ארכיון יומי: 30 בנובמבר 2017


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים הק' – פרשת "וישלח".מאת: משה אסולין שמיר

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים הק' – פרשת "וישלח".

המאמר מוקדש לע"נ מו"ר אבי הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה,

 שעלה לגנזי מרומים ביום י"ב בכסלו התס"ז בגיל 91 בגימטריה "מלאך", לסדר "וישלח יעקב מלאכים".

מאת: משה אסולין שמיר

"וישלח יעקב מלאכים לפניו – אל עשו אחיו" (בר' לב' ד').

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לשלוח במקומו – מלאכים לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

סוד המלאכים – אצל יעקב אבינו.

"בשם ה' אלוקי ישראל: מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

                   ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל" (זהר במ', איש על דגלו(.

זהו שיר קבלי אותו שרים רבים, כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

את יעקב אבינו, מלווים מלאכים באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוקים, עולים ויורדים בו". (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לארץ ישראל לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי = הרמאי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו". (מדרש רבה, עד, טו) דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

רבנו "אור החיים" הק' מסביר לנו איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א."למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ – מ – ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

כ"כ, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפסוק ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

תשובת רבנו אוה"ח הק':

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב  מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול. קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו" וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו אוה"ח הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

רבנו אוה"ח הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו  בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר: הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך" (בר' לג, ה).

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים? רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן, בסביבה של רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם. (פיתוח חותם בר' לג, ה).

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו "אור החיים" הק').

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

  • "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו "אור החיים" הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר – תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות אתו לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

  • תפילה.

"ויאמר יעקב אלוקי אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק: ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך.." (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

רבנו אוה"ח הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

רבנו אוה"ח הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

 ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה – "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב 'ויצל ה' את מקנה אביכן ויתן לי" כדברי קודשו. כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו". רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

רבנו אוה"ח הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו" כדברי קודשו.

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע" כדברי קודשו, ובכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

  • מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר ה' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו אוה"ח הק' אומר: יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עחות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלוקים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

ערך התפילה: מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

המסר האמוני והחינוכי מפרשת יעקב ועשיו:

  • ניצחון שרו של עשיו ע"י יעקב – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

 "ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב: "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען –

וילך אל ארץ מפני עשיו אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח),

כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

  • כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

 "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

  • בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש,

 ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי ה' דיבר" (עובדיה א, יח).

  • פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו להפנים שא"י שייכת לעמ"י בטאבו התנכ"י – מכוח הבטחה אלוקית לאבות.

"ויאמר לו אלוקים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק בהוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

רבנו אוה"ח הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר (אלעזר): דאמר קרא "לכו חזו מפעלות אלוקים – אשר שם שמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שמות {עם פתח מתחת לאות ש}, אלא "שמות" {עם צירה מתחת לאות ש}". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו: מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי או שלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

  1. אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל מחסומים.
  2. אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם.            
  3. סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי
  4. האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
  5. המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.
  6. תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
  7. שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם. בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 כמו: שמש, מיכל, דבורה ויואב, מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים. מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות. כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

ב. לשמות שמספרם 2 כמו ליז, פולג ואודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

 מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו אוה"ח הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בראשית לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

רבנו אוה"ח הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו "אור החיים" הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

רבנו אוה"ח הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו". הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

"אראנו נפלאות" –

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ומייסד התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם".

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם". (חגיגה פרק ב).

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד ה' הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה.."

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות. דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה. רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר. צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

משה בלישע בן רחל ע"ה. יוסף אבינאים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. שלמה ורחמה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

לרפואת אילנה בת בתיה תחי', יונתן בן קרן נ"י. משה בן זוהרה נ"י.

רבי יוסף כנאפו – כפרשן מקרא הרב יהודה אדרי

בס״ד

רבי יוסף כנאפו – כפרשן מקרא

הרב יהודה אדרי

רבי יוסף כנאפו לא נודע לנו מספריו הרבים שנדפסוי כפרשן מקרא, לא כדוגמת רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש הגדול והרחב ״אור החיים״ על התורה, ולא אפילו כדוגמת רבי יעקב אביחצירא בספריו המוסריים – אלף בינה, גנזי המלך, מעגלי צדק ושערי ארוכה ־ שעל פסוקי המקרא הצמיד את מוסריו ורעיונותיו.

לעומת זאת, בספריו שנדפסו, עסק רבי יוסף ברחבה בפיתוחם של נושאים מוגדרים וייחודיים כדוגמת ״זבח פסח" ו״יפה עינים״ ־ על כל ענייני חודש ניסן, ״אות ברית קודש״ – ענייני שמירת הברית ומצוות המילה, ״שומר שבת״ – דיני שבת ומוסריה, ״מנחת ערב״ ־ מהלכות תפילת המנחה וביאורים לקטעים בתפילה זו, ו״טוב רואי״ – ביאור למסכת אבות.

אמנם נודע לנו שבכתבי היד שנותרו ־ או שאבדו – היו חיבורים שעסקו בפירוש שיטתי לתורה (״קול זמרה״) ולמגילות (״בדי הארון״), אך לעת עתה, לצערנו, טרם נדפסו מכתבי היד, ואין לנו לדון אלא על פי מה שנדפס.

ואף על פי כן, העיון בספרו הגדול ״זך ונקי״ מגלה שרבי יוסף כנאפו, מלבד היותו בקי גדול בתנ״ך, עסק רבות גם בפרשנות למקרא, כאשר פסוקי התנ״ך משמשים עבורו בסיס לחיזוקם ואישושם של רבים מחידושיו. רפרוף קטן בספר זה מגלה שכמעט לכל רעיון מוצא ר׳י כנאפו סמך בפסוק או בקובץ פסוקים הנדרשים על ידו במקוריות מיוחדת במינה.

ההנחה אותה אני מעוניין להציג היא שלפנינו אוצר בלום של פירושים מקוריים, שבאסיפתם ובעריכתם נגלה שר״י כנאפו פירש חלקים גדולים מן התנ״ך המעמידים אותו, מלבד כבעל מוסר וכמחנך ומורה דרך לעם, גם בחלקת פרשני המקרא, עם הסתייגות באשר לאופיו של הפירוש, וכנזכר.

כדי להדגים את מקוריותו ורוחב אופקי פרשנותו, ליקטתי מעט חידושים שנקרו לפני בדפדופי בספר. ואמנם, יותר ממה שמונח לפניכם – מצוי בספר, שכן אני לא הבאתי חידושים הבנויים על הקדמות של פרשנות קודמת, וכאלה יש הרבה, כדרכם הקלאסית של הדרשנים, אלא פירושי פסוקים אותם חידש ר״י כנאפו בהנפת קולמוס אחת, קצרים ותמציתיים, ומכאן נלמד על הכלל המורכב והעשיר יותר.

א. לימוד הפשט ולימוד הסוד

  רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב,לְכָל-עֹשֵׂיהֶם; תְּהִלָּתוֹ, עֹמֶדֶת לָעַד. [תהלים קיא/י׳]

יש ב׳ בחינות בתורה: חלק הפשטיי כדי ליידע האיסור והמותר, ולדעת כיצד יקיים המצוות וענייני הברכות וכיוצא, וחלק הסוד לדעת דברים בשורשם, דברים העומדים ברומו של עולם, שפשוט שאם אין בו יראת שמים אי אפשר להשיגו כפי צד אמיתתו האמיתית באמיתות הדברים בשורשן.

ומה טובו דברי קודשו בזה שאמר ״ראשית חכמה יראת ה׳, שכל טוב לכל עשיהם״, שדבר בקודשו אדונינו דוד על שתי בחינות טובות של למוד התורה, שכנגד חלק הסוד המעולה שנקרא ״חכמה״ וכנזכר אמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳״, שצריך להקדים יראת ה׳ לחכמה זו בראשונה ואחר כך יזכה ללומדה. ואמנם אמר ״שכל טוב לכל עשיהם״ דייקא ״שכל טוב״ שהם חלוקי דינים משכלו הטוב, ודברים שהשכל סובלם, והטעם ״לכל עשי ה ם״ כדי שיבוא לידי עשייה, ועל כן אמר ״שכל טוב״ תחילה, דהיינו שילמוד ואחר כך יבוא לידי מעשה, והיינו ״לכל עשיהם״ ואם כן עשה ״תהלתו עמדת לעד״. [עמי מחי]

ב. התפקיד – להידמות להקב״ה בהשפעה על הזולת

 כב כֹּה אָמַר יְהוָה, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ.  כג כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי–כִּי אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ:  כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-יְהוָה. [ירמיה ט/כב־׳כג׳]

יש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא ־ שאל יתהלל בה המתהלל אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם ־ חכמתו, עשרו, גבורתו. ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם, שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם, ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזהו שיעור הכתוב אם אפשר ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים, וכן ״אל יתהלל העשיר בעשרו״ דייקא ״בעשרו״, שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו, וכן הענין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלש בחינות אלה לישראל עם קדושו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו"כי-אם בזאת יתהלל״ דייקא ״בזאת״ כאמור, שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם הם בעצמם והיא ״השכל ויזיע אותי״ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה…

ולדייק ״השכל ויזיע אותי״ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא – ״כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ״, רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזהו עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי באלה חפצתי נאם ה׳״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה לזכות להיות משפיעים. [עמ' מב]

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-חוה לצרוס-יפה

לעומת הדרכים העקלקלות והבלתי מתוקנות שהיו במזרח, היתה הסטרטה הרומית הכביש הישר והמסוקל. והכביש הישר הוא הסמל של הדרך הטובה והמסודרת (וזה דבר מעניין מבחינת התרבות העולמית, שהמוסלמים בכל העולם שומרים על מלה —נית־לטינית זו, המסמלת את המורשה של התרבות החמרית החשובה הזאת). גם במדרש השתמשו במלה ״אסטרטיא״ במובן של העברה לדרך הישרה שאדם חייב ־־כת בה. אִסטרטיא של מלך — בדרך הישרה שיש ללכת בה. מה הפירוש של נחנו״ ? — מלה זו מצויה ורגילה בשירה הערבית. נ ח ה — כלומר, להוליך בדרך ־:כונה, לעומת תעה. היא מציינת את ההצלחה. אולם בקוראן מליצה זו — להוליך אל דרך ישרה, או לילך בדרך ישרה, מציינת את ההכרה של האמת, את הכרת האלהים. אם כן, כשהמוסלם אומר ״נחני״ וכו׳ — שני דברים במשמע:

אחד — הצלחה בחיים, שבי — הכרה בכובד. של האלהים ושל המוסר. אך בכך לא מסתיימת התפילה.

יש בזה דבר נוסף: מה פירוש הדברים ״אורח אלה אשר הטיבות להם״, כלומר, שנתת להם חסד הידיעה הנכונה, לא של אלה שעליהם החרון ולא של אלה התועים — המפרשים מעלים פירושים שונים. ״אלה אשר עליהם החרון״ — הם היהודים, ״התועים״ — הם הנוצרים. אבל אין זה פירוש נכון. אנו יכולים לנתח ניתוח מדוייק את השימוש במלים אלו בתקופה הראשונה והשניה (התחלת השניה של מוחמד במכה, ואנו רואים שהכוונה ב״תועים״ — לעובדי אלילים, שלא הכירו את האלהים בכלל. אלה שעליהם החרון — הכוונה לאלה שידעו את האלהים ואחר־כך חטאו לו.

כשאנו קוראים תפילה זו אנו צריכים גם לשאול מה אין בה. הדבר המפליא ביותר הוא, שבכל התפילה הזאת אין זכר לשליחותו של מוחמד. לא היה קשה לשלב עניין זה ולומר: בשם הרחמן אשר הוריד את הספר וכו'. אם אין אנו מוצאים את הדברים האלה עלינו להבין שכוונתו של המחבר היתה ליצור כאן תפילה שווה לכל נפש, שכל אדם — יהודי, נוצרי ומוסלם — המאמין ביום הדין יוכל לומר אותה. והדבר ראוי מאוד לתשומת לב. ועוד כדאי לתת את הדעת על כך. שבמרכז עומדים הרעיונות של יום הדין — מצד אחד, ושל הרחמים — מצד שני. כשקוראים את התפילה הזאת, קשה מאוד להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה, שכן אין בה בתפילה דבר המנוגד לרגש של יהודי, כפי שאנו מכירים אותו מאותה תקופה.

יש עוד לשאול: מדוע יש רק תפילה אחת, מדוע לא חיבר מוחמד תפילות אחרות יעודות לפולחן? למשל, אנו רואים בקוראן הרבה רגישות כלפי התמורה של לילה ויום, ואנו רואים בקוראן הרבה רמזים שמוחמד שמע תפילות בוקר וערב של היהודים. מדוע לא חיבר גם תפילה לבוקר ולערב ? אנו רואים שלמוחמד היו אשמורות בלילה, מדוע לא חיבר תפילה מיוחדת ללילה ?

על שתי תמיהות אלה: מדוע תפילה זו כל כך קצרה ואין בה שום דבר מיוחד לאסלאם, ומדוע יש רק תפילה אחת, שעד היום המוסלמים אומרים אותה מספר פעמים ביום — יש לדעתי תשובה אחת: מוחמד רצה שדתו תהיה פשוטה ככל האפשר, שכל אדם, וביחוד בני־אדם פשוטים שהיו בקרבתו, יוכלו לשמור אותה בזכרונם על נקלה. הנה בסוף הסורה השניה, בפסוק 286, כאשר הוא שם דברי תפילה בפי המוסלמים, הוא אומר:

רבוננו, אל תתן עלינו משא כמו שהטלת

על אלה שקדמו אותנו

ואל תטיל עלינו מה שאין לנו כוח לשאת.

על כן הוא עשה את התפילה הזאת כל כך פשוטה. דווקא משום פשטותה וקיצורה אפשרי הדבר שבהרבה ארצות, גם במקומות שבהם הערבית אינה שפת הארץ, יאמרו אותה במקורה.

 

מי היו רבותיו המובהקים של מוחמד״

האם מותר להניח שהיו למוחמד מורים ? האם אפשר לומר על אדם אשר יצר יצירה שהפכה פני תבל, שהוא למד מפי מורים ? האם אין מקטינים בזה את דמותו ? האם לא אמר מוחמד: ״אני המוסלם הראשון, ראשון המאמינים״ ? על כך יש להשיב, שאיש לא יטיל ספק באישיותו המקורית של מוחמד וביצירתו העצמאית. אולם לא תוכל להיות שום שאלה, שהוא לא קלט את הדברים מן האוויר, אלא שהיתה לו הדרכה ישירה.

הקוראן עצמו מעיד כמאה עדים על מצב זה של תלמידוּת. אין מוחמד לאה בלחזור, שאין בפיו אלא מה שהיה בפי קדמון כגון משה או אברהם, ואין דעתו מתקררת, עד שהוא קורא אל אנשי מכה מתנגדיו (סורר. 26, 197):

שאלו נא את חכמי בני ישראל! או (סורה 16, 43):

שאלו נא את בעלי הספר!

כך אנו קוראים בסורה 25, פסוקים 4—5 (אומרים על מוחמד):

אין אלו אלא דברי תרמית שבדאם מלבו,

שאנשים אחרים עזרו לו בזה.

 

ועוד אמרו (סורר. 16, 103):

אלו מעשיות של הקדמונים, שהוא רשם לעצמו

 והם הוכתבו לו בבוקר ובערב.

כלומר — האשמה שאדם אחר מלמד אותו. כבר הבאנו את דברי מוחמד, שרמז כי שפת אדם זה היא זרה ואילו הקוראן אמור בלשון ערבית טהורה. מוחמד גם שם בפי אללה את הפקודה, שהוא — מוחמד עצמו — ישאל את בני־ישראל או את יודעי דברו על אמיתות שליחותו (סורר. 17, 101). סורה 10, 94 :

שאל בני ישראל

אם אתה בספק (כך אומר אלהיט למוחמד)

על מה שהוריתי לך —

 שאל אלה שקוראים את הספר לפניך.

אליך באה האמת מריבונך ואל תהיה מבעלי הספק.

אני מסכם את הענין הנכבד הזה, שהבנתו דרושה לעצם ההערכה של הנביא. אמרנו בראשית הסעיף, שבכנותו המקורית של מוחמד אין להטיל ספק; מצד שני, ראינו שהיו לו מורים ומדריכים. אם כן, כיצד אפשר לפשר בין שתי עובדות אלד. ?

א.    נס הלשון. מוחמד יכול היה לומר מלים שהוא שמע בשפה זרה. למחצה, מגומגמת, בערבית צחה וברורה. וכאן תופעה מעניינת מאוד בהתפתחות האסלם בכלל. לפי התיאוריה המוסלמית הנס של הקוראן (״אִעגַ׳אז ״ )-לא ניתן לחיקוי- הוא בזה, שהוא נכתב בשפה שאין אדם יכול ליצור אותה, שפה ערבית כזו שרק האלהים יכול היה לטבוע אותה. בתיאוריה זו של התיאולוגים המוסלמים, אשר חיו מאות שנים אחרי מוחמד, יש משהו מאמונתו של מוחמד ששליחותו יסודה היה בנס שידע לבטא את כל ששמע בשפה זרה למחצה — בלבוש ערבי טהור וצח.

ב.   מוחמד חי בתקופה שהמשכילים של העמים האחרים, שיכול היה לבוא עמם בקשרים, האמינו במוצא האלוהי של כל החכמה ושל כל המוסר. על כן, כשהרגיש בעצמו את השליחות להופיע כשליח אל עמו — מן ההכרח שהאמונה הזאת בשליחותו היתה צריכה לקבל צורה של אמונה כי שולחו הוא האלהים.

מחלות הילדים וריפויין, התפתחות ותקלות-רפאל בן שמחון

האדמת ( בוחמרון )

זוהי מחלה שכל ילד חייב לעבור. ההורים נזהרו שלא לבטא את שמה ולא להזכירה כלל, במיוחד האימהות שכינוה: אל-מבארכּ (המבורך). בגלל הפחד מהמזיקים היכולים להרע עוד יותר לתינוק, נזהרו ההורים וענו לשואלים על מצב החולה: כּא יעמל אל-מבארכּ (עובר את המבורך), ולא הזכירו חלילה את שם המחלה.

כדי להירפא מ-בוחמרון, סגרו את החדר בו שכב הילד, בצורה הרמטית, הגיפו את החלונות עד הסוף ביום ובלילה, דיברו בלחש ולא נתנו לאיש להיכנס אליו. החולה כוסה בסדין אדום או לחילופין בבגד או בבד אדום, ושמרו עליו כמו ששומרים במקרה של האבעבועות. גם באדמת לא נתנו להוציא דבר מהבית, לא אש ולא מים וכניסת השכנים הוגבלה.

נראה שהטאבו על הוצאת דברים מביתו של החולה, והגבלת הביקורים אצלו מטעמים מאגיים ומחשש לעין הרע, צימצמו בדיעבד ובמידה ניכרת, את אפשרויות ההידבקות מהמחלה, ואת הסכנה להתפשטותה, אף כי לא הייתה כל מודעות היגיינית לכך.

הצהבת (בו-ספפאר)

במרוקו, ייחסו את מחלת הצהבת לפחדים, ואמרו שמרוב פחד פני החולה מצהיבים. מחלה זו תקפה יותר מבוגרים מאשר ילדים ותינוקות.

בבית העלמין הישן, במכנאס, קבור רבי ש׳ בן-אליעזר ולקברו הביאו את כל הסובלים מפחדים, כי קדוש זה התפרסם בריפוי מחלות מהסוג הזה. החולה המבוגר התמקם מול הקבר, לתקופה של חמישה או שבעה ימים ולפעמים גם יותר.

אם החולה צעיר (ילד או תינוק ), הוריו מילאו צלוחית אחת במים וצלוחית שנייה בשמן והניחו אותן על קבר הצדיק לתקופה מסויימת (שלושה ימים או יותר). לאחר מכן הם מרחו את גוף הילד החולה במים או בשמן, שספגו מקדושת המקום. גם אם הילד היה בוכה בלילה, הם ייחסו זאת לפחד, לקחו אותו לקבר של אותו צדיק והשתמשו באותה שיטה.

בצפרו לקחו את הילד החולה בצהבת לבית־הכנסת, השכיבו אותו על הרצפה, כיסו אותו באחת המחצלות שעל הספסלים, נתנו מקלות בידי התינוקות הלומדים שם, והללו חבטו בחולה מעל למחצלת. היו כאלה שפנו לעזרת כותבי קמיעות.

סגולות למחלת הצהבת

א) סגולה ל־בוספייר: קח ציפור ובשל אותה במרק עוף, ושתה זה שלושה ימים על קיבה ריקה.

ב)  קח כרכום, טחן אותו עד דק, ומהול אותו ב־מאח״א אדומה (עראק) ושתה את זה שלוש פעמים ביום.

ג)  לקחת חרמל נקי וקלוי, לכתוש אותו היטב, ערבב אותו עם דבש עד שייהפך לריבה ויאכל ממנו בוקר וערב.

     הערות המחבר: לקברו של רבי שלמה בן-תאמצות במרכאש, הובאו חולים הסובלים מחום גבוה ומצהבת ונרפאו. ראה: בן-עמי, קדושים, עמי 57, סיפור 2.562.

לקברו של רבי שלום זאווי בראבט, הובאו חולים שסבלו ממחלות הנוצרות מתוך פחד. ראה כנ״ל, עמי 553 וסיפור 2.537

     ממעיין המים שנמצא במולאי-יעקוב נהגו לקחת מים הביתה, אשר שימשו לריפוי מחלות ילדים. ראה: בן־עמי, עמי 92.

מקברו של רבי אבנר הצרפתי בפאס, נהגו ליטול חופן עפר שעל יד הקבר מערבבים במים, מסננים במסננת ונותנים לילד לשתות. הנ״ל, עמי 92 סיפור 1.5 בעמי 235.

 מעל קברו של רבי חיים פינטו במוגדור נהגו ליטול פיח שנוצר משריפת הנרות הדולקים שם. בפיח זה משחו את מצחו של הילד והבריא. הנ״ל, סיפור 1.179.

     לג׳י, עמי 111, הערבים ייחסו את הבכי של התינוק למראות מבהילים של מזיקים וגם הם לקחו את הילד לקברי הקדושים שלהם. 

מחלת המעיים ( מרד למסאראן )

אחת המחלות שהיתה נפוצה בקרב הילדים, הנוער ועוד יותר, התינוקות היא מחלת מעיים, לאחר שהם ניגמלו, התחילו ההורים לתת להם לאכול את הכל ולא נזהרו. כתוצאה מכך הילדים קיבלו קלקולי קיבה ומחלות מעיים. מחלה זו עשתה שמות בקרב ילדים ומבוגרים, וכדי להדבירה, הם שפתו עלים של תה בתוך סיר קטן זמן רב על האש, עד שהמים הפכו שחורים מרוב ריכוז. נתנו לילד לשתות תמיסד ללא סוכר, מתוך אמונה שזה מייבש את המעיים ועוצר שלשולים.

למחלות אלה יש להוסיף מחלות עונתיות כגון מחלות עיניים, אחרי חג הסוכות אבעבועות חורף, הצטננויות, דלקות ריאות, שיעול וכמובן בעיות הרטבה, ומקריב של איחור בדיבור או בהליכה.

מחלות עיניים ( מרד לעינין )

בהתקרב חג ראש־השנה, הופיעו הרימונים בשוק, והערבים הביאו אותם חומרים חומרים לשכונת היהודים. הילדים אהבו את הפרי הזה וזללו בלי סוף. אולם אחרי חג הסוכות, רוב הילדים ובכלל רוב אוכלוסיית המללאח, סבל ממחלת עיניים ההורים תלו את הסיבה ברימונים באומרם: א-רממאן כא יתיכ'טרו, לעינין יתביסרו ״הרימונים מבכרים, מהעיניים המיים ניגרים ״ .

 ידי הנשים הזקנות חיו מלאות עבודה. הן הכינו משחות מיוחדות בביתן וחילקו אותן לכל דורש, חינם אין כסף. גם קברי הקדושים נפקדו יותר מן הרגיל, על ידי חולי העיניים. האימהות נטלו את הפיח הנמצא במקום המיוחד להדלקת הנרות על המצבות של קברי הצדיקים.

 עירבבו אותו עם שמן שהונח קודם לכן על הקבר, ובמשחה שנתקבלה משחו את עיני החולים. היו מקרים קשים שהגיעו עד לעיוורון כמעט, ואז תלו את הסיבה בעין־הרע. הם רצו מיד לזקנה המומחית וזו השתמשה בכמון לריפויים. היא שמה חופן כמון בפיה וליקקה את עינו של החולה. במצבים יותר קשים , היא ירקה בעינו ולפעולה זו קראו אל-בזקא (היריקה).

אגעבועות חורף (א-סאבוויניז )

זוהי מחלה יהודית שהייתה נפוצה בקרב הצעירים והמבוגרים גם יחד. מחמת הקור של החורף הופיעו אצל האנשים נפיחויות ופצעים בידיים, ברגליים ובאוזניים.

הערבים סבלו פחות ממחלה זו משום שהיו רגילים לקור ורובם הלכו יחפים. הם לעגו ליהודים וראו בהם עצלנים, שאינם יוצאים מבתיהם ברגל.

הערת המחבר: ״משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל״ ( סוכה כז, ע״ב ). אימרה זו במקור היא לשבח, אולם כאן השימוש הוא לגנאי, כי הערבי ראה ביהודי אדם עצלן שלא יוצא מביתו יחף כמוהו, ולכן רגלו עדינה ורגישה לקור.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר