ארכיון יומי: 23 בנובמבר 2017


יהודי מרוקו בארץ ובעולם – רוברט אסרף – הגירה, תפוצה וזהות

ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.

אותו גורל ציפה גם לנוסעים שהפליגו בספינה השנייה, ״שיבת ציון״. הם הפליגו מן החוף האלג׳ירי ב-16 ביוני 411,1947 נוסעים וביניהם 120 ילדים ותינוקות. האנגלים הבחינו בספינה ליד קאפ בון בטוניסיה, והתלוו אליה במשחתות. הנוסעים ומלוויהם מן ה״מוסד״ היו מוכנים להילחם, אילו היו מסיטים את מסלולם לעבר אירופה, כמו במקרה של 4,500 הנוסעים של ״יציאת אירופה״. אולם האנגלים, שככל הנראה חששו מפני תגובה עויינת מצד דעת הקהל העולמית, הובילו בסופו של דבר את נוסעי ״שיבת ציון״ לקפריסין.

לא ברור, האם הצנזורה היא שמנעה דיווח ב״נוער״ על האירוע, שבו יוצאי מרוקו ״כיכבו״, או שמא היה זה צינזור-עצמי; בעוד שהדרמה של ״יציאת אירופה״, שבה היה יוצא מרוקו יחיד, זכתה לכיסוי נרחב. בגיליון מאוגוסט- ספטמבר 1947, הביטאון של אגודת ״שארל נטר״ – שעדיין היה כתב-העת היהודי המורשה היחיד, דיווח שמשלחת מטעם ״הפדרציה הציונית במרוקו״ התייצבה בפני מר בוניפאס, המפקח הראשי לאזור קזבלאנקה, כדי להביע את רחשי תודתם של כל יהודי מרוקו ״על היחס האצילי ועל גדלות הנפש שגילתה צרפת כלפי שרידיה של ׳יציאת אירופה 1947׳.״ זאת, כמובן, מבלי להעז ולהזכיר את הסתירה הבוטה בין יחס זה, לבין האיסור שאותן רשויות צרפתיות עצמן הטילו על המועמדים-לעלייה המרוקנים, שרצו להפליג לארץ ישראל.

מאמר המערכת של הביטאון נהג איזון בין הזדהות טוטלית עם גורלם של העולים הבלתי־לגאליים לבין דברי שבח כלפי צרפת:

"אם הדיכוי האכזרי של הנוסעים של ׳אקסודוס; המעורר שאט- נפש בקרב כל יהודי העולם, והעובדה שהנערים, פליטי מחנות המוות הנאציים, לא הורשו להגיע למיפלט בארץ ישראל, אליו שאפו באופן לגיטימי, נראים לנו בעיקרון ועקב השתלשלות הדברים מנוגדים לצדק, הרי שאנו יכולים לציין, ברגשי נחמה ובכבוד לאנושות, את יחסה השופע נדיבות של צרפת לנוכח האירועים הללו…

כל הכבוד לצרפת, שעדיין זבה-דם מכל פצעיה, ונתונה תחת עול כבד של תוצאות המלחמה, אשר ידעה באותו הזמן שתחושות אנוכיות מסויימות גוברות על הרעיונות הדגולים שעליהם הגנו בעלות הברית – להביע את התנגדותה לכל דיכוי, שהפגינה כתמיד אנושיות ועדיין מניפה את דגל החירות.״

כאשר הסוכנות היהודית הסכימה לשלוח ספינה שלישית, ״החלוץ״, בלילה של 6 בנובמבר 1947, לא היה פנאי להעלות לסיפון אלא כחמישים נוסעים. הספינה נאלצה לצאת לים תחת אש מנשקם של הז׳אנדארמים שתושבי החוף הזעיקו, והותירה על החוף כשש-מאות מועמדים להפלגה. למרבה האירוניה, 44 הנוסעים של ״החלוץ״, שהועברו בלב ים אל סיפונה של הספינה ״הפורצים״, הצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של הצי הבריטי, ולרדת סמוך לחוף תל אביב.

לאחר הכישלון במקרה של ״החלוץ״, היה מובן שהעלייה החשאית מאלג׳יריה כבר אינה אפשרית. המהומה שהקימה העתונות האלג׳ירית סביב הפרשה, הכריחה את הרשויות הצרפתיות שלא לעצום יותר את עיניה לגבי המחנה בטנם. נוסף לכך, המושל הכללי באלג׳יריה ציין, שהמשך העלייה הזאת עלול לעורר מהומות בקרב המוסלמים במרוקו, באלג׳יריה ובטוניסיה. סגירתו של המחנה בטנם יצרה דרמה אנושית. מאות משפחות, אשר יצאו ממרוקו ומטוניסיה, מצאו את עצמן ״תקועות״ באלג׳יריה, מאחר שלא יכלו, כמובן, לחזור לארצות מוצאם.

הדבר נודע לעו״ד קאזס בן עטר, שהייתה הנציגה של ארגון הג׳וינט האמריקני בקזבלאנקה, והיא נטלה תחת חסותה את המשפחות הללו. בפריס, הארגונים הציוניים לחצו על שר הפנים הסוציאליסטי, אדואר דפרה – –  Depreuxשאלג׳יריה הייתה נתונה למרותו, כדי שהמועמדים ליציאה יורשו להגיע לדרום צרפת, ולהמתין שם להזדמנות להפליג לפלסטינה.

יהודי מרוקו, המודעים לסכנות האורבות להם, נמנעו מלקבל בהפגנות רועשות של שמחה את תוצאות ההצבעה בעד חלוקת פלשתינה-א״י במליאת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947. הם הסתפקו בכך שהתאספו בבתי־הכנסת ונשאו תפילות הודיה באווירה של להט משיחי.

ריסון הרגשות היחסי הזה לא מנע היווצרות של אווירת מתח בין יהודים למוסלמים, דבר שהרשויות הצרפתיות ראו במידה מסוימת של דאגה. בשבת, 1 בדצמבר 1947, שעות אחדות לפני הנשף השנתי של ויצ״ו, אירוע חברתי נחשב ביותר, ראש העיר הזעיק את סגנית הנשיאה של התנועה, והמליץ בפניה בתוקף לבטל את הנשף, וכך היה. שבוע לאחר מכן, גם הוועידה של סשה ארליך למען ״קרן היסוד״ בוטלה בעצה זו, אף כי נשלחו אליה יותר מאלף הזמנות.

אחת מן ההזמנות הללו, שנשלחה למנהל הבנק המסחרי של קזבלאנקה, נפלה לידיהם של לאומנים מרוקנים, אשר דרשו מן המנהל – וגם השיגו את מבוקשם – שיצהיר שאיננו ציוני.

יהודים בבית המשפט נהמוסלמי במאה השש-עשרה-אמנון כהן -אלישבע סימון-פיקאלי

 מינוי רופא העיניים היהודי לדיין

…' במושב בית־הדין… בירושלים הנאצלה… בפגי מולאנא… הקאדי החנפי עלי… הופיע… כמאל בן מוסא היהודי, רופא העיניים האומן המומחה והדיין בעיר ירושלים הנאצלה, ועמו קבוצת אנשים מקרב עדת היהודים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה והם: סלמון בן מוסא שלאל, דודו אבראהים בן הלאל ואבראהים ושמילה בניו של יוסף עוצר־השמן. הם העידו על עצמם באורח חוקי, בהסכמה ומתוך בחירה ורצון טוב, ללא אילוץ וללא כפייה, כי הם מסכימים שכמאל הנזכר יהיה דיין עליהם ועל שאר היהודים וידון בענייניהם כדוגמת קודמיו [בתפקיד] זה, ו[כי] הם בחרו בו לדיין ואחראי עליהם. [אלה הם] הסכמה ובחירה חוקיים, [שנעשו] בדרך חוקית. הם אישרו זה את דברי זה והסכימו זה לדברי זה כפי שהם. בפני מולאנא השופט הנזכר… התאמתו באורח חוקי ובדרך חוקית על־פי עדות עדיו, [אשר שמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה], הדברים המיוחסים לשני הצדדים המאשרים זה את דברי זה דלעיל. [הדברים] נכתבו בסג׳ל כהווייתם וזה התרחש ונרשם ב־12 בחודש [דיו] אל־חגיה שנת 978 – 7/05/1571 השבח לאל לבדו.

 זקן היהודים יגבה מסים בשוויון                

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                                           

מולאנא קאסם אפנדי…היתרה בשמילה בן אבו ג׳וכאר היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בי מהיום והלאה עליו לנהוג בשוויון בין [בני] עדתו באשר להיטלים' הנהוגים ולבחון את מצב העשיר והעני כמידת יכולתו. [זאת] על־פי בקשתם של יאסף בן עבד אל־כרים, יהודא הנפח  ושאר עדת היהודים. [זוהי] התראה בת־ציות. [הדבר נרשם] בתאריכו [של המסמך הקודם בכרן הסגיל, ב־23 בחודש צפר שנת 997].12 בינואר 1589

מינוי ראש הקהילה ולבלרה                                                                  

… במושב בית־הדין של השריעה הנאורה… בירושלים הנאצלה… בפני מולאנא… סייד מחמד אפנדי… הופיעה קבוצה גדולה של אנשים מקרב בני החסות של עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, מביניהם: ח׳ואג׳ה מאייר בן אבראהאם, ח׳ואג׳ה יאסף בן שעבאן, יאסף בן עבד אל־כרים, עבידיא בן עאזר, אבראהאם בן מרדוח׳ ויעקוב בן מוסא. הם הסכימו כי יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי היהודי יהיה הלבלר של כל העניינים הכספיים הקשורים לעדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, דהיינו: מס הגולגולת, ההוצאות ושאר הדברים כגון אלו הקשורים להם כולם. [כן הסכימו], כי סאסי בן פרג׳ אללה היהודי יעמוד בראשם, כפי שהוא [עתה], וכי ישמעו בקול שניהם ולא יחלקו על מעשיהם כלל וכלל. יעקוב וסאסי הנזכרים קיבלו זאת על עצמם באורח בר־ציות. הדבר נרשם על־פי בקשתם של האנשים הנזכרים בתאריך 25 [בחודש] אל־מחרם שנת.1004- 30 בספטמבר 1595

נכבדי הקהילה אינם רוצים עוד ברב

יום שני, 18 [בחודש] צפר שנת 1004.

23 באוקטובר 1595

בפני מולאנא פר – במקור: "בר" כנראה שיבוש של המילה "פיר" שהוא "זקן" בתורכית, ולכן כמוהו כ"שייח" בערבית- מחמד אפנדי… הופיעו האנשים הבאים: מאייר בן אבראהאם היהודי, יאסף בן שעבאן היהודי, יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי, דאוד בן חיליפה עוצר־השמן, אסחק אל עריני  בן מרדח׳אי ועבוד בן יהודא, שהם מקרב עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. הם ציינו בפני מולאנא השופט הנזכר, בי בעבר שימש בצאליל רב עליהם והוא נפטר לפני תאריכו [של מסמך זה], ובי אין להם צורך ברב שימונה עליהם ואין הם זקוקים לכך. [כך ציינו] כי אם יפול דבר הקשור בשופטים ובשליטי האסלאם, אשר הרב היה נוהג לטפל בו, הרי שהם בעצמם יטפלו בו במקומו. זאת בנוכחות אבראהים בן עמראן היהודי המגרבי. [הוחלט] כי מהיום והלאה לא יהא עליהם רב. [הדבר] נרשם על־פי בקשתם בתאריכו [של מסמך זה] לעיל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר