ארכיון יומי: 21 באפריל 2018


חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949- דוד גדג' וצביה טובי וראיון עם דודו בקפה גיברלטר

חגיגות יום אסתקלאל ישראל בלוב, 1949

דוד גדג' וצביה טובי וראיון עם דודו בקפה גיברלטר, הקישור מופיע בסוף המאמר…
פשוט ללחוץ על הקישור….

ביום ראשון, ב' באייר תש"ט (01.05.1949), שלושה ימים לפני חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, חולקו בטריפולי ובערי השדה בלוב מנשרים בערבית-יהודית שנפתחו במשפטים: "אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". ובתרגום: "אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה". המסמך, הכולל עשרה סעיפים לחגיגות עצמאותה של מדינת ישראל,  נכתב על ידי שלמה ילוז, הרב הראשי של קהילת טריפולי והדיינים חי גאביזון, יששכר חכמון וכמוס נחאיסי. ההנחיות שורטטו בהשראת טקסטים והוראות של הרבנות הראשית בישראל אך מבלי להיוועץ עמה או לקבל את ברכתה. כך תיקנו הרבנים סדר ליום העצמאות הייחודי ליהודי לוב, השונה מהנוסחים השונים שנקבעו במדינת ישראל ובתפוצות במשך השנים.

בראש המנשר התנוססה הכותרת "יום אסתקלאל ישראל: 5 אייר 5709". מתחת לכותרת צוינו שני תאריכים משמעותיים בתרבות היהודית: 9 באב ג"א תת"ל (3830, 70 לספירה) – גלות ישראל מארצו; ה' באייר ה"א תש"ח – גאולת ישראל ושיבתם לארצם. שני המועדים, אחד מוצמד לימין והשני לשמאל, מציגים קו היסטורי של גלות ארוכה שהחלה לאחר חורבן בית המקדש השני והגיעה לקצה עם הקמת המדינה. ההנחיה הראשונה במנשר היתה סמלית, ולפיה כל בן שייוולד בשבוע החג ייקרא "ישראל" וכל בת תיקרא "ציונה". במכתב ששלחו הרב והדיינים לאחר החג (27.05.1949) למשרדי ממשלה בישראל ציינו כי שלושה בנים נימולו ביום העצמאות בצְלָא לכבירה (בית הכנסת הגדול) בטריפולי בנוכחות קהל רב שבא להיות נוכח בעת מתן שם המדינה לבנים הראשונים.

כרזה חלקית

מנשר ההנחיות לחגיגות יום העצמאות בלוב, 1949. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ההנחיות הבאות עסקו בעיצוב אופיו של החג בחוג המשפחה ובחוצות העיר. בערב יום העצמאות נסגרו בתי העסק היהודיים ויום המחרת נקבע כיום שבתון. בני המשפחה לבשו בגדי חג וקיימו סעודות מצווה בערב החג ולמחרת. נדרש כי סעודות המצווה יכללו יין ובשר. הרב פריג'א זוארץ, שהיה לימים חבר כנסת מטעם המפד"ל, כתב כי בסיוע הג'וינט סופקו רבע קילו בשר ורבע ליטר יין לכל דורש בעיר טריפולי ובערי השדה, כדי שגם עניי הקהילה יוכלו לקיים את סעודת המצווה כהלכתה. בדומה לנהוג בפורים התבקשה הקהילה להעניק מתנות לאביונים במטרה לשתפם בשמחה. הסעודה כללה שירת ארץ ישראל, פיוטים וקריאת שני מזמורי תהלים: "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (קכ"ב) ו-"שיר המעלות בשוב ה' את-שיבת ציון" (קכ"ו), שעניינם שיבה לארץ ישראל ועלייה לרגל לירושלים.

כרזה

חגיגות יום העצמאות מול בניין משרדי העלייה בטריפולי. באדיבות "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים.

ברחובות הרובע היהודי (חארת אליהוד) חגגו צעירים וצעירות בשירים ובריקודים. המועדון העברי "בן-יהודה" ארגן תהלוכה גדולה בהשתתפות חברים מתנועות הנוער בן-יהודה, מכבי, גדוד מגני השפה, הצופים והחלוץ הדתי, וזו הסתיימה בהתכנסות מול בניין משרד העלייה, שעל גגו הונף דגל ישראל. משני צדי הדגל הוצב משמר כבוד מקרב חברי תנועות הנוער, אשר התחלף במשך כל שעות החג. החגיגות הגיעו לשיאן בשירת "התקווה" מול הבניין שסימל את שאיפתם של המשתתפים לעלות למדינת ישראל.

בחלק המרכזי בהנחיות נקבע סדר תפילות החג בבתי הכנסת. כרזה גדולה בעברית ובה ההנחיות לחגיגות יום העצמאות נתלתה בכניסה לכל בית כנסת. תפילת ערבית של ערב החג נפתחה באותם שני מזמורי תהילים, וכללה גם את הפיוט "פעולות אל מה נוראות" מאת הפייטן התוניסאי בן המאה השש עשרה פרג'י שוואט. יהודי לוב נוהגים לאמרו כפיוט רשות בשלושת הרגלים ובאירועים חגיגיים, והקראתו בערב העצמאות הבליטה את קדושת היום. בסיום תפילת ערבית הושר הפיוט "יגדל אלוהים חי" מאת הפייטן בן המאה השלוש עשרה רבי דניאל בן יהודה דיין.

מנהגי יום העצמאות היו שנויים במחלוקת במדינת ישראל לאורך השנים, ורבנים רבים נטו שלא להכיר ביום זה כיום חג מבחינה דתית. מנהגי יהדות לוב ביום העצמאות הראשון מעידים אף הם על שניוּת ביחס ליום זה. כך, למשל, בשחרית של יום העצמאות התפללו בטלית ותפילין כביום חול, אך לפני קריאת שמע הוסיפו את הפיוט "נשמת כל חי" שנוהגים לומר בשבתות וימים טובים. לאחר תפילת שמונה עשרה לא נאמר תחנון אלא נקרא הלל שלם ללא ברכה – ועל המחלוקת בעניין זה תעיד העובדה כי במנשרים בערבית נכתב שיש לקרוא הלל ללא ברכה, ואילו בכרזות בעברית צוין כי יש לקוראו עם ברכה, אך פרט זה נמחק בעיפרון. בסיום ההלל הונף דגל מדינת ישראל בבית הכנסת והוצא ספר תורה, שלושה קראו בו בפרשת "כי תבוא" (דברים כ"ו א'-י"ט) והפטרה מישעיה ס', "קומי אורי", נבואת נחמה וגאולה לירושלים.

בתום ההפטרה קרא שליח הציבור תפילה למדינת ישראל שחוברה על ידי רבני טריפולי. תפילה זו מובאת כאן לראשונה בשלמותה: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם, ויהי רצון שתשרה שכינה תמיד במעשה ידיהם. ולכל אחינו אמיצי הלב הגבורים ורבי העלילה בצבא ישראל אנו אומרים יהי ה' עמכם גיבורי החיל. ואלה שדמם הקדוש לא נשפך לריק ובמותם בגבורה ובחירוף נפש נפלאים צוו לנו את החיים ביום העצמאות הקדוש הזה לתקומת העם, לבנין המולדת ועלית שרידי הגולה, אנו אומרים: כתבתם בדמכם דף מזהיר בתולדות ישראל. ודור לדור בישראל יספרו ביום העצמאות הזה עוז רוחכם וגבורתכם, בצעתם את החזון הגדול של נביאנו לאמור: … שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה… קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח."

בתום תפילה זו קרא שליח הציבור את "תפילה לשלום מדינת ישראל", שחיברו באלול תש"ח (1948) הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. שתי התפילות הודפסו בדף אחד שחולק למתפללים בבתי הכנסת.

תפילת מנחה כפי שנקבעה על ידי הרבנים בטריפולי יוצאת דופן ואינה דומה לתפילות שמוסדו במדינת ישראל או בתפוצות. התפילה נפתחה בתפילה "ובא לציון גואל", ובמהלכה הוצא ספר תורה ושלושה קראו בפרשת "קדושים". לאחר מכן קראו הפטרה מזכריה ח' ובה הבטחות לבניין ירושלים ולשיבת ציון. משום שפרק זה אינו משובץ כהפטרה בשבתות או בחגי ישראל ואינו מופיע בחומשים, הוא הודפס במיוחד והופץ בבתי הכנסת על דף נפרד.

הטקסטים שנבחרו לסדר יום העצמאות בבתי הכנסת היו מוכרים לציבור המתפללים מתפילות שבת וחגים והשרו חגיגיות על יום החג החדש. כך גם הפיוטים הייחודיים ליהודי לוב וצפון אפריקה תרמו לאווירת חג מקומית וייחודית. פרקי התורה והנביאים הדגישו את רעיון "אתחלתא דגאולה" וקיבוץ הגלויות בישראל. לצד הטקסטים הקאנונים שולבו טקסטים חדשים שנכתבו בישראל ובלוב לכבוד הקמת מדינת ישראל ועצמאותה ושסיפרו את הנס שהתחולל לעם היהודי. סדר התפילות שקבעו הרב ילוז והדיינים היה מרחיק לכת באופיו, וכאשר נודע על כך לרב הספרדי הראשי, שלח זה מכתב זועם על ההחלטה לקרוא בתורה ובהפטרה מבלי להיוועץ עם הרבנות בישראל.

חגיגות יום העצמאות הממוסדות בלוב בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות באותה שנה, ככל הנראה לא במקרה. התנועה הציונית פרחה בלוב מראשית שנות השלושים, בעיקר לאחר הקמת ארגון "בן-יהודה" בטריפולי אשר הפיץ את השפה העברית בקרב גברים ונשים. פעילות ענפה זו פסקה בימי מלחמת עולם השנייה. הפעילות הציונית התחדשה בתנופה לאחר המפגש של הקהילה עם חיילי הבריגדה היהודית מארץ-ישראל, שהובילו תעמולה ציונית, עברית וארץ-ישראלית. בנובמבר 1945 התרחשו בטריפולי ובנקודות יישוב נוספות פרעות קשות – 132 נהרגו ומאות נפצעו, תשעה בתי כנסת ומאות בתים, חנויות ומחסנים נשדדו ונהרסו. בני קהילה רבים נשארו ללא קורת גג ופרנסה. אירועים דומים בהיקפים מצומצמים יותר התרחשו ביוני 1948 בעקבות המתיחות סביב מלחמת העצמאות בישראל.

ב-1949 היתה לוב שטח כיבוש בריטי, ונעשו הכנות להקמתה כמדינה ערבית עצמאית. החשש הקיומי של יהודי לוב מן המשטר הערבי העתידי, בצד הפעילות הציונית והעברית ומאורעות מלחמת העולם השנייה,  סייעו בהחלטה של הקהילה לצאת את לוב לאחר הכרזת מדינת ישראל. חודשים אחדים לפני חגיגות עצמאות ישראל בשנת 1949 התבשרה הקהילה כי השלטון הבריטי מאפשר ליהודים לצאת באופן חוקי את לוב למדינת ישראל. הידיעה נפוצה בקרב היהודים במהירות, וקהילות שלמות מערי השדה החלו למכור את רכושם ולנהור לטריפולי. בימים שבהם התארגנה הקהילה לעזיבה בסיוע מחלקת העלייה בסוכנות היהודית וארגונים יהודיים חגגה מדינת ישראל עצמאות, וכך התערבבה שמחת המדינה בשמחת העלייה. בין אירועי יום העצמאות של 1949 לאלה של 1950 עלו למדינת ישראל כ-15 אלף עולים, ועד לסוף 1952 עלתה מרבית הקהילה לישראל. בשנים לאחר מכן המשיכו חלק מיהודי לוב לקיים את חגיגות העצמאות בישראל כפי שנקבעו ב-1949, שהרי הרבנים כתבו במנשר "תקנות אלו לא ימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים ואתם שלום".

ברצוננו להודות למר פדהצור בן עטיה, מנהל "אור שלום", המרכז למורשת יהודי לוב בבת-ים, שרכש בשנה האחרונה את המסמכים שעל בסיסם נכתבה רשימה זו.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום העצמאות, ג' אייר תשע"ו, 11.05.2016

https://www.kan.org.il/radio/player.aspx?ItemId=29728

ראיון של דוד גדג' עם אופיר טובול מקפה גיברלטר, הראיון של דוד מופיע בהתחלת התוכנית.

חובה לשמוע

 

דמוגרפיה – הרכב האוכלוסייה היהודית-בית הכנסת-הנגיד

דמוגרפיה

הרכב האוכלוסייה היהודית

שלוש קבוצות אוכלוסייה מרכיבות את הקהילה היהודית במרוקו: א. התושבים הקדומים, שחיו בארץ דורות רבים לפני גירוש ספרד, והושפעו משפתם של המוסלמים וממנהגיהם. ב. מגורשי ספרד ופורטוגל, שכינו עצמם ״מגורשים״. ג. היהודים שחיו בין הברברים בהרי האטלס ובעמקיו, סוס ודרע.

״תושבים״ או   Forasteros (זרים) הוא כינוים של התושבים הקדומים בפי מגורשי ספרד, והראשונים כינו את המגורשים ״רומים״ (כלומר מי שבא מאירופה הנוצרית). המסורות ההלכתיות של שתי קבוצות אוכלוסייה אלה שונות בכל הנוגע לדיני אישות, טריפות ומנהגי התפילה. בשנת 1889 נדפס בירושלים סידור תפילה כמנהג ה״תושבים״ בשם אהבת הקדמונים, שנערך בידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו. בפאס היה ל״תושבים״ בית כנסת נפרד שנקרא ״סלאת אלפאסיין״, ואשר התקיים עד לשנות השישים של המאה העשרים. בשנים 1967-1966 דן רבי משה ויזגאן ממראכש (1996-1904) בכתובות של זוגות הנוהגים כמנהג ה״תושבים״.

המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי בצפון מרוקו ובחלק ממערבה. לשון הדיבור שלהם, ״חכתייה״, הייתה להג ספרדי־יהודי, שהלך ונעלם לקראת סוף המאה התשע־עשרה. בהדרגה הם נטמעו בקהילה היהודית המקומית. בתיטואן ובטנגייר, שבהן הייתה השפעה ספרדית בולטת, דיברו ספרדית. באזורים אחרים דיברו רוב היהודים ערבית־יהודית. במאה התשע־עשרה והעשרים זוהו מגורשי ספרד בעיקר בשמותיהם(טולידנו, מרציאנו, ברדוגו, קורקוס, עמיאל, סבאג ואחרים), ובשימוש חלקי בלשונות חכתייה וספרדית.

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה חיו מעל אלף משפחות יהודיות בכשמונים כפרים באזור הרי האטלס. הם גרו במבצרים מוקפים חומות חימר, ובמרכזם חצרות פנימיות. היהודים שחיו בקרב הברברים היו שונים מאחיהם יושבי הערים במסורותיהם ובמנהגיהם. הם עסקו בעיקר במלאכות – ייצרו, תיקנו או סחרו בבגדים, בסנדלים, ברסנים ובפרסות לסוסים, בכלי מלאכה ובנשק, ותמורתם קיבלו צמר ועורות – ותיווכו בין הברברים ליושבי הערים. הברברים העדיפו לסחור עם היהודים ולא עם המוסלמים יושבי הערים מפני שחשו מאוימים על ידי נציגי האזורים המפותחים. בראש הסולם החברתי היהודי בהרי האטלס עמדו הסוחרים, שעבדו כשותפים של הברברים, כמוכרים או כמלווים בריבית.

תפרוסתם של היהודים

היהודים חיו בקהילות שנבדלו זו מזו במספר חבריהן, ברמתן הכלכלית והתרבותית ובמנהגיהן. היו קהילות שראשיתן בתקופה הקדם־ערבית או בתקופה הערבית, וכאלה שנוסדו לאחר גירוש ספרד. הם גרו בעיקר בערים, ערי החוף וערי פנים הארץ. לחוף הים התיכון הם שכנו ממזרח למערב בערים מליליה, תיטואן, סאוטה, טנג׳יר. לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום: ארזילה, לראש, סאלה, רבאט, קזבלנקה, אןמור, סאפי, מוגאדור, אגאדיר. ערי חוף אלה היו גם מושבות מסחריות של זרים, והיהודים שהשתלבו במערכת הסחר שלהן היו הראשונים שהושפעו מהתרבות המערבית. ערי פנים הארץ, מצפון לדרום, היו: פאס, צפרו, מכנאס, מראכש, תארודאנת, תאפילאלת. אליהן חדרה התרבות המערבית באטיות רבה יותר. נוסף על הערים חיו יהודים בעשרות עיירות וכפרים מפוזרים, כולל בדרום הארץ, באזור סקלמאסה, בהרי האטלס ובעמקים שבין שרשרות ההרים; הקהילות במקומות אלה מנו לעתים כמה מאות או אף עשרות משפחות בלבד.

במאה התשע־עשרה לא התקיימו מפקדי אוכלוסייה, והאומדנים מתקופה זו על מספר היהודים במקומות שונים ועל חלקם בכלל האוכלוסייה נמסרו על ידי תיירים ומיסיונרים שביקרו במרוקו, ומשנות השבעים ואילך על ידי נציגי כי״ח. הפערים בין האומדנים גדולים, ולא תמיד ברור אם הם מתייחסים למספר המשפחות או למספר הנפשות. יתר על כן, יהודים עקרו ממגוריהם בעקבות זעזועים מדיניים או מסיבות כלכליות, ולעתים חזר חלק מהם מאוחר יותר ליישובו.

האומדנים על היקף האוכלוסייה היהודית במאה התשע־עשרה נעו בין 40,000 לחצי מיליון נפש. הנוסע שרל דה פוקו, שביקר במרוקו ב־1884-1883 ונקב במספר נמוך, וכנראה ריאלי, העריך כי בזמן ביקורו היו בה כ־7,190 משפחות יהודיות, כלומר כ־40,000 נפש. צרפתי בשם אז'ן אובן, שביקר במרוקו ב־1902, אמד את מספר היהודים ב־90,000100,000 נפש. לפי נתונים של נציגי כי״ח היה מספרם בשנת 1904 103,000 נפש. למרות שהיהודים היו מיעוט מבחינה מספרית, ניכר משקלם בכלכלת הארץ מעבר למספרם, מפני שרובם חי בערים.

ההערכות על מספר המוסלמים בתקופה זו, בין חמישה לעשרה מיליון, נראות מופרזות. מפקד שנערך ב־1921 מנה 3,371,000 מוסלמים. חלקם של היהודים לפי האומדנים בכמה ערים היה בין רבע לשליש מן התושבים, ובמקרים בודדים הם מנו מחצית מכלל האוכלוסייה.

שרל דה פוקו(1858־1916)

קצין צרפתי שסייר במרוקו מיוני 1883 עד מאי 1884 כשהוא מחופש ליהודי ומלווה על ידי הרב מרדכי אביסרור. במהלך המסע ביצע עבודות חקר גיאוגרפיות, דמוגרפיות ופוליטיות במקומות שבהם לא דרכה רגל אירופית עד אז. הטלית שעטפה את ראשו שימשה מקום מחבוא למכשירי המדידה שבהם נעזר. המידע שמסר על הקהילות היהודיות אשר בהן ביקר משמש מקור חשוב להכרתן. על עבודתו זו ועל חידושיו בתחומים הגיאוגרפיים והפוליטיים העניקה לו החברה הגיאוגרפית של פריס מדליית זהב.

בית הכנסת

בית הכנסת, סלא, היה במרכז חיי הקהילה. הוא שימש לא רק לתפילה ולקריאת התורה בציבור, אלא גם ללימוד תורה למבוגרים ולתינוקות: בו שכנו ה״חדר״, שנקרא גם הוא סלא, וישיבה לתלמידי חכמים. בבית הכנסת התקיימו שמחות, דרשות והספדים, בו התכנסו נציגי הקהילה לדיונים, והוכרזו תקנות, חרמות והודעות שונות. לעתים שימש בית הכנסת כמושב בית הדין, ובו ישבו גם סופרי סת״ם.

בתי כנסת רבים היו בבעלות פרטית, כנראה כדרך לעקוף את האיסור על בניית בתי כנסת חדשים על פי תנאי עומר. על פי הדו״ח של משה חיים פיצ׳יוטו היו בתיטואן 16 בתי כנסת בדירות פרטיות ובבעלות פרטית, ונאמר לו שזו השיטה בכל מרוקו ואי אפשר לשנותה. לעתים העניקה הקהילה לחכמים בתי כנסת במקום שכר. בעלים של בתי כנסת נהנו מהכנסות הנדרים ולא ראו בעין יפה פתיחת בית כנסת מתחרה. היו תקנות שלא להוסיף בית כנסת אלא לאחר קבלת רשות מהקהילה. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן (1870-1777), אשר היה בעל בית כנסת פרטי, כתב בשנת 1851: ״כלל העולה שבערי המערב שהבתי כנסיות יש להם בעלים שנהנים מהכנסתם אין אדם יכול לחדש דבר מעתה, זולת אם יראה לב״ד [לבית הדין] והקק״יץ [והקהל הקדוש ישמרם צורם] לפי צורך השעה״ (אבן ואליד, א, אורח חיים, סימן כ).

בית הכנסת נחשב לרכוש העובר בירושה. אנשים קנו מקום ישיבה בבית הכנסת, ומכרו אותו כאשר עברו לגור במקום אחר או ירדו מנכסיהם והיו זקוקים למחיה. הרב יעקב בירדוגו ממכנאס (1843-1783) דן במעשה שהיה במראכש בשנת 1825: ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבה״כ [בבית הכנסת]״ ולאחר פטירתו היה סכסוך בין היורשת ובין האם (בירדוגו, שופריה, א, אבן העזר, סימן לד). הרב אברהם אנקאווא מסאלה (יליד 1810), מתח ביקורת על בעלי בית כנסת שרצו לגרש ממנו יהודי לאחר שנאלץ למכור את מקומו בשנת בצורת והמשיך להתפלל בו. היהודי טען שאבותיו התפללו שם, ואם יילך לבית כנסת אחר יגרשוהו משם. החכם הוכיח את בעלי בית הכנסת שהוסיפו ״עלבון על עלבונו״ (אנקאווא, א, חשן משפט, סימן קלג).

הנגיד

לא ידוע על אספות קהל שבהן השתתפו כל שכבות הציבור, כולל העניים. ״נכבדי הקהילות״, ״הגדולים שבפורעי המס״(מי ששילמו את המסים הכבדים ביותר), ״טובי העיר״, ״יחידי סגולה״, ״אנשי המעמד״ היו אלה שקבעו את סדרי הקהילה ומהם נבחרה ההנהגה. החכמים צידדו בתפיסה שרוב איכותי המתבטא בממון ובחכמה עדיף על רוב כמותי. וכך הייתה הקהילה מאורגנת כאוליגרכיה של נכבדים, וההנהגה הייתה לעתים בידי משפחות בעלות אינטרסים משותפים. רבי משה בן דניאל טולידאנו(1773-1724) מפאס כותב: ״מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ [שליח ציבור] היא על פי רוב פורעי המס או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם״(השמים החדשים, קזבלנקה תרצ״ט, חושן ומשפט, סימן קכו).

בראש כל קהילה עמד נגיד שהיה כעין ראש קהל וכונה ״שיך׳ אליהוד״ או ״קאיד״. המינוי התקבל בהסכמת רוב של ראשי משפחות ״הגדולים שבפורעי המס״, בשיתוף הדיינים. רוב הנגידים היו יהודים עשירים הקרובים לממשל. השלטונות ראו בנגיד אחראי לתשלום מס הג׳זיה ולתשלומים השרירותיים, הנקראים בלשון חכמים ״מוספים שלא כהלכתן״, וכן לביצוע הגבלות תנאי עומר והוראות שונות; היהודים ראו בו שתדלן המייצג את האינטרסים של הקהילה בביטול גזירות. הוא פעל להעברת המסים באופן קולקטיבי; למתן תשורות לסולטאן ולממשל המקומי בחגים מוסלמיים ובאירועים משפחתיים; לתשלום לשומרים בשער המלאח; לפינוי האשפה, להתקנת צינורות מים במלאח ולתיקונם בעת הצורך; למינוי אפוטרופוס ליתומים כאשר ההורים שנפטרו היו עניים; לדאגה לאלמנות, לנצרכים, לחולים, לשחרור אסירים מקומיים, מהם קרבנות לעלילות שווא; ולפדיון שבויים של יהודים שאינם בני הקהילה.

משך כהונתו של הנגיד לא היה קבוע ואפשר היה לפטרו, כפי שאכן קרה. בכתב המינוי שניתן לנגיד נאמר שעליו להתייעץ עם ראשי הקהילה בפעילותו. בשנת 1851 החליטו ״טובי״ קהילת צפרו להטיל בגורל את האחריות להכנסת אורחים, כגון תלמיד חכם נודד או עניים. מי שעלה בגורל וסירב לארח – שמו נמסר לנגיד, שקנס אותו. מפסקי דין של חכמי צפרו מן השנים 1860,1855 ו־1861 עולה כי הנגיד נאלץ להתייעץ עם חמישה מבין שלושה־עשר מראשי המשפחות.

הנגיד מילא את תפקידו ללא שכר, אבל נהנה מזכויות יתר, שכללו פטור ממסים לשלטונות והיתר למכור יין לנכרים(שאינם מוסלמים), שלא ניתן לאחרים. כיוון שהתפקיד היה כרוך בהוצאות ובסיכונים, נהגה הקהילה לפצותו על כל הוצאה הקשורה במילוי תפקידו, ואם אירע שהוא נאסר בידי השלטונות – פעלה הקהילה לשחררו. הנגיד פעל עם החכמים להתקנת תקנות הקהילה, והיה רשאי להעניש עבריינים. רק במקרים בודדים, כמו במקרה של יהודי שהלשין, הותר לו למסור עבריין לממשל, דבר שפגע בעצמאות המשפטית היהודית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר