ארכיון יומי: 20 באפריל 2018


גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו במאות הי"ז-י"ח דן מנור

תגובות אקטואליות אחרות בתחום ספרות העיון, שגם בהן ניכר רישומם של מאורעות עגומים, מצויות בהספדים שחוברו על המוצאים להורג מטעם המלכות, וכמו בכל הפזורה היהודית בכל התקופות – גם הרוגי־המלכות במרוקו הוחזקו כמקדשי שם שמים. אך גם מאורעות אלה לא הועלו בהספדים מתוך מגמה היסטורית, אלא מתוך מגמה רעיונית, כרקע להבעת רחשי־הלב ביחס לרעיון של קידוש־השם. ר׳ שמואל ד׳ אבילה מקדיש בספרו שני דרושים למקדשי שם שמים. באחד מהם הוא נוקב בשמות האנשים שהומתו בפקודת השלטונות, ורושם גם את מועד גזר־הדין. הנידונים היו ר׳ יצחק עמר ובנו אהרן. שניהם הומתו בשרפה. האב – בערב שבת והבן – בשעת מנחה של אותה שבת, בשנת תע״ב (1712>. מכאן ואילך הוא עובר לדון בקידוש־השם כערך דתי עליון, כשדברי המקורות הקדומים משמשים לו נקודת־מוצא להתפתחות הדיון. קידוש־השם הוא ביטוי לאהבת האל, שהיא הערך העליון ביותר בעבודת אלוהים. אברהם אבינו היה הראשון שקידש את השם ברבים ושימש מופת לדורות הבאים: ״והוא השריש בבני עדתנו עדת ישראל שורש זה לקדש שמו ברבים״. האישיות המופתית הבאה שעליה הוא מרחיב את הדיבור היא ר׳ עקיבא, שאף הוא קידש את השם ברבים בדרך מרשימה, שנחרתה עמוק בזיכרון האומה. הדיון נסב, בין היתר, על השאלה מדוע התייחס ר׳ עקיבא בביטול לאזהרת פפוס בן יהודה, שהעידה בלי ספק על ראייה מפוכחת? מבין ההסברים השונים של המחבר לתהייה זו נביא רק את האחרון, שנראה כהסבר מגמתי המשקף במידה רבה את עמדתו של המחבר כבעל נטייה קנאית. ר׳ עקיבא ידע היטב, כי דברי האזהרה של פפום אכן משקפים את המצב לאשורו. אן דווקא משום כך הוא ראה צורך לבטל אותם ולהוקיע את פפוס כטיפש, על מנת להמעיט ככל האפשר את השפעת הדברים שהיתה עלולה לרפות ידי רבים, ולהביא, לידי ביטול תורה. בשעת חירום יש לקדש את העיקרון של ״יהרג ואל יעבור״. לא נתרחק מן האמת אם נעיר שדברים אלה משקפים את עמדתו של המחבר ביחס למציאות של זמנו. על כך יעידו דבריו בהמשך, שלפיהם על האדם לאהוב את האל אפילו בשעה שנוטל את נפשו ואת נפש בניו – רמז למאורע האקטואלי: ״ואם תאמר מהו כולל לשון בכל מדה ומדה יש לומר דבא [=שבא] לכלול גם נפשות ביתו שדבר זה אתה יכול לפרשו ולאמרו שחייב להודות להקב״ה הגם שימיתו בניו על קיום המצוות״.

בשני הדרושים האלה שנתחברו, כאמור, על מקדשי שם שמים אין שום רמז גלוי או סמוי על הרקע ההיסטורי של פסקי הדין, למעט שמותיהם של הנדונים ותאריך ההוצאה להורג. אך לתהליך המשפט, ולמהות התביעה אין שום זכר בדרושים אלה, ההשערה שמדובר בהוצאה להורג על רקע גזרות שמד, שבהן נתבע היהודי להמיר דת, אינה מתאשרת משום מקור אחר, ואף על פי כן נוטה המחבר להבליט בהספדים אלה נימה המכניסה את הקורא לאוירה של גזרות שמד. אין זאת אלא משום שהמחבר מתיחס לכל מקרה של הוצאת יהודי להורג, מכל סיבה שהיא, כמוות על קידוש השם. זוהי כמובן עמדה שונה מזו שנוקט ההסטוריון הצופה מן הצד. אך היא הנותנת, המאורעות ההיסטוריים נדונים כאן מזוית ראייה היסטוריוסופית.

דרוש על קידוש־השם מצוי בחיבור אחר מאוחר יותר. המדובר בהספד שחיבר ר׳ שלמה אבוטבול על הוצאתו להורג של ר׳ אהרן אפריאט בשנת תקס״ג (1803), ובו הוא מביע בעיקר את תחושת הכאב וההשפלה בעקבות גזר הדין: ״[…] מה רבו מעשיך ה׳ תמכור עמך בלא הון והנה עבדיך מוכים שפכו דמם כמים. רבו הנוטפים על הזוחלין כזרם מים רבים כנחלים נטיו״. השאיפה לנקם מפעפעת בלב באופן טבעי, לנוכח מעשי דיכוי מסוג זה. המחבר מנסה למצוא לה צידוק מוסרי והלכתי כאחד. בעקבות מדרש חז״ל על חלוקת העולמות בין יעקב ועשו, כשיעקב נטל לעצמו את עוה״ב, מעיר המחבר, כי התמכרותו של עם־ישראל לחיי הרוח אמנם כופה עליו סטטוס של עבד המשולל זכות על קניין פרטי, ומכאן שאין לישראל שום זכות חוקית או מוסרית להתרעם על סבלו בגלות, בהיותו עבד שאין לו דבר משלו. אולם התופעה של מוות על קידוש־השם משחררת אותו מסטטוס זה ומקנה לו זכות על קנינים חומריים, כדין עבד שאדונו הקנה לו זכות להיות בעל קניין פרטי, וכל החומס אותו עושה זאת שלא כדין. לפיכך רשאי עם־ישראל בכל מקרה של מוות על קידוש־השם לתבוע נקם: ״דכיון דישראל נהרגים ביד הגויים על קדושת שמו יתברך זכו בעה״ז. ומדידהו קא אכלי [=ומשלהם הם אוכלים] ולכן שלא כדין חומסין אותם הגויים ולכן איכא נקם [=יש נקם] על החמס״. במלים אחרות, ההוצאות להורג, או הפוגרומים, מעניקים ליהודי היתר דתי לשאיפת הנקם. המסקנה העלולה להשתמע מדעה תמוהה זו, היא, שמוות על קידוש־השם משחרר את עם־ישראל מכבלי המוסר הדתי. אם כי אפשר לטעון, שרמת־המוסר בסביבתו של המחבר היתה כה גבוהה, עד שהיה צורך לחפש צידוק לתחושת הנקם.

למרות שאין אנו מתכוונים להתייחם ליצירה הפיוטית בת התקופה, מן הראוי להביא את תגובתו של פייטן אחד לפחות בעניין זה. מן הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין לזכרם של שבעה הרוגי־מלכות עולה תחושת מחאה וזעם. בין השבעה היו גם מטובי הקהילה, המכונים בפי המשורר בשם ״כפה ראש ואגמון״.ובלשון מליצית של המקונן המקראי הוא פורץ בזעקת־שבר: ״ביד בני עוולה איך נפלו גבורים. אלהים אל דמי לך אל תשקוט ואל תחרש […]ארץ אל תכסה דם נפשות נקיים׳' בבית הבא הוא יוצא בקריאה, שיש בה תביעה לנקמה:״נקמות ה׳ אל נקמות הופיע / כי מוני בהמוני חרבם צואר הגיע / [כי חרב אויבי פגע בהמוני עמי] […] והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם / אויבינו צרינו זדים הבוגדים ריקם / מהם תנקום נקם״. ביתר הבתים הוא מתאר את תהליך גזר־הדין, שהיה מלווה בהתעללות אכזרית: ״גזרם לגזרים / קדקוד מוחם פרק ושחטם כמו פרים״.

93 – ארים קול יללה

 

 קינה היא קוננתיה בשנה הנזכרת ( תקמ"ג – 1783 ) אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו – סימן אנכי דויד

 

ארים קול יללה / מספד ותמרורים

ביד בני עולה / איך נפלו גבורים ?

 

אלהים אל דמי לך / אל תשקט אל תחרש

אויב בא בגבולך / פרצה גדולה פרץ

טרף רמס דרס / בני אדם נבחרים

רצח וגם ירש / וישת לו עדרים

 

ארץ אל תכסה / דם נפשות נקיים

רע מעללים קשה / שפל דמם כמים

חלו בם ידים / ידי זרים אכזרים

רגליהם בִּנְחֻשְׁתָּיִם / וידיהם אסורים  

 

נקמות, ה' / אל נקמות הופיע

כי מיוני בהמוני / חרבם צואר הגיע

כמעין נובע / יזובו מדקרים

תצל אזן שומע / אל אליכם כל עוברים

 

כפה ראש ואגמון / כרת צר במזמרות

דשם כהדוש כמון / בפצעים וחבורות

השביעם מרורות / הורידם לצעירים

באחד הבורות / המבלי קברים ?

 

יה אלהי הרוחות / גלות זה הכביד ארך

את שבעת המזבחות / איש צר ואויב ערך

חץ עליהם דרך / גזרם לגזרים

קדקד מחם פרך / ושחטם כמו פרים

 

דבר זה הנהיה – או הנשמע כמוהו ?

לעלמי עלמיא / למי עולל אשוהו

יום עברה יום ההוא / חשכו כוכבי מאורים

שמש סהר כהו / צלמות לא סדרים

 

והשב לשכנינו / שבעתים אל חיקם

אויבינו צרינו / זדים הבוגדים ריקם

מהם תנקם נקם / החרם תחרם

דם עבדיך יֻקָּם / אויביך כיקר כרים

 

ה' צדיק אתה / וישא משפטך

יפה דנת חיבת / כל נגזר לפניך

נבלת עבדיך / נתנו אויבים וערים

בשר חסידך / לחיתו יערים

 

דמם לא תנקה / ודם זרעיותיהם

וכוס רעל תשקה / לשולליהם הורגיהם

נחם נא אבליהם / אל חי יוצר יצורים

ויהי|ו נשמותיהם / בצרור חיים צרורים

וחלק טוב תן להם / עם צדיקים ישרים

דמנאת העיר-א. בשן-יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

דרומונד האי מחכה למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה

דרומונד האי כתב ב-7 במרס 1885 לאדם בשם סמית, ובין שאר הפרטים הוא מזכיר כי לאחרונה הוא עסוק בנקיטת צעדים כדי להשיג צדק ליהודי דמנאת, אשר מאשימים את המושל ביחס אכזרי כלפי היהודים. הוא מחכה יום יום למסקנות החקירה שהסולטאן החליט עליה לפי בקשת השגריר. שגריר איטליה פעל בתיאום אתו, ומאז שהגיע שגריר צרפתי חדש בשם Feraud שוחח אתו על נושא זה והביע נכונותו לשתף פעולה עם הכותב. וכי לאחר שילמד את הנושא ישתף אותו בענין. יומיים לאחר מכן פנה וזיר לדרומונד האי וכתב לו כי הסולטאן ביקש מהשגריר שישפיע על המשלחת היהודית שהגיעה לטנגייר, שתחזור לדמנאת.

שני חברים נוספים לועדה החוקרת את התנהגות המושל

ב-13 במרס 1885 פורסם ב- JC, כי שני חברים נוספים הצטרפו לועדה החוקרת את התנהגותו של המושל. שמותם מכלוף הראר ומאיר עמאר. עמדתם העצמאית נוסכת תקוה לגילוי האמת. מאז שהם בדמנאת, הם מנותקים מהמושל. דו״ח מפורט ניתן לדרומונד האי שהציע ועדה זו. באותו יום פורסם שם, כי המשלחת שיצאה מדמנאת והגיעה לפאס, הצליחה להגיע לטנגייר והיא מביאה אתה מכתב חתום על ידי הרב של פאס המופנה לכי״ח.

יהודים בדמנאת תבעו פיצויים על רכושם

ב-17 במרס 1885 הגישו מספר יהודים אמידים בכפרים כולל בדמנאת תביעה על סך 150 אלף דולר שלדבריהם זהו שווי הרכוש שנגנב מהם בעת הפרעות. דרומונד האי טען כי צריך הוכחות שרכוש זה היה בידי היהודים לפני הפרעות. התברר לדיפלומט הבריטי שכמה מהתובעים היו חסרי רכוש, ובעקבות זאת הוא התעלם מתביעתם.

הצעות הנציגים הדיפלומטיים של שלוש מדינות למשלחת היהודית: תביעת פיצויים מהסולטאן על  הפסדים כספיים ונטישת תביעות אחרות

כתב הודיע מטנגייר ב-18 במרס 1885 בעקבות קבלת מברק מגיברלטר, כי יהודי דמנאת הסכימו להצעות  הנציגים הדיפלומטיים במרוקו. משלחתם הוזמנה למשרדים של השגרירים דלקמן: בריטניה, צרפת ואיטליה. נציג ארה״ב היה חולה. הם אמרו כי לפי בקשת האגודות היהודיות באירופה פנו הדיפלומטים לסולטאן, ונערכו תחקירים שהוכיחו את אמיתות טיעוניהם. עתה ידרשו היהודים פיצויים. השגרירים יהוו כעין כתובת לאחריות מוסרית לביצוע ההצעות. אם היהודים יסרבו, ירדו מהנושא.

התנאים שנדרשו מהיהודים: א. הם ינטשו כל תביעה על התנכלות, רצח, הלקאה או מאסר. ב.עליהם להכין רשימה על ההפסד הכספי שנגרם להם כתוצאה מהמעשים של המושל, והם ישלחו זאת לסולטאן. ג. על המשלחת להגיע לפאס עם מכתבים מהשגרירים, ויישבו את בעייתם עם הסולטאן. ד. היהודים יבחרו נציגות שתעמוד תחת חסותן של שלוש המדינות הנ״ל, ואלה ינהלו מו״ם בקשר לכל פרט בנושא. ניתנו עשרים וארבע שעות למשלחת לשקול אם לקבל הצעות אלה. הם התיעצו עם העו״ד ל״א לוי כהן שהציע  לקבלן. המשלחת הודיעה לנציגה של איטליה כי הם מקבלים את ההצעות, ומינו את הרב דוד עמאר כנציגם וכדוברם. אם ההצעות הנ״ל יתקבלו, תתחיל תקופה חדשה. המושל אמנם לא יפוטר. אבל כמו שדרומונד האי אמר, המושל יהיה כמו'חתול שננזף', העתון משבח את קונסול ארה״ב שפעל למען היהודים  וכן את מר Feraud השגריר של צרפת.

אספקת מוצרים ועבודות כפויות שחלות על יהודי דמנאת

בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו גם במרוקו פורסמו הדברים הבאים במרס 1885 : בעלי המקצוע היהודים בדמנאת, ביניהם בורסקאים, מבשלי סבון, נגרים ומחסנאים נאלצים לספק מוצרים לממשל. אחרים חייבים לבצע עבודות לממשל גם בשבתות ובחגי ישראל, ביניהן גרירת תותחיםת וגם לשלם לחיילים.

פריצות לחנויות של יהודים, יהודים הולקו ונכלאו

לפי ידיעה מהכתב של הJC בטנגייר ושל היטיימס' הלונדוני המושל של דמנאת הממלא תפקיד זה כבר שמונה שנים הוא אדם אכזרי, דבר שבא לידי ביטוי כבר בתחילת תפקידו. בעת שאביו היה המושל, יהודים בדמנאת שילמו מס לשומרים שהוצבו בלילות בפתחי חנויותיהם. המושל החדש לקח לעצמו את הכסף ששילמו. החלו גנבות, ועשרים ואחת חנויות של יהודים נפרצו. לפני שנתיים נפרץ ביתו של דוד בוחבוט בין שאר הנשדדים. היהודים ציפו להתערבות המושל, אבל למחרת תפש עשרה צעירים יהודים, שניים מהם עתה בטנגייר. שמותיהם מסעוד תועזר ושלמה אביקסיס. האחרון העיד כי הולקה ועונה על ידי חיילים בנוכחות המושל, ואחר כך הושלך לכלא. המושל דרש 1100 דולר לשחרורו והשיג רק 1065 מצויות עדויות נוספות של יהודים על מעשים דומים.

פעילות הקהילה היהודית בלונדון

ב-20 במרס 1885 פורסמו הדברים הבאים בשבועון היהודי בלונדון:

בפגישה של ועד שלוחי הקהילות נקרא מכתב ממשרד החוץ הבריטי מה-5 במרס 1885 שהופנה לברון וורמס נשיא 'אגודת אחים' וא. כהן חבר הפרלמנט ונשיא ועד שלוחי הקהילות, כתשובה למכתבם מה- 5 במרס. דו״ח על מכתבו של דרומונד האי מה-13 בפברואר המחכה לדו״ח של סיד בובקיר.

שני יהודים נרצחו בדמנאת

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ ב-26 במרס 1885 נאמר, כי נרצחו שני יהודים ורכושם נשדד. אשה הוכתה, וכדי להינצל ברחו יהודים למקום קדוש. נציגו של הסולטאן הוא קורקוס, אבל היהודים נותנים יותר אמון בסיד בובקיר מאשר באדון קורקוס, למרות היותו יהודי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר