ארכיון יומי: 27 בנובמבר 2017


הד'ימים – בני חסות – בת – יאור – הפונדאמנטאליזם

הפונדאמנטאליזם

אין חיבור זה מתיימר לנתח את המצב בהווה, שמטבע־הדברים הוא נזיל ומשתנה בלי הרף, אבל דוגמה אחת די בה להעיד על דרכי־המחשבה המסורתיות. האסלאמיזציה הנוכחית של המשטר המדיני באיראן, שאחת מתוצאותיה היתה ניתוק היחסים עם ישראל, מאשרת עד כמה האנטי־ציונות מושרשת בערכים המוסלמיים של הג׳האד והד׳ימה. האומה סובלת את היהדות כדת, אך היא מתנגדת לציונות, שהיא תנועת השיחרור הלאומי והטריטוריאלי של העם היהודי. הבחנה זו מתרצת את הסתירה שלמראית־עין בין האנטי־ציונות להשלמתם המוצהרת של יריבי הציונות עם היהדות, בנאום שנשא ב־16 באוגוסט 1979 מנה האיאתוללה ח׳ומייני במנין אויבי האסלאם את ישראל וארצות־הברית ואת כל אותן המדינות שאינן משתתפות ביום־הזדהות מיוחד עם הפלשתינאים. והוא הוסיף ואמר:

ראוי לממשלות העולם לדעת שאי־אפשר להביס את האסלאם. עתיד האסלאם לנצח בכל ארצות תבל וסוף האסלאם ותורת הקוראן להשתרר על העולם כולו.

לאור נסיון העבר מותר לנו להניח כי מלים אלו מצביעות על כוונה להפיץ את הג׳האד, וממילא את מעמד הד׳ימי, ברחבי העולם כולו. הנה כי כן רשאים אנו גם לראות בסיכסוך הלבנוני ובסיכסוך הישראלי־הערבי בבואה לפולמוסים רעיוניים העשויים להשפיע על כל באי־עולם, בפרט בזמן שבו הפונדאמנטאליזם המוסלמי מחדש ימיו כקדם. התפתחות זו של הזמן האחרון בשום־פנים איננה בגדר חידוש רעיוני מהפכני. מאז־ומתמיד הפונדאמנטאליזם המוסלמי הוא קו של קבע בהיסטוריה. פעמים הוא מיטשטש ופעמים מתבלט, אך לעולם הוא שב ומופיע בתקופות של מתח חברתי ומדיני, שבהן פשוטי־עם נמשכים אל מנהיגים דתיים המקרינים כאריזמה ומעוטרים הילה של קדושה.

הפונדאמנטאליזם המוסלמי של זמננו מבטא את חריפות המתחים והמבוכה בחברות דתיות־מסורתיות תחת לחץ המודרניות, את משבר־הערכים ואת הלחצים הנובעים מן המעבר וההסתגלות המחודשת. במשטרים סמכותיים, האוסרים על כל צורה של אופוזיציה מדינית, הדת משמשת אפיק וחיפוי לכוחות שונים ומנוגדים התובעים תמורות סוציו־מדיניות. במצרים של שנות ה־20 למאה הזאת ובאיראן של השנים האחרונות נזון הפונדאמנטאליזם, שביטא מורת־רוח בהמוני־העם, מלהט דתי שמרני; אך במקרה של איראן אף שילב את הטאקטיקה של המפלגה הקומוניסטית עם שאיפותיה של אינטליגנציה בת־המעמד־הבינוני שנתמערבה והיא נושאת נפשה לתיקונים.

להוציא את המניעים האלה, הפונדאמנטאליזם חותר להשיב את הקוראן ואת הסונה על מכונם כמקור־סמכות יחיד לשיפוט ולמימשל בארצות האסלאם. אולם השיבה לאורתודוקסיה חמורה מחייב תחילה לטהר את החברה המוסלמית מן החקיקה הזרה — כלומר, מכל החוקים השאולים מדאר אל־חרב. אכן, כל בעיות הנחשלות וכל הכשלונות המדיניים נזקפים לחובתן של השפעות־חוץ, שהביאו עונש־ממרום על ראש האומה שסטתה מדרך־הישר. דחייתו של המערב באה על צידוקה בתיאורו של דאר אל־חרב במונחים של גנאי ודופי כגון חמדנות, קולוניאליזם, אימפריאליזם, ציונות, אויב האנושות, בכור־שטן וכיו״ב.

באיראן הפיחו כוהני־הדת מהפכה נגד השאה הפרו־מערבי וליבו את הקנאות הדתית כאמצעי לתפיסת השלטון. דלותם ובערותם של ההמונים היו שמן על גלגליה של התקוממות, שאנשי־הדת ניצחו עליה והדריכוה. נחשול הפונדאמנטאליזם המוסלמי גרף את משטרם של בית־פהלוי, שמאז שנות ה־20 ניסו לחולל מודרניזציה באיראן. במצרים ניסה סאדאת לקנות את לבם של הפונדאמנטאליסטים כדי לחלוש על התנועה מבפנים, אולם הקו שנקט כלפי דאר אל־חרב (לרבות ישראל, לאחר הסכמי קמפ־דייויד), והחזון האמיץ של מדיניות מתקדמת, כוללת־כל, המשוחררת מכבלי הדת, זיכו אותו — בדומה לפהלוים ולמנהיגים התורכים הנאמנים לרעיונותיו של אתאתוּרךּ — בתואר ״אויב האסלאם״.

אולם הפונדאמנטאליזם מסמל לא רק את דחיית המערב וערכי המדע והטכנולוגיה שלו לפי שהוא מקיף גם את תקוותיהם וסבלותיהם של המוני המוסלמים. לכן מעלים אותו על נס כדרך לגאולתה של האומה, שהציביליזציה המערבית השחיתתה והחלישתה. לפי גירסה זו, עתידים עמי האסלאם להשיב להם את בכורתם האבודה אם אך יגשימו בזמננו־אנו אותם עקרונות מן המאה השביעית שעליהם התבססו כוחו ותפארתו של האסלאם בעבר — תפארת הקשורה בג׳האד, כמו גם בסיפוח שטחים, בשלל־מלחמה, בשוד תרבויות מנוצחות ובצבירת עתודות־ענק של כוח־אדם מאפריקה, המזרח התיכון, אירופה והודו. דחיית המערב ופסילתו, יחד עם געגועים אל עצמה המיוסדת על כיבוש, מסייעים להפוך את הפונדאמנטאליזם המוסלמי לכלי ומשענת לג׳האד.

אין דברים אלה באים למעט מערכם של שאר גורמים חברתיים, מדיניים וכלכליים. צרכי האנרגיה של העולם, הבאים לידי ביטוי בגשמי־נדבות של פטרודולרים, מעוררים הרגשת־התעלות המזכירה את ימי־השׂיא של הח׳ליפים הראשונים. ההמצאות של דאר אל־חרב שופעות ובאות אל רחבי חצי־האי הערבי. עמלם של מאות־מיליונים הופך להיות זהב שחור העומד לרשותם של שומרי־האמונה ונוטרי־מכורתו של הג׳האד. על העצמה הכלכלית הזאת, פרי השליטה על מקורות אנרגיה, מתוסף כוח פוליטי. בתוקף היפוך מוזר של ההיסטוריה, כל הלחצים, האיומים, הפקודות וה״ענשים״ המונחתים על מדינות אירופה הסוררות מזכירים את הלחצים הדיפלומאטיים שהפעילה אירופה על הממלכה העות׳מאנית במאה הי״ט. סכומי־עתק מוקצבים ל״אלה שצריך לקנות את לבותיהם״ (שכיום הם קרויים ״שדוּלות״): פוליטיקאים, עתונאים, אינטלקטואלים ואנשים פרטיים — העשויים להזכיר פקידים, מושלים ומנהיגים ד׳ימים שלפני אלף ושלוש־מאות שנה רדו מטעם הח׳ליפים בהמוני העמים הנכבשים תוך שהם עמלים להעשיר את כוחות הג׳האד שבמרוצת הדורות העתידים היו, על־ידי גלי הגירה, להפוך את התרבויות המזהירות ביותר מאוכלוסיות־רוב נדכאות לדתות נסבלות. כיום יגיע־כפיהם של מיליוני חרבים, הממוחזר לפטרודולרים, נעשה מכשיר אדיר לשליטה מדינית על אותו דאר אל־חרב עצמו.

להבנת דאר אלחרב ודאר אלאסלאם…להלן קישור לויקיפדיה…

 

יחס דת האסלאם לדתות האחרות – איסורים על הדימים

  1. איסורים על הדימים

אמר מאלך [בן אנס] – חכם הלכה, מייסד האסכולה המלאכּית 795 –  כי תועבה היא למוסלמי ללמד את הכתב הערבי או כל דבר אחר לנוצרי. גדולה מזו, אל לו להכניס את ילדיו לבתי־ספר של לא־ערבים כדי שילמדו אל״ף־בי״ת של שפה לא־ערבית. […] כאשר ד׳ימי מתעטש, אין לומר לו ״ירחם עליך אלוהים״ אלא ״ינחך אלוהים בדרך־הישר ויתן לך לב משכּיל!״

אם זנה ד׳ימי עם אשה מוסלמית שנתרצתה לו, הרי הדעות חלוקות בשאלה אם בוטל בכך חוזה החסות או לא; כנגד זה, אם כפה עליה זנות, הרי ככל הידוע לי אין מחלוקת, וככל שהדברים אמורים באותו אדם, חוזהו תם. כך בוטל החוזה של רוב הד׳ימים שבמצרים, משום שהם מקללים את המוסלמים ובדרך זו או אחרת הם מדיחים את נשיהם לדבר־עבירה, בין לרצונן בין לאכסן. באשר ליתר, אללה יודע הכל. –אי המוסריות המינית של הד'ימים היא נושא חוזר ונשנה בספרות המוסלמית – אם סירב הד׳ימי לשלם את הג׳זיה, חוזהו מופר ומותר להחרים את כל אשר לו. אם קילל את הנביא, מות יומת. שאלה היא אם יכול הוא להינצל ממוות על־ידי שיתאסלם. אם גם יש שתי דעות בנושא זה, דומה כי כל־אימת שד׳ימי נדון למיתה בשל הפרת החוזה יכול הוא להינצל מעונש־מוות על־ידי שיתאסלם.

אם קנה עבד מוסלמי או קוראן, ייענש.

כשאלה הזאת שאלו את מַאלךּ באשר לספרים המכילים את התורה ואת האוונגליון: ״וכי מותר לדעתך למכור ספרים אלה ליהודים ולנוצרים?״ ״שימו לב״, השיב ואמר, ״ראשית, כלום יכול אדם לדעת לבטח שאמנם הכתובים האלה הם התורה והאוונגליון? בכל־זאת, איני סבור שעלינו למכרם, או לקבל תשלום בעדם״.

עולמא

אחרים גורסים כי הואיל והאסלאם מבטל את כל הדתות הקודמות אסור למכור ספרים אלה לאנשים המאמינים בעיקריהם ואינם מכירים בקוראן, שבא על מקומם, אפילו היו אלה התורה והאוונגליון לאמיתם; אך גם זאת אין לגרוס לפי שאין לדעת מה היה הכתוב המקורי, שהרי אללה עצמו אמר: ״שינו את התורה ואת האוונגליון״. (כרך 18, עמי 512-510)

כנסיות

על־פי המסורת, מספרים שהנביא הכריז כדברים האלה: ״אין לבנות כנסיות בארצות מוסלמיות, ואין לשפץ את אלו שחרבו״. ועוד חדית׳ מביאים בשמו: ״אין כנסיות בצל האסלאם״.

עומר אבן אל־ח׳טאב (ירצהו אללה!) פקד שכנסיה שלא היתה קיימת לפני עלות האסלאם תיהרס, והוא אסר על בניית כנסיות חדשות. הוא גם פקד שלא ייראה צלב מחוץ לכנסיה, שאם כן אפשר יהיה לשברו על ראש נושאו. עוּרוָה בן נג'ד פקד להרוס את כל הכנסיות בצנעא (תימן). זה משפטם של חכמי דת האסלאם.

עומר אִבּן עבּד אל־עזיז הרחיק לכת עוד יותר ופקד שלא להשאיר כנסיות ובתי־תפילה על מכונם בשום מקום, בין אם עתיקים הם ובין אם חדשים. דין הוא, אומר חסן אל־בצרי, להרוס את הכנסיות הישנות והחדשות בכל ארץ. עומר אבן עבד אל־עזיז גם הוציא צווים שאסרו על הנוצרים להרים קולותיהם בתפילתם בכנסיותיהם, שהרי אלה הקולות המאוסים ביותר על היושב־במרומים. זאת ועוד, הוא אסר עליהם לשפץ אותם חלקים של בתי־תפילתם שחרבו. באשר לענין הזה האחרון יש שתי דעות. אם הם טחים אותם בטיט מבחוץ, אומר אל־אִצטַח׳רי, יש למנוע אותם מכך, אבל אם הם טחים אותם בטיט רק מבפנים, החלק שבצד שלהם, הרי אפשר לסבול זאת. ואולם אללה הוא היודע הכל.

הערת המחבר: אל־חסן בן אבו אל־חסן אל־בצרי(728-642), מן האישים הבולטים במאה הראשונה לאסלאם, מהולל בחסידותו ובסגפנותו.

אבו סעיד אל־חסן בן אחמד אל־אִצטַח׳רי(940-898), משפטן שאפעי, תושב בגדאד ובעל אדאבּ אל־קדא ושאר ספרים במשפט המוסלמי.

מס־הגולגולת

נחלקים העולמא בדעותיהם בענין הג׳זיה. יש גורסים שזו נקבעת ומבוססת בהתאם לסכום שהעמיד עומר אבן אל־ח׳טאב, אין להוסיף ואין לגרוע: אולם אחרים גורסים כי המס יושת על־פי שיפוטו של האמאם, שהרי הוא המיטיב להקיש היקש משפטי; ולבסוף, יש דעה שלישית הגורסת שאם גם אין לגרוע מן השיעור שקבע האמאם עומר אבן אל־ח׳טאב, מותר להוסיף עליו. […] הג׳זיה שקבע עומר היתה ארבעים־ושמונה דרהם לעשירים, עשרים־וארבעה לבינוניים ושנים־עשר לעניים, אך מותר לאמאם להפעיל את שיפוטו באותו ענין(על־ידי שיגדיל את סכום הג׳זיה); ויתר על כן, בזמנים שבהם אנו חיים יהיה זה הוגן ביותר להטיל מס שנתי של אלף דינר על אי־אלה ד׳ימים שגם לא תקצר ידם לשלם סכום כזה, בהתחשב בעושר שהוציאו מן המוסלמים. יתר על כן, משעה שסוּפר לאִמאם על מעשי־המעל שעשו כדי לצבור הון

זה, חובה עליו לנשלם מיד. אם אין הוא משוכנע לגמרי בבוגדנותם, הרי עליו לשתף עצמו עמהם, וליטול מחצית רכושם, וזאת כמובן אם היה להם רכוש קודם כניסתם לכהונה ציבורית(וילאיה): אולם אם עניים ונצרכים היו בזמן ההוא, חובה על האִמאם להחרים את כל אשר להם. יתר על כן, כך נהג עמרו אבּן אל־עאץ עם פקידי בתי־הדין המצריים, שהרי פעל מן הטעם שאנשים אלה נהנו והעשירו בגלל המוסלמים אף־על־פי שאי־אפשר היה להוכיח שעשו מעשי־מרמה.

(כרך 18, עמי 515-513)

אבן אל־נקאש (נפי 1362), פתוה…

Les dhimmis, des sujets à part-Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne

pendant le Moyen Age, Paris, 1881

Younes Messoudi

Les dhimmis, des sujets à part

Minoritaires dans les pays musulmans, juifs et chrétiens ont bénéficié jusqu’au XIXe siècle du statut de dhimmi. Leur présence en terre d’islam était ainsi protégée, mais aussi réglementée et assujettie au paiement d’un impôt élevé .

Dhimmi ! Un mot à consonance arabe qui rappelle un statut aujourd’hui disparu et qui existait autrefois dans les pays musulmans. Son origine, sa fonction et sa finalité ont été étudiées par les orientalistes de tous bords. De nos jours, la vigueur de l’islam aidant, certains en ont profité pour remettre à flot ce mot en désuétude. Ils se mettent à fantasmer, telle Gisèle Littman-Orebi, alias Bat Ye’or, qui théorise depuis plusieurs décennies sur le retour de la « dhimmitude » dans une Europe qui serait devenue l’Eurabie, un espace qui serait gouverné par les musulmans après l’imposition de l’islam par les immigrés. Après l’assassinat de 77 personnes en juillet 2011 par le terroriste norvégien d’extrême-droite Anders Behring Breivik, la police a retrouvé chez lui les écrits théoriques sur l’Eurabie de Bat Ye’or, dont les travaux sont jugés de manière quasi unanime par la communauté scientifique comme partisans et peu fiables.

On appelle dhimmis ou ahl dhimma les chrétiens et les juifs qui vivaient en tant que minorités dans les Etats musulmans. Leur présence en terre d’islam n’était pas seulement tolérée, elle était codifiée par des textes de loi qui protégeaient et réglementaient cette présence. Il faut dire que des trois religions du Livre (islam, christianisme et judaïsme), seul l’islam a codifié juridiquement la présence des suiveurs des autres Ahl Al Kitab (gens du Livre) sur ses territoires. On ne trouve pas d’équivalent de dhimmis dans les Etats régentés par des princes chrétiens ou juifs.

« L’archétype de l’opprimé »

Pour autant, les dhimmis n’étaient pas considérés comme des citoyens à part entière. En échange du paiement d’un certain impôt, la dhimma, et du renoncement à pouvoir prétendre être les égaux en droit du citoyen musulman, les dhimmis pouvaient vivre sans grands soubresauts et même, dans certains cas, en harmonie avec le reste de la population locale. Chaque croyance vivait séparée des autres et cantonnée dans son monde et ses traditions. Les musulmans, qui se considéraient chez eux, vivaient là où ils voulaient, c’est-à-dire partout. Les chrétiens et les juifs étaient parqués dans des quartiers spécifiques et séparés également. L’émanation de ces quartiers, celle qui est la plus proche historiquement, est le mellah, appelé ghetto en Europe. L’historien américano-israélien Bernard Lewis définit le statut de dhimmi comme l’« archétype de l’inférieur et de l’opprimé », mais il rappelle que l’islam, contrairement aux autres religions, a octroyé une protection juridique aux Ahl Al Kitab. Même si cette protection pouvait être considérée comme une « apartheidisation » des deux autres religions, elle avait le mérite d’exister.

Le mot dhimma apparaît avec la naissance et l’expansion de l’islam. On retrouve sa trace dans une lettre envoyée à un gouverneur par Omar Ibn Al Khattab, le deuxième des quatre califes dits « bien guidés » (khoulafae al rachidoune). Le mot a été retrouvé plus tard à Séville, dans Al-Andalus, au XIIIe siècle, dans un texte juridique, une sentence signée par un homme de loi musulman. La condition de dhimmi a traversé les âges et les siècles. Jusqu’au début du XXe, il y avait des dhimmis, surtout juifs, dans certains pays musulmans. La question fondamentale est la suivante : en terre d’islam, ces trois religions ont-elles coexisté pacifiquement ? Il n’y a pas de réponse exacte, mais on peut néanmoins avancer que cela dépendait des époques et des pays. Toutefois, il est historiquement établi qu’une certaine symbiose culturelle a uni musulmans et juifs, ce qui n’était pas le cas entre musulmans et chrétiens. Après la conquête arabe, la chrétienté a mieux résisté à l’expansion de l’islam au Moyen-Orient. Elle a par contre été balayée en Afrique du Nord, où la deuxième religion après l’islam était assurément le judaïsme.

Les juifs, mieux « arabisés »

La « dhimmitude », pour reprendre ce néologisme controversé aujourd’hui, a concerné particulièrement les juifs dans les Etats du Maghreb (Maroc, Algérie et Tunisie), ainsi que leurs coreligionnaires au Moyen-Orient qui étaient unis par leurs chaînes avec les Arméniens, les Grecs et les autres croyances chrétiennes de l’Empire ottoman, comme par exemple les coptes d’Egypte. Toutefois, chrétiens ou juifs, dans le cocon de la « dhimmitude », étaient égaux en droit et traités de la même manière et par le prince et par la population musulmane. C’est que l’islam, contrairement à une idée répandue, n’oblige personne à changer de religion pourvu que ce soit un adepte d’une religion monothéiste et « révélée ». C’est-à-dire le christianisme et le judaïsme, auxquels l’islam accorde sa protection parce qu’il considère ces deux religions comme « divines », même s’il minimise leur « divinité ». Il n’empêche, Jésus et Moïse sont considérés par les musulmans comme des prophètes à part entière. Même le sabéisme, une secte judéo-chrétienne aujourd’hui quasiment disparue, est considérée par les premiers théologiens musulmans comme faisant partie des Ahl Al Kitab. Les Sabéens, qu’il ne faut pas confondre avec les habitants du royaume de Saba, sont cités à plusieurs reprises dans le Coran.

Bernard Lewis, qui est l’un des historiens à s’être le plus intéressé à l’histoire du judaïsme en terre d’islam, estime que les juifs, contrairement aux chrétiens, ont partagé les valeurs des sociétés musulmanes dans lesquelles ils vivaient. Ils se sont « arabisés ». Certes, cette symbiose ne signifiait pas la coexistence pacifique qu’on met en avant aujourd’hui pour des raisons politiques ou idéologiques, mais les juifs en terre d’islam vivaient apparemment beaucoup mieux que leurs coreligionnaires en Occident. Un autre spécialiste du judaïsme, l’Américain Norman Stillman, considère que les juifs ont connu leur apogée durant les siècles du Haut Moyen-Age, entre 900 et 1200. Une époque dorée de l’islam qui était alors en plein essor économique, auquel les juifs ont pu participer et dont ils ont pu bénéficier. Le Bas Moyen-Age marquera une détérioration de la situation des dhimmis, due en partie au déclin du monde arabe.

Les dhimmis étaient tenus de s’habiller différemment des musulmans. Ils devaient porter des signes distinctifs sur leurs vêtements. C’est un calife de Bagdad qui introduisit au IXe siècle le signe jaune pour les dhimmis, un distinctif qui fut repris par les Occidentaux pour marquer les juifs. Dans les bains publics, un dhimmi était obligé de porter un signe qui le différenciait d’un musulman. Leurs montures et leurs armes, quand ils avaient le droit d’en utiliser, devaient également se démarquer de celles des musulmans.

Et leurs constructions étaient sévèrement réglementées. Leurs églises et synagogues, par exemple, ne devaient pas être plus hautes que les mosquées. Selon le bon plaisir des princes musulmans, sultans ou émirs, les dhimmis rencontraient plus ou moins de difficultés pour construire de nouveaux lieux de culte. La seule tolérance dont ils bénéficiaient était la restauration de leurs anciens lieux de prière.

Méprisés mais pas détestés

Mais la différence majeure entre un dhimmi et un musulman résidait dans les taux d’impôts dus à l’Etat, excessivement élevés dans le cas des juifs et des chrétiens. Et dans la vie de tous les jours, signale Bernard Lewis, l’humiliation subie par ces deux catégories de population protégée était généralisée. « Tous les musulmans, même les enfants, sont libres de les insulter, de les frapper, ou de leur lancer des pierres. Aucune réplique, aucune défense ne sont possibles, car frapper ou insulter un musulman est considéré comme une offense capitale ». Une offense dont la punition est généralement la mort. Ce qui n’empêche pas le même Lewis de reconnaître que « la situation des non-musulmans en islam au Moyen Age et sous les Ottomans était certainement meilleure que celle des non-chrétiens et des hérétiques dans l’Europe médiévale », martyrisés ou brûlés par l’Inquisition en raison de leurs croyances. Le dhimmi était certes un citoyen de second ordre, mais c’était un citoyen tout de même.

On sait aujourd’hui qu’aucun métier ne lui était interdit, qu’il pouvait se déplacer librement dans l’espace géographique musulman, à l’exception de La Mecque et certains autres lieux saints de l’islam. La violence à son égard « était rare et peu commune », selon Lewis. Il était considéré comme ennemi de l’islam seulement quand il prêtait assistance aux Croisés ou aux Mongols qui envahirient l’espace géographique musulman. Lewis assure n’avoir trouvé que « peu de traces de sentiments hostiles, profondément enracinés, comparables à l’antisémitisme du monde chrétien », ce qui n’empêchait pas un certain mépris pour les dhimmis. Mais entre brûler un homme à cause de ses croyances religieuses comme cela se passait en Europe et le mépriser seulement, il y a un monde, une différence fondamentale de traitement dû à un citoyen, fusse-t-il de deuxième ordre.

Révolution industrielle et des esprits

Ce qui ne veut pas dire qu’il n’y avait pas d’exception à la règle. Mais cela restait une exception. Le ministre, littérateur et théologien andalou Ibn Hazm (Abou Mohammed Ali Ibn Hazm Zahiri Al Andaloussi, 994-1064) a produit une littérature polémique violemment antijuive qui a fait des ravages dans la population musulmane d’Al-Andalus de l’époque, mais il n’a pas fait d’émules, ou très peu. Dans la littérature anti-dhimmi, on trouve seulement le poème anti-juif d’Abou Ishaq qui a contribué à déclencher des émeutes qui se sont soldées par un massacre de juifs à Grenade en 1066. Un pogrom qui, de l’avis de Bernard Lewis, reste extrêmement rare dans l’histoire des relations entre musulmans et dhimmis.

Finalement, ce n’est qu’au XIXe siècle que ce mariage de raison, et d’obligation, a commencé à s’effriter lentement. En 1856, le sultan ottoman a ouvert la voie à la révolution des esprits en signant un firman (décret impérial) historique par lequel il libérait les dhimmis de leurs chaînes et en faisait les égaux de ses sujets musulmans. C’était une abolition pure et simple des restrictions imposées aux dhimmis. Paradoxalement, cette révolution n’a pas plu à certains sujets de deuxième ordre du sultan. Certains Grecs protestèrent contre cette libéralisation en arguant que juifs et chrétiens se retrouvaient désormais sur le même pied d’égalité. Un fait intolérable pour un chrétien qui, à l’époque et jusqu’à récemment, estimait que les juifs étaient responsables de la crucifixion de Jésus-Christ.

Mais les transformations économiques et industrielles qui révolutionnaient le XIXe siècle européen étaient en train de transformer les esprits. Les juifs européens, jusque-là victimes de toutes sortes de tracasseries, d’humiliations et de pogroms, se retrouvèrent dans une meilleure situation sociale que leurs frères des pays musulmans, dorénavant soumis aux appétits territoriaux des puissances européennes. La « dhimmitude » disparaissait peu à peu de l’espace méditerraneo-européen, au profit d’une imposition : le colonialisme, où le citoyen musulman devenait « l’indigène », le citoyen de deuxième ordre face au colon.

C’était déjà le cas en Algérie, depuis 1830, date de l’occupation du pays par la France. Une situation qui s’aggrava avec le décret Crémieux de 1870, qui octroya d’un coup la nationalité française à 35 000 juifs algériens. L’arabe musulman, qui n’était plus maître de son pays ou n’allait plus l’être, devenait ainsi une sorte de dhimmi d’un genre nouveau, celui de l’Européen.

Le poème qui a fait un massacre

Le massacre des juifs de Grenade en 1066 est considéré par les historiens comme le premier pogrom en Europe. Si, comme le signale l’historien Bernard Lewis, les pogroms ont été relativement rares dans les pays musulmans, celui-ci fut tout de même sanglant. Le 30 décembre de cette année-là, une foule de musulmans se déploya dans la ville, força les portes du palais royal et assassina le vizir juif Joseph Ibn Nagrela en le crucifiant. Puis elle dirigea sa fureur vers les juifs grenadins. Les historiens estiment que la majorité de la population juive fut exterminée. Plus de 1500 familles juives passèrent de vie à trépas en une seule journée, c’est-à-dire presque 4000 âmes. Si le poème d’Abou Ishaq n’était pas la cause principale de ce massacre, il y contribua fortement.
« Ne croyez pas que c’est trahir la foi que de les tuer
C’est trahir la foi que de les laisser continuer
Ils ont rompu notre contrat
Comment seriez-vous coupables contre de tels violateurs
Comment peuvent-ils avoir un pacte
Quand nous sommes obscurs et qu’ils sont élevés
Maintenant nous sommes les humbles
Comme ni nous avions tort et eux raison !
Ne tolérez pas leurs méfaits
Car vous êtes garants de ce qu’ils font
Dieu veille sur son peuple
Et le peuple de Dieu l’emportera »
Abou Ishaq.

Source : Reinhart Dozy, Recherches sur l’histoire et la littérature de l’Espagne pendant le Moyen Age, Paris, 1881

Younes Messoudi

הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים-מחזור סיפורים על הרמב"ם במצרים-יצחק אבישר

סיפור מספר 7

ובעד ד'אלך פתח אלרב משה דוכאן חכים וצאר יאכוד מן אלנאס כל חי עלא קדר חאלו. יצח ואחד יטייבו מן ג׳יר פלוס ויכלפו מן ענדו וואחד יאכוד מנו עלא שאן דווה בנצף פצה ואחד יאכוד מנו אלף שריפי. ליום מן דאת אלאייאם גאלו ואחד תאגר מעו תשוויש אלשוכאך כל לילה ישוך תחתו ולם יחס. פי קאל להו אלרב משה: נאכוד מנך עשרת אלאף שריפי דהב. פי קאל אלתאגר טייב. פי טלע להו חבה אכדהא אלתאגר בלעהא וטאב אל תאגר וצאר צאג׳ סלים. פי טומוע אלראגל באל עשרת אלאף שריפי וקאל פי באלו עלה שאן חבה ואחדה נחוט עשרת אלאף שריפי לם ינבג׳י. פי אראח אלתאגר ללרב משה וקאל להו כוד דל אלף שריפי נטיר אלחבה אלדי אעטיתהא לי. פי נטר אלרב משה אן אלתאגר טומוע באלעשרת אלאף שריפי וקאל להו לם פי באס צוד איצה דל חבה אבלעהא לכיי לם ירגע לך אלתשוויש תאני. פי אכד אל תאגר אלחבה בלעהא פי רגע להו אל תשוויש אכתר מא כאן מאיית טרקא. פי רגע לל רב משה וקאל להו יא סיידי אלתשוויש רגע אכתר מא כאן. פי קאל להו אלרב משה האת תלאתין אלף שריפי ואנא נטייבך. עשרת אלאף שריפי תמן אלחבה אלאוולנייה אלדי טייבתך ועשרת אלאף תמן אלחבה אל תאנייה אלדי רגעית לך אלתשוויש ועשרת אלאף תמן אלחבה אלדי תריד נעטיהא לך לאגל אנך תטיב. פי חב אלתאגר אנהו יכסם אלתלאתין אלף שריפי גאוב ולם כרם מן יד פי חט אלתאגר תלאתין אלף שריפי ואעטא להו חבה בלעהא וטאב בקוצרת אללה ס ״ו.

  1. הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים

אחרי כן פתח הרב משה מרפאה, והחל לוקח מן האנשים שכר לפי יכולתו של כל אחד. לעתים היה מרפא אדם בלי תשלום, ואף נותן לו מכספו הוא; ומאדם אחר היה לוקח אלף שריפי תמורת תרופה שערכה חצי שקל כסף.

באחד הימים הגיע אליו עשיר אחד שסבל בהטלת שתן: מדי לילה היה משתין תחתיו ואינו מרגיש. אמר לו הרב משה: אקח ממך עשרת־אלפים שריפי זהב. אמר העשיר: טוב. הוציא לו כדור. לקחו העשיר ובלעו, ונתרפא והיה בריא ושלם.

חמד העשיר את עשרת־אלפי השריפי ואמר בלבו: תמורת כדור אחד אשלם עשרת־אלפים שריפי? לא מתקבל על הדעת! הלך העשיר לרב משה ואמר לו: קח את האלף שריפי האלה תמורת הכדור שנתת לי. ראה הרב משה שהעשיר חמד את עשרת האלפים, ואמר לו: אין דבר. קח גם את הכדור הזה, בלענו כדי שלא ישוב אליך החולי שנית. לקח העשיר את הכדור ובלעו, ושב אליו החולי פי מאה מכפי שהיה. שב אל הרב משה ואמר לו: אדוני, החולי שב יותר ממה שהיה. אמר לו הרב משה: תן לי שלושים אלף שריפי, ואני ארפאך: עשרת אלפים שריפי תמורת הכדור הראשון אשר ריפאך ועשרת אלפים תמורת הכדור השני אשר השיב אליך את החולי ועשרת אלפים תמורת הכדור אשר אתה מבקש שאתן לך כדי שתבריא. התקמץ העשיר ולא רצה לתת שלושים אלפי השריפי, ומכורח ולא מרצונו נתן לו העשיר שלושים אלף שריפי. נתן לו הרמב״ם כדור, בלעו ונתרפא בעזרת אלוהים ישתבח שמו.

הערות על הסיפור

  1. הרמב״ם כרופא לעניים על חשבון העשירים

ידוע ומפורסם, שרבים נהרו אל הרמב״ם להתרפא. דבר זה גזל ממנו את זמנו, כפי שהוא מעיד על עצמו כשהוא מספר על סדר היום שלו במכתב שכתב(על כך ראה במפורט להלן בסיפור 15). לפי אחד הסיפורים ״היה רמב״ם מרפא לעניים ולעשירים בחנם. עד שיצא שמו בכל המדינה ושמע המלך את שמעו ויעלהו לגדולה״(ראה דן תשל״ד, סיפור ד, עמי קטז; וראה להלן סיפור 67).

לפי סיפורנו היה נוטל הרמב״ם מלקוחותיו שכר לפי יכולתו של כל אחד; היה מרפא עניים בלא תשלום, ואילו לעשירים הרבה במחיר. מקבילות לסיפור זה לא מצאתי עד כה; עם זאת ראוי לציין, שסיפור זה מקורו במצרים, מקום עבודתו של הרמב״ם כרופא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר