מורשת יהדות מרוקו

לאחר ועידה זו הוקם ועד מרכזי לארץ־ישראל של האיחוד העולמי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר ועוזיאל כנשיאי כבוד, משה ולירו— נשיא, אברהם אלמאליח— יושב הראש, דוד אבולעפיה — גזבר, ויצחק רפאל מולכו — מזכיר כללי. באסיפה המייסדת של ועד זה הוחלט להוציא שבועון בשם ״היהדות הספרדית״, כשם הביטאון הצרפתי של האיחוד (שלא הופיע כנראה מסיבות תקציביות), ולפעול למניעת גזירת גירוש היהודים מרודוס בידי השלטונות האיטלקיים ולמען הצלת קהילות אחרות בארצות הים התיכון.

,בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסקה פעילות האיחוד העולמי, וזמן קצר לאחוריה התארגן ועד מרכזי חדש בניו־יורק, שקבע תקנות חדשות ופנה לוועדי עדות בארץ להצטרף אליו; וע״ס בירושלים נאות להצטרף. גם ועד זה, כקודמיו, ביקש לקרוא לוועידה ספרדית עולמית, כשמטרותיו המרכזיות איחוד הכוחות הספרדים וטיפוח השכלה וחקלאות. בשל הפעילות העניפה והמאורעות שסבבו את הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נדחה כינוס הוועידה, וזו התקיימה בפריז בראשית שנת תשי״ב (נובמבר 1951)

מסיכום דרכה של ההתאחדות מתברר, שחלק גדול מהצלחתה בראשית דרכה נזקף לזכות משה פיג׳וטו, שהקדיש מרץ רב לעבודה, תרם הרבה מכספו, ובזכות קשריו האישיים גייס גם כספים מיחידים ומקהילות (בעיקר באנגליה). אולם מאחר וכל התקוות נתלו בו והעול כולו הוטל עליו — התרשלו החברים האחרים של הוועד הפועל בהגשמת מטרות ההתאחדות. גם כאשר נעדר הנשיא חודשים רבים מן הארץ וביקש להתפטר מטעמי בריאות, לא ויתרו על שירותו, אפילו בימים המעטים ששהה בירושלים. חבר מתנדבים, שהקדישו זמן מועט לפעילות בהתאחדות (׳במקום עסקנים בשכר, המתמסרים לעבודה ציבורית במלוא כוחם), יחד עם קופה דלה, גרמו לכך, שכל הפעילות הארגונית היתה שטחית ומקוטעת ולא הביאה את ההתאחדות לקשר הדוק עם הקהל ולרכישת מספר גדול של תומכים, המשלמים דמי־חבר קבועים. גם תוכנית העבודה היתה גדולה מדי ביחס לכוח האדם שעמד לבצעה ולאפשרויות התקציביות. אחד החברים, שהתריע על כך במחצית השנה הראשונה לכינון ההתאחדות וביקש שזו תתרכז בסעיף עבודה אחד או שניים, לא זכה לגיבוי. אחת התקנות, שקבעה שאל לה להתאחדות להתערב בשאלות מקומיות, הכבידה על כל הנסיונות לארגון עדות המזרח בירושלים בהסתדרות אחת, שתהיה באת־כוחו של הציבור הזה. נסיונות אלה נכשלו גם בגלל היחסים המתוחים ששררו בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי וע״ם בירושלים, התחזקות המפלגות, שצירפו ספרדים לשורותיהן, והקמת ארגוני עולים ארציים. כל אלה החלישו את ההתאחדות, ועל כן טענו המוסדות היישוביים והציוניים המרכזיים בארץ, שאין הם יכולים להיענות לדרישות ההתאחדות, כמייצגת יחידה של היהדות הספרדית. לכן הציע אחד החברים ״לקבור את ההתאחדות בכבוד כשם שנוסדה בכבוד״, אולם מאחר והמוסד הוקם על־ידי ועידה בין-ארצית של יהודים ספרדים, רק היא מוסמכת להכריע בשאלה זו ולא הוועד הפועל לבדו. וכך המשיכה ההתאחדות להתקיים ולפעול בשנות השלושים, בהצטמצמה בעיקר לטיפול בנושאי התיישבות ועלייה של יהודים ספרדים. הארגון הפוליטי הציוני של הספרדים נשאר, למעשה, בגדר תנועה פוליטית ארץ־ ישראלית מובהקת.

באוע״ס שמור העתק חוזה בין ההתאחדות ובין הרב מנחם הלוי (ללא תאריך) לשליחות של תשעה חודשים בערי ארם־נהיירם, הודו וסין לניהול תעמולה ולגיוס כספים לטובת ההתאחדות. הוא צויד במכתבי המלצה (ללא ציון תאריכים) מן הרב מאיר ומנשיא ההתאחדות, המבקשים את הקהילות השונות לסייע להצלחת שליחותו — אוע״ס׳1א״ם 5, אש 19 ; דאר היום (ירושלים), י״א כסלו תרפ״ח (5 דצמי 1927). לא מצאתי ציונים נוספים לעניין זה וכנראה לא יצאה השליחות אל הפועל, בגלל קשיים בהשגת אשרת הכניסה להודו ומכתב המלצה ממושל המחוז — סגן הנשיא לפיג׳וטו, י׳׳ב טבת תרפ״ח (5 ינו׳ 1928) — אוע״ס/|אש 32.

הגבלות תנאי עומאר.

הביטוי המשפטי לדרישת הקוראן להשפיל את בני עם הספר הוא מסמך בשם " תנאי עומר ", שתפקידו גם להגן על הדת השולטת מפני הדתות המונוטיאסטיות הוותיקות, ולהבדיל מאמיניהן מהמוסלמים. תנאים אלה מובאים בנוסחאות דומות על ידי הכרוניסטים הערבים אבן ח'לדון – חי במצרים ובתוניס 1322 – 1406 וקלקשנדי חי במצרים במאה ה-15.

עיקרן של ההגבלות, איסור על צעדים המפגינים את הדתות בנות החסות, כמו איסור נשיאת צלבים ברחוב, לא לשדל מוסלמים להתייהד או להתנצר, אסור על בית בתי כנסת או כנסיות חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית. יש לכבד את המוסלמים ולקום בפניהם. אין להגביה הבתים מעל אלה של המוסלמים. יש להיבדל מהמוסלמים בלבוש הגבר והאישה. לא יחגרו חרב. לא ירכבו על סוס ופרד, ועל חמור ועל מרדעת ולרוחבן. לא יועסקו כפקידי ממשלה, לא ימכרו משקה משכר ולא ילמדו את בניהם קוראן.

זמנם של התנאים : לפי קלקשנדי, הייתה זו אמנה שנתן הח'ליף עמר בן אלח'טיב מלך בשנים 634 – 644 לנוצרים וליהודים בממלכתו, אולם יש יותר סבירות להניח שהכוונה לעמר בן אלעזיז מלך בשנים 717 – 720 שהיה ידוע בקנאותו הדתית והוא הח'ליף הראשון שהוציא פקודות מיוחדות להגבלת בני החסות, לפיהן :

• אין לקבל עדותם נגד מוסלמים.
• אין לקבלם למשרות ממשלתיות.
• אסור להם להעסיק מוסלמים
• עליהם לחבוש מצנפות מיוחדות וללבוש גלימות צמר
• איסור בניית בתי כנסת וכנסיות חדשים.

היו אלה פקודות אדמיניסטרטיביות, ואין ביטחון שהן קשורות בתנאים מוקדמים. יש חוקרים המאחרים את תנאי עומר לזמנו של הרון ארשיד 786 – 809. מכל מקום, היו אלה חוקי הפליה שנחקקו בדורות שונים, ולאחר מעשה רצו לתת להם גושפנקה של קדמות וקדושה והסמיכום לעמר בן אלח'אטיב שהיה אחד מהח'ליפים " ישרי דרך ".

הפרטים כפי שגובשו על ידי הכרוניסטים הנ"ל, הם צירוף של הגבלות שהוצאו על ידי הכ'ליפים מבית אומייה, בית עבאס, הפאטמים, הממלוכים, ונוסחו ליחידה אחת. למשל הח'ליף העבאסי אלמתכול 847 – 861 חידש בשנת 849 או 850 כי יש להנמיך קברות הבלתי מוסלמים, מאלה של המאמינים. הפטאמי חאכם באמר אללאה 996 – 1021 קבע, כי נשים בלתי מוסלמיות תנעלנה נעל שחורה ועל הרגל השנייה נעל לבנה. הסולטאן הממלוכי, אד צאלח גזר בשנת 1354 את הגזרות הבאות.

• אסור להם לשרת כפקידי שלטון אפילו אם התאסלמו.
• על המתאסלמים לנתק כל קשר עם קרוביהם שעדיין מחזיקים בדת אבותיהם.
• על המתאסלמים להופיע חמש פעמים ביום למסגד.
• אסור ליהודים ולנוצרים לעבוד כרופאים

תנאי עומר שימשו כאסמכתא, כשיהודים הגיעו למעמד גבוה בארצות האסלאם, ותאולוגים ראו בכך פגיעה בעיקרון הקוראני של השפלתם. פעל כאן גם גורם נוסף, והוא התחרות, צרות עין וקנאה מצד פקידים מוסלמים שלא השלימו עם עלייתם של יהודים ונוצרים בסולם ההיררכי. הח'ליפים שראו עיקר דרגתם בביסוס ממלכתם, נזקקו לניסיונם ולידע של בעלי מקצוע מבני החסות, בעיקר מומחים לפיננסים ורופאים.

הח'ליף הקנאי עומר השני בן עבד אלעזיז העסיק רופא יהודי בחצרו. זולתו פיטר את הפקידים הנוצרים והיהודים. אופייני מכתב של ח'ליף לנציבים בממלכתו.

אלוקים חילק כבוד ומעלה לעמו על ידי האסלאם ונתן מתנגדיו לחרפה ולבוז. אין אפוא מן הראוי שניתן להם שליטה על המוסלמים ועל ממונם, כדי שלא ירימו ידם ולא יאריכו לשונם עליהם. רצוננו להשפיל אותם ולביישם..

מתוך פקודה זו אתה למד על מעמדם הרם של היהודים, שגרם לשאיפות השפלה. הח'ליפים היו נתונים איפוא בין הפטיש והסדן. בין הרצון ליהנות משירותם היעיל של בני החסות ובין נאמנותם להלכה המוסלמית. על אי מילוי חובה דתית בתחום זה הואשמו מדי פעם השליטים המוסלמים על ידי התיאולוגים. התרוצצות זו מסבירה את חוסר העקביות ביחסם של השליטים כלפי הנתונים לחסותם.

יצירתיות דרשנית

פרופ׳ משה חלמיש

אחת התכונות המציינות את כתיבתו של רבי יוסף כנאפו זצ״ל היא שימושו הרחב בנוטריקונים, גימטריות ומשחקי לשון אחרים כחלק בלתי נפרד ממהלך הכתיבה. דברים אלה משתלבים באופן טבעי במבנה ההרצאה השוטפת.

ברצוני להביא כאן דוגמא של שימוש כזה בדרשה אחת שבה נידונו שלושה פסוקים מפרשת משפטים. חשוב לציין שדרשה זו מובאת בספר זך ונקי(ירושלים תשמ״ז) במסגרת הפרק ״התשובה ומעלתה״ (פרק יב), שאף הוא מכיל יסודות חשובים המופיעים ביתר כתביו. למשל, חשיבות המצוות המעשיות והמידות המוסריות, השאיפה התיאורגית לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, החזרת הנשמה למקורה לאחר שהצליחה להפוך את היסוד החומרי ליסוד רוחני ואת היצר הרע ליצר טוב. במהלך הדברים ר״י כנאפו משלב, כאמור, פירוש לדיני השומרים שבפרשת משפטים (שמות כבי, ו׳-ח׳). פירוש דרשני זה ״מטפל׳ בכל מילה מן הכתובים הללו, הופך בה והופך בה, ומפיק הוראת דרך מעשית. עם זאת, לצד השימוש המגוון בדרכי הדרש, למעשה עומדת כאן בפנינו דרשה רעיונית רצופה ומחושבת היטב.

אנסה להעלות כאן בקצרה את דרכי הדרוש בהם השתמש המחבר כדי להביע את העקרונות הבאים: ״ה׳ ברוך הוא נתן בישראל שלש מתנות טובות והם נפש רוח ונשמה שהם רוחניים בתכלית… כדי לייחדם ולקשרם בקשר אמיץ כאלו הם בחינה אחת. וזה יהיה על ידי לימוד תורה לשמה וקיום המצוות ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובכוח זה יזכה ליירש עלמין דכסופין בעולם הבא, וכן ברא באדם רמ״ח איברים ושס״ה גידים כדי לתקנם בתורה שיש בה תרי׳׳ג מצות רמ׳׳ח מצוות עשה ושס׳׳ה מצוות לא תעשה״(עמי צז׳). והרי תוכנה של הדרשה: ״כי יתן איש״ – איש זה הקב״ה. אמת, הרי זו היא דרשה מוכרת למדי בספרות המדרשית והקבלית, והמחבר אף אינו מוצא לנכון להוסיף דבר על כך. ועוד, כבר בהסבר זה אנו יוצאים מעולם הפשט (שהרי מדובר בו באיש בשר ודם) אל עולם הדרש.

"אל רעהו״ – כאן מוצאים אנו שני פירושים שאף הם מצויים. ראשית, ״רעהו״ לפי הפשט: חבירו: שנית, רעהו זה הקב״ה, לפי דרשת חז״ל הידועה. וכך יכול המחבר להשתמש תחילה בפירוש הפשטני, ואף להרחיב אותו על כלל ישראל.

״כסף״ – מילה בודדת זו זוכה לשפע של פירושים: א) כסף מלשון נכסף, והמדובר בשלוש בחינות נר״ן שהן, כאמור, ״דברים הנכספים ורוחניים מלמעלה״¡ ב) שימוש במונח תלמודי-קבלי, לפיו העולם הזה מייצג"נהמא דכסופא״, שהאדם מצוי בו במין בושה כלפי מעלה. והרי האדם יורד לעלמא דכסופא זה כדי להעלותו: ג) באסוציאציה לכסף צרוף ומזוקק מדבר המחבר על תכלית הנשמה בעולם הזה להפוך את החומר לכסף צרוף. תוך כך מוסיף המחבר פרשנות דרשנית, הבנויה על ההסבר השלישי, לפסוק "אוהב כסף לא ישבע כסף״ שבקהלת ה׳, ט', לאמור מי שאוהב כסף, כלומר את השאיפה להביא למצב של כסף מזוקק לא ישבע מלעשות כך כל יום ויום.

״או כלים״ ־ כידוע, האדם מורכב מחלק רוחני – הנר״ן, וחלק גופני ־ רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים. האחרונים משמשים אפוא כלים לקליטת הרוחניות.

״לשמר״ – פירוש על-פי פשט (כמובן, מנקודת ראות המחבר המציב נושא משלו) הוא שמטרת כלי הגוף היא, כאמור, לשמור ולעשות את התורה והמצוות. פירוש נוסף, בנוי על נוטריקון – ראשי תיבות למפרע: ״לשמר׳ = "רמ״ח מצוות שס׳׳ה לאווין״. המחבר יכול היה ״ליצור״ נוטריקון זה מפני שכתיב המילה ״לשמר״ באותו פסוק הוא הסר, אם כי כך אומנם בהתאם לכללי הכתיב המקראי. אך לרב כנאפו יש גם הסבר קבלי: הוא״ו החסרה, כביכול, רומזת ״על מקור התורה שהוא הדעת הנעלם שרמוז באות ו׳״ (עמ' צח׳), המייצגת את ספירת תפארת, שהיא מרכז עולם הספירות. ובמקרה זה שני הפירושים ־ הדרשני והקבלי – בעצם משלימים איש את רעהו, בשלבם את לימוד התורה וקיום המצוות. ובכן, עד כה הבינונו שהקב״ה נתן לאדם כלים לקליטת נשמתו הרוחנית תוך יישום תכליתה, שהיא שמירת התורה והמצוות. אולם, . ״וגנב מבית האיש״ – בהתאם לתפיסה הקבלית, כאשר אדם חוטא נשמתו נעשקת בידי הסטרא אחרא, וכל איברי גופו משמשים כלי ומשכן לכוחות הסט׳׳א. הסט״א ״גונב״ אפוא מן הקדושה כדי שיוכל להתקיים. ״אם ימצא הגנב ישלם שנים״ – כאשר יצליח האדם להתגבר על יצרו ולשוב בתשובה מאהבה (ברקע בוודאי עומדים דברי חז״ל שזדונות נעשים כשגגות) הרי הוא נוטל מהסטרא אחרא לא רק את מה ש״נגנב״ ממנו, אלא גם מזולתו. לאמור, הפסדו של הסטרא אחרא הוא כפול (״ישלם שנים״). כאן צריך לזכור את הנחת היסוד הקבלית של המחבר שמדובר במאבק איתנים בין כוחות הקדושה והטומאה, וכי בכוחו של כל יחיד להכריע את הכף, שכן כל אדם ערב לחברה כולה. ובמקרה דנן, תשובת הפרט עשויה לדלדל את אוצרו של הרע מן השפע שלקח בשבי במהלך ״עבודתו״.

״אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל-הבית אל הא-להים״ – אולם אם הגנב לא נמצא, כלומר, אינו עומד לפנינו כמנוצח, הרי אין לו לאדם, לבעל הבית, אלא להתקרב אל הבורא קרבה רבה יותר, מתוך תשובה שלמה. אך באשר למילים האמורות, יש למחבר תוספת דברים. המילה ״ונקרב״ שווה בגימטריא: נחש. ועוד, ״ונקרב״ בשיכול אותיות: קרן-בו. פירושו של דבר, ״בכוח התשובה נכנע ונקרב הנחש אל הא-להים, ונברר כוחו וכוח כוחו קרנו בו״(עמי צט׳).

אם ניקח בחשבון אפשרות ״פרשנית״ זו, הרי בעצם נדרשת המילה ״ונקרב״ כדבר והיפוכו: במובן הפשטני – התקרבות: ובמובן הדרשני – נחש, שהוא לכל הדעות ביטוי שלילי. אך למעשה מתבטאת בכך מגמת המחבר בכללה, להפיכת החומר לרוח, והרע לטוב, כלומר, הקרבת הנחש והפיכתו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בדרוש נוסף. לפי הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ז׳ הלכה ד׳, בעל התשובה צריך לראות עצמו כמי שבמעשהו הנוכחי התקרב אל הקב״ה והוא ״אהוב ונחמד .לפני המקום". רעיון דתי־פסיכולוגי חשוב זה מוצא את ביטויו אף הוא בפסוק שלפנינו. הכיצד? המילים "ונקרב בעל הבית אל׳ הן בראשי תיבות (אמנם לא לפי סדר): אהוב. והמילים האחרות בפסוק: ״בעל-הבית אל-הא-להים" הן בראשי תיבות משוכלות: אהבה. לאמור, תשובה מאהבה עושה את השב לקרוב ואהוב לפני המקום.

והנה, מעתה חל מהפך. אם עד כה דובר על כיוון חיובי של חזרה בתשובה, הרי המחבר מוצא לנכון לדבר גם על צדו השני של המטבע, על האפשרות השלילית. לאמור, ההדגשה היא "ונקרב בעל-הבית אל- הא-להים". השם "א-להים", כידוע במדרש ובקבלה, משמש מידת הדין. דבר זה אמור לאדם שאינו חוזר בתשובה ונותן את הדין על מעשיו ומחדליו, וכל כך כי: "לא שלח ידו במלאכת רעהו" ־ והפעם "רע" מופיע כרמז לקב״ה, כפי שנמצא גם בתלמוד, והכוונה היא אפוא במלוא פשטותה (אם כי עלינו להתעלם, לפי שעה, מכך ששליחת יד נושאת אופי שלילי): שהאדם לא הלך בדרכי הקב״ה ואז יבוא על עונשו: "על-כל-דבר-פשע" ־ וההדגשה חלה אפוא על "דבר" = דיבור שלא כהלכה, ולא רק מעשה פשע ממש. וכל זאת כי ״על־שור-על-חמור" ־ דהיינו, הוא מגביר את כוח הסטרא אחרא, שבין סמליו המרובים בספר הזוהר נמצאים גם השור והחמור (או גם האתון). במעשה נלוז זה הוא חוטא כלפי, "על-שה" – שהוא סמל מובהק במקרא ובמדרש לישראל, שכן ככל שהגביר את כוח הסט״א, כן החליש את מידת השפעת השפע לישראל. אנו רואים אפוא שבאותו פסוק גופו מחלק הרב כנאפו את המושאים השונים עד לידי ניגודים תהומיים. אך כל זאת משום שדרכי הדרוש הם רק אמצעי לפרשנות היוצרת שלו. וכיוצא בכך לגבי המושא האחרון:

״על־שלמה״ – שהוא רואה בה רמז לרעיון חלוקא דרבנן, הוא המושג הקבלי הידוע על האדם האורג במו ידיו את הלבוש והחלוק לנשמתו בעולם הבא בעצם עשיית מעשים טובים. ואילו החוטא שלפנינו פגע הן ב"שה״, בישראל הפיזי והוא בכללו, והן ב״שלמה״ הרוחנית שלו עצמו, עד כדי כך שאותם חוטים שארג לפני כן נפרמים והולכים עם מעשה העבירה. אין ספק שזו תוצאה חמורה, ואדם בשל סגולותיו הנעלות צריך היה לחשב דרכו ולשאת באחריות הכבדה.

ברם, הקב״ה נוהג בחסדו כל דור, ולכן"אשר יאמר כי־הוא זה״, פירושו שהאדם מוכה באיבר שבו חטא, וכך נכנס הדבר למודעותו במה חטא ועל מה עליו לתקן עוותתו. ואפשר לשוב ולפתח זאת גם כך: ״אשר יאמר כי-הוא זה עד הא-להים יבא דבר-שניהם״ – כלומר, האדם המצדיק עליו (שהרי ״יאמר כי-הוא זה״) את הדין של "א-להים״, "יבא דבר־שניהם" ־ כלומר, הגוף והנפש כאחד זוכים להתקרב אל הא־להים. ואם לא די בכך, המחבר מוסיף לדרוש כמין חומר את המילים ״כי-הוא זה": לאמור, ראשי התיבות הללו הם: זכה. יתרת אותיותיהן הן: אהו״י, שהוא אחד משמותיו של הקב״ה הקשור בספירת גבורה, וסיכומו של דרוש זה הוא שהאדם אשר קיבל יסוריו באהבה זוכה גם על פי אמת הדין.

דומה עלי שגם אם נעצור בנקודה זו, שכן הדרשה נמשכת והולכת, ניווכח שהמחבר מבקש לעמוד על מעלתה של התשובה, ומציב כנגדה את התוצאות השליליות של העבירה. לצורך כך הוא דורש פסוקים של התורה אשר לפי פשוטם אין להם כל קשר לנושא התשובה. יתר על כן, במהלך הדרשה משתמש המחבר ברעיונות מקראיים, מדרשיים וקבליים, והוא נוקט צורות שונות של פירוש: גימטריות ונוטריקונים, רמזים וסמלים. עם כל זה שכל אחד מאלה עשוי לשמש גם פירוש והיפוכו, בסופו של דבר מתברר שאין כאן אלא כלי משחק בשני צדדים של אותו מטבע, וכי מגוון האפשרויות מוליך בסופו של חשבון אל היעד ואל התכלית של המחבר.

אין ספק שאם דרשה כזו מושמעת בעל פה בציבור, היא עשויה לעורר רגשי התפעלות מצד המאזינים, ובוודאי גם היתפסות לכמה רעיונות שנקלטו ־ איש איש ושורש נשמתו. אולם יש להניח שרק חלקם יצליחו לעקוב אחר כל המהלך. ברם, כאשר הדברים חוזרים ומועלים על הכתב, הרי ניתן ליהנות ביישוב הדעת וביתר שאת. ועל כך, עם מלואת "בר מצוה" שנים להופעת הספר ״זך ונקי״ בדפוס, יבורכו העושים והמעשים, בני המשפחה החשובה שיזמו ההדרת ספר חשוב זה מתוך כתב־היד. בכך דובבות שפתי המחבר, והקוראים יפיקו לקח טוב, וזכות הרבים מסייעתם למהדירים לעד.