ארכיון יומי: 30 באפריל 2018


פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15

פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15

וכתב עוד שם, איכה היתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט, מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם, וקוראים גמדות כסדרן, והתוספות כהלכתן, ועכשיו בעוה״ר הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים, שומו שמים על זאת, ושערו חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפלה, ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה, השי״ת יאיר אפלתינו כי״ר (כן יהיה רצון) נתקיים בנו בעוה״ר ארצכם שממה וכו' אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה וכו', בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם הריבים מבלי יושב ופתחי החצירים סגורים, ועלו עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורים מבלי יושב, ויותר ממאה וחמישים הצירות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא לגורנא, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים, ועכשיו הם נתוצים עד העפר, ולקחו הגוים את העצים ואת האבנים, והם בונים בהם בפאס אלזדיד, וכן במקום אחר שנקרא לערסא, היו בנויים בה קרוב לשלוש מאות חצירות, ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם, בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם הריבים והורסים את הבנין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים, ובונים בהם בפאס אלזדיד. ויכולנו לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, השי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, כי״ר.

והאריך עוד במאה צערי׳ם וכתב עוד וז״ל, ובשנים הנז׳ מתו ברעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי ההברה. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו. כי שתים רעות עשה עמי, יוקר השער וחסרון כיס והשלישית חסרון השפע בתי מטבחיים סגורים ואין שוחטים בכל השבוע בכלל, ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דוקא, ולא נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוה״ר. ובמקום אשרי העם איכה יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים. ומלבד לוזאיי׳ע שהיו שוחטים בעלי בתים בביתם, ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת. וקרוב לחמש שנים שהייתי שוחט התרנגולים אני לבדי במדינת פיס יע׳׳א, והייתי גובה שתי פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע. והשי״ת יראה בעוניינו ובדלותינו ובשפלותינו, ויסלק חרון אפו מעלינו, ויחזיר עטרה ליושנה במהרה .בימינו, ויענינו בגשמי רצון ברכה ונדבה אנס״ו (אמן נצח סלה ועד) עכ״ל הצריך. (ופרוטות שהזכרנו היו באותו זמן כ"ד במעה, וארבע מעין באוקייא, ושלושה עשר אוקיות בדורו).

מן האמור שקטה, תמיהתנו כי האלמללאח היה גדול ממידתו היום כהנה וכהנה אלא שנהרס, ובית הקברות שקוברין בה היום כשחופרים קבר מתגלה יסוד הבתים ומדרגות ורצפות אבנים וכו'. ומערה שקבור בה רבנו מורינו הרב הקדוש מוהר״י אבן עטר זיע״א היה בית הכנסת ונקרא אצל׳א עד היום והמערה שקבור בה מז״ה (מר זקני הרב) הקדוש מוהר״אל הצרפתי זצ״ל זיע״א היא בית הכנסת הגדולה של אבותיו כמפורסם, ונקרא על שמו למערה דלחכם. ועוד בה שספחו בשנת נת״ק (1790) חלק גדול מהאלכדייה לערסת לאללא מינה, גם חומה אחת נפלה ובנו אותה בקרנזול(?) ונשאר חלק גדול מהאלכדייה אל הגנות שמחוץ לעיר.

באופן שלא נשאר מהאלמללאת ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנת תפ״ב ותפ״ג ותפ״ד (24/23/1722) עמד הרעב של שנת ח״ץ (1737) הידוע, לתפ״ץ (לא תקום פעמיים צרה) והחריב וכילה לתפ״ץ. וכן כתב החכם שעשה לוח שנתו בשנת התק״א שהזכרנו למעלה, מצאתי וז״ל, שנה ד׳ לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממ״ט המסיר״א והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות, והיו הולכים הלוך ומוסיף ונטוש ולנתח ולהאביד ולהרוס ומוכרים גם האבנים. ומתו בעינינו רוב אנשי המדינה מתי רעב, והנשארים הרה נסו. והרבה גלו פה תיטוואן יע״א ולא נשארו בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אצאבא, ה׳ ירחם עלינו אכי״ר.

גם בזמן הגירוש היה הרדב״ז- רבי דוד בן שלמה אבן זמרא -בעיר פאס וז״ל מוהר״ר חיד״א בספר מערכת גדולים מהר״ר דוד בן זמרא תלמיד רבינו יוסף סאראגוסי המלומד בנסים וראיתי בקובץ כתב יד שהרדב״ז היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס וירד מצרימה, ותקן המשמרות של הקברים וכר ע״ש. גם בתשובת הרדב״ז ח״א שאלה כ״ו, נסתייע ממנהג פאס וז״ל וכן הוא מנהג העיר הגדולה פאס יעו״ש.

ד"ר דן אלבו – "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ד"ר דן אלבו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.

הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.

על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.

על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."

ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא

האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."

על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.

וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר