ארכיון יומי: 15 באפריל 2018


6 – צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

6 – צורף יהודי ממרוקו ואומנותו – המשכיות ותמורה – ידידיה כ' סטילמן

מאמר זה סוקר את אומנותם המסורתית של הצורפים היהודים המארוקאיים ואת התמורות שחלו בה במאה הנוכחית, בסגנון , בטכניקות ובחומרים . המאמר גם עוסק בשקיעתה של אומנות זו – בדומה לאומנויות מסורתיות רבות אחרותן – הן במארוקו והן בישראל , שאליה הגיעו צורפים רבים ממארוקו מהתחלת שנות ה- 50 ואילך . חלק מהנתונים המובאים כאן נאספו בעבודת-שדה שנעשתה בישראל ) 1979- 1980 , 1982 – 1983 ) ובמארוקו (בעיקר ב- 1979 , אולם תוך כדי עריכת מחקר אחר ב- 1971 , 1972 ו- 1975 . ) בנספח למאמר מובא סיפורו של צורף יהודי ממארוקו , המתגורר עתה בירושלים , כדי להמחיש את מה שאירע לאומנות זו ולעוסקים בה בחליפות העיתים.

  במארוקו , כמו בארצות מוסלמיות רבות אחרות, היו רוב צורפי הזהב והכסף יהודים . לעובדה זו ישנן סיבות סוציולוגיות והיסטוריות שונות, לרבות הדעות הקדומות, שרווחו בקרב הערבים עוד בזמנים קדומים ועברו אל האסלאם , נגד צורפות וצביעת אריגים )אומנות שגם בה היה חלקם של היהודים גבוה בהרבה מן השיעור היחסי שלהם באוכלוסיה( . במארוקו היתה לכך סיבה נוספת, והיא שעל-פי האסכולה המאליכית באסלאם , הנוהגת בארץ זו , 'עיצוב חפצי זהב וכסף למטרות מימכר, במחיר שהוא מעל ומעבר לערכה של המתכת עצמה , דומה במהותו למתן הלוואה בריבית' , ולכן נחשב לעיסוק שאינו נאות למאמין . במארוקו גם העוסקים באומנויות אחרות הקשורות בעבודה בכסף ובזהב, כגון טוויית חוטי-מתכת, ששימשו לריקמה , והטבעת מטבעות (לפני תקופת הפרוטקטוראט) , רובם היו יהודים . לריבוי היהודים שעסקו באומנויות אלה היה גם גורם נוסף והוא האמונה , שהיתה נפוצה במארוקו ובחלקים אחרים של העולם המוסלמי , שכל העוסק בחרשות מתכת בא בברית עם עולם הרוחות )ג'נון בערבית מארוקאית(".

למרות התדמית השלילית שדבקה בחרשי מתכת, זכו מוצריהם של הצורפים להערכה רבה , אולי הגבוהה ביותר שניתנה למוצר כלשהו בענפי האמנות העממית והאומנויות, וזאת הן בשל ערכה החומרי של המתכת עצמה והן בשל מיומנות הביצוע של העבודה . שכן תכשיטים שימשו תמיד, בין היתר , גם אפיק להשקעה . הערכת שוויו של פריט עשוי זהב או כסף נעשתה בדרך- כלל בהתאם למשקלו בתוספת של תמורה לעבודת האומן . וזו עלתה רק לעיתים רחוקות על 25 אחוזים משווי המוצר הנרכש .

בצורפות, כמו בטווייה , עסקו במארוקו הן גברים והן נשים , אולם בעוד שהגברים עסקו בייצור מסחרי . ייצרו הנשים מוצרים לצריכה ביתית . חלוקת התפקידים על- פי דיכוטומיה כללית זו היתה מושלמת יותר בייצור .התכשיטים מאשר באריגה . היו צורפים מעולים , ששמעם יצא למרחוק . כאלה היו מכלוף בן יחיא , שפעל במידלת בשנות השישים של המאה ה – 19  , וי"ע שפעל בסטאת בשנות ה – 40 של המאה ה- 20 ) סיפורו מובא בנספח ) . לעיתים תכופות יותר יצאו מוניטין קולקטיביים לצורפים של אזור גיאוגראפי מסוים , כמו למשל לצורפי המלאח של פאס , או לצורפים מכפר טאהאלה בדרום מערב מארוקו . או לאלו שהתגוררו באזור השבטים הקאביליים באלג'יריה .

צורף מומחה לא הצטמצם בעיצוב פריטים סטאנדארטיים ובקישוט חפצים אישיים . כגון תיבות של טבק הרחה , אלא יצר ועיצב מיגוון של תכשיטים . לרבות אלה ששימשו בטקסים דתיים , כגון : עיטורים לספרי-תורה , נרות זיכרון , גביעים לקידוש וכיו"ב . במיוחד באזורי השבטים עסקו הצורפים גם- כן בקישוט נדנים של חרבות ופגיונות , אולם כדי ליצור את הפריטים הללו היה על הצורף המיומן להיות בקי במלאכות שונות הקשורות במקצועו . החל מנפחות וכלה בריקמה , נוסף לטכניקות הבסיסיות של הצורפות עצמה , כגון : עיצוב , יציקה , הלחמה חריטה , ציפוי באמאיל , ניקוב , שיבוץ אבנים והרכבה . התמחות במלאכות השונות הקשורות בצורפות נועדה לגוון את תוצרתו של הצורף ולהעניק לו בסיס כלכלי איתן יותר , כדי להבטיח את פרנסתו בעיתות מצוקה . כאשר הביקוש לתכשיטים הצטמצם מאוד , ואילו לכישוריו המקצועיים האחרים הביקוש נמשך .

אמנות הצורפות המסורתית במארוקו היתה מורכבת למדי , עד כי יש להבחין בין תת-התמחויות בתוכה , ולכל אחת מהן היתה הגדרה מיוחדת, שעל פיה זוהו העוסקים בה . התכשיטנים הכלליים , שכונו סכאכין (יחיד – סכאכ) , לא התמחו בשום תחום מיוחד , אלא יצרו סוגים שונים של תכשיטים , ממתכות שונות, בהתאם לדרישת הלקוח . בדרך-כלל נרכשו תכשיטי הזהב בידי העירוניים , ואילו תכשיטי-הכסף נרכשו בידי הברברים , הבדואים והכושיות. בפאס היו כל הסכאכין יהודים , והשוק שלהם היה ממוקם בשער המלאח . צורפים שעבדו בזהב בלבד כונו דהאבין ( יחיד דהאב) , צורפי כסף כונו נקאריה (יחיד – נקארי). המונח המשותף לכל העוסקים בצורפות, על סוגיהם השונים , הוא ציאג, מונח שמקורו בערבית הקלאסית. בין התמחויות-המשנה של הצורפות נציין את הנקאסין (יחיד – נקאס) , שעסקו בחריתה על גבי חפצים מזהב או מכסף . חפצים אלה נוצרו בידי הצורפים הכלליים , שלא תמיד עסקו במלאכת הקישוט העדין . התמתחות-משנה אחרת היתה העקאיקיה (יחיד – עקאיקי) . אלו חורזי החרוזים , שעסקו הן בפנינים יקרות והן בחרוזים זולים.

הערה א.פ- צורף

صائغ, صائغ الذهب

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

סיכת פרפר עם מגן דוד במרכזה וח'מסה בראשה.זהב .מרוקו המאה ה-19

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה / פסח שנער

מלאכת הצורפות והתכשיטנות היהודית בארצות האסלאם פנים אחדות לה . יש לה היבט טכני-מקצועי ; היבט כלכלי-מוניטארי מכיוון שמטבעות זהב וכסף שימשו לה כחומר-גלם , פעמים עיקרי , וכן כיסוד קישוטי ; היבט חברתי : מעמד הצורף ומעמד לקוחותיו ; היבט אסתיטי-פסיכולוגי : היבט משפחתי ומורשתי : העברת המקצוע מאב לבן , וכתוצאה מכך גם המשכיות המסגרת והיציבות המשפחתית ; היבט מוסרי : תכשיטים נחשבים מותרות והעיסוק בהם נראה משולב בהלוואה בריבית ובנשך : היבט דתי : יחס האסלאם כלפי העוסקים בצורפות והמשתמשים במוצריהם וכתוצאה מכך , תיחום המקצוע היה כמעין שמורה בידי הלא-מוסלמים , ומכאן היבט נוסף הנוגע ליחסים הבין-עדתיים ; ואחרון אחרון – ההיבט המאגי , היינו האמונה בכוחות נסתרים עויינים ( כשדים , עין הרע) ובצורך להישמר מהם בעזרת אמצעי-מגן שונים שעונדים וקושרים על הגוף , לרבות התכשיט . לשון אחרת , הקשר בין התכשיט והקמיע.

  אדבר על שני ההיבטים האחרונים , כפי שהם במגרב . וזאת משלושה טעמים :  (א)  עיסוקי באסלאם המגרבי העמידני על החשיבות העצומה שנודעת לאמונה ולעיסוק במאגיה ובכישוף ברחבי אזור זה מימי קדם ועד ימינו , והשפעתם של אלה על כל מערכות החיים ; (ב) יהודי-המגרב היו שותפים למוסלמים בהרבה מן האמונות והמנהגים הללו , ובעיקר באמונה בשדים (ג'נון) . בעין הרע ובכישוף , וכן באמצעי- המגן הראשי נגד אלה – היד ; (ג) רוב הצורפים, ובכמה מקומות במשך תקופות מסויימות רובם המכריע , או אף כולם – היו יהודים . עובדה זו מעוררת את השאלה , האם יש לדבר על צורפות יהודית סגולית מבחינת הטכניקה , החומרים . הדגמים והצורות : עד כמה היא שואבת את השראתה מן הסביבה המוסלמית שבתוכה היא פועלת ואותה היא משרתת : והאם קיימים סוגים של תכשיטים ושל סימבוליקה קישוטית יהודית מעבר לתשמישי-הקדושה המיוחדים להם . בהעדר סימן-זיהוי על מוצרי הצורפות המגרבית ונוכח השפעות הגומלין בין יהודים למוסלמים במישור האמונות והמנהגים , יש להימנע מניסיון זיהוי אתני-עדתי של אותם מוצרים , פרט לתכשיטים שבהם יש סימני-היכר ברורים לכאן או לכאן .

האמונה העממית מבדילה בין שני גורמים המזיקים ופוגעים בסתר : (א)  יצורים בעלי בינה , שהם עויינים ומזיקים בדרך – כלל לאדם , אלה הג' ן . השדים , אשר מעשי תעלוליהם הזינו את הפולקלור . (ב) היזק לאדם מחברו . שבליבו איחולים רעים לו מפאת כעס , קינאה וצרות-עין . אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בשני אופנים : באמצעות הפה – קללות וחרפות : או באמצעות העין – המבט שנועץ בעל הקינאה בקורבנו . מבעים אלה נראים לנו כיום בלתי אלימים , אולם הנתפס לאמונות הנזכרות העריכם כאמצעי-תקיפה לא פחות יעילים וקטלניים מאשר מכת החרב ודקירת הרומח.

על האמונה ביעילות האמצעים האלה מעידות החרפות שהוטחו במערכות ישראל בימי המלכים , ואלה שנהגו הערבים הקדמונים לפתוח בהם את מלחמותיהם , ומהם צמחה אחר כך שירת ההיתול . על קדמות האמונה בפגיעת העין המקנאת יוכלו להעיד תחריטי- סלע בסהרה מן האלף השלישי ( ויש גורסים הרביעי ) לפני הספירה , קברי הפרעונים וכתובות האשורים : ואלו במסורת היהודית – נזכרת עין המקנא במשלי ( כח : כב – איש רע עין ) ובמדרש, בו נאמר כי לעומת תשעים ותשעה אנשים שמתים מעין הרע מת אחד מיתה טבעית.

אשר לערבים הקדמונים , דמיונם איכלס את המדבר ברוחות ושדים . התינוק ענוד קמיעות)ד 'ו תַמַאאִם ) נזכר בשיר של המשורר הערבי המפורסם . אמרא אלקיס ) המחצית הראשונה של המאה השישית). האסלאם אישר אמונות אלה , כי מוחמד האמין בהן אמונה שלמה וביטא זאת בקוראן . בשתי סורות מן הקדומות ביותר( קיג, קיד) נדרש האדם לבקש מפלט אצל אללה מפני כל הרעות שברא : מן החשיכה , מן המכשפות, מן הקנאי בקנאו , מן השטן הלוחש בחזה הבריות ומן הג'ן . הקוראן כה חדור אמונות אלה עד כי השמות ג 'ן . אבליס ( ראש השדים ) ושיטאן נזכרים בו כמאה ושלושים פעם . בזה ניתנה להן לגיטימאציה עליונה והן הפכו לחלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של המוסלם והורכבו על אמונות דומות מהתקופה הקדם- אסלאמית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר