ארכיון יומי: 5 באפריל 2018


ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב-יצחק בצלאל

ז. ׳החרות׳ בוויכוח עם עיתוני היישוב

ההתדיינות של העיתונים עם ׳החרות׳ תידון לפי סדר ותקו של כל עיתון ובסוף יסוכמו הטיעונים נגדו. העיתונים באותו זמן היו משקפי דעת־קהל ראשונים בחשיבות, בשל העדר מוסדות כלליים נבחרים וקיום עוברי בלבד של שתי מפלגות הפועלים הקטנות. ׳חבצלת׳, הותיק בעיתוני היישוב, תקף את ׳החרות׳ מספר פעמים, תמיד בענייני דת, כגון עמדתו בעניין השמיטה, וכינה אותו ׳עתון הכפירה׳. ביקורתו היא לרוב נקודתית, ברטוריקה חרדית מופלגת, אך בלי אפיונים מכלילים. גם ׳החרות׳ כתב נגד ׳חבצלת׳, ולפעמים בלשון גסה.

הגיליון הראשון 11-05-1909

עיתוני א׳ בן־יהודה היו מכמה בחינות אב־טיפוס ל׳החרות׳ והקווים המשותפים להם צויינו בעיתונים הללו עצמם ועל־ידי יריביהם: האינטליגנציה היפואית, ׳הפועל הצעיר׳ והחרדים. אכן העורך הראשון של ׳החרות׳ וכמה ספרדים צעירים רכשו את ניסיונם העיתונאי ב׳השקפה׳, היו ממעריצי א׳ בךיהודה והשפעתו ניכרת עליהם. ׳הצבי׳ קידם בברכה חמה את העיתון החדש: ׳יצא גליון ראשון של ״החרות״ […] הרושם הראשון טוב. אנחנו שמחים באמת […] נעבוד יד ביד לקדמה ולאור׳, ולשמועה ש׳החרות׳ ייהפך יומון ו׳איל ליביראל׳ ייסגר, סיים הכותב: ׳אם כך הדבר – חזק׳.

היחסים השתבשו כאשר ׳הצבי׳ יצא בסדרת מאמרים תוקפנית נגד העסקן אלברט ענתבי, ואילו ׳החרות׳, תומכו של המותקף, גונן עליו. שני העיתונים השמיצו זה את זה, לא־אחת בלשון גסה, כגון ש׳החרות׳ מכור לענתבי תמורת כסף; ומהצד השני ש׳הצבי׳ יצא במאבקו זה לאחר שענתבי סירב להיסחט ולשלם לו. פולמוס אחר פרץ מיד, עקב ההסכם בין ׳הצבי׳ למומר ש׳ פינגולד, שלפיו הוא יהיה המממן, ה׳אחראי לעסק׳, ובךאב״י העורך. עתה עלה ׳החרות׳ על יריבו בתוקפנות ובלשון גסה והאשימו בפיברוק ידיעות. אין תימה שעיתונים אלה היו יריבים, שהרי שניהם התחרו על אותו פלח שוק. עם זאת לא־אחת הם התייחסו זה אל זה בקולגיאליות ולפעמים באהדה, כגון בפרשת העיתון ׳חיינו׳ או ׳מאורע בתר׳, שיידון על אתר.

׳הפועל הצעיר׳ יותר מכל עיתון עברי אחר התעמת עם ׳החרות׳, במספר רב של מאמרים, לרוב בוטים בתוכנם ובלשונם, בעיקר בשלוש פרשות: ׳מאורע ברנר׳, הבעיה הערבית ומלחמת השפות.

׳מאורע ברנר׳ סוכם בספר מאת נורית גוברין, ואוסיף רק את המתבקש בדבר המעורבות של ׳החרות׳ בפרשה. ראשיתה במאמר מאת י״ח ברנר, שטען כי לא המרות דת של יהודים מסכנות את הקיום היהודי וכי הזהות היהודית אינה מיוסדת על מחוייבות דתית. דברים מעין אלה כבר נכתבו, אך ברנר הפליג מעבר להם, מיעט בחשיבות התנ״ך (׳הרבה ספרי חול […] יותר קרובים אלי יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים׳), אימץ את הברית החדשה כחלק ממורשת היהדות (׳ספרנו הוא׳, ׳אין […] שום הבדל יסודי בין השקפת העולם […] של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת׳), הביע אמפתיה אל ׳הליגינדה הנוצרית על בן האלוהים שנשלח לבני האדם ובדמו כפר את עוון הדורות׳, יכול ׳להתיחס אליה ברטט נפשי רליגיוזי׳ גם ׳יהודי טוב מסור ללאומו׳. המאמר עורר סערה בעיתונות ובציבוריות היהודית, שנמשכה כשנתיים ובמהלכה פורסמו יותר ממאה מאמרים בכעשרים עיתונים בארץ ובעולם, 24 מהם ב׳החרות׳ – כרבע מכלל הפרסומים – ו־21 מהם ב׳האור׳. מוקד שני של הפרשה היה החלטת הוועד האודסאי של ׳חובבי־ציון׳, ביוזמת אחד העם ובהמרצתו, להפסיק את תמיכתו בעיתון ׳הפועל הצעיר׳ עד שיחליף את המערכת שלו וישנה את כיוונו.

 ׳החרות׳ היה הראשון שפתח את הפולמוס בנידון, במאמר אנונימי, ׳כפירה או הסתה ?׳ שעיקרי טיעוניו הם שניים: האחד – אלה אינם דברי כפירה גרידא אלא הסתה להתנצר: השני – הדברים נכתבו תמורת תשלום (׳כמה מקבלים אתם שכר?׳). לאחר פרסום המאמר, דרש ועד ׳הפועל הצעיר׳ בירושלים ממערכת ׳החרות׳ לחשוף את שם המחבר כדי להזמינו לדין ועד אז: ׳הננו מסירים מעלינו את אחריות של חברים בעד כל מעשה אלימות׳. ׳החרות׳ סירב והשיב: ׳אנחנו כתבנוהו. ואנו אחראים [.״]׳. ואשר לאיום באלימות: ׳יש משטרה ושוטרים, ונדע איך להגן על עצמנו […], וכבר לקחנו כל האמצעים הדרושים לזה׳. ׳החרות׳ הודיע עוד על נכונותו להתדיין בבית־דין בירושלים, אשכנזי או ספרדי, אך ׳הפועל הצעיר׳ סירב. לאחר יומיים דיווח ׳החרות׳, כי אכן ׳חוליגנים׳ התנפלו על עובד העיתון ופיזרו סדר של גיליון שהובל להדפסה ועל כן העיתון לא הופיע יום אחד, ועוד יידו אבנים על ׳ביתנו׳ ושברו חלונות. עורך ׳החרות׳ אכן פנה אל ד״ר א׳ רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי בתלונה:

[…] ׳הפועל הצעיר׳ […] יכולים הם לכתוב נגדנו […] אבל להשתמש במעשה אלימות מי נתן להם הרשות?

׳הפועל הצעיר׳ נתמך מכסף חובבי ציון ולכן חושבים אנו כי על כ׳ [כבודו] החובה להזהירם כי יחדלו ממעשיהם אלה. אין אנחנו משתמשים לע״ע [לעת עתה] באמצעים אחרים ע״י [על־ידי] המשטרה וכדומה […] אבל אם גם כבודו […] לא יתעניין בזה לשים קץ למעשה האלימות […] הזה, אז נהיה מוכרחים לעשות צעדים אחרים […].

במכתב זה, כמו במאמר קודם בעיתונו, איים עורך ׳החרות׳ לפנות אל המשטרה, אמנם לא כאמצעי ראשון, אולם העיתון לא פנה אל רשות שלטונית זרה כלשהי ולשווא האשימוהו ב׳מלשינות׳.

רוב המאמרים ב׳החרות׳ בפרשה זו, פרט לשלושה, הם עלומי־שם, לרבות הראשון בהם, ורבים מהם מאמרים או קטעי מאמרים שפורסמו בעיתונים אחרים ו׳החרות׳ העתיקם והעיר עליהם, במאמץ למצוא בהם סימוכין להאשמותיו. גם מאמרו של ברנר, חתום בשם־עט ועורן ׳החרות׳ לא ידע את זהות הכותב כשפרסם את התגובה הראשונה בעיתונו. מאוחר יותר ניסה ר׳ בנימין להגן על ׳החרות׳ ועורכו, לאמור: המאמר ׳נתגלגל לה מפי יהודי אשכנזי׳ ׳אין לדרוש מכל צעיר ספרדי שידע מי ומה הוא י״ח ברנר ושלא רבים כמותו בישראל׳. חרף הכוונה הטובה, זו הגנה פטרנליסטית. מערכת ׳החרות׳, ייאמר לזכותה, עמדה מאחורי המאמר: ׳אנו כתבנוהו, כלומר אנו אחראים לו, ולא השתמשה בנימוק שכותב המאמר הוא אשכנזי. אשר לטיעון השני, במערכת ׳החרות׳ ידעו מי הוא ברנר, שכן פורסמו בו דיווחים תוך הערכה וכבוד לפועליו, אך לא ידעו בהתחלה כי מחבר המאמר שבמחלוקת הוא ברנר.

Simon Schwarzfuchs COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF EN ALGERIE (1830-1845)

Simon Schwarzfuchs

COLONIALISME FRANÇAIS ET COLONIALISME JUIF

EN ALGERIE (1830-1845)

Le Consistoire Central des Israélites de France ne semble pas avoir été ému outre mesure par la conquête de l'Algérie, ni même par celle d'Alger; sans doute ne voyait-il pas la nécessité de se préoccuper du sort de la communauté juive d'Alger, qu'il ne connaissait d'ailleurs pas, aussi longtemps que le gouvernement du Royaume n'aurait pas décidé de sa politique à l'égard d'une conquête encombrante dont il ne savait encore que faire. Il n'est donc guère étonnant que le Consistoire Central ait jugé bon d'attendre jusqu'en novembre 1833 pour envoyer une lettre au Ministre de la Justice et des Cultes par laquelle il proposait l'établissement d'un Consistoire Israélite à Alger, mesure qui lui semblait favorable tant sur le point de vue politique que sur celui des rapports religieux et moraux. La délibération qui avait conclu à l'envoi de la lettre était signée entre autres par Adolphe Crémieux, membre agissant du Consistoire Central, et manifestant déjà la volonté d'aider tout autant la France que la religion juive.

Le projet restait cependant très vague et ne précisait rien concernant la formation de ce Consistoire et son éventuel rattachement au Consistoire Central à Paris. Il ne paraît pas qu'il ait suscité un grand intérêt.

Quatre ans plus tard, le 24 décembre 1837, le Consistoire Central dont Crémieux faisait toujours partie, résolut de se renseigner sur l'état des Juifs d'Algérie afin d'étudier les mesures qui pourraient être prises en leur faveur ainsi que la possibilité de hâter leur régénération grâce à l'établissement de rapports administratifs avec les Israélites de France, c'est-à-dire avec le Consistoire Central. Le Consistoire de Marseille fut chargé de cette mission. Il était alors présidé par J. Altaras, riche armateur né en Syrie, qui avait été élevé à Jérusalem avant d'émigrer en France. La réponse qui fut envoyée en avril 1838 transmettait quelques renseignements, qui n'ont pas été conservés, et recommandait d'établir en Algérie des écoles gratuites dirigées par des maîtres français, assistés d'un instituteur hébreu indigène, de créer un Consistoire composé de notables du pays et d'autres habitants européens et de ne prendre à partir d'une date non précisée que des rabbins issus de l'Ecole rabbinique, donc français, mais connaissant les principes de l'arabe. La même séance entendit également le Docteur Worms, médecin français attaché à l'hôpital de Bône, qui fut très acerbe et proposa des mesures bien plus énergiques: il proposait d'envoyer de jeunes Juifs algériens en France pour les y former aux habitudes françaises, et les renvoyer quelques années plus tard en Algérie pour y exercer une influence salutaire!

Le 4 septembre 1839, le Consistoire Central, dont Crémieux faisait toujours partie, revenait à la charge. C'est qu'un évêché avait été créé à Alger l'année précédente et qu'une église protestante était sur le point de l'être. Le problème de l'organisation du culte israélite ne pouvait plus être éludé et le Ministre s'en rendait bien compte. Il s'en préoccupait avec une sage lenteur, à tel point que le Consistoire Central fut contraint de lui écrire à nouveau le 7 janvier 1841 pour lui demander où il en était.

        Il faut bien reconnaître que l'organisation du culte israélite posait des problèmes très différents de ceux des cultes chrétiens. En effet, l'évêché d'Alger était l'évêché des Européens, des Français d'Alger, de même que l'église protestante ne servait et ne réunissait que des protestants d'importation, civils ou militaires, tant il est vrai que les efforts missionnaires déployés en Afrique par ces deux cultes n'avaient obtenu que des résultats dérisoires. L'organisation du culte israélite, quant à elle, serait essentiellement destinée aux Israélites indigènes, le nombre des Juifs français établis en Algérie n'atteignant pas le millier. Elle allait donc poser des questions de principe et contraindre les autorités françaises à définir leur position devant la population juive de l'Algérie.

Il est bien connu que le général, puis maréchal Bugeaud avait des opinions très arrêtées au sujet de la politique qu'il convenait d'appliquer envers les Juifs d'Algérie. Il s'en expliquait longuement dans son Mémoire sur notre établissement dans la Province d'Oran par suite de la paix, qu'il rédigea en juillet 1837. II les accusait d'abjection, de fourberie et de rapacité et affirmait que si les Français avaient déchu dans l'opinion des Arabes, c'était surtout parce qu'ils avaient traité 'd'égal à égal avec les Juifs'. Il aurait fallu les expulser des villes dès l'arrivée des troupes françaises, et il était très regrettable qu'on ne l'ait point fait. Leur présence et le rôle d'intermédiaire qu'ils jouent empêchent le contact direct entre Arabes et Français. Ils constituent la majeure partie de la population des villes, mais ne contribuent pas à leur défense: il faudrait les en expulser et les y remplacer par des populations françaises qui soutiendraient ou remplaceraient à l'occasion les troupes françaises. 'Mais comment les expulser? La difficulté n'est pas en Afrique, elle est en France'.Bugeaud regrettait l'appel qui serait fait au régime constitutionnel et ce qu'il qualifiait d'excès de libéralisme. Si jamais les Juifs pouvaient invoquer la capitulation d'Alger pour justifier leur présence dans la ville, ceux d'Oran, de Bône, de Bougie, etc…, n'étaient pas en droit d'avancer le même argument. Il recommandait donc de donner aux Juifs des villes un délai de deux ans pour vendre eux-mêmes leurs biens. Passé ce délai, ils seraient tenus de quitter l'Algérie, mais auraient encore cinq ans pour vendre leur biens par procuration.Les autorités feraient vendre par autorité de justice les biens qui leur resteraient par la suite, et leur en remettraient le montant. Si une telle mesure se révélait impossible, il demandait de ne pas les émanciper entièrement, de limiter la liberté dont ils jouissaient, de leur faire payer l'impôt et de les faire servir dans la milice.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר