ארכיון יומי: 21 בנובמבר 2017


ליקוטים לפרשת ויצא מאת יצחק פריאנטה

 

ליקוטים לפרשת ויצא מאת יצחק פריאנטה

ויצא יעקב מבאר שבע  וילך חרנה [כח\י] אומר אהבת חיים היות ופרשת ויצא הוא מתאר לפנינו את התבשלות הגרעין של כללות השבטים והתפילות עוברים דרך כל שבט ושבט בפני עצמו, כדברי רבינו האר"י ז"ל יש 12 חלונות למעלה נגד 12 שבטים וכל אחד ואחד תפילתו עוברת דרך השער של שבטו, ועקר התפילה הוא עמידה בלחש בסוד התקשרות השכינה, בהתבודדות פנים אל פנים בלי הפסק, וזהו סוד הגלות אשר השכינה אומנם עמנו בהסתרה ובלחש, אבל הוא קשור עמנו קשר אמיץ בל ינתק לנצח, כמו שנאמר עמו אנוכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו , אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי מוסיף אור החמה וזהו שאמר אין [זה] כי אם בית אלוהים רמז לבית הכנסת ששם מתפללים, שנאמר כי בית תפילה יקרא לכל העמים [זה] גימטרייה 12 שער השמים רמז ל12 שערים שיש בשמים , ששם עולים התפילות של עם ישראל. .

מבאר שבע אומר שמנה לחמו מבאר שבא אותיות [בא שם עבר] שבא עתה מבית מדרש של שם ועבר. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ראשי תיבות [ומשיחו] , שבזה הליכה הראה הקב"ה את הגלות ומשיחו אשר יקים מבניו, כי כן נקרא גם דור משיח אלוהי יעקב [שמואל ב/כג-א] לכן משח שם  יעקב את האבן למצבה, לרמז על דוד ועל משיח שנקרא אבן, כמו שכתוב [תהילים קיח/כב] אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה, ועל משיח נאמר [דניאל ב/מה]די מטורא אתגזרת אבן די לא בידין. וגם ישראל נקראו אבן , שנאמר בראשית[מט/כד] משם רועה אבן ישראל. ובימי משיח יתייחדו כל ישראל להיות לגוי אחד בארץ. [חרנה] בגימטרייה הם בבל ומדי יון ואדום.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אומר אור החמה אמרו חז"ל שיעקב אבינו נטמן בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה ללמוד תורה, ואפשר לרמוז בתיבת [שבע] שהיא נוטריקון בית שם עבר וזהו שאומר: ויצא יעקב מאין יצא? מבאר שבע, היינו באר מים חיים היא התורה, שהיה בשבע- בית שם ועבר.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא  צריך להבין מדוע נכתב [ חרנה] עם האות [ה] בסוף במקום לכתוב לחרן. האות [ה]  מנינה 5 ובאה לרמוז לחמישה נסים שארעו ליעקב בדרכו מבאר שבע לחרן ואלו הן: 1] ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילון במקום הקדוש ההוא 2] שקפצה לו הדרך 3] האבנים ששם מראשותיו נעשו אבן-אחת 4] שגילה את האבן מעל פי הבאר מה שלא יכלו לעשות אלא כל הרועים ביחד 5] שהמים שבבאר עלו לקראתו, וחמישה נסים הללו נרמז באות [ה] היתרה במילה חרנה.

ויצא יעקב מבאר שבע אומר הרב אליהו אדלה בספרו ליקוטי אליהו יעקב אבינו והמספר 7  1] פרשה שביעית של התורה 2] שבע פרשיות מהולדת יעקב [פרשת תולדות עד פרשת ויחי] 3] יעקב חי בבאר שבע 4] עבד ברחל שבע שנים 5] עבד בלאה שבע שנים 6] דרך שבעת ימים " וירדוף אחריו דרך שבעת ימים 7] השתחווה שבע פעמים " וישתחו ארצה שבע פעמים" 8] שבע שנות שבע " ותכלינה שבע שני השבע" 9] שבע שנות רעב " ותחלינה שבע שני הרעב לבוא" 10] שבעה ילדים מלאה אשתו ראובן, שמעון, לוי , יהודה, יששכר,זבולון,  דינה  11] שבעת ימי אבל יעקב 12 ] המלה באר מופיעה שבע פעמים בפרשת ויצא 13] המלה מחנה ומחנות מופיע שבע פעמים בהקשר ליעקב.

 ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש   וייקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא [כח/יא] אומר ילקוט שמעון בתחילה [וייקח מאבני המקום] ואחר כך [וייקח את האבן אשר שם מראשותיו] והשאלה ידועה" איך כתוב אבני ואחר כך אבן, אלא אומר המדרש: שהאבנים רבו בניהם, כל אחת אומרת עלי יניח הצדיק את ראשו , והקב"ה עשה אותן לאבן אחת, יש מאן דאמר שיעקב לקח שני אבנים או ארבע אבנים או שנים עשר, [אלו ואלו דברי אלוקים חיים], ויש בכלל מאתיים מנה , מאן דאמר לקח ארבע אבנים- כנגד ארבע נשים שהוא נשא בשם ברזל [בלהה/ רחל/ זלפה/לאה], ומאן דאמר שתים עשרה אבנים כנגד 12 שבטים שיולדו לו. כתב על העניין רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, ושואל מה שייכות יש האבנים דוממות לומר, שאמרו עלי יניח צדיק את ראשו? אלא בשתי האבנים הנ"ל , היו מגולגלות נשמותיהן של רחל ולאה, שכל אחת אומרת אותי יישא לאשה, ולבסוף יעקב נשא שתי אחיות ועדיין לא ניתנה תורה שתאסור אותם, אך משמים כוונו הדברים שאכן יישא שתי נשים ובשמו רמוז בשם [ישראל] רשאי יעקב לישא שתי אחיות, ברמאות של לבן הארמי.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו [כח/יב] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יצחק בוא וראה שכתוב ויחלום- וכי יעקב הקדוש שהוא מובחר שבאבות נגלה הקב"ה בחלום? ובמקום הקדוש הזה לא ראה אלא בחלום? אלא יעקב לא היה נשוי עדין, ויצחק היה קים. ואם תאמר הרי גם לאחר שנשא אישה כתוב [ואראה בחלום] שם המקום גרם[שהיה בחוץ לארץ] ויצחק היה קים , ועל כן כתוב בו חלום: ואחר שבא לארץ הקדושה עם השבטים, כתוב וירא אלוהים אל יעקב.

והנה סולם אומר הזוהר הנגלה ראה שבניו עתידים לקבל התורה בהר סיני [סולם] בגימטרייה [סיני] לפי שהוא מוצב בארץ ומגיע בחשיבותו השמימה, וכל מרכבות ומחנות העליונים כולם ירדו שמה עם הקב"ה כאשר נתן לנו את התורה.

והנה סולם אומר הרב אליהו אדלר [סולם] בגימטרייא [136] כמנין ממון. הממון מעלה את האדם ומורידו. בלא ממון- האדם " מוצב ארצה ", עם ממון- " ראשו מגיע השמימה ".

 ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה  והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו [כח/יב] אומר ילקוט מעם לועז הוא ראה סולם מוצב ארצה בבאר שבע, וראשו מגיע השמימה מול בית המקדש של מעלה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והוא שמע את קול המלאכים האומרים : בא השמש בא השמש. כי יעקב נקרא שמש מפני שהאיר את העולם. ואותו סולם הוא גדול מאוד ורחב. והיה עומד על כיסא של שלוש רגלים , לרמוז שבזכות 3 האבות עומד העולם. והוא אחד מיסודות העולם. ושני מלאכים עלו לרקיע, והם המלאכים שליוו אותו מארץ ישראל והם נפרדו ממנו כי אין רשות למלאכים לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ , וירדו שני מלאכים אחרים שהם מיוחדים לחו"ל כדי ללוותו בדרכו ואף על פי שהיה יעקב בהר המוריה ניתנה רשות למלאכים להיכנס לארץ ישראל כדי לעמוד מוכן לילך עמו.

והנה סולם אומר הזוהר הנגלה ראה שבניו עתידים לקבל התורה בהר-סיני סולם בגימטרייה [סיני] לפי שהוא מוצב בארץ ומגיע בחשיבותו השמימה, וכל מרכבות ומחנות העליונים כולם ירדו שמה עם הקב"ה כאשר נתן לנו את התורה.

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו אומר הרב אליהו אדלר  בהסתמך על מדרש תנחומא אותם מלאכים, אלו שרי האומות שנשתעבדו בישראל, כידוע שיש לכל אומה שר בשמים. בתחילה ראה השר של בבל עולה שבעים מעלות ויורד- רמז לשעבוד שבעים שנה בבל. אחריו ראה שר של מדי שעולה חמישים ושתים מעלות ויורד. עוד ראה שר של מלכות יוון שעלה מאה מעלות, אך בסופן הוצרך לרדת. והנה אחר כך הוא רואה את שר של אדום עולה ועולה- רמז לגלות האחרונה שאין יודעים את קצה. פחד יעקב שמא אין לו ירידה כלל. אמר לו הקב"ה : אפילו אם תראהו עולה עד לכיסא הכבוד- גם משם אורידו .

וישק יעקב לרחל ויישא את קולו ויבך[כט/יא] אומר ילקוט מעם לועז בגלל שלוש סיבות נשק לה ונשא את קולו ובכה 1] לפי שראה ברוח הקודש שלא תיקבר עמו במערת המכפלה, שהיה הכרח שרחל תיקבר באמצע הדרך, שבשעה שילכו ישראל לגולה יעברו דרך שם ויתפללו על ידי קברה ולכן בכה יעקב כי ראה את הגלות העתיד להיות 2] שבא בידיים ריקות והיה מצטער מאד, אמר: אליעזר שהיה עבדו של זקני אברהם הביא עמו 10 גמלים טעונים כל טוב ואילו אני אין לי כלום. שהכול לקח ממני אליפז בנו של עשו 3]הוא בכה בקול רם מפני שנשק לרחל לעיני כולם, וזהו דבר לא נאה, כי האדם צריך להתרחק מאוד מנשים .

לוז שם העיר לראשונה [כח/יט] אומר אור החמה  יש לרמוז מה שמובא במדרש [פרשת מצורע] עצם קטן יש באדם תחת הצוואר ונקרא [לוז] או [נסכוי] , הוא עצם העליון מחוט השדרה. ועצם זה הוא חזק ואמיץ, ואינו נשרף באש, ואינו נמחה במים, ואינו נטחן בריחיים, ואינו כלה לעולם עד זמן תחיית המתים , ואז יירטב העצם בטל התחיה שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים  על כן וזהו שאמר לוז- הוא העצם, שם – קרי שם העיר- רצונו לומר, שמתעורר הגוף לקום בתחיית המתים, לראשונה- כלומר, שהוא הראשון קם בתחיית המתים , וממנו יקום כל הגוף אחר כך.

ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה [ל/טו] אומר אור החמה פירש רש"י שזלזלה במשכב הצדיק ולכן לא זכתה להיקבר עמו. ואפשר שזהו מה שאמרה: לכן ישכב עמך הלילה- רמז למיתה. שנצנצה בה רוח הקודש שיקבר עם לאה ולא עמה , ומשום שאמרו חז"ל בגמרא [ברכות יט] לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, נתקיים מה שנרמז בדבריה.

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, ויזכור אלוהים את רעל ותלד בן ותקרא את שמו יוסף [ל/כא-כב-כד] אומר אור החמה יש לפרש הסמיכות אף על פי מה שאמרו חז"ל שלאה הייתה מעוברת ביוסף, ורחל בדינה, ועל ידי תפלת לאה שהתפללה על רחל שלא תהיה פחותה מן השפחות, יתחלפו עיבוריהם של רחל ולאה, יוסף הלך ברחל, ודינה בלאה. וזהו שאמר: ואחר רוצה לומר אחר שהתפללה לאה, ויזכור אלוהים את רחל, ותלד בן ותקרא שמו יוסף- לרמוז, שקודם זה לא היה במעיה יוסף אלא דינה..

ויזכור אלוהים את רחל וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה ל/כב] אומר מדרש תנחומה ילמדנו רבנו הרואה אדם נאה כיצד הוא מברך, כך שנו רבותינו, הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר, ברוך שככה לו בעולמו, אין לך נאה מרחל, ובשביל נויה ביקש יעקב לשיא אותה , והיה משלח סבלונות לתנם לרחל, ולבן נותנן ללאה והייתה רחל שותקת . אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי גדלתי בים חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה[אבות א/יז] רחל תפשה בשתיקה, עמדה זרעה בשתיקה, ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה, האבן שלו מן האפוד ישפה , יודע במכירת יוסף ושותק, וזהו ישפה [יש לו פה] ושותק שאול בן בנה, ואת דבר המלוכה לא הגיד לו [ש"א י/טז] אסתר אין אסתר מגדת מולדתה [אסתר ב/כ] לאה תפשה בהודיה, עמדה זרעה בהודיה אחריה , היא אמרה הפעם אודה את השם, יהודה בנה אחריה, יהודה אתה יודוך אחיך [בראשית מט/ח] דוד, הודו לשם כי טוב [תהילים קיח/א] דניאל מצלא ומודא [דניאל ו/יא] אמר רבי יהודה גדולה שתיקה של רחל, זכתה והעמידה שני שבטים בישראל אפרים ומנשה יתר על השבטים. ולמה שתקה אמר רבי שמעון בר יוחאי , אמרה אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שהוא משליח לי , אינו נוטל אותו, ואבא אין משיאני לו, ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה. אמר לה הקב"ה, את שתקת, חייך, בזכות אותה שתיקה אני זוכרך שנאמר: ויזכור אלוהים את רחל.

ויישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם [כט/א] אומר ילקוט שמעון וכי יעקב נשא את רגליו? וידוע שהרגלים נושאים את האדם? ופירש רש"י [ויישא יעקב רגליו] משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא ליבו את רגליו ונעשה קל ללכת. נמצאנו למדים שמילה טובה משנה את כל גופו של האדם ולפעמים זה עוזר יותר מעזרה כספית. כמו שכתוב כל הנותן צדקה לעני זוכה לחמש ברכות ומפייסו זוכה לאחד עשרה ברכות. רואים מכאן שפיוס אפילו שלא נתן כסף רק מילים טובות זוכה לאחד עשרה ברכות .

ויהי בבוקר והינה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשיתה לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני [כט/כה] אומר ילקוט שמעון  למה בבוקר ולא בלילה ולמה לא הרגיש בלילה שהיא לאה? אלא כתב בספר חסד לאברהם כי יעקב מסר לרחל סימנים שלושה ג מצוות סימנם [ח נ ה] חלה נידה הדלקת הנר, מכאן יש סמך לאותם שנוהגים לתת לנשים חינה ביד וכן בעיקר ביד הכלה שנכנסת לחופה, לרמוז לה בזה לשמור 3 מצוות אלו חלה נידה הדלקת הנר, וזה גם כן ר"ת [ח נ ה] . רחל ראתה שאחותה נכלמת כי פחדה שלא טיפול בגורלו של עשו, הייתה בוכה דמעות שליש עד כי רכו עיניה מהדמעות, ולכן כתוב ועיני לאה רכות כידוע שערי דמעה לא ננעלו השם קיבל תפילתה ונתן בלב לבן לרמותו ולהכניס לו את לאה במקום רחל. פירוש ב : מה הם הסימנים שמסרה רחל ללאה יש 3 מקומות בגוף האדם, שכאשר לוחצים אותם משתבר כוח הקליפה של תאוות עולם זה , והן תנוך אוזן ימן/ בוהן יד/ ובוהן רגל הימנית וזה הסימן שמסר יעקב לרחל שתלחץ לו מקומות אלו בלילה וכך יצא הולך מהול בלא קליפות וערלה ועל ידי זה משבר תאוותו הגופנית ואלו הסימנים שמסרה רחל ללאה ובגלל זה יעקב לא הרגיש שהיא לאה על אף שבערב היו שרות הנשים ולזה יש רמז מהתורה בספר טהרות כתוב ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המטהר הימנית, ועל בהן ידו הימנית , ועל בהן רגלו הימנית, למה כדי לשבר את תאוות העולם הזה, בשכר זאת שרחל מסרה את הסימנים זכתה לעתיד לבא, שיבא משיח צדקנו שנאמר: כי יש שכר לפעולתך נאום השם ושבו מארץ אויב.

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי [ל\א] אומר שמנה לחמו [הבה] בגי" [יב], יב נוטריקון יוסף בנימין, שאמרה לו מי"ב בנים שאתה עתיד להוליד תן גם לי חלק בהם, שגם אני אלד איזה מהם לכל הפחות שנים אלו יוסף ובנימין אלד. ועוד הבה הב-ה שביקשה ממנו שייתן לה [ה] בשמה שתוכל ללדת בנים, שאות [ה] סוד הזרע והסימן הא לכם זרע [ בראשית מז\כג] על כן שרי אינה יולדת אבל שרה תלד, שנתן לה [ה] בשמה, לכן ביקשה ממנו הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי, לפי שיש לה שני ההין, ואבנה גם אנכי ממנה. [הבה לי] בגי" [בן] ואם אין מתה אנכי, [אין] נוטריקון ארץ ישראל נבוא שם מתה אנכי, על כן הבה לי בנים בעוד שאנחנו פה בטרם שנבוא לארץ ישראל.

ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי [ל\כג] אומר שמנה לחמו היה לה לקראת שמו אסף, ולמה קראה שמו יוסף, כי אמרה יוסף ה" לי בן אחר כי האימהות נביאות היו, לכן קראו גם כן שמות בניהם על שם עניינם והאושר הכולל כל האומה הישראלית שעתיד לבוא עליהם עד ביאת המשיח ראובן על שם ראה ראיתי את עני עמי [שמות ג\ז] שמעון על שם וישמע אלהים את נאקתם [שמותב\כד] לוי על שם שנתחבר הקב"ה עמהם בצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שאמר [תהילים לא\טו] עמו אנכי בצרה, יהודה על שם השירה שאמרו והודו להקב"ה. יששכר שנתן להם הקב"ה שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים, לקיים מה שאמר [בראשית טו\יד] ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, זבולון על שם שהשכין הקב"ה שכינתו בקרבם, שנאמר [שמות כה\ח] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי זבול לך [מלכים א\ח\יג] בנימין על שם ימינך ה" נאדרי בכוח [שמות טו\ו] דן על שם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי [בראשית טו\יד], נפתלי על שם תורה ומצות שנתן להם הקב"ה, שכתוב בהם [תהילים יט\יא] ומתוקים מדבש ונופת צופים, גד על שם המן שהאכילם הקב"ה שהיה כזרע גד [שמות טז\לא] אשר על שם שעתידין כל האומות העולם לאשר ולהלל אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן לעתיד לבוא, דכתיב [מלאכי ג\יב] ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה" צבאות, יוסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן כל האומות כמו שגאל אותם ממצרים דכתיב [ישעיה יא\יא] והיה ביום ההוא יוסף ה" שנית ידו.

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים [לב/ג] אומר שמנה לחמו ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה ראשי תיבות [ויכרם] שהכירם שהמה המלאכים אשר ראם בחלומו עולים ויורדים על הסולם, וגם הם היו מלאכי מרכבה,[ר א ם ] נוטריקון רפאל/ אוריאל/ מיכאל ראם מחנה אלוהים זה ראשי תיבות בגימטרייה [בגבריאל] וסופי תיבות [מהמה] ראם במלואה ריש/ אלף/מם אותיות [מאל שרפים] שראה שרפים מאל, וסופי תיבות [מהמה ] שמהם שלח יעקב מלאכים לעשו, כמו שפירש בעל הטורים על [מחנים] נוטריקון [מאותן חיילים נטל יעקב מלאכים .

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוהים וכו….אומר ילקוט מעם לועז כשראה מרחוק אמר אין אלו אנשיו של עשו או של לבן הבאים לרדוף אחרי, אלא הם מחנות מלאכים קדושים ששלח הקב"ה מן השמים כדי ללוות אותי ולהצילני מידיהם של אלו. יציאת יעקב מחברון עשתה רושם גדול של חסרון בחברון עכשיו שחזר שמחו המלאכים שמחה גדולה ובאו שישים ריבוא מלאכים כדי להיכנס עמו לארץ ישראל בשמחה רבה. וזהו שאומר הכתוב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים וזהו פירושו שבכול מצווה שאדם עושה נוצר מלאך אחד , ולכן לא היה יעקב חסר מלאכים רבים מן המצוות והמעשים טובים שעשה והם שמרוהו מכל רע. אבל כשיצא לדרכו עשה לו הקב"ה כבוד ושלח לו מלאכים מן השמים שילוו אותו. וכשראה אותם יעקב אמר: מחנה אלוהים זה  כלומר המלאכים האלו נשלחו על ידי הקב"ה ואינם אלו שנוצרו על ידי המצוות שלי. שבהיותו צדיק וחכם ידע להבחין בין אלו לאלו . לכן קרא לזה מחנים. כלומר: שתי כתות של מלאכים: אלו שנוצרו על ידי המצוות שלי. ואלו ששלחם הקב"ה.

ויעקב הלך לדרכו ויפגעו-בו מלאכי אלהים [לב\ב] אומר הזהר הנגלה רבי אבא אמר: בוא וראה כאשר יצא יעקב ללכת לחרן, לבדו היה, שלא נשא עדיין אישה. מה כתוב שם- " ויפגע במקום" [ לשון תפילה]. ולא נענה אלא בחלום. עתה שהיה נשוי ובא עם כל השבטים, כביכול מחנות עליונים פגעו בו והתחננו אליו- שכתוב " ויפגעו בו ", שהם חזרו     לבקש ממנו. בתחילה הוא ויפגע במקום, ועתה הם ויפגעו בו. ולא עוד, אלא שבתחילה ראה בחלום הלילה, ועתה ראה בעין ממש וביום.

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום מחנים [לב\ג] אומר אהבת חיים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה ראשי תיבות [ויכרם] ,רצה לומר שהכירם שאלו הם אותם המלאכים שראם אז בחלומו עולים ויורדים בסולם, כמו שכתוב והנה מלאכי אלוהים עולין ויורדים בו. ראם מלמד שאלו הם מלאכי מרכבה נוטריקון [ראם] רפאל אוריאל מיכאל.[מחנים] נוטריקון מאותם חיילים נטל יעקב מלאכים, מלמד מלאכי מרום מלאכי מרכבה התגלמו בשליחות יעקב בחיר האבות שדמותו חקוקה בעטרת, זכות יעקב אבינו יגן  עלינו, בכל אשר נפנה נשכיל, ובכל אשר נעשה נצליח עדי ביאת ינון במהרה בימינו אמן.

י צ ח ק     פ ר י א נ ט ה

תנועת "שרל נטר" – הלכה למעשה

 

משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת "השומר הצעיר". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך "הבית הסוציאלי". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב "בית הסוציאלי", פעל כשליח "דרור" בקזבלנקה.

עד מהרה זוהתה מחלקה זו, כבר בראשית פעילותה, כשלוחה של "דרור" ומפ"ם. אנשי "הפועל המזרחי" וגורמים דתיים במרוקו התייחסו בחשדנות כלפי המחלקה ושליחיה. גם שליחים יוצאי מפא"י בקזבלנקה גילו חוסר אהדה כלפי שליחים מהמחלקה, על רקע אישי ומפלגתי.

המוקד לביקורת "הפועל המזרחי" היה "הבית הסוציאלי". לדבריהם אין המחלקה המפלגתית הזו צריכה לעסוק בחינוך סוציאלי. עבודה זו מתבצעת ביתר מיומנות והכרת תנאי המקום על ידי ארגונים יהודים מקומיים, ולהם יש להעביר את תקציבי הסוכנות היהודית לפעולה זו. לדידם, "הבית הסוציאלי" אינו אלא אמצעי לחיזוק מפ"ם וארגוני הנוער שלה. באמצעותו הם מנצלים את עוניים של ילדים דתיים, ומפתים אותם להצטרף לשורותיהם. בהיות שליחי המחלקה קומוניסטים, הם מסכנים את יחסי הקהילה היהודית עם השלטונות.

רבנים במרוקו, שנאבקו נגד עליית הנוער, ביקרו גם את "הבית הסוציאלי", והזהירו הורים לבל ישלחו את ילדיהם אליו. ביקורת כלפי שליחי המחלקה באה גם מאישים חשובים בציבור היהודי במרוקו, כמו פול קלאמארו – יושב ראש הפדרציה הציונית, וסגנו אלפונסו צבע.

הביקורת כלפי המחלקה, הסכסוכים הפנימיים בין שליחי הסוכנות, הפוליטיזציה במנגנוני הסוכנות, שמועות על בזבוז כספים על ידי שליחים – כל אלה גרמו לפיחות חמור ולזילות במעמד השליחות הארץ ישראלית במרוקו. אישי ציבור דרשו לצמצם את המשלחת הישראלית ולטהר את האווירה הציבורית במנגנוני הסוכנות במרוקו. לגבי "הבית הסוציאלי" עלתה דרישה להעביר את הנהלתו לוועד מנהל ניטראלי, שיורכב מנציגי ארגונים מקומיים ושליחים.

בנובמבר 1950 התקיימו ביוזמת הפדרציה הציונית במרוקו ישיבות כדי לדון בהקמתו של ועד מתאם ל" בית הסוציאלי". בדיונים השתתפו נציגי המחלקה וארגונים שונים, ובתוכם אלפונסו צבע. צבע ביטא באותן ישיבות את עמדת "הפועל המזרחי", לפיה מנצלים "הבית הסוציאלי" והעשייה הסוציאלית לאינטרסים מפלגתיים סוציאליסטים, קומוניסטיים ואנטי דתיים.

פרשת מעצרם של שליחי המחלקה על ידי המשטרה הצרפתית, בשל חשד לזיוף ניירות, הביאה לקץ המחלקה השנויה במחלוקת, שפעולתה לוותה בקשיים מאז ראשיתה. מאבקים פנימיים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין אנשי "הקיבוץ המאוחד", זיהויה כמחלקה של מפלגה, האשמתה בגלישה לתחומי מחלקות אחרות, ולבסוף – התנגדות לה בצפון אפריקה והזעזועים במרוקו – כל אלה החלישו מבפנים מעמדה,עד לביטולה. "הבית הסוציאלי" נוהל מעתה על ידי ועד מקומי ניטראלי ובסיוע שליחים ארץ ישראלים. אנשי "הפועל המזרחי" במרוקו השיגו את מבוקשם.

במכתבם של ד"ר ב' בן שלום, מנכ"ל "הנוער והחלוץ", ואריה סרפר מנהל המדור הצרפתי של "הנוער והחלוץ", הם מביעים את הערכתם העצומה לאדגר גדג' על המפעל החינוכי הכביר הקשור ב "יחידות העממיות" בזיקה לצופים : "אנו תקווה כי הספרים והחוברות שאנו שולחים בזה יסייעו בידך במגרת עבודתך עם "היחידות העממיות", בהם הנך מטפל בחסות הצופים".

בדוח הסיור של אשר אוחיון מאוגוסט ספטמבר 1951 ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, פאס, צפרו, מכנאס, מראכש – מדובר בפעילות "היחידות העממיות בטיומלילין, שם התקיים סמינר ל – 32 מדרכים של אזור צפון מרוקו, וכן על עונג שבת בטנג'יר כשמאתיים ילדי "היחידות העממיות", רוכזו שם – לצד פעילות עם בני עקיבא וקבוצת אדמונד פלג. הוא גם מתאר את גאוותו על כך ששרים שירים עבריים וארץ ישראליים.

אשר אוחיון שהיה שליח ה D.E.J.J הקשור לצופים, מדווח על "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית. הוא מסביר בדוח מפורט מ – 3.1.1955 על אותן יחידות שהיוו את גולת הכותרת החברתית של תנועת הנוער "שרל נטר" בתוככי המללאח :

"היחידות העממיות" מאורגנות בקבוצות של שלושים בנים ובנות בריכוז של מדריך – בדרך כלל מדריך מה "צופים". מעבר לעבודות המלאכה שכבר צוטטו לעיל – חשמל, נגרות, קדרות, אריגה – התוכנית שלהם כוללת יציאה לפעילות אל מחוץ לסניף – בימי א' משחקים, ספורט, טיולים כשמחנות הקיץ מהווים גולת הכותרת של הפעילות השנתית – בה נכללים מסרים אזרחיים, מוסריים באמצעות אמצעים דידקטיים מתאימים. כל קבוצה מקבלת " ארוחת עשר, בגדים ונעליים. סמינרים להכשרה והשתלמות, מאורגנים באורח תקופתי על ידי ה D.E.J.J  בסיוע " השירות לנוער ולספורט.

פעולות "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית במרוקו, בעיר אוג'דה, מתוארת במלוא צבעוניותה במכתב שנשלח למחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הציונית העולמית בירושלים, על ידי מזכיר הצופים, יצחק כהן :

       הסניף המקומי של הצופים מחולק לשתי חטיבות – החטיבה הצופית המובהקת והחטיבה המורחבת המכונית " U.P " או יחידות עממיות…..הללו בני המללאח באוג'דה – הגם שאין באוג'דה מללאח מובהק, הנמנים על המשפחות הנזקקות בעיר. אנו מכנסים אותם פעמים בשבוע באולם די גדול שהוענק על ידי הקהילה היהודית…….אנו משתדלים להשלים, לטוב ולמוטב, את חינוכם : אנו מלמדים אותם שירים, משחקים וריקודים. מדי פעם אני מרצה על ארץ ישראל לילדים בני 14 – 16 המאוד קשובים, שמאוד אוהבים פעילויות מעין אלה. ילדים אלו עם הרבה חסכים, ועל כן אנו משתדלים להגיש להם "ארוחות עשר" ואחת לשבועיים אנו מקרינים להם סרט…."היחידות העממיות" מונות 92 ילדים ועל כן אנא להיענות לבקשותינו מבחינה חומרית ומשלוח ספרים וחוברות על מנת לשפר את פעילויותינו …..

ובמכתב אחר ובאותה צבעוניות…….

…הכול נענו להזמנה לפעילות הפורימית באוג'דה שאורגנה במלואה על ידי "היחידות העממיות"…החילונו בשירה ובמשחקי חברה ופנטומימה המגלמים את סיפור מגילת אסתר תוך קריאת הספור על ידי אחד המדריכים…..כל התחפושות עוצבו בידי ילדים בני 8 – 10 שמעולם לא ראו מספריים ושהיה עליהם ללמוד הכול מההתחלה….מכל מקום להם מגיעה כל הזכות בהכנת התפאורה והמסיבה….הצופים מאוד העריכו ומאוד נהנו מכל המחזה……..כל קבוצת הצופים בצוותא לרבות "היחידות העממיות" נטלו חלק במסיבה של פורים ונטלו חלק בהכנות לקראת חג הפסח…….

יש לציין ש " היחידות העממיות, בחסות D.E.J.J, הביאו להרמתם של שני ארגונים מקוריים. הראשון היה "המעון לילד היהודי", שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייה למשך היום בלבד. הילדים, הסובלים ממצב סוציאלי קשה, גויסו על ידי השירותים הסוציאליים של הג'וינט. במעון הודרכו הילדים על ידי הצופים במשך היום ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד וטיולים. אחר השעה חמש הפעילה כל ישראל חברים תוכנית לימודים מתאימה. מבחינה רפואית היו ילדי המעון בהשגחת השירותים הרפואיים של אוז"ה – O.S.E

הארגון השני שהוקם על ידי ה – D.E.J.J היו הקבוצות האוטונומיות של המללאח. במללאח היו קיימות חבורות מאורגנות של צעירים. ה – D.E.J.J הציע להם ייעוץ ותמיכה חומרית, מבלי לשלבם בתוך "היחידות העממיות". אלפי ילדים, חברים ב "יחידות העממיות", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ  ביערות האטלס התיכון שאורגנו על ידי , "שרל נטר", בתיאום עם ה – S.I.S.

כאשר סיימו הילדים את שהותם ב "יחידות העממיות" פנו לארבעה אפיקים עיקריים. 1 – השתלבות בבתי ספר רגילים, לצעירים ביותר ; 2 – המשך לימודים בבתי ספר מקצועיים ברשת " אורט ", למבוגרים יותר ; 3 – עלייה לארץ ישראל ; 4 – יציאה לשוק העבודה המקומי.

אין ספק כי כל אפיקי הפעילות החינוכיים של "שרל נטר", אם בזיקה ליהדות, אם בזיקה לארץ ישראל, מתנקזים בסופו של דבר לסוגיה החברתית, ועל כך גאוותה. הן בכתב והן בעל פה, כל המקורות מדברים על הצורך הדחוף להרים את החברה היהודית הנחשלת ואת בני הנוער שבה לרמות גבוהות יותר של יכולת אנושית, אזרחית ויהודית, וכל זאת תוך כיבוד המסורת וקדושי ישראל מצד אחד וכיבוד אורחות החיים של נוער זה מצד שני. לא היה בכוונת "שרל נטר" לזעזע את אמות הסיפים במובן המתנשא, אלא לנקוט גישה הולמת, תוך רגישות היאה לתנועת נוער ולשלב בה את הנוער באורח הדרגתי וזהירות המתבקשת.

 

En 1949Edgar Guedj (de son totem scout LYNCLAIR « Lynx clairvoyant ») crée au Maroc le Département éducatif de la jeunesse juive : DEJJ, dans un élan de solidarité à l’égard d’une communauté numériquement importante mais confrontée à de nombreuses problématiques socio-économiques.

Ses propositions éducatives et sociales concernent, en priorité, les jeunes laissés pour compte par le système scolaire. Lynclair s’appuie sur la notion de service d’autrui (promesse des chefs scouts) pour mobiliser les cadres en faveur de la jeunesse défavorisée

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5-השושלת העלווית והיהודים

הודות לפריחה הכלכלית הזאת, ולאותו בטחון שהושג זה־מקרוב, ניצלו קהילות שלמות, דוגמת אלו של פאס ומכנאס, מן התוצאות האיומות של פגעי־אקלים דוגמת הבצורת של 1680-1679 : ״למען האמת״, מספר סופר־קורות בן העת ההיא, ״בימים ההם לא הטריד המחסור את הבריות כל־עיקר, כי רבים היו העשירים במלאח של פאם , בתיהם היו מלאים מזן אל זן, דגנים בשפע, מחסניהם מלאים היו כשם שמלאות היו גם הממגורות השייכות ליהודים. אשר על כן לא סבלו כלל מן הרעב ששרר בימים ההם״. הסוחרים היהודים מילאו גם תפקיד חשוב בבניית הבירה החדשה, מכנאס, על היכליה הענקיים. לאחר הקמת צבא מקצועי, היה זה מפעלה הגדול השני של תקופת־מלכות זו. פריחתה של העיר משכה אליה יהודים מכל פינות מארוקו, ורבים מהם התיישבו בה. הואיל וה׳׳מדינה״ שוב לא הספיקה להכילם, החליט מולאי אסמאעיל לתת למכנאם מלאח משלה, השלישי בארץ אחרי אלה של פאס ומראקש.

הנה כי כן העמיד לרשות הקהילה שטח קרקע רחב־ידיים. לדעתם של דיפלומטים אירופים שנקלעו למקום והעדיפו כולם להתאכסן שם, היתה זו השכונה היפה ביותר בעיר. בניגוד לשני האחרים, היה המלאח של מכנאס רכושם של היהודים בלבד, ואילו למח׳זן ולחבוס (מנהל ההקדשות הדתיים) לא היה שם כל חלק ונחלה. ואחרון אחרון חביב: השכונה החדשה, בניגוד לקודמותיה, לא היתה חוסה בצל ארמון המלוכה, שכן בטוח היה מולאי אסמאעיל שתחת שלטונו לא יוצרכו היהודים לחשוש לבטחונם כל־עיקר…

הרווחה החומרית והשלווה שזכו בהן היהודים בתקופה זו יצרו סביבה נוחה לחידושם של הלימודים היהודיים. בתקופת מלכותו של מולאי אסמאעיל קם אפוא דור שלם של רבנים מחוננים, מן הידועים ביותר שהעמידה יהדות מארוקו. עמהם נמנו יהודה בךעטר (1733-1655), שכינויו רבי אל־כביר (הרב הגדול), יעקב אבן צור (1753-1673), משה טולידאנו (1723-1643), משה בירדוגו(שנפטר ב־ 1731), וחיים בן־עטר(1743-1696).

לאחר האידיליה, פורענויות

תקופת חסד זו, שנמשכה כמעט שלושים שנה, נסתיימה בחטף, למרבה הצער, כאשר יצא מולאי אסמאעיל, שהלך שבי אחר חלומות הגדולה שלו, למלחמה יקרה ועקרה נגד התורכים שבאלג׳יר. הרפתקה זו, שניתוספה להקמת מונומנטים נשגבים, רוששה את אוצר המלכות השריפית. נטל המסים הכבד פגע קודם כל, מטעמי נוחות גלויים לעין, בציבור היהודי. היה זה ציבור עשיר ומרוכז, ולכן קל היה יותר לסחוט אותו בכל תואנה שבעולם. מעיד על כך בעל ״דברי הימים״ של קהילת פאס:

אע״פ שהצרות שעברו עלינו בימי המלך מסיר״ה התחילו מש׳ התס׳׳א (1701)…באה שמועה מאת המלך שהיה נלחם עם התורק׳ במקום א׳ שמו אלגויע׳ה. ובי״ג ניסן באה שמועה שהמלך חטיל מם על כל היהודים אשר תחת ממשלתו, מאת כיכר הכסף, ונשמע ויימס לבבנו…ושלחו כל הקהילות כמה מנחות וכמה שוחדות לפייס המלך אולי יש תקווה להתפייס במחצה או יניח שליש או רביע, ולא הועילו כלום. באומרו שכבר נשבע בלחראם מן אולאדו(אחת השבועות החגיגיות ביותר) שיתנו היהודים חסד הנז' במושלם.

וכך עשו. כל תשלום גירה מעט יותר את תאבונם של גובים, שלא תמיד היו מוסמכים, וספר דברי הימים לקהילת פאס אינו מביא כאן אלא שורה של קינות שאין להן סוף:

ויהי היום יום ה׳ ח״י לכסליו (1703) הנז' באה שמועה אלינו כ׳ המלך נתן למולא׳ חפיץ׳ הנז' פא׳ס זדי׳ד למשול בו. וביום ב׳ ז"כ לכסליו הנז' ויבוא מולא׳ חפיץ׳ עם אנשי ביתו וייצאו לקראתו הקהל והנגידים במנחה טובה… והיה הדבר בעורמה. למחר ומחרתו בעוונותינו הרבים והנה עבדיו ומשרתיו באו להאלמלא׳ח, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעבירת זדון. וכל אחד עושה כחפצו ורצונו, ומכחישים ומשקרים בשם אדוניהם ואין אומר השב… וימררו את חיינו במסים וארנונות ביום הא׳ שנכנסו להאלמלא׳ח, עד שקצו בחייהם ולא היה יוצא שום אחד מהם מפתח ביתו לשוק כלל ואפילו בביתם לא היו יכולים להתעכב אלא כל אחד נוטל כליו ואת בניו ובורחים מגג לגג, ונחבאים והיו נכנסין לבתיהם אלמסכרי׳ן (המשרתים) ושוברים הדלתות והארונות ולוקחים מכל אשר ימצא ונותן לנגידים ולגוב׳ המם… אחר־כך בשבוע זה בעצמו קאם סניו׳ת (עלילה) על יהודי א׳ כשיצא מחופתו ועדיין לא השלים חודש א׳ עם כלתו והוא גיבור מאוד מר ונאנח. ושמו מימון צאבח.הוליכו אותו למולאי חפיץ׳ ושרף אותו בכבשן האש הי״ן. ולמחרת בהשכמה שלח לנו א׳ מעבדיו לתת לו כופר היהודי אשר שרף!…

כאשר שלחו היהודים משלחת למכנאס להתלונן לפני מולאי אסמאעיל על קלקלותיו של בנו, פקד השליט לירות בהם ועל הנשארים בחיים הטיל קנס נוסף. הנגיד רב־ההשפעה של יהודי העיר, אברהם מימרן, שידל בכל־זאת את הסולטן לוותר על הקנס, וזאת כנגד אספקת אוהלים לצבא. לא היה המשך ל״סלחנות״ מעין זאת, שהרי העתים אכן השתנו. אותו מימרן עצמו, כל כמה שהיה יועץ קרוב למלך, לא הצליח לחסוך מיהודי מכנאס, שעד אז היו מוגנים יותר ביחס, את נגישות ״המשמר השחור״, כפי שאנו למדים מכתב־יד עלום־שם, שממנו מביא הרב יוסף משאש:

בעשרים יום לח׳ כסלו, ש׳ התס״ד ליצירה (1704) היתה מהומה גדולה בעיר, כ׳ באו עבדי המלך וחיפשו חיפוש מחיפוש בכל הבתים והחצרות, ולקחו כל הכסף ושווה כסף, מכל כלי מתכות, זהב וכסף ונחושת, גם נרות חנוכה, וידל ישראל מאוד. ועוד השחיתו התעיבו, עינו נשים ובתולות, ועשו כרצונם, והרבה נשים הפילו מהפחד, והרבה נפלו למשכב, וגם כל היינות לקדושא ואבדלתא נסכו, ולא היה בנו כוח למונעם אף בתחנונים מלהב חרבותם אשר שמו נגד פנינו, וילעגו וישחקו ויתעללו בנו, וילכו לדרכם.

השנים האחרונות למלכותו של מולאי אסמאעיל היו הרות־אסון עוד יותר, שהרי באה הבצורת והחמירה את תוצאותיה של סחטנותו הלא־נסבלת של האוצר. פאס, הבירה הרוחנית של יהודי מארוקו, התנסתה בייסורים מיוחדים ב־1724, שלוש שנים לפני מותו של מולאי אסמאעיל. ומספר עד־ראייה שקהילה זו, שהיתה מלאה בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבהם שקדו חכמים על לימוד התלמוד ופירושיו הרי ״כיום פזורים אלה בכל הממלכה״, והם אנוסים לקבץ נדבות ולחזר על הפתחים לבקש לחם. בתי־הכנסיות שוממים ושוב אין למצוא מניין לתפילה. היהודים מתפללים בחושך, ושוב אין יד הקהילה משגת דמי מנורה אחת בבית־ התפילה… רוב רחובות המלאח ריקים מאדם, והבתים סגורים מאין יושב בם.

Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi-Juifs du Maroc R.Assaraf

Indépendance et liberté d'émigration : l'impossible défi

Après la grande vague d'émigration, à forte connotation religieuse, des années 1947-1950, les départs vers Israël s'étaient considérablement ralentis. La situation allait changer du tout au tout dans le contexte de l'affrontement entre le mouvement nationa­liste marocain et les autorités françaises, incapables d'accepter le caractère inéluctable de la décolonisation.

Les gouvernements de la IVe République pratiquèrent la fuite en avant pour sauver le "Maroc de papa"  et n'hésitèrent pas, au plus fort de la crise entre le Palais royal et la

Résidence, à déposer, le 20 août 1953, le sultan Mohammed V, exilé avec sa famille a Madagascar, et à le remplacer par un homme de paille, Moulay Arafa, soutenu par le glaoui de Marrakech.

Dès lors, le divorce paraissait consommé entre les Marocains et la France, un état de fait dont la communauté juive eut à pâtir très sensiblement. Si le judaïsme marocain avait, un temps, rêvé d'un partenariat avec le colonisateur et d'une intégration au sein de l'ensemble français, il avait pu constater qu'il s'agissait là d'un mouvement non payé de retour. Le refus des autorités coloniales d'appliquer au Maroc les dispositions du décret Crémieux, qui avait permis la naturalisation collective des israélites algériens, et la mise en œuvre, entre 1940 et 1942, de deux statuts des Juifs très rigoureux, avait dissipé les illusions de beaucoup. Seule une infime minorité, se recrutant dans les couches les plus misées de la population, croyaient encore aux vertus de l'assimilation et du partenariat arec la France.

Cela ne signifiait pas pour autant que les Juifs marocains vissent d'un œil enthousiaste l'influence croissante d'un mouvement nationaliste à très forte connotation islamique. Rares, très rares étaient les militants juifs de l'Istiqlal. S'ils étaient naturellement loyaux envers la dynastie alaouite, les Juifs marocains estimaient plus prudents de se tenir à l'écart des passions politiques du moment, par crainte d'être instrumentalisés par l'une ou l'autre des parties en conflit.

Cette impossible neutralité les faisait se sentir comme pris entre le marteau et l'enclume, et comme les cibles toutes désignées des violences. C'est ce qui se produisit lors du premier anniversaire de la déposition de Mohammed V, le 20 août 1954, dans la bourgade de Sidi Kacem (Petit-Jean), située à une vingtaine de kilomètres de Meknès.

Sidi Kacem n'avait pas de communauté juive régulièrement constituée. Toutefois, le marché de la localité était fréquenté par des négociants juifs de Meknès qui y passaient la semaine avant de revenir dans leurs foyers pour les shabbats et les fêtes.

Au début du mois d'août 1954, les milieux nationalistes marocains lancèrent un mouvement de grève et firent pression sur les commerçants israélites pour qu'ils ferment leurs boutiques. À Petit-Jean, les autorités françaises demandèrent aux Juifs de n'en rien faire et leur promirent, en contrepartie, la protection, qui s'avéra illusoire, des forces de l'ordre.

Le 3 août 1954, des manifestants s'attaquèrent aux boutiques juives ouvertes, visant spécifiquement les commerces juifs, comme le rapporta un témoin oculaire du massacre :

Les forces de l'ordre qui savaient à quoi s'en tenir sur l'état d'esprit de la population et qui, après leur provocation, avaient abandonné la ville indigène pour protéger le quartier européen, assistèrent en spectateurs au massacre, malgré les appels à l'aide désespérés, arguant du manque d'ordres de Rabat et de l'attente de renforts.

Ce n 'est que près de quatre heures après le début de l'émeute, vers 10 h 30, que la police, qui protégeait uniquement le quartier européen, commença à établir un barrage et à tirer sur les émeutiers qui commencèrent à s'enfuir en tous sens, poursuivis par les soldats, qui arrivèrent plus de300. Plus incroyable encore que cette totale carence de la police, la discipline suspecte des émeutiers qui ne s'attaquèrent qu'aux magasins juifs, épargnant soigneusement ceux des musulmans et, encore plus incroyable, ceux des sociétés françaises et étrangères.

C'est ainsi qu'arrivés devant les dépôts de la Scam, qu'ils se proposaient d'incendier, ils s'enquirent de son propriétaire, Quand ils apprirent qu 'il s'agissait d'une société française, ils l'épargnèrent soigneusement, partant à la recherche d'autres biens juifs.

Le massacre de Petit-Jean fit six victimes, inhumées dans la plus grande discrétion à Meknès. À la fin de la période de deuil, le comité de la communauté fit diffuser une lettre ouverte dans les synagogues. À dessein rédigé moitié en hébreu, moitié en judéo-arabe, car dans l'atmosphère de terreur où vivait la communauté, il était à craindre que ce cri de douleur soit mal interprété, s'il venait à tomber entre des mains étrangères, françaises ou musulmanes, le texte disait :

Dieu de vengeance ! Qui a vu de telles horreurs, qui a entendu parler de méfaits ! Les enfants d'Israël sont tués et brûlés comme à l'abattoir. Quel cœur n 'en serait pas déchiré ! Ah ! Des pères et leurs enfants sont sacrifiés le même jour… Leurs assassins pleins de haine, sauvages et cruels, leur ont fait subir les pires tourments des quatre condamnations à mort. « Vois, Éternel, et regarde, punis-les comme ils le méritent ! » A nos frères précieux et aimés, sacrifïés sur l'autel comme victimes expiatoires pour le peuple d'Israël, pour la sanctification de Ton Nom divin, uniquement parce qu'ils sont les membres du peuple élu, le peuple du Livre, le livre de la sainte Torah, égorgés, tués et brûlés parce que juifs.. que le Dieu de miséricorde les accueille avec les justes dans son jardin d'Éden et qu 'à la fin des jours, il les ressuscite!

Jusque-là en hébreu, le texte se poursuivait en arabe dialectal et se teintait d'une forte coloration sioniste :

Chers frères.

Nous devons savoir que ce qui est arrivé à ces gens peut arriver à chacun de nous, car ces victimes ne s'étaient rendues coupables de rien, n 'avaient rien fait ni avec leurs mains ni avec leurs pieds. Ils n 'ont été tués que parce qu 'ils étaient juifs, ce qui signifie qu 'ils ont été les victimes expiatoires sacrifiées en kapara pour la communauté juive tout entière. Ce n 'est pas une mince perte que de perdre six âmes innocentes le même jour, car pour nous chaque juif nous est cher à l'égal de l'humanité entière, comme il est écrit : « Celui qui sauve une seule âme en Israël est comme s'il sauvait l'humanité tout entière. » Ce qui veut dire qu 'avec eux c 'est six mondes que nous avons perdus. Dans de tels cas, chez les autres peuples, on aurait élevé un monument de pierre à leur mémoire. Mais pour nous, enfants d'Israël, la meilleure manière de perpétuer à jamais leur mémoire est de planter à leur nom une forêt en Eretz Israël. Plus cette forêt grandira, plus grande sera la perpétuation de leur souvenir. C'est pour nous la meilleure façon de soulager les familles des victimes, car c'est à la fois un mérité pour les morts, une consola­tion pour les endeuillés, un hommage à tout Israël, en plus de la réalisation du commandemmt du peuplement d'Eretz Israël qu'implique un tel don.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר