ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2017


 סיכום בינים ד"ר ארווין קוטלר לשעבר, שר המשפטים של ממשלת קנדה

 סיכום בינים ד"ר ארווין קוטלר

לשעבר, שר המשפטים של ממשלת קנדה

יחד

אני כותב שורות אלה בעצם יום ה-״יארצייט", הוא יום הזיכרון למותו של אבי, יום של זיכרונות וגם של הרהורים. אני זוכר כיצד אבי, שהיה יהודי אשכנזי יליד קובנו והתיישב במונטריאול בעודו ילד, ראה תמיד את עצמו כיהודי ספרדי. למעשה, זהות זו והצורך בזהות מוגדרת היטב, אשר בה ראה עצמו כצאצא של יהודי ספרד, מצאה את ביטויה באופן אשר בו הציג את עצמו בפני אריאלה, זו אשר עתידה להיות לרעייתי. היא ספרדייה, בהיותה בת למשפחה ספרדית. אני חושד כי עם הזמן הפנמתי את הרגישות הזו של היות ספרדי, רגישות שמצאה את ביטויה בחיפושיי האינטלקטואליים, התרבותיים, החברתיים והאקדמיים.

כמו כן, בל נשכח שביליתי את כל עונות האביב והקיץ של השנים 1975 ועד 1978 בנסיעות לארצות ערביות במסגרת עבודתי: סוריה, מצרים, לבנון, ירדן ולאחר מכן, הרשות הפלסטינאית במקביל לביקוריי בישראל. בשעה שידידים ועמיתים שאלו אותי לפשר הסכמתי להיות חלק ביוזמה זו, השבתי להם כי, כיהודי המעורב במאמצים להשגת השלום במזרח התיכון, אני רוצה להבין היטב את המדיניות של הערבים או, ליתר דיוק, את המדיניות של כל אחת מהארצות הערביות אשר בהן אני מבקר. כמו כן, רציתי להרחיב את הבנתי בנושא התרבות הערבית והייחודיות המאפיינת כל אחת מארצות אלה.

לא הייתי זקוק ליותר מזה על מנת שאמצא את עצמי מתחקה אחר תולדותיהן ומורשתן של הקהילות היהודיות שבארצות ערב ועורך מחקרים אודותיהן, במיוחד אודות הקהילות היהודיות של מצרים, סוריה ולבנון ובהמשך, גם באלה של מרוקו, לוב ועירק, היא ארץ מוצאם של אבות אבותיה של רעייתי. לאמיתו של דבר, זה קרה זמן קצר לאחר שנושא היהודים בארצות ערב הפך ל-״גלות שכוחה" או, למעשה, "גלות מאולצת", כאשר תנאי מחייתם וכאבם של הפליטים היהודיים יוצא מדינות ערב זקוקים היו למצוא את מקומם הראוי בעדות ובנרטיב של הצדק והשלום הבינלאומיים. זאת, משום שסיפור גלות זו נמחק כליל במהלך שישים השנים האחרונות. ברצוני לציין, שלא רק השבת הנרטיב האותנטי של הפליטים היהודיים מארצות ערב הניע אותי. שחזור תולדותיהם ומורשתם של היהודים הספרדיים בעזרת עובדות דחפו אותי להתגייס ולתעד את ביטוייהם על כל הגוונים והשוני שבהם.

בשום פנים ואופן לא המעיט אבי או התעלם מהחלק האשכנזי שבזהותו, נהפוך הוא. שורשיו האשכנזים, כמו גם אלה של אמו, של סבא וסבתא מצד אמי, אשר מוצאם בברית המועצות לשעבר, הולידו בי רגישות אשכנזית באשר למורשתי המזרח אירופאית בכל הקשור להיסטוריה, לתרבות, לספרות ולמוסיקה. אכן, בזכות החינוך הרב-עדתי שהוקנה לי דרך אישיותם של אבי ובני משפחתי, ותודות להדגשה על העושר שבגיוון במקום על הניגוד שבין אשכנז לבין ספרד, עלה בידי להעריך את עושרו של העם היהודי על כל רבדיו. התגייסותי, יחד עם בן דודי בן-שושן, הן למען יהדות ברית המועצות הן למען היהודים יוצאי ארצות ערב הינה דוגמה של שותפות בעבודה המשרתת מטרה משותפת.

עובדה זו מביאה אותי לסכם בעשרה נושאים את האתגרים ואת התקוות העומדים בהווה ובעתיד של היהדות הספרדית בקוויבק ולמעשה, בישראל ובעולם.

בראש ובראשונה, הבה נאמר שקיים קשר סמלי ואף סימביוטי בין קוויבק ויהודי קוויבק. כי באותה מידה שקוויבק אינו מתת כיתר המחוזות הנהנה מזהות, מתרבות וממערכת משפטית משלו וגם מחזון עצמי לגבי העתיד, הרי שאותו מצב שורר לגבי הקהילה היהודית שבקוויבק, אשר אנינה קהילה כיתד הקהילות, בשל קהילתה המיוחדת, על הגיוון האתני, הרב-תרבותי והרב-לשוני שבה. כמו כן, קיים בה ערב רב וייחודי, המשלב את המסורות והכישרונות האשכנזים והספרדיים בצפון אמריקה. יש בהיסטוריה זו ובמורשת זו של שונות ושל מעורבת בין ספרדים ואשכנזים, בערכים ובחזונות האלה, כדי לתרום תרומה יחידה במינה להתפתחות ולפיתוח של החיים היהודיים ושל מצבם בקוויבק ומעבר לו.

שנית, יש ליהודים הספרדיים במונטריאול, על כל גווניהם, תפקיד ברור לתיקון עיוות היסטורי: להזכיר את סבלם של יהודי ארצות ערב ולהעמידו במקום הראוי לו בסיפור תולדות הצדק והשלום הבינלאומיים, תוך כדי אזכור ושחזור ההיסטוריה והמורשת של הקהילות היהודיות בנות אלפי השנים במרוקו, בעירק ובמצרים.

שלישית, יהודי ספרד בדרך כלל, ובמיוחד אלא אשר מורשתם בארץ מרוקו, יכולים להעלות על נם ערב רב ולא יאמן של תרבויות בעלות ערך עולמי. אחדות מהן ימצאו ביטוי במהלך חגיגות החמישים של יהודי ספרד, בין היתר עם אנריקו מסיאס, אותו זמר אנדלוסי המגלם בעצמו את השלום, שלום מעוגן באהבה כלפי שורשיו היהודיים, אשר לגבי דידו הקהילה הספרדית של קוויבק הינה חלק בלתי נפרד משורשיו. לבדו וכשלעצמו, מגלם אנריקו מסיאם רגישות תרבותית וביטוי פיוטי עשירים ביותר.

רביעית, מן הדין כי הרכיבים הספרדיים והאשכנזיים של הקהילה היהודית במונטריאול יספגו באופן הדדי את מורשתם ההיסטורית, התרבותית והאמנותית האופיינית להם לחוד וביחד. באותה המידה שתיאטרון היידיש של דורה וסרמן העלה על הבמה את מחזותיו של מישל טרמבלי ביידיש, יכולים האמנים הספרדים והאשכנזים להופיע בתוכניות אמנותיות משותפות.

חמישית, בתקופה אשר בה קיים בצפון אמריקה ניכור מדאיג ממדינת ישראל ומן העם היהודי בקרב הצעירים, בבד בבד עם ריבוי אוכלוסין הולך ומתמעט, עם שחיקת זהות ואף התבוללות, הרי שהקבוצה הדמוגרפית של היהודים הספרדיים מבטאה את עצמה בזהות יהודית חזקה, בתרבות של משפחות מאוחדות ומרובות ילדים, וגם בקרב יהודי אשכנז יש בכך כדי להוות נקודה חיובית לזהות היהודית, לעגינה ולהשתייכות לערכים היהודיים.

שישית, מן הראוי שהקהילה הספרדית תיזום סדרת פעילויות יחד עם בני הקהילה האשכנזית, כי בסופו של דבר אין אנו אלא עם אחד בעל היסטוריה וגורל משותפים, זאת כדי להבטיח כי כל ספרדי צעיר אשר גילו בין 17 ל־25 שנה יתנסה ב-״טקס המעבר" הישראלי, חוויה שאפשר לממשה באמצעות תוכניות כגון"Birth Right".

שביעית, החינוך היהודי, המהווה את הציר המרכזי ואת הדבק לחיזוקה של זהותנו היהודית ושל עתידנו כיהודים, זקוק לעיגון באותה מורשת ובאותו גורל משותפים, במנהגינו ובקוד האתי שלנו, בערכים ובחזון היהודיים בני אלפי שנים המבקשים צדק, אשר -כדברי חז״ל- הם שווי ערך לכל המצוות האחרות המשולבות. התנ״ך מממשיך לשמש כאבן שואבת בחזונם של הנביאים, אשר העלו על נס את היושר המוסרי, את השלום האוניברסלי ואת הצדק, כי"באין חזון יפרע עם" (משלי כ״ט, 18).

שמינית, אנו עדים לאנטישמיות חדשה, הולכת וגוברת, מתוחכמת, גלובלית והרסנית, הטומנת בחובה סכנת מוות והמזכירה את אווירת שנות השלושים, ללא הקבלה וללא תקדים מאז תום מלחמת העולם השנייה. השתיקה איננה אופציה. הגיע הזמן עבורנו, היהודים, לא רק להזעיק אלא לפעול. לפעול, משום שלמדנו על בשרנו כי אף אם האנטישמיות מתחילה ביהודים, אין היא נעצרת כאן. האנטישמיות פוגעת ומחבלת בכל ערכי התרבות האנושית.

תשיעית, על הנשים היהודיות לצרף את כוחותיהן לאלה של נשות קוויבק במאבק לייצוג משופר בפרלמנט, נגד האלימות הרווחת נגד הנשים, למען שוויון חברתי ונגד כל העיוותים האחרים. לנשים תפקיד ראשון במעלה, כפי שהודגש בסימפוזיון רומא האחרון בנושא האלימות נגד נשים: "כבד את הנשים, כבד את העולם", כאשר העיקרון הוא שזכויות הנשים הן זכויות האדם, ואין זכויות אדם ללא זכויותיהן של הנשים.

ואחרון-אחרון, המבחן של חברה צודקת מעריך את האופן, אשר בו חברה מתייחסת לחבריה החלשים והפגיעים ביותר: זקנים, חולים, חסרי כול, נשים ומהגרים. על היהודים, ספרדים כאשכנזים, לאחד את מאמציהם במאבק משותף לטובת אנשים אלה.

אסיים במילותיו המעודדות של הרמב״ם, אשר הטעים כי עלינו לראות את העולם כשהוא מחולק בין הטוב לבין הרע ומשום כך, כל מצווה מצדו של פלוני או אלמוני מטה את המאזניים לטובת הטוב ובכך יוצר אימפקט המשנה את העולה. ברוח זו של הרמב״ם כל אחד מאתנו מסוגל להוות את ההבדל.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר בראשית – פרשת "תולדות". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לספר בראשית – פרשת "תולדות".

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

                           נפילת ישמעאל – סימן לגאולת ישראל.

 

 בעל הטורים: "ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

אזי יצמח משיח בן דוד שהוא מתולדות יצחק" (בר' כה, יט).

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 (רבנו אוה"ח הק' בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").

 

הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

רבנו בחיי: "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דברים ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

 "ויקנאו אותו פלישתים".

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק –  וקנאת הפלשתינאים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים,        וימלאום עפר. וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", ו"שבעה" ע"י יצחק אבינו,

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בארץ ישראל.

רבנו אוה"ח הק' אומר "ארץ פלישתים (גוש קטיף}, בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד".

 

יצחק אבינו הולך בעקבות אברהם אביו,

ומחנך את תולדותיו בניו – בדרך ה'.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'תולדות חינוך עם ישראל'.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, ואף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל".

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו אוה"ח הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונה כזאת, הוא יכול לנתב אותה בכך שיהיה מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, שאולי בגלל זה ישוב אל דרך המלך.

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור מצוות ה'.

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך – וקוה אל ה'" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא בברכות (לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך – וקוה אל ה'". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו, לכן הביטוי "קוה אל ה'", נאמר פעמיים.

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוקים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

יצחק אבינו – חלוץ בוני ארץ ישראל.

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

רבנו אוה"ח הק' אומר ע"כ: הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה אומר לו את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו אוה"ח הק' היא בכך, שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע את החזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך כמו העמדת בהמה בקרקע. (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש את אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

              כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…" (רבנו אוה"ח הק'. בר' טז, ה).

רבנו אוה"ח הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בראשית טז ו-ט). על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך הוא אומר שזה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותם הכתוב משייך ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

פרשת "תולדות" – מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק "גור בארץ הזאתואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בראשית כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (בר' כו, יב).

 מסר לתקופתנו: כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שארץ ישראל היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר, שנגרר אחרי יצחק אבינו כפי שאנו קוראים בפרשתנו אודות יצחק אבינו החופר מחדש את הבארות אותן חפר אביו אברהם, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו. (כו יז – כב).

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לאף אחד כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי ה' היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב אדמה מאדמת ארץ ישראל בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בראשית כו, יב – יג).

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שבע.

"אנכי אלוקי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים –

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'" (בר' כו, יב).

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חרבות ומנהרות תופת.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתפלל.

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים/המחבלים/החמסניקים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחם מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלוקי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד). בצוק העיתים – נפנים זאת.

"ויעתר יצחק לה' – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

                           כוחה של תפילה – מתוך מעמקי הלב.

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו…" (בר' כד, סג). התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, ידיו היו פרוסות השמימה, נדמה לה כ"מלאך צבאות", עד כדי כך שנפלה {נטתה הצידה בגלל צניעותה כדברי הרמב"ן) מן הגמל וכיסתה את ראשה בצעיף, ככתוב: "ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה). הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב.

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, כי עקרה היא". יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות, אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא ה' כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 רש"י"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "… התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר מדבריו: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת  הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן השולחן ערוך או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

רבנו אוה"ח הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).    

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל ה'" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר צוער לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו ה'.

 ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

ברכות יצחק ליעקב {ולזרעו} – ברכות רוחניות וגשמיות.

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות. כמו כן, אנו רואים שגם בהתגלויות הקב"ה לאבותינו הקדושים, הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה בבחינת "וירא אליו ה'" פעמיים. כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים. ואילו אצל אברהם ויעקב, בחלקם במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

רבנו אוה"ח הק': "… יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

כאשר רבקה אמנו אמרה ליעקב בנה: "אך שמע בקולי ולך קח לי". היא התכוונה שקיבלה את הדברים בנבואה, היות וכידוע , רבקה אמנו הייתה נביאה – "ותלך לדרוש את ה'" (בר' כה, כב).

 מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).  
א. רבנו אוה"ח הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "האלקים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח שנתן ה' לאברהם על פי הפסוק "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר ליצחק, ויצחק מסר את מפתח הברכות ליעקב.

השימוש בביטוי "אלוקים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא.

ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

האם זכות אבות לעולם עומדת?

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום ה' אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

רבנו אוה"ח הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלוקי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק". (רבנו אוה"ח הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את ה':

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי". (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר". (בראשית יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלוקים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

    את ברכת אבות מזכירים שלוש פעמים ביום. מן הראוי לנצל זאת ולכוון ככל האפשר בברכה החשובה הנ"ל.

"אראנו נפלאות"

תפילת רבנו "אור החיים" הק',

למען תלמידו המובהק – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי = רבנו החיד"א ע"ה.

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו ה'". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של כמאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו "אוה"ח הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

יום אחד, החליט רבנו אוה"ח הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

החיד"א ידע שברכות רבו עושות פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר ל"חכם באשי" על הפתק מרבו רבנו "אוה"ח הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו "אור החיים" הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

ברכת רבנו אוה"ח הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם"

שבת שלום ומבורך – משה אסולין 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה תחי', יונתן בן קרן נ"י. משה בן זוהרה נ"י.

יעל לזמי – פתגם בהתייחסות מגדרית-ברית מספר 34

 

יעל לזמי

פתגם בהתייחסות מגדרית

פתגמים, כמו טקסטים עתיקים אחרים מדרשים, אגדות, חידות ובדיחות, משקפים את כלל סדרי החברה. במיוחד אם חברה זו ספוגה בערכים היררכיים פטריארכאליים. ההנחה שמלווה היא שמערכת הביטוי הפולקלורי נוצרת בנסיבות אוראליות, היא תהליך חי ומשתנה. היא יוצרת מערכת אמביוולנטית בינה לבין הסביבה החברתית תרבותית בה היא קיימת. פתגמים גם פותחים צוהר להבנת עולמם החברתי והערכי של אנשים ותרבויות. בהתייחסות המגדרית פתגם הוא חלק ממערכת קוגניטיבית המורכבת ממסורות, ערכים, תרבות וחברה. בפתגמים שלפניכם מצאתי כי פתגמים על נשים אימצו סטריאוטיפים צפויים של נשים בעלי תמאטיקה קונוונציונלית.

ישנם פתגמים בעלי דפוס רטורי המכילים את המילה "מרא" = אישה:

תרגום פתגם
האישה רעל [פצע/כאב] מתוק [עסיסי] וטעים אֶלְמְרָא זְ'רְדִיד חֶלוּאָה ולדיד
אישה הורסת אישה ממלאה מְרָא תְחְ'ליִ וּמְרָא תְעַמָּר
מה יעזור הבכור [חומר בערה נגד עין רעה] לאישה מנפיחה [פושטת רגל – שגורמת להפסדים – מרוששת]? אַס יְקְצִ'י אֶל-בְּ-כֹור לְ-מְרָא חָאזְקָא?
בפתגמים אחרים מופיעים כינויים נקביים כמו "היא", "את", "אותך", שאף הם רומזים לתפיסות סטריאוטיפיות:
תרגום פתגם
את מי שאשים תחת לגופי [אשתי] יקרה לי מאמא ואחותי. זאת שאשים תחתי טובה לי מאמא ואחותי. לִי נְעְמֶלְהָא תֶחְתִי ח'יר לי מְאְימָּא וּח'תִי
היא לא תינשא עד שאראה שיבה בשערותיי [שערותיי ילבינו] [ואשמע] לעג הנשים [והנשים תעלוזנה], הִיָיא מָא תָא זוּוֶז חְתָא נְרָא שִׂיבָּה פִי-רָאס וּמְעַאיְרַאת נְסָה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר