאנס(כי״ח) שהפך לעורך־דין.

פרוספר כהן השתתף, בתור נציג של יהדות מרוקו, בוועידה שארגן הקונגרס היהודי העולמי באטלאנטיק סיטי, ארה״ב, ועידה אשר תמכה בגלוי בהקמת מדינה יהודית בא״י.

פרוספר כהן מילא תפקיד מכריע בהבשלת התנועה הציונית מרוקנית, בייחוד הודות לעתון ״נוער״ שהוא היה עורכו הראשי הראשון – הביטאון של אגודת ״שארל נטר״.

הערת המתרגמת: שארל (נולד בסטרסבורג) ולא קרל כפי שאנו רגילים לקרוא לו. ממייסדי האליאנס, הלא הוא ארגון ״כל ישראל חברים׳/ ומקימו של ביה״ם ״מקווה ישראל״.

אחרי הבחירות הסוערות, אשר ביטאו את הקושי ביישום המחלוקות בין המפלגות הציוניות השונות בקרב יהדות מרוקו, התנועה הציונית המרוקנית מינתה ארבעה צירים לייצגה בקונגרס הציוני בבאזל, הראשון מאז תום המלחמה, אשר התקיים בין ה-9 ל־24 בדצמבר 1946 : פרוספר כהן, מטעם הרוויזיוניסטים, מוריס טימסיט Timsit, חבר באגודת ״מזרחי״ הדתית, ושני צירים עצמאיים, יוסף לוויטן Levitan ופול קלמארו Calamaroבמהלך הקונגרס, הביאו להחלטה לטובת עלייה ממרוקו.

יהודי צפון אפריקה במלה"ע ה-2-מיכאל אביטבול-הסיוע לפליטים

הסיוע לפליטיםיהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

בספטמבר 1940 היו 731 פליטים ממרכז אירופה רשומים בספרי ׳ועד העזרה׳ בקזבלנקה. מספר זה לא כלל אלא את הפליטים האזרחיים במארוקו הצרפתית, אולם בחודשים הבאים עתיד היה לטפוח ולכלול, לבד מן המתנדבים לצבא לשעבר והאזרחים עובדי צבא, את הגברים, נתיני האימפריה הבריטית, שנאסר עליהם לעזוב את הטריטוריה הצרפתית לאחר תקרית מרס־אל־כביר.

בתחילת המלחמה התירו השלטונות לוועדי העזרה ולקהילות היהודיות לטפל בעצמם בבני־דתם הזרים, שחמקו בזכות פעולות אלה ממחנות־ההסגר. חמש אכסניות נפתחו אפוא בטנג׳יר ובקזבלנקה, כדי לקלוט חלק מן הפליטים, בעוד רבים אחרים נהנו מטיפולם של אנשים פרטיים או של קהילות בערי־השדה, לרבות מראכש, פאס, מוגאדור, סאפי ומאזאגאן. כל פליט קיבל הקצבה שבועית, טיפול רפואי וסיוע בשכר־לימוד, הוצאות נסיעה ועוד. באלג׳יר, שבה מספר הפליטים היה קטן בהרבה, שקל ׳ועד העזרה והסיוע׳ המקומי את האפשרות להעניק לפליטים קיצבה בגובה דומה לדמי הפיטורין שקיבלו הפקידים היהודים המפוטרים בעטיו של ׳תקנון היהודים׳.

המשאבים שעמדו לרשות הוועדים באו מן היס״ם ששני הנציגים שלו, ר׳ ספאניאן וג׳ אטינגר, עקבו מקרוב אחר הסידורים, ומן המענקים הקבועים שבאו מקהילות וממקורות פרטיים.

בקזבלנקה הועלתה ההצעה להסדיר שיטה של תרומות קבועות שייגבו מבני הקהילה: אולם הצעה זו ירדה מן הפרק, משום שלוועד לא היה בסיס חוקי. בגלל היעדר אמצעים מספיקים, לא יכול היה התקציב השוטף להבטיח אלא עזרה רופפת לפליטים, שמצבם הלך והחמיר.

המקרה הבא, שעליו דיווח נשיא קהילת מוגאדור, במארס 1942, מעיד בבירור על השתלשלות העניינים:

…בחודש נובמבר [1941], באתי בדברים עם כל הפליטים כדי לעמוד על מצבם לאשורו […]. כמעט כולם סירבו לקבל עזרה כלשהי, שכן רובם המתינו לנסיעתם הקרובה לארצות־הברית. אולם, לפי ששהייתם כאן מתארכת ללא גבול, ויציאתם אינה נראית אפשרית במסיבות הקיימות, הם הגיעו לקצה האפשרויות שלהם וכמה מהם שרויים במצב קשה ביותר, אף שהצהירו בזמנם כי באמתחתם אמצעים נאותים.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לפליטים שנכלאו במחנות. בכל עיר גדולה הותקנו מרכזי אירוח לאסירים ולעובדים הזרים שיצאו לחופשי. פרט לחולים ולילדים, שהוועדים ניסו להוציא מן המחנות, סופקו תעודות־מגורים וחוזי־עבודה לעשרות אסירים, שיכלו בדרך זו לצאת לחופשי. יתר־על־כן, עזרה קבועה במשלוחי־מזון ובבגדים הגיעה לאסירים מדי חודש.

להוציא העובדים הזרים, שאליהם נתייחס להלן, רוב האסירים כלואים היו במחנות הבאים: סידי אל־עייאשיSidi al-Ayyashi ) ; ליד אזמור ), המחנה הגדול ביותר במארוקו: ואד־זאם (Oued-Zem) , כ־150 קילומטרים ממערב לקזבלנקה: מיסור  (Missour) — אשר בדומה לסעידה (Saida)  שבאלג׳יריה שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים: קאסבה־תאדלה (Kasbah Tadla) , ואד עקרש Oued ) ( Akreuch ובֶרְגֶנט (Berguent), הסמוך לתווי המסילה הטראנס־סהרית.

המסילה הטראנס־סהרית

על בנייתה של מסילת־הברזל בין שתי גדות הסהרה, חלום קולוניאלי צרפתי עתיק, שעליו התווכחו כל ממשלות הריפובליקה השלישית למן סוף המאה הי״ט, החליט ממשל פטן בשנת 1941 והפקיד את ביצועה בידי החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳. מסילה זו נועדה להבטיח בין השאר את הקשר עם מכרות ג׳ראדה (Djerada), קנדסה (Kenadsa), ובו־ערפה(Bou-Arfa), מהן הפיקו מארוקו ואלג׳יריה את רוב צורכיהן בפחם, ולהגיע אל קולון־בשאר (Colomb-Béchar) דרך בו־ערפה: ובהמשך, דרך בני־עבאס, מדרום לעמק הגיר(Guir), אל עבר אדראר(Adrar) ורגאן(Reggane), באיזור תואת(Touat), ולאורך התאנזרופת(Tanezrouft) והאדראר של בני איפוגה (Ifogha), כדי להגיע, בסוף המסלול, לגאו(Gao), שעל הניז׳ר.

העיתונות הבריטית וכן כמה דיפלומאטים אמריקנים שהוצבו בצפון־אפריקה, סברו כי הגרמנים הם שעמדו מאחורי פרויקט זה, שתאם לחלוטין את התכניות שנדונו בברלין בדבר שילובה האפשרי של אפריקה בתוך מערך כלכלי עולמי חדש, בהנהגת גרמניה.

אולם, אף כי לא היו חסרים בחוגי השלטון הצרפתי אנשים שדגלו בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה הנאצית, סביר יותר לראות את הפרויקט הטראנס־סהרי בתורת מבצע ראוותני רחב־ידיים, שבו פתח ממשל וישי למטרות פנימיות בלבד. ׳[המסילה] הטראנס־סהרי היא המוצא ההכרחי של אפריקה המערבית הצרפתית אל הים התיכון׳, כדברי אחת המודעות שפורסמו ברחבי ׳המדינה הצרפתית׳:

[…] הריפובליקה השלישית התווכחה על כך במשך חמישים שנה בלי לקבל כל החלטה. ואילו ישיבה אחת בלבד של קאבינט המרשאל פטן הספיקה לתת את אות הזינוק לעבודות. מתיישב, זכור !

יחד עם זאת, לא יכלו הגרמנים אלא לברך על יוזמתה של וישי, שגייסה את המתנדבים לשעבר למאותיהם, לביצוע הפרוייקט של מסילת־הברזל; כך מנעה מהם להצטרף לשורות בעלות־הברית.

כזה, למשל, היה המקרה של חיילי ׳פלוגת העבודה הזרה׳, שסופחה, עד לתבוסה, אל ׳חיל המשלוח הבריטי בצרפת׳. לאחר פינוים לקזבלנקה, למחרת שביתת־הנשק, הם ביקשו לאפשר להם להצטרף לצבא הבריטי. בתגובה שלחו אותם מיד קציניהם למחנה־עבודה ליד בוגאר  (Boghar) שבאלג׳יריה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר