ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2017


רבי יוסף כנאפו – כפרשן מקרא הרב יהודה אדרי

בס״ד

רבי יוסף כנאפו – כפרשן מקרא

הרב יהודה אדרי

רבי יוסף כנאפו לא נודע לנו מספריו הרבים שנדפסוי כפרשן מקרא, לא כדוגמת רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש הגדול והרחב ״אור החיים״ על התורה, ולא אפילו כדוגמת רבי יעקב אביחצירא בספריו המוסריים – אלף בינה, גנזי המלך, מעגלי צדק ושערי ארוכה ־ שעל פסוקי המקרא הצמיד את מוסריו ורעיונותיו.

לעומת זאת, בספריו שנדפסו, עסק רבי יוסף ברחבה בפיתוחם של נושאים מוגדרים וייחודיים כדוגמת ״זבח פסח" ו״יפה עינים״ ־ על כל ענייני חודש ניסן, ״אות ברית קודש״ – ענייני שמירת הברית ומצוות המילה, ״שומר שבת״ – דיני שבת ומוסריה, ״מנחת ערב״ ־ מהלכות תפילת המנחה וביאורים לקטעים בתפילה זו, ו״טוב רואי״ – ביאור למסכת אבות.

אמנם נודע לנו שבכתבי היד שנותרו ־ או שאבדו – היו חיבורים שעסקו בפירוש שיטתי לתורה (״קול זמרה״) ולמגילות (״בדי הארון״), אך לעת עתה, לצערנו, טרם נדפסו מכתבי היד, ואין לנו לדון אלא על פי מה שנדפס.

ואף על פי כן, העיון בספרו הגדול ״זך ונקי״ מגלה שרבי יוסף כנאפו, מלבד היותו בקי גדול בתנ״ך, עסק רבות גם בפרשנות למקרא, כאשר פסוקי התנ״ך משמשים עבורו בסיס לחיזוקם ואישושם של רבים מחידושיו. רפרוף קטן בספר זה מגלה שכמעט לכל רעיון מוצא ר׳י כנאפו סמך בפסוק או בקובץ פסוקים הנדרשים על ידו במקוריות מיוחדת במינה.

ההנחה אותה אני מעוניין להציג היא שלפנינו אוצר בלום של פירושים מקוריים, שבאסיפתם ובעריכתם נגלה שר״י כנאפו פירש חלקים גדולים מן התנ״ך המעמידים אותו, מלבד כבעל מוסר וכמחנך ומורה דרך לעם, גם בחלקת פרשני המקרא, עם הסתייגות באשר לאופיו של הפירוש, וכנזכר.

כדי להדגים את מקוריותו ורוחב אופקי פרשנותו, ליקטתי מעט חידושים שנקרו לפני בדפדופי בספר. ואמנם, יותר ממה שמונח לפניכם – מצוי בספר, שכן אני לא הבאתי חידושים הבנויים על הקדמות של פרשנות קודמת, וכאלה יש הרבה, כדרכם הקלאסית של הדרשנים, אלא פירושי פסוקים אותם חידש ר״י כנאפו בהנפת קולמוס אחת, קצרים ותמציתיים, ומכאן נלמד על הכלל המורכב והעשיר יותר.

א. לימוד הפשט ולימוד הסוד

  רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב,לְכָל-עֹשֵׂיהֶם; תְּהִלָּתוֹ, עֹמֶדֶת לָעַד. [תהלים קיא/י׳]

יש ב׳ בחינות בתורה: חלק הפשטיי כדי ליידע האיסור והמותר, ולדעת כיצד יקיים המצוות וענייני הברכות וכיוצא, וחלק הסוד לדעת דברים בשורשם, דברים העומדים ברומו של עולם, שפשוט שאם אין בו יראת שמים אי אפשר להשיגו כפי צד אמיתתו האמיתית באמיתות הדברים בשורשן.

ומה טובו דברי קודשו בזה שאמר ״ראשית חכמה יראת ה׳, שכל טוב לכל עשיהם״, שדבר בקודשו אדונינו דוד על שתי בחינות טובות של למוד התורה, שכנגד חלק הסוד המעולה שנקרא ״חכמה״ וכנזכר אמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳״, שצריך להקדים יראת ה׳ לחכמה זו בראשונה ואחר כך יזכה ללומדה. ואמנם אמר ״שכל טוב לכל עשיהם״ דייקא ״שכל טוב״ שהם חלוקי דינים משכלו הטוב, ודברים שהשכל סובלם, והטעם ״לכל עשי ה ם״ כדי שיבוא לידי עשייה, ועל כן אמר ״שכל טוב״ תחילה, דהיינו שילמוד ואחר כך יבוא לידי מעשה, והיינו ״לכל עשיהם״ ואם כן עשה ״תהלתו עמדת לעד״. [עמי מחי]

ב. התפקיד – להידמות להקב״ה בהשפעה על הזולת

 כב כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.  כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה. [ירמיה ט/כב־׳כג׳]

יש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא ־ שאל יתהלל בה המתהלל אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם ־ חכמתו, עשרו, גבורתו. ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם, שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם, ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזהו שיעור הכתוב אם אפשר ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים, וכן ״אל יתהלל העשיר בעשרו״ דייקא ״בעשרו״, שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו, וכן הענין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלש בחינות אלה לישראל עם קדושו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו"כי-אם בזאת יתהלל״ דייקא ״בזאת״ כאמור, שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם הם בעצמם והיא ״השכל ויזיע אותי״ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה…

ולדייק ״השכל ויזיע אותי״ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא – ״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ״, רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזהו עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי באלה חפצתי נאם ה׳״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה לזכות להיות משפיעים. [עמ' מב]

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-חוה לצרוס-יפה

לעומת הדרכים העקלקלות והבלתי מתוקנות שהיו במזרח, היתה הסטרטה הרומית הכביש הישר והמסוקל. והכביש הישר הוא הסמל של הדרך הטובה והמסודרת (וזה דבר מעניין מבחינת התרבות העולמית, שהמוסלמים בכל העולם שומרים על מלה —נית־לטינית זו, המסמלת את המורשה של התרבות החמרית החשובה הזאת). גם במדרש השתמשו במלה ״אסטרטיא״ במובן של העברה לדרך הישרה שאדם חייב ־־כת בה. אִסטרטיא של מלך — בדרך הישרה שיש ללכת בה. מה הפירוש של נחנו״ ? — מלה זו מצויה ורגילה בשירה הערבית. נ ח ה — כלומר, להוליך בדרך ־:כונה, לעומת תעה. היא מציינת את ההצלחה. אולם בקוראן מליצה זו — להוליך אל דרך ישרה, או לילך בדרך ישרה, מציינת את ההכרה של האמת, את הכרת האלהים. אם כן, כשהמוסלם אומר ״נחני״ וכו׳ — שני דברים במשמע:

אחד — הצלחה בחיים, שבי — הכרה בכובד. של האלהים ושל המוסר. אך בכך לא מסתיימת התפילה.

יש בזה דבר נוסף: מה פירוש הדברים ״אורח אלה אשר הטיבות להם״, כלומר, שנתת להם חסד הידיעה הנכונה, לא של אלה שעליהם החרון ולא של אלה התועים — המפרשים מעלים פירושים שונים. ״אלה אשר עליהם החרון״ — הם היהודים, ״התועים״ — הם הנוצרים. אבל אין זה פירוש נכון. אנו יכולים לנתח ניתוח מדוייק את השימוש במלים אלו בתקופה הראשונה והשניה (התחלת השניה של מוחמד במכה, ואנו רואים שהכוונה ב״תועים״ — לעובדי אלילים, שלא הכירו את האלהים בכלל. אלה שעליהם החרון — הכוונה לאלה שידעו את האלהים ואחר־כך חטאו לו.

כשאנו קוראים תפילה זו אנו צריכים גם לשאול מה אין בה. הדבר המפליא ביותר הוא, שבכל התפילה הזאת אין זכר לשליחותו של מוחמד. לא היה קשה לשלב עניין זה ולומר: בשם הרחמן אשר הוריד את הספר וכו'. אם אין אנו מוצאים את הדברים האלה עלינו להבין שכוונתו של המחבר היתה ליצור כאן תפילה שווה לכל נפש, שכל אדם — יהודי, נוצרי ומוסלם — המאמין ביום הדין יוכל לומר אותה. והדבר ראוי מאוד לתשומת לב. ועוד כדאי לתת את הדעת על כך. שבמרכז עומדים הרעיונות של יום הדין — מצד אחד, ושל הרחמים — מצד שני. כשקוראים את התפילה הזאת, קשה מאוד להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה, שכן אין בה בתפילה דבר המנוגד לרגש של יהודי, כפי שאנו מכירים אותו מאותה תקופה.

יש עוד לשאול: מדוע יש רק תפילה אחת, מדוע לא חיבר מוחמד תפילות אחרות יעודות לפולחן? למשל, אנו רואים בקוראן הרבה רגישות כלפי התמורה של לילה ויום, ואנו רואים בקוראן הרבה רמזים שמוחמד שמע תפילות בוקר וערב של היהודים. מדוע לא חיבר גם תפילה לבוקר ולערב ? אנו רואים שלמוחמד היו אשמורות בלילה, מדוע לא חיבר תפילה מיוחדת ללילה ?

על שתי תמיהות אלה: מדוע תפילה זו כל כך קצרה ואין בה שום דבר מיוחד לאסלאם, ומדוע יש רק תפילה אחת, שעד היום המוסלמים אומרים אותה מספר פעמים ביום — יש לדעתי תשובה אחת: מוחמד רצה שדתו תהיה פשוטה ככל האפשר, שכל אדם, וביחוד בני־אדם פשוטים שהיו בקרבתו, יוכלו לשמור אותה בזכרונם על נקלה. הנה בסוף הסורה השניה, בפסוק 286, כאשר הוא שם דברי תפילה בפי המוסלמים, הוא אומר:

רבוננו, אל תתן עלינו משא כמו שהטלת

על אלה שקדמו אותנו

ואל תטיל עלינו מה שאין לנו כוח לשאת.

על כן הוא עשה את התפילה הזאת כל כך פשוטה. דווקא משום פשטותה וקיצורה אפשרי הדבר שבהרבה ארצות, גם במקומות שבהם הערבית אינה שפת הארץ, יאמרו אותה במקורה.

 

מי היו רבותיו המובהקים של מוחמד״

האם מותר להניח שהיו למוחמד מורים ? האם אפשר לומר על אדם אשר יצר יצירה שהפכה פני תבל, שהוא למד מפי מורים ? האם אין מקטינים בזה את דמותו ? האם לא אמר מוחמד: ״אני המוסלם הראשון, ראשון המאמינים״ ? על כך יש להשיב, שאיש לא יטיל ספק באישיותו המקורית של מוחמד וביצירתו העצמאית. אולם לא תוכל להיות שום שאלה, שהוא לא קלט את הדברים מן האוויר, אלא שהיתה לו הדרכה ישירה.

הקוראן עצמו מעיד כמאה עדים על מצב זה של תלמידוּת. אין מוחמד לאה בלחזור, שאין בפיו אלא מה שהיה בפי קדמון כגון משה או אברהם, ואין דעתו מתקררת, עד שהוא קורא אל אנשי מכה מתנגדיו (סורר. 26, 197):

שאלו נא את חכמי בני ישראל! או (סורה 16, 43):

שאלו נא את בעלי הספר!

כך אנו קוראים בסורה 25, פסוקים 4—5 (אומרים על מוחמד):

אין אלו אלא דברי תרמית שבדאם מלבו,

שאנשים אחרים עזרו לו בזה.

 

ועוד אמרו (סורר. 16, 103):

אלו מעשיות של הקדמונים, שהוא רשם לעצמו

 והם הוכתבו לו בבוקר ובערב.

כלומר — האשמה שאדם אחר מלמד אותו. כבר הבאנו את דברי מוחמד, שרמז כי שפת אדם זה היא זרה ואילו הקוראן אמור בלשון ערבית טהורה. מוחמד גם שם בפי אללה את הפקודה, שהוא — מוחמד עצמו — ישאל את בני־ישראל או את יודעי דברו על אמיתות שליחותו (סורר. 17, 101). סורה 10, 94 :

שאל בני ישראל

אם אתה בספק (כך אומר אלהיט למוחמד)

על מה שהוריתי לך —

 שאל אלה שקוראים את הספר לפניך.

אליך באה האמת מריבונך ואל תהיה מבעלי הספק.

אני מסכם את הענין הנכבד הזה, שהבנתו דרושה לעצם ההערכה של הנביא. אמרנו בראשית הסעיף, שבכנותו המקורית של מוחמד אין להטיל ספק; מצד שני, ראינו שהיו לו מורים ומדריכים. אם כן, כיצד אפשר לפשר בין שתי עובדות אלד. ?

א.    נס הלשון. מוחמד יכול היה לומר מלים שהוא שמע בשפה זרה. למחצה, מגומגמת, בערבית צחה וברורה. וכאן תופעה מעניינת מאוד בהתפתחות האסלם בכלל. לפי התיאוריה המוסלמית הנס של הקוראן (״אִעגַ׳אז ״ )-לא ניתן לחיקוי- הוא בזה, שהוא נכתב בשפה שאין אדם יכול ליצור אותה, שפה ערבית כזו שרק האלהים יכול היה לטבוע אותה. בתיאוריה זו של התיאולוגים המוסלמים, אשר חיו מאות שנים אחרי מוחמד, יש משהו מאמונתו של מוחמד ששליחותו יסודה היה בנס שידע לבטא את כל ששמע בשפה זרה למחצה — בלבוש ערבי טהור וצח.

ב.   מוחמד חי בתקופה שהמשכילים של העמים האחרים, שיכול היה לבוא עמם בקשרים, האמינו במוצא האלוהי של כל החכמה ושל כל המוסר. על כן, כשהרגיש בעצמו את השליחות להופיע כשליח אל עמו — מן ההכרח שהאמונה הזאת בשליחותו היתה צריכה לקבל צורה של אמונה כי שולחו הוא האלהים.

מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות-רפאל בן שמחון

האדמת ( בוחמרון )

זוהי מחלה שכל ילד חייב לעבור. ההורים נזהרו שלא לבטא את שמה ולא להזכירה כלל, במיוחד האימהות שכינוה: אל-מבארכּ (המבורך). בגלל הפחד מהמזיקים היכולים להרע עוד יותר לתינוק, נזהרו ההורים וענו לשואלים על מצב החולה: כּא יעמל אל-מבארכּ (עובר את המבורך), ולא הזכירו חלילה את שם המחלה.

כדי להירפא מ-בוחמרון, סגרו את החדר בו שכב הילד, בצורה הרמטית, הגיפו את החלונות עד הסוף ביום ובלילה, דיברו בלחש ולא נתנו לאיש להיכנס אליו. החולה כוסה בסדין אדום או לחילופין בבגד או בבד אדום, ושמרו עליו כמו ששומרים במקרה של האבעבועות. גם באדמת לא נתנו להוציא דבר מהבית, לא אש ולא מים וכניסת השכנים הוגבלה.

נראה שהטאבו על הוצאת דברים מביתו של החולה, והגבלת הביקורים אצלו מטעמים מאגיים ומחשש לעין הרע, צימצמו בדיעבד ובמידה ניכרת, את אפשרויות ההידבקות מהמחלה, ואת הסכנה להתפשטותה, אף כי לא הייתה כל מודעות היגיינית לכך.

הצהבת (בו-ספפאר)

במרוקו, ייחסו את מחלת הצהבת לפחדים, ואמרו שמרוב פחד פני החולה מצהיבים. מחלה זו תקפה יותר מבוגרים מאשר ילדים ותינוקות.

בבית העלמין הישן, במכנאס, קבור רבי ש׳ בן-אליעזר ולקברו הביאו את כל הסובלים מפחדים, כי קדוש זה התפרסם בריפוי מחלות מהסוג הזה. החולה המבוגר התמקם מול הקבר, לתקופה של חמישה או שבעה ימים ולפעמים גם יותר.

אם החולה צעיר (ילד או תינוק ), הוריו מילאו צלוחית אחת במים וצלוחית שנייה בשמן והניחו אותן על קבר הצדיק לתקופה מסויימת (שלושה ימים או יותר). לאחר מכן הם מרחו את גוף הילד החולה במים או בשמן, שספגו מקדושת המקום. גם אם הילד היה בוכה בלילה, הם ייחסו זאת לפחד, לקחו אותו לקבר של אותו צדיק והשתמשו באותה שיטה.

בצפרו לקחו את הילד החולה בצהבת לבית־הכנסת, השכיבו אותו על הרצפה, כיסו אותו באחת המחצלות שעל הספסלים, נתנו מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והללו חבטו בחולה מעל למחצלת. היו כאלה שפנו לעזרת כותבי קמיעות.

סגולות למחלת הצהבת

א) סגולה ל־בוספייר: קח ציפור ובשל אותה במרק עוף, ושתה זה שלושה ימים על קיבה ריקה.

ב)  קח כרכום, טחן אותו עד דק, ומהול אותו ב־מאח״א אדומה (עראק) ושתה את זה שלוש פעמים ביום.

ג)  לקחת חרמל נקי וקלוי, לכתוש אותו היטב, ערבב אותו עם דבש עד שייהפך לריבה ויאכל ממנו בוקר וערב.

     הערות המחבר: לקברו של רבי שלמה בן-תאמצות במרכאש, הובאו חולים הסובלים מחום גבוה ומצהבת ונרפאו. ראה: בן-עמי, קדושים, עמי 57, סיפור 2.562.

לקברו של רבי שלום זאווי בראבט, הובאו חולים שסבלו ממחלות הנוצרות מתוך פחד. ראה כנ״ל, עמי 553 וסיפור 2.537

     ממעיין המים שנמצא במולאי-יעקוב נהגו לקחת מים הביתה, אשר שימשו לריפוי מחלות ילדים. ראה: בן־עמי, עמי 92.

מקברו של רבי אבנר הצרפתי בפאס, נהגו ליטול חופן עפר שעל יד הקבר מערבבים במים, מסננים במסננת ונותנים לילד לשתות. הנ״ל, עמי 92 סיפור 1.5 בעמי 235.

 מעל קברו של רבי חיים פינטו במוגדור נהגו ליטול פיח שנוצר משריפת הנרות הדולקים שם. בפיח זה משחו את מצחו של הילד והבריא. הנ״ל, סיפור 1.179.

     לג׳י, עמי 111, הערבים ייחסו את הבכי של התינוק למראות מבהילים של מזיקים וגם הם לקחו את הילד לקברי הקדושים שלהם. 

מחלת המעיים ( מרד למסאראן )

אחת המחלות שהיתה נפוצה בקרב הילדים, הנוער ועוד יותר, התינוקות היא מחלת מעיים, לאחר שהם ניגמלו, התחילו ההורים לתת להם לאכול את הכל ולא נזהרו. כתוצאה מכך הילדים קיבלו קלקולי קיבה ומחלות מעיים. מחלה זו עשתה שמות בקרב ילדים ומבוגרים, וכדי להדבירה, הם שפתו עלים של תה בתוך סיר קטן זמן רב על האש, עד שהמים הפכו שחורים מרוב ריכוז. נתנו לילד לשתות תמיסד ללא סוכר, מתוך אמונה שזה מייבש את המעיים ועוצר שלשולים.

למחלות אלה יש להוסיף מחלות עונתיות כגון מחלות עיניים, אחרי חג הסוכות אבעבועות חורף, הצטננויות, דלקות ריאות, שיעול וכמובן בעיות הרטבה, ומקריב של איחור בדיבור או בהליכה.

מחלות עיניים ( מרד לעינין )

בהתקרב חג ראש־השנה, הופיעו הרימונים בשוק, והערבים הביאו אותם חומרים חומרים לשכונת היהודים. הילדים אהבו את הפרי הזה וזללו בלי סוף. אולם אחרי חג הסוכות, רוב הילדים ובכלל רוב אוכלוסיית המללאח, סבל ממחלת עיניים ההורים תלו את הסיבה ברימונים באומרם: א-רממאן כא יתיכ'טרו, לעינין יתביסרו ״הרימונים מבכרים, מהעיניים המיים ניגרים ״ .

 ידי הנשים הזקנות חיו מלאות עבודה. הן הכינו משחות מיוחדות בביתן וחילקו אותן לכל דורש, חינם אין כסף. גם קברי הקדושים נפקדו יותר מן הרגיל, על ידי חולי העיניים. האימהות נטלו את הפיח הנמצא במקום המיוחד להדלקת הנרות על המצבות של קברי הצדיקים.

 עירבבו אותו עם שמן שהונח קודם לכן על הקבר, ובמשחה שנתקבלה משחו את עיני החולים. היו מקרים קשים שהגיעו עד לעיוורון כמעט, ואז תלו את הסיבה בעין־הרע. הם רצו מיד לזקנה המומחית וזו השתמשה בכמון לריפויים. היא שמה חופן כמון בפיה וליקקה את עינו של החולה. במצבים יותר קשים , היא ירקה בעינו ולפעולה זו קראו אל-בזקא (היריקה).

אגעבועות חורף (א-סאבוויניז )

זוהי מחלה יהודית שהייתה נפוצה בקרב הצעירים והמבוגרים גם יחד. מחמת הקור של החורף הופיעו אצל האנשים נפיחויות ופצעים בידיים, ברגליים ובאוזניים.

הערבים סבלו פחות ממחלה זו משום שהיו רגילים לקור ורובם הלכו יחפים. הם לעגו ליהודים וראו בהם עצלנים, שאינם יוצאים מבתיהם ברגל.

הערת המחבר: ״משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל״ ( סוכה כז, ע״ב ). אימרה זו במקור היא לשבח, אולם כאן השימוש הוא לגנאי, כי הערבי ראה ביהודי אדם עצלן שלא יוצא מביתו יחף כמוהו, ולכן רגלו עדינה ורגישה לקור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר