OUAZANA-OUDAY-OUTMEZGUINE
OUAZANA
Nom patronymique au sens et à l'origine difficiles à cerner. A première vue, il semble que le nom soit d'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère, l'homme équilibre, mesuré. 11 serait alors synonyme du patronyme Uzan porté en Tunisie. Mais l'indice de filiation Oua semble indiquer une origine berbère, d'autant plus qu'il existe au Maroc et en Algérie plusieurs localités portant un nom proche: Ouezzane au nord-est du Maroc, douar des Ait Ouzana dans l'oude Ziz au Tafilalet. David Corcos confirme cette piste berbère en précisant que c'est un ancien prénom d'homme porté dans la confrérie berbère des Zenata autrefois judaïsée, tombé en désuétude et qui n'a été préservé que comme nom patronymique chez les Juifs. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté essentiellement au Maroc (Fès, Rabat, Tafilalet, Marrakech), mais également en Algérie (Oran, Mascara ).
- ABRAHAM:
Saint dont le tombeau cimetière de Ait Boudial, dans le Tafilalet, était un lieu de pèlerinage locale. Selon la tradition il est né à Sakoura dans l'Atlas et a vécu au début du siècle dernier. Le tombeau de son frère David, était également l'objet de vénération.
- ELIEZER:
Président du Comité de la Communauté de Marrakech dans les années quarante.
RAYMOND:
Economiste israélien, né à Rabat. Arrivé en Israël en 1966 dans le cadre du mouvement Oded, il intégra après ses études à l'Université Hébraïque de Jérusalem, l'Institut des Statistiques où il fit longtemps chargé du calcul de l'indice des prix.
OUDAY
Nom patronymique d'origine berbère, déformation de Aouday, diminutif de Iddo, Judah, désignant en berbère le Juif en général, à rapprocher de l'arabe Yihoudi. Autre forme : Aouday. Au XXème siècle, nom extrêmement rare porté uniquement au Maroc (Tanger, Meknès) et en Algérie (Oran, Aïn-Sefa).
- YAHYA: Célèbre rabbin à Tanger, qui continua pendant longtemps à porter mort en 1727. 11 fut le fondateur de la première synagogue de la ville portuaire, qui continua pendant longtemps à porter son nom, Slat rabbi Yahya.
OUTMEZGUINE
Nom patronymique d'origine berbère, indicatif d'une particularité physique: l'homme aux petites oreilles. Le rabbin Eisenbeth s'appuyant également sur l'origine berbère lui donne un autre sens: veillard. Autre explication proche, ethnique de la tribu des Ait Imezguin, dans le Sous ou de la bourgade de Tamezgan, près d'Agadir qui comptait une importante population juive jusqu'à sa destruction par un marabout en 1442. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIèmme siècle. Autres formes: Amezguine, Atmezguine. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Sous, Casablanca) et en Algérie ( Oranais).
ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין
ELIAHOU: Médecin personnel du sultan Moulay Slimane ( 1792- 1823) appelé dans les sources rabbiniques, Hahassid le pieux, pour avoir permis à la communauté juive du Maroc de se reprendre après le grand cataclysme que fut le régne sanguinaire de son prédecessseur Moulay Lyazid (1790-92). Très versé dans les traités de Maïmondie et les plantes médicinales, il était connu comme un des derniers grands médecins de l'ancien Maroc.
מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.
מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות.
גידול בנים וחינוכם אינו קל, והוא מלווה בקשיים רבים. צער גידול בנים הוא תוצאה של קשיי פרנסה, דיור לא נאות ועוד גורמים נוספים. במרוקו הילודה הייתה גבוהה הן אצל היהודים והן אצל הגויים תושבי המקום וברור שגם התמותה לא פידרה אחריהם.
המחלות השכיחות.
אחת המחלות הנפוצות בקרב התינוקות באוכלוסייה היהודית והמוסלמית, היתתה מחלת האבעבועות, או בשמה הערבי א-זדרי. למחלה קטלנית זו, לא הייתה תרופה. היא הפילה חללים רבים והייתה נפוצה גם בקרב המבוגרים. ואם הייתה חסה על מישהו, היא השאירה את הקורבן עם צלקות רבות.
מחלה אחרת נפוצה לא פחות, הייתה אבעבועות הרוח, או בערבית ריח-א-סיף. לאלה יש להוסיף את האדמת או בוחמרון – מחלה שלא חסכה בקורבנות והשתוללה במיוחד בחודשי החורף, מחלת הצהבת או בוסספאר, מחלת מעיים או מרר למסאראן, מחלות עיניים מרד לעינין והרשימה עודנה ארוכה. כדי להילחם בכל מרעין בישין אלה, הם השתמשו בשיטות רבות ושונות.
אבעבועות א-זדרי
כנגד האבעבועות, הם השכיבו את התינוק לבדו מבלי שמישהו אחר יתקרב אליו זולת אימו, וכיסו אותו בסדין אדום או בבגדים אדומים.
מהבית שבו שכב חולה אבעבועות, לא הירשו להוציא דבר. אם השכנה ביקשה מעט מים חמים למשל, הם לא נתנו לה: ״מא כא נכ'יררזוס״ ענו לה (לא מוציאים דבר). גם אשה בימי מחזורה לא הורשתה להיכנס לבית בו שכב חולה אבעבועות או חולה אדמת.
כאמור מחלה זו, תקפה לא רק ילדים בלבד אלא גם מבוגרים, וברוב המקרים הם לא יצאו ממנה בשלום. כדי לרפא מבוגר ממחלה זו, השכיבו אותו במקום חם וכיסו אותו גם כן בבגד אדום. הם נתנו לו לשתות רק מי־שעורים שהושרו בהם תאנים לבנות. עד שהאבעבועות לא נבקעו ולא הוציאו את הפרשותיהן, הם לא נתנו לחולה לישון הרבה.
תזונת החולה הורכבה ממאכלים מבושלים בשמן של שקדים מתוקים, משתיית מיץ רימונים או תפוחים. אסרו עליו מאכלי בשר, ביצים, דבש ויין, ובמיוחד דברים מלוחים, באומרם שזו סכנה גדולה לחולה. כמו כן נזהרו שלא להכעיסו.
טיפול נוסף במחלת א-זדרי (האבעבועות): לקחו קמח שעורים, עירבבו אותו עם חלמון ביצה, שמוהו בתוך חתיכת צמר לא מכובס, והניחוהו על הבועות כדי לזרז את הפרשת המוגלה. למרות האמצעים שמנינו, מעטים היו ניצולים, ואם לא מתו הם נשארו עם צלקות בפנים לכל חייהם. צלקות קעורות כעין שקעים זעירים, שכיערו את פניהם וזיכו אותם בשם הגנאי המביש: כ'רבוס (מקושקש). ואם זו אשה כירבוסא (מקושקשת). רבים נותרו עיוורים, או עם תבלול בעינים וכדומה.
היו משפחות אחדות שפחדו ודאגו לבנותיהן, פן חס וחלילה תקבלנה אבעבועות, וכתוצא מכך, הן תישארנה עם מום או פגם; היו מעמידות תנאים בעת שידוך בנותיהן, תנאים שנרשמו בשולי הכתובה: ״אם הבת כתוצאה מהאבעבועות תישאר ״נכה״, היינו תקבל עיוורון או כיעור כלשהו בפנים, אין הבעל רשאי לגרש את אשתו או לעוזבה, תנאי שהוא כעין: ״לא־יוכל לשלחה כל־ימיו״ ״נכתב ונחתם בכתובה״.
אבעבועות רוח(ריח א-סיף)
בתחילת הקיץ, עם שינוי מזג האויר, נשבה במרוקו רוח מזרחית חמה: א־׳שרקי ובפי היהודים א-שרגי, הדומה לחמסין שלנו. רוח זו הזיקה גם למבוגרים, ואלה שלקו במחלה נפגעו בעור הפנים ובידיים. הם השתמשו בכל מיני משחות כדי להתגונן מפניה, הבעייה הייתה קשה יותר עם התינוקות והילדים. ושוב פנו לשיטת ההסגר, א. הוציאו את הילד מפתח הבית וסגרו אותו ממש כשהחלונות מוגפים. כי רובם תלו את הסיבה בעין־הרע, אולי איזו שכנה לא רצויה או קרובת משפחה הסתכלה על הילד
בנוסף להסגר, הייתה תרופה בדוקה נגד ריח-אסיף. אם בחניכיו של הילד ובמיוחד ברירית הפה, הופיעו בועיות שהתפשטו לאחר מכן, האמא לקחה חתיכת בד פשתן דק, כרכה אותה סביב האצבע, שיפשפה את חניכיו של החולה פעמיים או שלוש, והמחלה נעלמה.
יש לציין שמחלת אבעבועות הרוח, הייתה מכה בחוזקה בתינוקות ובעטיה היו אלה מפסיקים לינוק מאימם, בגלל הבועיות שבפה. הייתה עוד בעייה נוספת לאם: בעיית ההנקה; האם התפתלה מכאבים איומים. דדיה שופעים חלב, ואין את מי להיניק, כי התינוק מסרב לינוק וגם אינו יכול.
בצפרו, חולה אבעבועות הרוח קיבל טיפול מוזר וכך כותב מחבר קהלת צפרו:
טיפול מוזר היו מטפלים במחלה זו שהיו מעשנים סמים הנקראים כיף (חשיש) ונופחים העשן בפני הילד ועל מיטתו. טיפול אחר, לבשל יין כשבתוכו מטבעות נחושת ולהשקות בזה לילד.
שירי ידידות ושירת הבקשות—אברהם אמזלג
צורות ורכיבים מוסיקאליים
שירת הבקשות פותחת בתיקון-הצות, תפילה המושרת לזכר חורבן בית-המקדש לפי התלמוד (בבלי ברכות ג ע"א), הקב"ה בכבודו ובעצמו מתאבל, כביכול, שואג כארי ומצטער בצער החורבן וגלות השכינה. שעת חצות נקבעה, משום שדוד המלך היה קם בשעה זו להתפלל. למנהג זה של 'תיקון חצות', שהתפתה בעקבות הקבלה הלוריאנית, יש שתי צורות: 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה', ורק השני שבהם נאמר בשירת הבקשות. שני התיקונים אמורים להערך בבית, ליד המזוזה, לאחר היטהרות ורחצה, מיד לאחר ברכות השחר.
'תיקון רחל' מתקיים בימים שאומרים בהם תחנון וכולל קריאת פרקים קלז, עט בתהלים ותחינות על חורבן בית-המקדש. בשבתות ובמועדים, שאין אומרים בהם תחנון, עורכים 'תיקון לאה'. היסוד המוסיקאלי בתיקון-הצות מקורו כנראה בשם 'רחל', שהוא כינוי לשכינה והוא ראשי תיבות של: רינת חצות לילה .
'תיקון לאה' נערך בשבתות ובמועדים, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון. הוא כולל: פרקי תהלים שמחים (כמו פרקים ג, קכו) ופרקים ממסכת 'תמיד' במשנה. ב'תיקון לאה', הדגש הוא על הגאולה והנחמה. 'שירת הבקשות' פותחת, כאמור, ב'תיקון לאה', הכולל ארבעה שלבים: (1 (פרקי תהלים)מב, מג, כד, כא, סז, קיא, נא , קכו); (2)התפילה(מתוך מוסף לשלוש רגלים: 'אלהינו ואלוהי אבותינו, מלך רחמן רחם עלינו ] . . .] '; (3 )משנה, מסכת 'תמיד', פרק א ; (4 )קדיש.
אחרי 'תיקון לאה' מושרת 'פתיחה', הכוללת שני פיוטים בעלי אופי קבלי, נערכת תפילה ונאמר קדיש. פתיחה זו בנויה כדלקמן: (1 ) הפיוט 'דודי ירד לגנו' מאת ר' חיים הכהן. (2 )הפיוט 'ידיד נפש' , מאת אליעזר אזקרי (או אזכרי, או אזיכרי(ממקובלי צפת, מחבר 'ספר חרדים'. (3 )התפילה: 'ה' חננו, לך קוינו', שהיא תשבץ פסוקים מתהלים, מהנביאים ומשיר השירים. (4 )קדיש. הצבת הקדיש לאחר 'תיקון לאה' ובסוף הפתיחה קובעת את שני החלקים האלה כמסגרת ליטורגית. זה מתאשר גם על-ידי שיבוץ תפילות נוספות בתוך שתי החטיבות. המבנה של שתי החטיבות ושל שני הפיוטים בתוכן חושף את התפקיד של החטיבות ושל הפיוטים הללו: מבוא לאופי הקבלי-סמלי של שירת הבקשות, שירה העוסקת בגאולה ובנחמה. שני הפיוטים מקורם במסגרות ליטורגיות, וכמקובל בליטורגיה, הם מושרים בצורה מחזורית: מדי שבת. הקדיש האחרון חותם את הגבול בין הליטורגיה לשירת הבקשות.
בפועל, אין מקיימים את 'תיקון לאה' ואת הפתיחה במלואם. שרים 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' , קוראים במסכת 'תמיד' ואומרים קדיש. מכאן לשני הפיוטים האלה, שמהם מושרים פסוקים אחדים בלבד, ואחר-כך מושרת ה'בקשה לשבת'. המעמד הליטורגי שנוצר בעקבות שילוב 'תיקון לאה' והתפילות המקדימות עוצב – לפחות בכתב – רק ב'רני ושמחי' ואחריו ב'שיר ידידות'. רק עתה מתחיל החלק המשתנה מדי שבת, הפותח בבקשה המתחלפת משבת לשבת ובסדרות פיוטים לשבתות השונות
. ה'בקשה' הינה בראש ובראשונה צורה פרוזודית, שיר-קודש מסוג הסליחות. יש בקשות ארוכות מאוד כתובות פרוזה פיוטית או מליצה חרוזה, כגון שתי הבקשות הגדולות מאת רב סעדיה גאון ו'כתר מלכות' מאת אבן גבירול. סוג אחר הוא הבקשה השקולה שנוצרה בספרד, שיר-קודש סטרופי ושווה חרוז, שהוא יצירה קטנה המתייחדת בכך שהשורה המסיימת זהה לפותחת. הבקשה המוקדמת ביותר הידועה בסוג זה היא 'אלוהי אל תדינני כמעלי' מאת יצחק אבן מר שאול, המקובלת במחזור הספרדי. הבקשה בצורתה החדשה 'היא אחד החידושים של הפייטנות הספרדית' הבקשות ב'שיר ידידות' עוסקות כולן בשבת, וצורתן אינה קבועה. הבקשה שהיתה פעם מרכזה של שירת הבקשות הפכה להיות גשר בין הפתיחה לאסתח'באר, שהוא הפותח למעשה את שירת הבקשות. בדרך-כלל, הבקשה מושרת בלחן של אחד הפיוטים מתוך אותה שבת. מהערות עורכי 'שיר ידידות' אנו למדים, כי הבקשה שימשה בידיהם לפתרון בעיות אמנותיות שונות, על-ידי שילובה בין הפיוטים.
עורכי 'שיר ידידות' ממליצים לפעמים לשיר בקשה מסוימת בין הפיוטים. יכולות להיות לכך סיבות שונות . האחת – רציפות רעיונית: הטקסט של הבקשה מתאים מאוד מבחינת תוכנו, ונראה לעורכים כי מקומו בין פיוטים אלה. יכולות להיות לכך גם סיבות מוסיקאליות-כלליות, כגון הצורך ברצף המלודי-מודלי, העשוי להיווצר באמצעות הלחן של הבקשה. שילוב בקשה בין הפיוטים גם עשוי לפתור בעיות גובה: צליל הפתיחה של פיוט כלשהו יכול להיות לעיתים גבוה מדי כתוצאה מצליל הסיום של הפיוט שקדם לו. במקרים אלה שיבצו העורכים בקשה מתאימה בין שני הפיוטים האלה. צליל הסיום של הבקשה הזאת מאפשר להתחיל את הפיוט הבא בגובה סביר.