ארכיון יומי: 23 בנובמבר 2017


ספר בראשית – פרשת "ויצא".משה אסולין שמיר.

ספר בראשית – פרשת "ויצא".

דברי התורה – לעילוי נשמת מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ב- יב' כסלו לסדר פרשת "ויצא" התשס"ז. ת.נ.צ.ב.ה

מאת: משה אסולין שמיר.

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

"ויקח מאבני המקום – רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח יב' אבנים ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאני אהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

המדרש מפרט מדוע אדם הראשון, אברהם ויצחק לא זכו לכך (בר' רבה, פר' סח, אות יא).

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ע"ה, ובחיי אמי מורתי ע"ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של עשרה ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

כנ"ל אחרי פטירתה של אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו" לשומרו כדברי רש"י (בר' כח, יב).

בחלום, הקב"ה מבטיח ליעקב את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ. הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ושב לא"י כמצוות ה': "ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג), כאשר הוא מלווה שוב במלאכים כפי שמתארים לנו שני הפסוקים האחרונים החותמים את הפרשה: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוקים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוקים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולזרעו, יש שמירת מלאכים באשר יפנו.

"ויקח מאבני המקום רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, פרשה סח, אות יא).

מדברי האמוראים הנ"ל עולה מסקנה חשובה לגבי גדולת יעקב: הוא החליט מראש שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'ז"ה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם.

 שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה.

יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י בר' כח י).

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה". רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב אבינו.

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שהפסוק הנ"ל רומז לכך שנשמת האדם "בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון הנקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואמרו "וילך חרנה" {העולם הזה המלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב לפתח חטאת" (רבנו אוה"ח הק'. בר' כח יד ע"פ הזוהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).  וכן, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", משעה שננער ממעי אמו, היצר הרע "מלווה" אותו.

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית.

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

רבנו אוה"ח הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" – יצא לקראת יעקב.

כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו וילך חרנה – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל,

 בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

            והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורות – ולדורנו אנו.

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק לה' – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה'" (בראשית כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

יעקב אבינו חיפש את "בית אלוקים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

רבנו אוה"ח הק' אומר ע"פ הזהר (הזוהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל ארץ ישראל תחתיו ככתוב: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג).

לאור כל זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון אל מקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל ארץ ישראל מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

רבנו אוה"ח הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים". ורש"י אומר לכתוב: "ואנוכי לא ידעתי" – שאים ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 רבנו אוה"ח הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום. לכן מחדש לנו רבנו אוה"ח הק' חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו אוה"ח הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם. רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לו. 

יש המתרצים את דברי רש"י בכך שיעקב הצטער על כך שישן  במקום קדוש מול קודש הקודשים,

 דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו.

בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת,

עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

תזכה להיות "וראשו בשמים".

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כלבשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים. הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

רבנו הרמב"ם אומר: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות עליונים ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

רבנו אוה"ח הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוקים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה ה' ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136.

הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 רבנו ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

רבנו חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוה ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וידידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שנדע שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עלינו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

"ויפגע במקום"

 "כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו אוה"ח הק' כח, יד).

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

"ויפגע במקום" במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו אוה"ח ע"פ חולין צא ע"ב).

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום" – לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו האריז"ל, רבנו "אור החיים" הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של כל מילה בתפילה.

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפסוק: "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותן של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית מדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את ה',

          על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

רבנו אוה"ח הק': "אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

רבנו אוה"ח הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את ה', כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את ה'" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתה רוממה, ואינה בטלה גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוקים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 נולד לך ילד, הבראת, קנית מצרכים או הוצאת כסף מהבנקט, תודה לקב"ה שיש לך את האפשרות הכלכלית לקנות. הגעת הביתה בשלום, תן תודה לה'. והרשימה ארוכה, כדברי השיר:

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {ע. חיטמן}.

אראנו נפלאות

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה המלומד בניסים בחייו ובמותו.

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

    "ולא אותי קראת יעקב –

                   כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 אחת הפרשנויות לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזאודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא), דוגמת מו"ר אבי ע"ה שמידי לילה בשעה 02:00, קיץ וחורף – תמידין כסדרן, ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד בערב, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה מתפללת תמיד לקב"ה, וכך מתגלית "התפילה הנשמתית" בבחינת תפילת הנשמה, שהיא נשמת התפילה (הרב קוק).

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף ע"ה.

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר ה' את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קוים בו הכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו… שומר ה' את כל אוהביו".

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, למחרת קריאת פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוקים. ויאמר יעקב כאשר רחם, מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

מו"ר אבי זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל המלומד בניסים הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו.

מעשי ניסים – בזכות אבות.

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל, חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה, הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה במכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני בערבית. יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום. השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה תחי', יונתן בן קרן נ"י. משה בן זוהרה נ"י.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם – רוברט אסרף – הגירה, תפוצה וזהות

ב-31 במאי, לאחר הפלגה לא-נעימה במיוחד שנמשכה 21 יום, העולים הועלו בכוח על סיפון הספינה וגורשו לקפריסין, שם האנגלים – שלא היו מסוגלים להתמודד עם הכמות ־ ריכזו במחנות, מאז קייץ 1946, את אלפי הנוסעים המחתרתיים שנעצרו על ידי ה״רויאל נייבי״.

אותו גורל ציפה גם לנוסעים שהפליגו בספינה השנייה, ״שיבת ציון״. הם הפליגו מן החוף האלג׳ירי ב-16 ביוני 411,1947 נוסעים וביניהם 120 ילדים ותינוקות. האנגלים הבחינו בספינה ליד קאפ בון בטוניסיה, והתלוו אליה במשחתות. הנוסעים ומלוויהם מן ה״מוסד״ היו מוכנים להילחם, אילו היו מסיטים את מסלולם לעבר אירופה, כמו במקרה של 4,500 הנוסעים של ״יציאת אירופה״. אולם האנגלים, שככל הנראה חששו מפני תגובה עויינת מצד דעת הקהל העולמית, הובילו בסופו של דבר את נוסעי ״שיבת ציון״ לקפריסין.

לא ברור, האם הצנזורה היא שמנעה דיווח ב״נוער״ על האירוע, שבו יוצאי מרוקו ״כיכבו״, או שמא היה זה צינזור-עצמי; בעוד שהדרמה של ״יציאת אירופה״, שבה היה יוצא מרוקו יחיד, זכתה לכיסוי נרחב. בגיליון מאוגוסט- ספטמבר 1947, הביטאון של אגודת ״שארל נטר״ – שעדיין היה כתב-העת היהודי המורשה היחיד, דיווח שמשלחת מטעם ״הפדרציה הציונית במרוקו״ התייצבה בפני מר בוניפאס, המפקח הראשי לאזור קזבלאנקה, כדי להביע את רחשי תודתם של כל יהודי מרוקו ״על היחס האצילי ועל גדלות הנפש שגילתה צרפת כלפי שרידיה של ׳יציאת אירופה 1947׳.״ זאת, כמובן, מבלי להעז ולהזכיר את הסתירה הבוטה בין יחס זה, לבין האיסור שאותן רשויות צרפתיות עצמן הטילו על המועמדים-לעלייה המרוקנים, שרצו להפליג לארץ ישראל.

מאמר המערכת של הביטאון נהג איזון בין הזדהות טוטלית עם גורלם של העולים הבלתי־לגאליים לבין דברי שבח כלפי צרפת:

"אם הדיכוי האכזרי של הנוסעים של ׳אקסודוס; המעורר שאט- נפש בקרב כל יהודי העולם, והעובדה שהנערים, פליטי מחנות המוות הנאציים, לא הורשו להגיע למיפלט בארץ ישראל, אליו שאפו באופן לגיטימי, נראים לנו בעיקרון ועקב השתלשלות הדברים מנוגדים לצדק, הרי שאנו יכולים לציין, ברגשי נחמה ובכבוד לאנושות, את יחסה השופע נדיבות של צרפת לנוכח האירועים הללו…

כל הכבוד לצרפת, שעדיין זבה-דם מכל פצעיה, ונתונה תחת עול כבד של תוצאות המלחמה, אשר ידעה באותו הזמן שתחושות אנוכיות מסויימות גוברות על הרעיונות הדגולים שעליהם הגנו בעלות הברית – להביע את התנגדותה לכל דיכוי, שהפגינה כתמיד אנושיות ועדיין מניפה את דגל החירות.״

כאשר הסוכנות היהודית הסכימה לשלוח ספינה שלישית, ״החלוץ״, בלילה של 6 בנובמבר 1947, לא היה פנאי להעלות לסיפון אלא כחמישים נוסעים. הספינה נאלצה לצאת לים תחת אש מנשקם של הז׳אנדארמים שתושבי החוף הזעיקו, והותירה על החוף כשש-מאות מועמדים להפלגה. למרבה האירוניה, 44 הנוסעים של ״החלוץ״, שהועברו בלב ים אל סיפונה של הספינה ״הפורצים״, הצליחו לחמוק מעינו הפקוחה של הצי הבריטי, ולרדת סמוך לחוף תל אביב.

לאחר הכישלון במקרה של ״החלוץ״, היה מובן שהעלייה החשאית מאלג׳יריה כבר אינה אפשרית. המהומה שהקימה העתונות האלג׳ירית סביב הפרשה, הכריחה את הרשויות הצרפתיות שלא לעצום יותר את עיניה לגבי המחנה בטנם. נוסף לכך, המושל הכללי באלג׳יריה ציין, שהמשך העלייה הזאת עלול לעורר מהומות בקרב המוסלמים במרוקו, באלג׳יריה ובטוניסיה. סגירתו של המחנה בטנם יצרה דרמה אנושית. מאות משפחות, אשר יצאו ממרוקו ומטוניסיה, מצאו את עצמן ״תקועות״ באלג׳יריה, מאחר שלא יכלו, כמובן, לחזור לארצות מוצאם.

הדבר נודע לעו״ד קאזס בן עטר, שהייתה הנציגה של ארגון הג׳וינט האמריקני בקזבלאנקה, והיא נטלה תחת חסותה את המשפחות הללו. בפריס, הארגונים הציוניים לחצו על שר הפנים הסוציאליסטי, אדואר דפרה – –  Depreuxשאלג׳יריה הייתה נתונה למרותו, כדי שהמועמדים ליציאה יורשו להגיע לדרום צרפת, ולהמתין שם להזדמנות להפליג לפלסטינה.

יהודי מרוקו, המודעים לסכנות האורבות להם, נמנעו מלקבל בהפגנות רועשות של שמחה את תוצאות ההצבעה בעד חלוקת פלשתינה-א״י במליאת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947. הם הסתפקו בכך שהתאספו בבתי־הכנסת ונשאו תפילות הודיה באווירה של להט משיחי.

ריסון הרגשות היחסי הזה לא מנע היווצרות של אווירת מתח בין יהודים למוסלמים, דבר שהרשויות הצרפתיות ראו במידה מסוימת של דאגה. בשבת, 1 בדצמבר 1947, שעות אחדות לפני הנשף השנתי של ויצ״ו, אירוע חברתי נחשב ביותר, ראש העיר הזעיק את סגנית הנשיאה של התנועה, והמליץ בפניה בתוקף לבטל את הנשף, וכך היה. שבוע לאחר מכן, גם הוועידה של סשה ארליך למען ״קרן היסוד״ בוטלה בעצה זו, אף כי נשלחו אליה יותר מאלף הזמנות.

אחת מן ההזמנות הללו, שנשלחה למנהל הבנק המסחרי של קזבלאנקה, נפלה לידיהם של לאומנים מרוקנים, אשר דרשו מן המנהל – וגם השיגו את מבוקשם – שיצהיר שאיננו ציוני.

יהודים בבית המשפט נהמוסלמי במאה השש-עשרה-אמנון כהן -אלישבע סימון-פיקאלי

 מינוי רופא העיניים היהודי לדיין

…' במושב בית־הדין… בירושלים הנאצלה… בפגי מולאנא… הקאדי החנפי עלי… הופיע… כמאל בן מוסא היהודי, רופא העיניים האומן המומחה והדיין בעיר ירושלים הנאצלה, ועמו קבוצת אנשים מקרב עדת היהודים המתגוררים בעיר ירושלים הנאצלה והם: סלמון בן מוסא שלאל, דודו אבראהים בן הלאל ואבראהים ושמילה בניו של יוסף עוצר־השמן. הם העידו על עצמם באורח חוקי, בהסכמה ומתוך בחירה ורצון טוב, ללא אילוץ וללא כפייה, כי הם מסכימים שכמאל הנזכר יהיה דיין עליהם ועל שאר היהודים וידון בענייניהם כדוגמת קודמיו [בתפקיד] זה, ו[כי] הם בחרו בו לדיין ואחראי עליהם. [אלה הם] הסכמה ובחירה חוקיים, [שנעשו] בדרך חוקית. הם אישרו זה את דברי זה והסכימו זה לדברי זה כפי שהם. בפני מולאנא השופט הנזכר… התאמתו באורח חוקי ובדרך חוקית על־פי עדות עדיו, [אשר שמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה], הדברים המיוחסים לשני הצדדים המאשרים זה את דברי זה דלעיל. [הדברים] נכתבו בסג׳ל כהווייתם וזה התרחש ונרשם ב־12 בחודש [דיו] אל־חגיה שנת 978 – 7/05/1571 השבח לאל לבדו.

 זקן היהודים יגבה מסים בשוויון                

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                                           

מולאנא קאסם אפנדי…היתרה בשמילה בן אבו ג׳וכאר היהודי, זקן עדת היהודים בירושלים הנאצלה, בי מהיום והלאה עליו לנהוג בשוויון בין [בני] עדתו באשר להיטלים' הנהוגים ולבחון את מצב העשיר והעני כמידת יכולתו. [זאת] על־פי בקשתם של יאסף בן עבד אל־כרים, יהודא הנפח  ושאר עדת היהודים. [זוהי] התראה בת־ציות. [הדבר נרשם] בתאריכו [של המסמך הקודם בכרן הסגיל, ב־23 בחודש צפר שנת 997].12 בינואר 1589

מינוי ראש הקהילה ולבלרה                                                                  

… במושב בית־הדין של השריעה הנאורה… בירושלים הנאצלה… בפני מולאנא… סייד מחמד אפנדי… הופיעה קבוצה גדולה של אנשים מקרב בני החסות של עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, מביניהם: ח׳ואג׳ה מאייר בן אבראהאם, ח׳ואג׳ה יאסף בן שעבאן, יאסף בן עבד אל־כרים, עבידיא בן עאזר, אבראהאם בן מרדוח׳ ויעקוב בן מוסא. הם הסכימו כי יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי היהודי יהיה הלבלר של כל העניינים הכספיים הקשורים לעדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה, דהיינו: מס הגולגולת, ההוצאות ושאר הדברים כגון אלו הקשורים להם כולם. [כן הסכימו], כי סאסי בן פרג׳ אללה היהודי יעמוד בראשם, כפי שהוא [עתה], וכי ישמעו בקול שניהם ולא יחלקו על מעשיהם כלל וכלל. יעקוב וסאסי הנזכרים קיבלו זאת על עצמם באורח בר־ציות. הדבר נרשם על־פי בקשתם של האנשים הנזכרים בתאריך 25 [בחודש] אל־מחרם שנת.1004- 30 בספטמבר 1595

נכבדי הקהילה אינם רוצים עוד ברב

יום שני, 18 [בחודש] צפר שנת 1004.

23 באוקטובר 1595

בפני מולאנא פר – במקור: "בר" כנראה שיבוש של המילה "פיר" שהוא "זקן" בתורכית, ולכן כמוהו כ"שייח" בערבית- מחמד אפנדי… הופיעו האנשים הבאים: מאייר בן אבראהאם היהודי, יאסף בן שעבאן היהודי, יעקוב בן בארוח׳ אל־חאמי, דאוד בן חיליפה עוצר־השמן, אסחק אל עריני  בן מרדח׳אי ועבוד בן יהודא, שהם מקרב עדת היהודים המתגוררים בירושלים הנאצלה. הם ציינו בפני מולאנא השופט הנזכר, בי בעבר שימש בצאליל רב עליהם והוא נפטר לפני תאריכו [של מסמך זה], ובי אין להם צורך ברב שימונה עליהם ואין הם זקוקים לכך. [כך ציינו] כי אם יפול דבר הקשור בשופטים ובשליטי האסלאם, אשר הרב היה נוהג לטפל בו, הרי שהם בעצמם יטפלו בו במקומו. זאת בנוכחות אבראהים בן עמראן היהודי המגרבי. [הוחלט] כי מהיום והלאה לא יהא עליהם רב. [הדבר] נרשם על־פי בקשתם בתאריכו [של מסמך זה] לעיל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר